Rumpelschtilzchen
תודה לחן ולמתילדה על תגובותיהן מעוררות ההשראה. חברים! זהו לא סיפור למגירה, נהניתם? אשמח לדעת מזה. לא אהבתם? כתבו מה לא אהבתם. יש לכם הצעות לשיפור? יותר מאשמח לקבל אותן. בקיצור- תגובות!

מיץ עגבניות #3

Rumpelschtilzchen 09/08/2020 191 צפיות 2 תגובות
תודה לחן ולמתילדה על תגובותיהן מעוררות ההשראה. חברים! זהו לא סיפור למגירה, נהניתם? אשמח לדעת מזה. לא אהבתם? כתבו מה לא אהבתם. יש לכם הצעות לשיפור? יותר מאשמח לקבל אותן. בקיצור- תגובות!

לפרק הקודם:

מיץ עגבניות #2

בשעות אחר־הצהריים הגיע איצי כשהוא נושא עימו קרש גדול ורחב, שמסמרים בולטים ממנו.
“מציאה אמיתית!” קרא־לחש כשהוא מתנשף בכבדות תחת משאו. “פֵּירקו ליד ביתנו ארגז גדול, ואני לקחתי מיד את הקרש הגדול והמסוכן ביותר.”
הוא התקדם לאט דרך הסלעים. טרם הספקנו להגיע אליו לעזור, ומאחורינו הגיח שלומי, מנהיג החבורה היריבה.
שלומי החזיק בידו קרש קטן יותר, אך מאיים לא פחות. הוא התקדם לעברנו, לא בטוח שהבחין באיצי.
איצי היה בטוח ששלומי ינסה לסחוב ממנו את הנשק היקר. הוא קפץ הצידה, וניסה להרחיק את הקרש הגדול. רגלו מעדה, והוא השתטח על המסמרים.

זעקת הכאב של איצי הקפיצה אותנו ממקומנו. תוך שניות היינו לידו, נבהלים מן הדם השותת מסנטרו, ידוֹ ורגלוֹ.
ברגע הראשון לא ידענו מה לעשות. כל אחד מאיתנו חיפש ממחטות נייר לנגב את הדם. אחר־כך הצעתי שניקח אותו הביתה.
“לא, לא הביתה,” התנגד איצי, “אמא לא הרשתה לי לקחת את הקרש הזה, ואני בכל־זאת לקחתי. היא תכעס מאוד.”

עסק ביש. אני מכיר את זה, אומרים לנו: “אמרנו לכם. מדוע לא שמעתם בקולנו?” וזה מאוד מרגיז, ורק מוסיף כאב על הפצעים שכואבים בלאו הכי. אבל צריך לטפל באיצי. הפצע בסנטר נראה רציני.

לפתע ידעתי מה נעשה. רפאלי! הוא הכתובת הנכונה.
תמכנו באיצי והתחלנו ללכת לאט. שלומי שאל אם יש צורך בעזרה, אבל לא באמת התכוון לזה. הפחד בעיניו הסגיר זאת. כשענינו בשלילה, הוא מיהר להסתלק מן השטח הסלעי, לפני שיאשימו אותו בפציעה של איצי.

שֶרַק יהיה בבית! אנחנו זקוקים לו עכשיו!

רפאלי פתח את הדלת. הוא לא נבהל מן הפצעים שותתי הדם של איצי, ולא שאל שאלות מיותרות. בזריזות לקח את איצי לברז, רחץ את פצעיו, וחבש בהידוק את סנטרו. הוא שלף את הטלפון.
“למי אתה מתקשר?” שאל איצי בחשש.
“להוריך,” ענה רפאלי בתקיפות. “צריך לקחת אותך לטיפול מקצועי.”
איצי הבין שהפעם אין ברירה, והשפיל את עיניו בהכנעה. אי־אפשר להסתיר את מצבו מהוריו, ובאמת יש צורך ברופא. הפצעים הציקו לו.

אביו של איצי הגיע ולקח אותו לתחנת מגן־דוד־אדום.

לאחר זמן מה יצא רפאלי לגינה, קטף כמה עגבניות ונתן לנו. לא לפני שהפריש תרומות ומעשרות, בטקס שכבר הכרנו.
עדיין לא נרגעתי מן החוויה הקשה שעברנו. לא נעים היה לראות את איצי פצוע וסובל. כמעט מבלי להרגיש, הכנסתי את עגבניית השרי הקטנה לפי. הטעם לא היה רע בכלל. לאחר עוד לעיסה עצרתי. אני אוכל עגבניה! מי היה מאמין? אזרתי את כל האומץ שמצאתי בתוכי, ולקחתי אחת נוספת. לוּ ראתה אותי אמי…

עגבניה אחת התפוצצה בידו של דוּדי, והוא התלכלך. רפאלי חייך.
“מוטב לשפוך את דם העגבניות, מאשר חלילה את דמו של מישהו.”
“זו היתה תאונה,” אמרתי, “גם בסתם משחק רגיל יכולות לקרות תאונות שכאלו.”
“נכון, אך זאת היתה מיותרת לגמרי. לשם מה סחבתם קרש עם מסמרים? זה מסוכן! לשם מה אתם אוגרים את כל המקלות והגרוטאות החדות?! לא. זה לא מוצא חן בעיניי.”

הִנהַנּו בהסכמה. אך מה נעשה? החבורה השניה לא נותנת לנו לשחק במגרש. הם התחילו בריב הגדול. אנחנו רק רצינו לשחק בשקט. טוב, ברעש, אבל לא רעש של מלחמה אלא של משחק.

“מה זה משנה מי התחיל?” המשיך רפאלי בנאומו, “צריך למצוא לזה פתרון. מה דעתכם על שיחות־שלום? זה רעיון טוב.”
“הם לא יסכימו.”
“ניסיתם?”
“על מה נדבר?” שאלתי. כל הרעיון הזה נראה מגוחך ולא מציאותי. זה לא מתאים לנו, ולא מתאים ליריבינו.
“אתם ילדים נבונים. תפעילו את ההיגיון שלכם. דברו על הסכם, על שלום, על פתרון.”

החלטנו לנסות את האתגר החדש שהציע לנו רפאלי. להפתעתנו שלומי וחבורתו קיבלו את ההצעה.
‘ועידת־השלום’ התקיימה למחרת בשטח הסלעי, לא רחוק מן המקום שבו איצי נפצע. גם הוא הגיע, עטור תחבושות ו’פרפר’ מקשט את סנטרו.
לא היתה זו פגישה על מי מנוחות; רבנו, צעקנו, וכמעט החלטנו להפסיק. דווקא שלומי הציע את הרעיון המפתיע לאחד את שתי החבורות.
“ומי יהיה המנהיג?” קפץ דודי שבדרך כלל הנהיג את החבורה שלנו.
“שנינו,” אמר שלום. “שני הגדולים. אפשר לשחק יחד, אפשר לחוד, ואתה ואני נפתור בינינו את הבעיות.

הסכמנו. הרגשנו ממש כמו מבוגרים. אולי בעצם טובים יותר: הצלחנו לעשות מה שהגדולים לא תמיד מצליחים. לעשות שלום!

“רוצים לבוא אל רפאלי?” שאלנו את ידידינו החדשים. “הוא ידיד שלנו, הוא בסדר.”
הם לא הכירו אותו עד עתה. יחדיו, התדפקנו על דלתו.
“הגידו,” שאל שלומי, “מהו שמו הפרטי?”
לאף־אחד מאיתנו לא היתה תשובה. אף־פעם לא שאלנו…

מיץ עגבניות #3
דרג את הסיפור

תגובות (2)

הסיפור יוצא דופן משאר הסיפורים כאן באתר. פשוט מרתק.
שמחה שיש כאן סופר כה מוצלח.
עלה והצליח.

10/08/2020 17:33

וואו. תודה רבה.
רק עבור תגובה שכזו היה שווה לחזור.
עדיין, כמות התגובות באתר נמוכה מאוד.

אני לא סופר, ולא מתכונן להיות כזה. לפעמים, מנדנד בראש רעיון שרוצה להיכתב. הוא לא נותן לכותב לישון, מפריע לו להתרכז בשאר ענייניו, ורק צועק ‘כתוב אותי’.
זה לא קורה הרבה, אבל כאשר בסופו של דבר זה מגיע, המוזה נשפכת.

שוב, תודה רבה.

10/08/2020 18:22
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך