Rumpelschtilzchen
תגובות, חברים. לשם מה אנו כאן אם לא לשם כך?

מיץ עגבניות #2

Rumpelschtilzchen 07/08/2020 294 צפיות 5 תגובות
תגובות, חברים. לשם מה אנו כאן אם לא לשם כך?

לפרק הקודם:

מיץ עגבניות #1

הידיד החדש מצא חן בעינינו. ביקרנו בביתו מספר פעמים. יחד, יצאנו אל הגינה הקטנה לראות מה חדש. עקבנו אחר גידולם של הצמחים, עזרנו לנכש עשבים, ותוך נגיסה בעגבניות (לא אני, את שלי נתתי לאחרים), סיפרנו לרפאלי על בעיותינו.
הבעיה העיקרית היתה כמובן חבורתו של שלומי. ההתנגשויות בינינו לבינם במגרש ליבּוּ את האיבה, והמילה המאיימת ‘מלחמה’ החלה להישמע.

“צריך להתכונן לקרב הגדול. אי אפשר להיכנע להם תמיד,” קרא דודי בלהט.
הסכמנו איתו בהתלהבות, וההכנות החלו.

נפגשנו בשעות אחר הצהריים כמעט בכל יום. מקום המפגש היה שטח סלעי בין הבניינים. שם, בין האבנים, הכנו מחסנים של ‘כלי נשק’: אבנים, קרשים, גרוטאות ועוד.
היו אלה ימים מלאי עניין. כל אחד מאיתנו תרם רעיונות ודרכי פעולה. במשך שעות ישבנו ותיכנַנּוּ את צעדינו הבאים. מה עשה הצד השני – לא ידענו, אך תיארנו לעצמנו שהם לא יושבים בחיבוק ידיים.

באחד הימים כשהגענו לשטח, מצאנו את ‘מחסן כלי הנשק’ פרוץ. המוטות נזרקו לכל עבר, הגרוטאות נעלמו, וכל שנותר הוא רק שרידי אבנים.
“זו עבודה של האויב,” זעמנו, וניגשנו במלוא המרץ לשקם את ההריסות.

רפאלי עבר שם והביט על החבורה העסוקה. זמן רב לא ביקרנו בביתו, כי היינו שקועים בהכנות למלחמה.
“יש כבר עגבניות בשלות רבות על השיחים. אתם מוזמנים,” אמר.
ידענו שהוא אוהב לארח אותנו, כפי שאנו נהנֶינו להתארח. רפאלי היה אדם בודד. לאחר שעזב את בֵּיתו בגוש־קטיף חלתה אשתו, והוא התאלמן לפני כמה שנים. מאז, כך לדבריו, הוא לבד.
“אנחנו עסוקים מאוד, נבוא בפעם אחרת.” הבטחנו.
“וּמה אתם עושים, אם מותר לשאול?”
איצי התקרב אליו. “מתכוננים למלחמה נגד החבורה של שלומי.” לחש. “הפעם תהיה זו מלחמה אמיתית. אנחנו מוכרחים לנצח. לסלק אותם מכאן.”
“מלחמה?” עיקם רפאלי את אפו, “למה להילחם?”
“אין דרך אחרת! הטובים נגד הרעים.”
“מלחמות רבות כבר היו בעולם,” אמר רפאלי ונאנח, “הן גרמו וגורמות רק לנזק וְלִכאב. אתם מנסים לחקות את המבוגרים? גם הם שונאים מלחמות.”

זה מצחיק. ומוזר. שונאים?! אם הם כל־כך שונאים מלחמות, מדוע הם תמיד נלחמים? דווקא נראה שיש הרבה קסם במלחמה. זה מעניין; זה מרתק; אפשר להפגין כוח; צריך להשתמש במוח; ואם מנצחים – מה יותר נפלא מנִצחון? נכון, יש גם את הצד המנוצח, אך מי חושב על כך עכשיו?

לאחר כמה רגעים של שקט, הוסיף רפאלי: “יש מחיר למלחמות. מחיר כבד מאוד. יוצאים להילחם רק אם אין דרך אחרת. אני לא חושב שהבעיה שלכם מצדיקה זאת.”

לא שמענו בקולו. המשכנו בהכנות ביֶתר שׂאת.
המחבוא החדש שהכנּו היה מלא בכלי־נשק מאולתרים. למעשה, יותר משחשבנו על המאבק הצפוי, נהנינו מההכנות; מאיסוף הכלים; מהתוכניות מרקיעות השחקים…

בשעות אחר־הצהריים הגיע איצי כשהוא נושא עימו קרש גדול ורחב, שמסמרים בולטים ממנו.
“מציאה אמיתית!” קרא־לחש כשהוא מתנשף בכבדות תחת משאו. “פֵּירקו ליד ביתנו ארגז גדול, ואני לקחתי מיד את הקרש הגדול והמסוכן ביותר.”
הוא התקדם לאט דרך הסלעים. טרם הספקנו להגיע אליו לעזור, ומאחורינו הגיח שלומי, מנהיג החבורה היריבה.
שלומי החזיק בידו קרש קטן יותר, אך מאיים לא פחות. הוא התקדם לעברנו, לא בטוח שהבחין באיצי.
איצי היה בטוח ששלומי ינסה לסחוב ממנו את הנשק היקר. הוא קפץ הצידה, וניסה להרחיק את הקרש הגדול. רגלו מעדה, והוא השתטח על המסמרים.

מיץ עגבניות #2
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (5)

עד כה הסיפור מעניין וקולח.
זה נשמע כמו זיכרונותיו של אדם בוגר שמביט אחורה על ילדותו. כשהילדים מדברים על מלחמה, יש תחושה שברקע מדברים על מלחמה אמיתית? (בעולם המבוגרים?)
אתה כותב יפה, והצלחת ללכוד את תשומת לבי למרות שעלי להודות שאיני נמשכת לז’אנר הזה, הסיפור מזכיר לי מאוד כמה מספריו של דוד גרוסמן, שאני מעריכה אותו כפרסונה אבל פחות מתחברת לספריו. משהו באותנטיות הישראלית, בחוויה הזו של לגדול בישראל תחת תחושה תמידית של סכנה (גם אם הסכנה לא ממש באה לידי ביטוי בסיפור אבל עדיין איכשהו נמצאת ברקע כמו צל כבד).
מודה שאני מעדיפה סיפורים אסקפיסטיים שלוקחים אותי רחוק מכאן, כמה שיותר רחוק כך טוב יותר.
אבל שוב – הצלחת ללכוד אותי, וזו מחמאה עצומה.

07/08/2020 07:58

ראשית, מתילדה, תודה רבה. אני שמח לדעת שהצלחתי לפחות איתך. למעלה משבעים צפיות (שתיים-שלוש שלי, וכנראה שתיים שלך), וזו התגובה היחידה עד כה!

כל כותב מכניס מעצמו בכתיבה, וייתכן שזה מה שיוצר את התחושה של זיכרונות. לא לכך כיוונתי.
את גרוסמן אני מכיר מ”מישהו לרוץ איתו” בלבד. לא הצלחתי לקשר בין הסגנונות.

זהו סיפור שלא היה ולא נברא, המצאה. הוא כן על רקע ישראל המציאותית, והוא קשור פעמיים לתאריך ט”ו באב.
מדינת ישראל נמצאת במצב מתמיד של ‘מלחמה-בין מלחמות-שוב מלחמה’. ילדים מרגישים ומפנימים.

לדעתי, יש בסיפור גם אסקפיזם וגם ריאליזם. אשמח לקבל פירוט מה הפריע לך, ואולי אוכל להשתפר להבא.

בקיצור – תודה רבה.

09/08/2020 16:36

מאוד אהבתי שהסיפור מתפתח לכמה כיוונים ולאט לאט משתלב למוסר השכל אחד.
ודרך אגב לגבי התגובות, כנראה שלאנשים קשה לתת אותם. (לא אני, את שלי נתתי לאחרים.)😉

10/08/2020 17:27

תודה רבה יקירתי.
זיהית את הקשר לט”ו באב? בקריאה חוזרת, גיליתי שהסיפור קשור לתאריך זה שלוש פעמים.
הערת אגב: מה פשר הריבוע אחרי הסוגריים? (הציטוט בהחלט במקום, אהבתי.)

10/08/2020 18:17

בהחלט זיהתי. פשר הריבוע אחרי הסוגרים הוא סמיילי קורץ😉-(סמיילי קורץ)

10/08/2020 21:33
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך