חבל הצלה

22/04/2020 112 צפיות אין תגובות

כשמסתכלים עליי לא רואים ילדה שונה. אני נראית רגילה-עור בהיר, שיער חום, בגובה מטר 60. אין הרבה אנשים ששמים לב להבעה על הפנים שלי או למבט בעיניים שלי. ממילא אני בקושי מדברת עם אנשים מחוץ למשפחה שלי. היחידים שאני מרגישה שאפשר לדבר איתם באמת הם בני המשפחה שלי, שלא תמיד פנויים להקשיב. יש רק יצור אחד שאני מרגישה נוח לגמרי לידו וזה החתול שלי, קרלוס.
אז למי שלא מכיר אותי-קוראים לי סקיי מרקורי ואני בת 15.הדבר היחיד שאני לא לגמרי גרועה בו הוא עבודה עם חיות. לדעתי חיות הרבה יותר טובות מבני אדם. הן לא שופטות אותך לפי איך שאת נראית, בניגוד לבני אדם. חיות לא מתנהגות נחמד רק כדי להשיג משהו. אני גם מתנדבת בפינת ליטוף ואוהבת את זה מאוד. אחד מהקשיים בחיים שלי הוא הלימודים בבית ספר- אני שונאת את הדרך שבה מלמדים אותנו, אני שונאת את התלמידים בכיתה שלי, ואני מניחה שגם הם שונאים אותי. אחרי הכול, למה שיחבבו מישהי מוזרה כמוני? אוקיי, אולי יש לי דימוי עצמי נמוך ואני קצת מגזימה, אבל באמת שלא בהרבה.
המורה למדעים מסבירה על מצבי צבירה. אני מסתכלת דרך החלון כמו שאני לא אמורה לעשות. בראש מתרוצצות לי מחשבות על העידוד של בני הדודים שלי. לפני כמה ימים סיפרתי להם על רעיון שהיה לי, להקים פינת ליטוף בבית הספר. כמו שקיוויתי, הם תמכו בהתלהבות ברעיון וביכולת שלי להצליח. אני יודעת שפינת ליטוף תעזור להרבה ילדים בבית ספר ואני ביניהם. כשאני חושבת על זה אני כבר מתלהבת. אבל אז כל ההתלהבות שלי מתנדפת-אין מצב שהמנהל יסכים! וקשה לי להאמין שמישהו מהמורים יתמוך בי.
אבל יש כמה אנשים שיכולים לעזור לי-אביגיל ורועי מהמשק ויניב מהתחזוקה התלהבו מהרעיון והבטיחו לעזור, למרות שלקח לי זמן לשכנע את יניב.
כבר ביום שני נכנסתי בנחישות למשרד של המנהל וייס. סיפרתי לו על הרעיון שלי והסברתי לו שיש מבוגרים שתומכים ברעיון.
“באמת,המנהל! יש המון ילדים שיכולים להיעזר בפינת ליטוף.”
המנהל וייס הסתכל עליי במבט מתלבט.”את מבינה שזו משימה שדורשת המון עבודה,נכון? את לא תוכלי לעשות את הכול לבד”.
“אביגיל,יניב ורועי אמרו שהם יעזרו”שמתי לב שקולי יצא מתחנן.
“ובכל זאת, שלושה מבוגרים וילדה לא יכולים לבנות ולתחזק פינת ליטוף לבדם.”
“אולי לא לבדם”,אמרתי,”אבל אני בטוחה שאצליח למצוא עוד הרבה מתנדבים!
“את יודעת מה? בואי נעשה עסק כזה-יש לך חודש למצוא לפחות 5 מתנדבים לפינת ליטוף הזאת שלך,אם לא תצליחי אני אהיה חייב לסגור את הפרויקט הזה.מה את אומרת?”הציע המנהל.
“בסדר”,אני בטוחה שאצליח למצוא מתנדבים”הסכמתי בלי להראות את החשש שכירסם בי.

עכשיו, רק כדי שתבינו כמה חשובה הפינת ליטוף הזאת בשבילי, אני אסביר לכם קצת על המצב שלי. אובחנתי עם דיכאון אנדוגני, שזה לא רחוק במיוחד מדיכאון קליני. אני כמעט ולא מסוגלת להנות, ההערכה העצמית שלי נמוכה יותר מהשאול. ניסיתי כבר עשרים ומשהו תרופות וכבר מזמן התייאשתי מלצאת מזה. הפחד הכי גדול שלי זה שיעבירו אותי לאשפוז ומאז שהפסיכיאטר שלי הציע את זה לפני כמה שבועות, אני לא נרדמת מרוב מחשבות וחרדות.
הפעמים היחידות שאני לא סובלת מהדיכאון ברמה מטורפת ,זה כשאני מבלה עם חיות ועסוקה באיזשהו פרויקט שקיבלתי על עצמי.
אז אתם מבינים?יש לי כאן הזדמנות לעשות משהו שמשלב את הדברים שהכי עוזרים לי. והמשהו הזה יכול לעזור לא רק לי אלה גם להמון אנשים אחרים! זה עודד אותי כל כך ששרתי כל הדרך הביתה. ביום רביעי תליתי מודעות שהכנתי. במודעות הבעתי בקשה לעזרה בפרויקט שלי, רשמתי כמה אנשים צריך ואיך זה יכול לעזור לתלמידים בבית ספר.
אבל עבר יום ואף אחד לא פנה אלי. עברו יומיים,ועדיין כלום. שבוע חלף ואף אחד לא התנדב לעזור.ואני,כבר אחרי שלושה ימים התחלתי להילחץ. כל כך נקשרתי לרעיון שמשהו יכול לעזור לי, שהייתי בחרדות על לעולם לא לצאת מהמצב הזה. להישאר בתוך הכלא הזה שפוגע בי והורס אותי.
אלכס
כשהמנהל וייס קרא לי ידעתי שאני בצרות. אני יודע שיכולתי להשקיע קצת יותר בלימודים ופחות לעשות שטויות בשיעורים אבל כול פעם שניסיתי מצאתי סיבות למה לא כדאי. עכשיו עמדתי לשלם על זה.
“מר סילבר, תודה שבאת”, פתח המנהל,” הפגישה הזאת נקבעה בגלל הציונים שלך וההתנהגות שלך בשיעורים”.
“אני שונא אותו”,חשבתי
“תראה,אלכס,התחיל המנהל וייס, “כשאתה מבריז משיעורים ומתחצף למורים…טוב, אי אפשר להמשיך להתעלם”.
“החלטתי שכדאי שתעסוק בפרויקט שאני בטוח שיועיל לך”,הסביר המנהל,”בדיוק לפני כמה ימים הייתה פה תלמידה אחת,סקיי משהו,שרצתה להקים פינת ליטוף אבל היו חסרים לה מתנדבים…כן! אני יודע!אתה תעזור לסקיי בפרויקט שלה.אתה מאוד מקובל, אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להשיג מתנדבים”. ידעתי שאין אפילו טעם להתווכח. הייתי חייב לעזור לסקיי.
“המנהל אמר לי לעזור לך”,הסברתי כשמצאתי אותה.
“אני לא צריכה עזרה”,סקיי החמיצה אליי פנים.
“את ועוד איך צריכה”,יריתי לעברה,”המנהל סיפר לי שאת לא מצליחה למצוא מתנדבים.אל תחשבי שאני רוצה לעזור לך אבל אני מעדיף את זה על פני עונש”.
“בסדר,מר גאון.למי לדעתך צריך לפנות?”,לעגה סקיי
התעלמתי מהעוקץ.”בואי נלך לעומר וסהר,הם חברים שלי,את יודעת.אולי הם יסכימו לעזור”.
“נראה לך?!?”,הצטעקה סקיי,”אין מצב.הם כאלה שוויצרים”.
“שוויצרים?!”התלהטתי,”הם הכי לא שוויצרים שאני מכיר”.
“אז אתה ממש לא מכיר אנשים שהם בסדר”,עקצה אותי סקיי
“הפוך אולי?את המוזרה הזאת שאין לה חברים נורמליים,או בכלל.”
ראיתי שפגעתי בה.
“פשוט עוף מכאן”,לחשה
“תראי”,שידלתי אותה,”אני מבטיח לך שהם באמת בסדר ושניים מהחברים הכי טובים שלי,אפשר לסמוך עליהם.”
ראיתי שהיא מתלבטת.
“בסדר”,החליטה,”בוא נלך”.

את עומר וסהר מצאנו במגרש הכדורגל.
“היי!”קראתי.
מה קורה?”שאל עומר.
“אני צריך מכם עזרה במשהו”.
“במה?”שאל סהר
“סקיי ואני רוצים להקים פינת ליטוף בבית ספר”,הכרזתי,”ואנחנו צריכים מתנדבים שיעזרו”.
“אתה רציני?”שאל אותי סהר בהתלהבות,”פינת ליטוף אמיתית?
“גדול!”צווח עומר,”זה יהיה מדהים”.
“ברור שנעזור!”קראו שניהם.
אני לא יודע למה,אבל התחלתי לקוות שכל העסק הזה יעבוד.

“טוב. את מי את רוצה לשאול עכשיו?”שאלתי את סקיי.
“אני רוצה לשאול את ויולט”ענתה בקצרה
“את ויולט?”,התפלצתי.”היא הכי מוזרה בשכבה.אין לה כמעט חברים”.
“אז מה?”,התנפלה עליי סקיי,”זה שהיא שונה ממך אומר שהיא לא בסדר?
“אין הרבה סיכויים שהיא תרצה לעזור”הזהרתי
“מה אכפת לך לשאול?
“בסדר,נשאל אותה,אבל אל תצפי ליותר מדי”.משום מה לא רציתי שהיא תתאכזב.

“הי,ויולט”,פתחה סקיי.
“מה קורה”,השיבה ויולט בלי להרים את הראש מהספר שלה.
“תראי,ויולט”התחילה סקיי”אני ואלכס מקימים פינת ליטוף בבית הספר ואנחנו מחפשים מתנדבים,את מעוניינת”?
“כן,זה יהיה נחמד אם יהיו לך קצת חיי חברה”,הערתי.
ויולט נעצה בי עיניים רושפות
“אל תקשיבי לו”,התערבה סקיי,”תקשיבי,תעזרי לנו ואני אביא לך את כול סדרת הספרים של משחקי הרעב,את בעניין?
“בסדר,אבל רק אם גם חברה שלי,גל,יכולה לעזור”התנתה ויולט.
“סגרנו”,הסכימה סקיי(בלי אפילו לשאול אותי,אני מציין)

“טוב,אז יש לנו את 2 החברים הלא שוויצרים שלך, ויולט וחברה שלה,גל וכמובן,אותי ואותך,ביחד זה אחד יותר ממה שצריך!” צהלה סקיי
שתקתי.לא הרבה אנשים רואים בי משהו חוץ משחקן כדורגל ושוכחים שאני גם יודע לחשוב.העזרה שעזרתי לסקיי גרמה לי להרגיש שאני חיוני ועוזר,תחושה שלא הייתה לי לעיתים קרובות.רציתי לעשות יותר.
פניתי אליה.”אפשר לעזור לך גם בהמשך הפרויקט? זה גורם לי להרגיש שימושי,לא משום שאני נהנה לעבוד איתך”,נחפזתי לומר.
על הפנים שלה ראיתי אושר.תהיתי כמה פעמים יצא לה להיות ליד ילדים שרוצים לעזור לה.
נראה שבזמן הקרוב אני הולך להיות יותר עסוק ממה שתכננתי.

סקיי
אני מרגישה שמשהו משתנה.מתחיל להיות לי יותר טוב.בכלא הפרטי שלי של חרדות ומחשבות נוראיות יש עכשיו דלת ובתוכה אור.כבר לא נורא קשה לי לקום בבוקר,אני רואה טעם בחיים.החרדות לא מתנפלות עליי ,אני יכולה לשלוט בהן ואני עדיין לא מבינה איך זה קורה.זה בוודאי לא קרה בגלל שאלכס הציע לעזור לי בפרויקט שלי.זה כנראה לא קרה בגלל שאלכס תמך בי ועודד אותי כשאני התקשרתי לוטרינר,ולטכנאי,ולכול מי שמעורב ויכול לעזור.וזה ללא ספק לא קרה בגלל שאלכס,ויולט,גל,עומר וסהר עוזרים לי ואני מתחילה ממש להנות מחברתם.
אני עומדת ליד אלכס וצופה בחברים שלנו עוזרים להעמיס קורות וברזלים בשביל בניית הכלובים.
אלכס פונה אליי.”אנחנו צוות לא רע,נכון?
בכלא שלי יש דלת עשויה אור.דלת עם הזדמנות לחברים ולבילויים ולאושר.
אני פוסעת מעבר לדלת ורואה את החיים החדשים שלי.
“לא רע בכלל”,אני עונה.
הסוף

חבל הצלה
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך