G-dragon
לפתע אני קולטת שאני מסוכנת לציבור עם אני כותבת כאלה דברים. זה לא סיפור גבורה, אבל לא מצאתי שום תיוג אחר. לא מופיע כאן "מה שעדיף שלא יקרה לעולם" אבל בדרך כלל למה שאני אומרת יש נטייה להתגשם

הילד לוחץ על ההדק

G-dragon 09/04/2017 1987 צפיות 21 תגובות
לפתע אני קולטת שאני מסוכנת לציבור עם אני כותבת כאלה דברים. זה לא סיפור גבורה, אבל לא מצאתי שום תיוג אחר. לא מופיע כאן "מה שעדיף שלא יקרה לעולם" אבל בדרך כלל למה שאני אומרת יש נטייה להתגשם

הילד שם, כמו אשליה מלאה אימה. עיני נפקחות בפחד וזרועותיי מפילות את האקדח.
הוא מביט בי בתחינה, גופתו של אימו נחה לידו, כולה דם וחורים בבגדים מהיריות, ירו בה מעבר למה שצריך… ירו בה למען ההנאה לאחר שכבר מתה. כאשר אני מרים מבט אני רואה את הילד נגרר על ידי חייל אחר, חייל כמוני.
אני הולך.

אני עומד מעל גופה ומתנשם, בוכה בהיסטריות וכולי דם, שאינו שייך לי. "מצטער, סליחה אני.. אני רוצה למות!" אני צורח בכל הכוח, קולי מלא שגעון של חיה, שגעון של רוצח. והמדים, המדים שלי מלוכלכים באשמה כבדה. אני מסתובב בפאניקה, והוא עומד שם. עומד שם ומסתכל,
אותו הילד.

אני רץ, חייב להתחבא לפני שיהיה מאוחר מידי, חייב להציל את עצמי למען שהמלחמה תמשיך, למען המשפחה שלי. ואני רץ, רץ וכל הבוץ והזבל והדם שאני נופל ומחליק בגללם נאגרים על המדים, אני קורע אותם בבכי מיואש, בורח מהם, בורח מהמחויבות. אני מסתובב אחורנית,
הוא מרים פיסת בד והוא נועץ בי מבט.

אני יושב פצוע, שעון על קיר של בית מלא גופות, בית מלא גופות שהחיילים אשמים להם, שכל מי שנקט צעד כלשהו אשם לו. ואני בוכה, בוכה מכאב, מכך שאני אחיה, מכך שאני אסבול את הכאב עד סוף ימי ושאקבל פרס על כך, אקבל פרס! על רצח. והוא שם, הילד הזה. הוא בוכה דם והוא מושיט לי יד, כמו כדי לעזור לי לקום אבל… מבטו אחר. אני מושיט לו את האקדח.
הוא מכוון אותו אלי, ואני קם. הפציעות והכאב נעלמים, אני פורש זרועות והוא לוחץ על ההדק.


תגובות (21)

האווירה קצת מותחת ומפחידה אז אולי סיפורי אימה או סיפורי מתח אבל בחירה שלך,
הייתי אומרת "ואו" אבל הסיפור משתיק, גורם לחשוב.
זה פשוט… אין לי תיאור לזה.
כתבת מעולה לפי דעתי

09/04/2017 22:19

יש בזה משהו מאוד אמיתי. אמיתי כמו פיסה של בד לבן במים. היא נספגת. היא שם. היא מתקיימת. וככה גם נקודת המבט של הסיפור הזה. היא נותנת לנו לספוג את הסיטואציה. מכל האספקטים מכל מה שלא ברור, היא לא קובעת ומאכילה, היא אמיתית כמו החיים. זו אומנות. היא לא תגיד לך בדיוק מה להרגיש כשאתה קורא את זה אבל היא תעביר לך סיטואציה מספיק טוב כדי שתרגיש כמו איך שמרגישים כשחייך באמת. משהו עוצמתי נורא , מחסור בהגדרות, ים של אפור, והתשובות, מי רצח מה , פחות משנות לפתע. אני חושבת שלאט לאט התחלת לכתוב פנטזיה, בסוף. על מה שהוא חושב. ההושטת אקדח היא מאוד יפה ואומנותית, אבל נראה לי שגם, שוב, בגדר הפנטזיה שלו. הוא אולי הוזה בשלב הזה.

09/04/2017 22:25

    אם יש אומנות בכתיבת תגובה אז את בהחלט כשרונית בכך. את גרמת לי להוסיף עוד נקודת מבט למה שכתבתי. ואולי הוא באמת הוזה, את זה יחליט כל אחד לעצמו

    09/04/2017 22:33

שמעי, יש לנו קבוצת כותבים, רוצה להצטרף? גורן שם, ראיתי שהגבת לה

09/04/2017 22:26

    כן, בשמחה

    09/04/2017 22:34

    מנסה לפתות אנשים לקבוצה בעזרתי, אה? ראיתי מה עשית שם.

    09/04/2017 22:38

מעולה, הצורה שבה זה כתוב מאפשרת לקורא לדמיין בקלות את הסיטואציה מנקודת מבטו של הדובר שזה יתרון ענק לקטע. אפשר להרגיש בבירור את האווירה והדמויות, בעיקר את הילד, למרות שהמידע שנמסר עליו הוא מועט. אני חושבת שכשהילד מוזכר, הקורא אוטומטית מנסה לראות את הסיטואציה מנקודת המבט שלו ואז מפנה אותה חזרה לחייל. זה משחק מציאות כזה, אהבתי.

09/04/2017 22:36

תודה לכולכם, אני תמיד מעריכה את התגובות שלכם זה נותן יותר מוטיבציה משכל דבר אחר נותן :)

09/04/2017 22:44

הו וואו התגובה שלך לתגובה שלי באמת החמיאה לי. שלחי לי את המספר שלך למייל (:

09/04/2017 22:44

אני לרוב אחד שכותב תגובות ארוכות ומפורטות, אבל לפני הכל, הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את זה, הוא זה:

https://www.youtube.com/watch?v=CL_LLpyM2sE

הכתיבה סבירה – אומנם אין טעויות משום סוג (שגיאות כתיב, טעויות דקדוקיות שאינן סלנג וכו'), אך משהו במשלב, בדימויים, בגוף הראשון, בתארים… משהו בזה צורם לי. הסיפור עצמו מעניין, אבל איכשהו ההקצנה, הרצון להמחיש את כל הכאב, במקום תיאור אובייקטיבי מעט יותר, נותן תחושה של סרט הוליוודי על מלחמה יותר מאשר של מלחמה באמת.
אותו האפקט יש לסוף הסיפור, שמרגיש אומנותי מכדי להיות מציאותי. שקרי, כמעט. הסיפור כולו מנסה להביע מידה מסוימת של חוסר תוחלת, חוסר משמעות בהרג, ולכן הייתי מניח שגם הסוף ינסה ויעשה משהו דומה. במקום להעניק לחייל סגירת מעגל נעימה, לתת לו לחיות ולסבול, או אולי למות כמה שנים לאחר מכן במאורע רנדומלי כמו תאונת דרכים או התרסקות מטוס, היה נראה לי כמו סוף הולם יותר.
אבל בסך הכל, מדובר בסיפור נחמד ונעים לקריאה, עם כתיבה סבירה בהחלט.

09/04/2017 23:04

    אני חושבת שהסוף הוא פשוט לא אמין ומה שיש לפני כן הוא טוב ממה שאתה מתאר אבל אולי זו רק אני. תמיד היית ביקורתן קשוח

    09/04/2017 23:07

    ביקורתן מעולם לא הייתי. מבקר*, לעומת זאת, מאז ומתמיד, יקירתי.

    09/04/2017 23:11

    אתה צודק בהחלט. אני יודעת שזה לא כתוב בצורה הכי טובה שיש ויכולתי יותר. אבל האמת אני דווקא קיבלתי השראה מהשיר ZOMBIE מ1999 . אני לא אוהבת סוף שהוא "לאחר כמה שנים" זה פשוט יותר מידי זמן לסבול וזמן שלא מגיע למישהו שמנע מאחרים לחיות

    09/04/2017 23:18

    זה לא עניין של "לאחר כמה שנים". זה היה יכול להיות, נניח, סיפור קצר על איך שהוא חוזר, כמה שהוא אטום לכל מה שקורה מסביבו, ואז, בלי התראה ממש, לסיים את זה בהתרסקות של מכונית.
    וכשאת אומרת שזה לא מגיע לו לחיות, זו עמדה מאוד סובייקטיבית, ביחס למה שהסיפור מנסה להביע – עולם קר ואכזרי, לא הוגן. לא עולם שבו רוצחים נענשים אוטומטית.

    09/04/2017 23:34

מילה אחת: zombie.
וכן, את כותבת טוב

09/04/2017 23:55

    מישהו שמבין שזה zombie סוף סוף כבר התיאשתי. ותודה אתה כותב לא פחות טוב

    10/04/2017 00:26

נורא נהניתי לקרוא (אני חושבת שזה נשמע נורא, בהתחשב בתוכן של הקטע) יש פה משהו באמת עמוק ומחשבתי, וגם כתבת את זה בצורה מעולה ומשתקת. תיאורים מתאימים. ממש יכולתי לדמיין את מה שקורה שם. בהתחלה חשבתי שזה סיפור שואה (האמת שזה הדבר הראשון שעלה לי לראש כשקראתי את הכותרת) אבל זה יכול להתפרש גם למקרים אחרים…
יש לך כתיבה נהדרת ומרתקת, באמת.
חג שמח ^-^

10/04/2017 12:11

אהבתי את הקטע. הוא מתומצת (לדעתי אפשר להוסיף אבל הוא מתומצת בצורה טובה), כתוב טוב, מעביר את הרגשת הפאניקה של החייל.. אבל משהו קצת מתפספס בעיניי.
הייתי רוצה להרגיש כמה הילד חלול – כמה כואב לו, כמה הוא מבוהל… התפקיד של הילד נאבד קצת בטקסט, מה שגורם לקיצוניות יתר בהתנהגות החייל; לא הספקנו להבין מה גודל החורבן שהחיילים באמת הביאו – החורבן שמופיע בעיניים ובגוף של ילד פצוע – ובגלל זה אני מרגישה שאנחנו לא מצליחים להתחבר למה שהחייל מרגיש או להצדיק את ההתנהגות המבוהלת שלו.. וזה חבל.

הפסקה האחרונה מרגישה לי הכי מפוספסת – בעיקר משום שהיא אמורה להעביר את המתח של סוף הסיפור. הייתי רוצה שתרחיבי קצת על הילד (איך שאת רואה לנכון) וגם עוד טיפה על החייל..
חוץ מזה, הסיפור באמת באמת טוב! נהניתי לקרוא אותו והוא השאיר חלחלה מסוימת – פשוט חבל שהאפקט לא היה גדול יותר..
אני מקווה שלא נעלבת או משהו.. זו ממש לא הייתה הכוונה.. אני מקווה שיהיה לך חג שמח♥
תס♥

10/04/2017 17:26

יפה מאוד

10/04/2017 17:27

מדהים! סוחף. אהבתי מאוד את התיאורים. פשוט נכנסתי לדמות

12/04/2017 21:49

נשארתי המומה.
זה סיפור מדהים אבל קשה – וזה חלק מהיופי בסיפורים.

18/04/2017 12:44
סיפורים נוספים שיעניינו אותך