בועה משלי
שנהב, הפרק הזה מוקדש לך.

fix you – פרק אחד (המשוכתב במקצת. שמתם לב שאני אוהבת את המילה במקצת?)

בועה משלי 28/08/2014 459 צפיות 3 תגובות
שנהב, הפרק הזה מוקדש לך.

“יום הולדת שמח!” אני אומרת בראשי במרירות. מישהו צריך להגיד לי את זה, לא? במובן מסוים אני כועסת על עצמי כי, כאילו, המשפחה שלי ואני גוועים ברעב ואני שמחה על זה שהיום לפני אחת עשרה שנים נולדתי?
כל היום הסתובבתי כמו מטומטמת רעבה במיוחד. כבר חושך ולא מצאתי שום עבודה או אוכל.
יום הולדת שמח!
קרקור צורם במיוחד קוטע את מחשבותי. אני נאנחת ברעב ומתחילה לחזור הביתה.
לפתע אני רואה שקית סופר מוטלת על צד המדרכה.
אני ניגשת אליה ומרימה אותה.
יש בתוכה שתי כיכרות לחם ושני בקבוקי מים.
יום הולדת שמח! אני חושבת, אבל הפעם – לשם שינוי – לא בציניות.
אני לוקחת חתיכה מאחת הכיכרות וממשיכה בדרכי.
באמצע הדרך מודעה משונה תופסת את עיני.
היא גדולה במיוחד, או צבעונית במיוחד, אבל כתוב בה משהו מוזר

דרושים ילדים לניסוי שישנה את פני העולם.
לא, אנחנו לא צוחקים עליכם.
הילדים צריכים להיות בגילאי 11-12 וחא חייבים שיהיו חכמים במיוחד.
במסגרת הניסוי לא יקר לילדים שום דבר רע, ואם כן, אנחנו ניקח את האחריות ו טפל בהם כמו שצריך. הילדים יגדלו מחוץ לבית עד גיל עשרים ואחת.
בכל שנה שהילדים ישתתפו בניסוי המשפחה של הילד/ה תקבל מליון דולר במזומן.
בשביל לדעת על מה הניסוי תבואו לריאיון בשעה ובמקום שכתובים כאן על הפליירים שתלויים מתחת למודעה.

למטה יש איזה סמל מוכר לי, אבל אני לא מצליחה להיזכר מאיפה.
אני לוקחת את אחד הפליירים, וממשיכה ללכת הביתה.
כשאני בפתח של הצריף אני פתאום נזכרת מאיפה הסמל שהיה על המודעה מוכר לי.
מאבא שלי. מהניירות שלו.
אבא שלי מת לפני שנתיים. הוא היה סוג של מדען, והוא נהרג בפיצוץ במעבדה שלו.
באותו זמן אני הייתי בת תשע.
קמרון היה בן חמש.
אליסון הקטנטונת הייתה רק בת שנתיים. אפילו עכשיו כשלפעמים אחת השיחות שלנו מתגלגלת אל אבא, היא שואלץ מתי הוא יחזור מהחופשה.
אמא הפסיקה אז להיות עצמה.
מאישה אסרטיבית וחזקה, היא הפכה להיות רוח רפאים.
רוח רפאים שלא מסוגלת לתפקד, ובטח לא לטפל בנו.
אחרי חודש כזה, פיטרו את אמא מהעבודה. עדיין נשאר לנו כסף, אבל תוך כמה חודשים הןא כמעט נגמר. רק כשבעל הבית אמר לנו שאנחנו לא יכולים להיות יותר בבית אמא לקחה פיקוד. לרגע היא נראתה כמו עצמה.
היא אמרה לי לקחת את קמרון, היא לקחה את אליסון והתחלנו ללכת.
היא הובילה אותנו למקום שלא הכרתי. ממש בקצה השני של ניו יורק.
אחרי כמה שעות של הליכה הגענו. זו הייתה שכונה קטנה מלאה בכל מני צריפים נטושים.
אמא הובילה אותנו לצריף שהיה די בהתחלה.
הצריף היה בנוי משלושה חדרים.
חדר ראשון: שבו היו שתי ספות שעליהן שמיכות, ושלושה ארונות. אחד היה מלא בקופסאות שימורים, אחד היה מלא בבקבוקי מים, והאחרון היה מלא בספרים, ומנורות שפועלות על נורה גרעינית שאבא שלי המציא.
החדר השני: שבו היו שתי מיטות קטנות שבבירור היו מיועדות לקמרון ולאליסון, ארון מלא בגדים שלי, של אמא, של קמרון, ושל אליסון, ועוד מנורות גרעיניות.
והחדר השלישי: שבו הייתה סוג של אמבטיה, וארון מלא בקבוקי מים, סבון, ושמפו.
אחרי שהגענו והתמקמנו בצריף, אמא חזרה למצב הקודם הקודם שלה. זה היה די מבאס.
ככה חיינו בשלווה במשך שנה.
זאת אומרת, אם אפשר לקרוא לחיים על: מיאוס מספרים, קופסאות שימורים מגעילות, מים חמים, ושיעמום טוטאלי, חיים.
בכל מקרה, אחרי שנה – לפני חצי שנה – נגמר לנו האוכל.
למרות ששנאתי שנאת מוות קופסאות שימורים, אחרי יום של רעב – אני לא יודעת איך – כבר התגעגעתי לשימורים.
אחרי יום של רעב היה לי נורא, אבל הרעב רק התחיל אז.
יום אחר כך, הקרקורים שהיו בבטן שלי עשו תזמורת.
זה היה פשוט נורא.
כמה ימים לפני זה, בשכונה לידנו, מישהו פתח מאפיה. הלכתי אליה ובהיתי בחלון הראווה שבו היו מלא עוגות ולחמים, וניסיתי לא לרעוב למוות.
אחרי כמה דקות של בהייה והזלת ריר מישהו יצא מהמאפיה וניגש אליי.
“שלום,” הוא אמר. “רוצה?” הוא הושיט לי לחמניה גדולה.
“כן!” אמרתי ברעבתנות ולקחתי ממנו את הלחמניה.
אחרי כמה ביסים הוא התחיל לדבר.
“שלום, קוראים לי ריק. אני בעל המאפיה הזו. איך קוראים לך?”
באותו הרגע לקחתי ביס גדול. “אאצ’לל” אמרתי בפה מלא.
“מה?” הוא שאל.
בלעתי את הביס והשבתי לו. “רייצ’ל.” אמרתי וצחקתי.
“רייצ’ל.” הוא חזר על שמי בהרהור. “רייצ’ל, יש לך משפחה?”
“כן.” עניתי. “אמא, אח, ואחות.” ואז הוספתי מהר, “אבא שלי מת לפני שנתיים.”
“אה,” הוא השיב. “אני מצטער.”
הוא נכנס חזרה למאפיה ויצא משם לאחר כמה שניות.
“רייצ’ל,” הוא התחיל לשאול. “את אוהבת לקרוא?”
“כן.” עניתי.
הוא נככנס עוד פעם למאפיה ויצא משם אחרי כמה דקות עם שלושה שקיות מלאות. באחת היו לחמים ועוגות, באחת היו בקבוקי מים ומיץ, באחת היו ספרים. גם ספרי ילדים, וגם ספרי מבוגרים.
חייכתי אליו בהכרת תודה. “ווא – אנ – ” התחלתי לגמגם.
“על לא דבר.” הוא השיב כשחיוך גדול פרוש על פניו. “אם תצטרכי משהו, תבואי לכאן. כל דבר. יש לי זוג תאומים קטנים בני שבע האח או האחות שלך בגיל הזה? הם יוכלו לשחק ביחד.”
בפעם הבאה שבאתי אחיו זה היה עם קמרון ואליסון. הוא לקח אותנו לבית שלו. הילדים שלו והם שיחקו מצוין ביחד.
כשאני, קמרון ואליסון באנו לצאת, הסתובבתי אליו. “אני חושבת שזו תחילתנ של ידידות מופלא.” אמרתי והוא צחק. “בהחלט.”
זו באמת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
חיינו בכיף כשביקרנו אותו ואת אישתו ואת הילדים שלו במשך חצי שנה. עד לפני יומיים.
לפני יומיים הם נסעו לחופשה של חדשיים מחוץ למדינה.
אני פותחת את הדלת בזהירות. אמא שכובה על אחת הספות, ישנה. אני נכנסת לחדר הילדים. אליסון וקמרון ישנים בשלווה. אני ניגשת אל שניהם ונותנת להם נשיקה על המצח.
כשאני יוצאת מהחדר אני שומעת קול קטן.
אני פונה חזרה וני רואה שהעפעםיים של קמרון פתוחות. אני הולכת אליו ויושבת לידו “רייצ’ל,” הוא לוחש.
“מה?” אני מחייכת אליו.
“אני רעב. מצאת אוכל?”
“כן.” אני לוחשת חזרה. “מחר בבוקר תהיה לנו ארוחת בוקר לתפארת. לילה טוב.”
אני מלטפת את מצחו והוא נרדם.
אני יוצאת מהחדר והולכת לסםה שלי. אני נשכבת עליה ונרדמת.

fix you – פרק אחד (המשוכתב במקצת. שמתם לב שאני אוהבת את המילה במקצת?)
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (3)

הייי זה מוקדש לי❤️❤️
יש לך שם שגיאות הקלדה אבל ניחא^^
למה אני אוהבת את הפרק הקודם? לא יודעת^
אבל זה יותר טוב.
תמשיכי❤️❤️❤️

28/08/2014 13:13

ואו, אהבתי נורא.
הכתיבה שלך ממש טובה, העלילה מסקרנת..
אהבתי.
תמשיכי❤️

28/08/2014 16:07

נשמע ממש מסקרן

28/08/2014 18:10
9 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך