שנייה לפני שבת.

ישנם מקרים בהם הכתיבה עומדת לרשות האדם.
ישנן פעמים, בדיוק כמו הרגע הנוכחי, בהן אני צריכה לעמוד לרשות הכתיבה.
המקלדת כמו אומרת 'תפרטי עליי מעט'.
ולי אין שום רעיון, אף לא קלף בשרוול.
על מה אכתוב?
'לא משנה, תכתבי.' היא דורשת.
ולי באמת כבר אין שום מושג.
על מה אכתוב? שנייה לפני שבת?!
על ההספק בניקיונות?
על העוגה למחר?
על הרגיעות בלב?
על שניות של חרדה?
אין לי על מה. לא נובע בי שום צורך.
אבל הכתיבה, היא היא שדורשת.
מתעקשת.
מתבכיינת.
כמעט מתנוונת.
ואני בדיוק תוהה, אם אני מרגישה סוף סוף שלמה?
שאין בי רצון לכתוב על כלום, כמעט כאילו כלום לא חסר לי.
ואם נסתכל על מה שאין, נבין שאין.
אבל יש רגעי חסד שאני כל כך מסופקת ממה שיש.
מההספק בניקיונות ולא רק על אחת, אלא על שתי עוגות.
על הרוגע בלב, כן כן, שנייה לפני שבת.
לא על דקות, שעות, אלא שניות. רק שניות של חרדה.
ואני מסופקת וטוב לי, בלי להרגיש אשמה.
והכתיבה אולי אומרת לי,

"תכתבי גם על רגעי נחמה."