צורצור
הסיפור אינו מבוסס על סיפור אמיתי ונכתב מנקודת המבט האישית שלי כגבר ביסקסואל.

לדניס, דילן ג’וסטין לטרופ (מכתב מעבר לים) ממני, דביר אדמונד.

צורצור 29/01/2021 449 צפיות אין תגובות
הסיפור אינו מבוסס על סיפור אמיתי ונכתב מנקודת המבט האישית שלי כגבר ביסקסואל.

היתה זו שעה מאוחרת מכדי שאוכל להבין מה קרה. מבטי הוסח בשל מגוון רחב מדי של קולות ורעשים, שמתוך הדממה קיבצו את גווניהם הזועקים וזעלפותיהם הקשיחו זלגותם על כל כולי. רציתי להאמין שזה יקרה בקרוב ואוכל לראותה בשעה שקבענו, סוף כל סוף. חיכיתי זמן רב מאוד לכך, מודה. כמובן, לא סופרת אבל, בכל זאת, אני מאמינה ש-15 שנה ושמונה חודשים זה די והותר, לכל בעלי הסבלנות הארוכה ביותר ביננו. בגרוני הרגשתי דוחק. מכירים את זה: מן חנק דוחק בכם שעולה במעלה הגבעה, מעל הגרוגרת, כזה שלא מניח לכם כמה ימים אם לא מספר שבועות? מן חנק שמתחיל בדקירה קלה ואז פשוט מחליט לנוח ולהשתחל באלגנטיות אל תוך גופכם? כך הרגשתי. רציתי שהיום הזה יגיע ולא יגמר לעולם. רציתי כל כך שהיא תראה אותי, שלמה, יפה, מסודרת ומטופחת, מתוקתקת ושנונה. רציתי להרביץ החוצה את מלא חוש ההומור שעוד נותר בי. אבל לא יכולתי.
שעת המפגש הגורלי פסעה צעד, אחר צעד, ולאחריו צעד נוסף קטן אחד. הסתכלתי החוצה מבעד לחלון הזכוכית, שהיתה עבה במיוחד, וכל מה שהיה בחוץ נשטף יחד איתי. ירד גשם חזק מאוד באותו לילה, שכבר שכחתי אם זה קרה ביום או בלילה או בצהרים או בכלל אחר הצהריים. אבל דבר אחד נשאר חרוט בזכרוני, זכרון חזק מאוד שלא יעזוב אותי לעולם: לא אשכח את המבט. עיניה ברקו כמו בגווני אזמרגד אפרסק עמוק מאוד, מבט מישיר וחודר, שרק מי שהכיר אותה הבין באמת מהי משמעות אותו המבט. חישבתי את הזמן בצורה המדויקת ביותר שיכולתי: הכנתי הכל במקומו: הנעליים, הגרביים, החולצה, מכנסי הטייץ שהיא כל כך אהבה, הליפסטיק הורוד עם נצנצים בוהקים בצורות של ירח וכוכבים עם לבבות קטנים, צעיף מקטיפה שקנינו יחד באחד הטיולים שלנו ללונדון. אני זוכרת את הטיול הזה ואת כל המקומות שביקרנו שם. נסענו לחמישה ימים בלבד. רק שתינו. אני וג’וסטינה. טמשי-כך קראנו לעצמנו. הרגשנו נשמה אחת, שלא ניתן להפריד ביננו, וכך היה תמיד.
אני זוכרת אותה מהיום הראשון שאני זוכרת את עצמי. היא ליוותה אותי ולכל מקום שהלכתי, היא היתה שם. ליוותה אותי בכל צעד ובכל שביל שהלכתי. הלכנו בו יחד. עד היום אני מרגישה אותה ולפעמים, היא מדברת אליי, גם מתוך שינה. לעיתים היא מופיעה פתאום ובאה אליי בחלומות. ואז אני נזכרת ברגעים היפים שחווינו יחד, רגעים של שמחה, אושר, תעצומות נפש אדירות של חברות שאין ולא יהיה לי עם אף אחת. היא היחידה שהבינה אותה וראתה אותי איך שאני. בלי מסכות. שתינו בלבד. היינו משוחחות ומשתובבות יחדיו, רצות אחת אחרי השניה וקוראות “זמן טמשי” בקול גדול ומיד צוחקות בקול מתגלגל באופן שרק שתינו יודעות.
אבל הגיע הזמן, וכמו כל דבר טוב “דברים טובים נגמרים מהר”-כך היתה נוהגת לומר, והיום אני מבינה למה התכוונה זאת כשאמרה “שהחכמה היא כמו מים”. כיום אני מסוגלת לעשות בזכותה דברים רבים, שבעבר לא הייתי חולמת לעשות. אבל, אני חייבת את זה לטמשי היקרה שלי, לג’וסטינה. אני הולכת לראותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה.
ובכל זאת, הרגשתי שמשהו לא במקום. הרגשתי צביטה חזקה בלב. וככל שהתקרבתי לחדרה יותר קרוב ויותר קרוב, הרגשתי את ליבי פורץ החוצה מבית החזה שלי הישר למיטתה. חשתי בדבר אחד שברצוני לעשות: להישאר לידה לעד ולא להרפות.
הסתכלתי על השעון הלבן שהורה את השעה 15:27 ו-32 שניות בדיוק, שהיה מעוצב ומיוחד בצורה שתפס את תשומת ליבי בציוריו המקסימים. ציורים שהזכירו לי את הקפלה הסיסטינית של מיכאל אנג’לו בפיסול עדין ונקי ללא רבב, שמזכירים מעט את פסלי השיש והפיסול הבארוקי של ברניני. הנחתי את עצמי על הדלפק ליד הקבלה ושאלתי במודיעין לחדרה של ג’וסטינה הארט. ידו השמנה והארוכה של עובד הדלפק, שהיה גברי ומנופח מימדים למדי עם שפם ארוך מאוד ושיער מקורזל בגווני שיבה, הורתה על חדר מספר 32, בסוף המסדרון הכחול. הודיתי לו והתחלתי ללכת נחרצות ובדוחק קופצני, כאילו מישהו דוחף אותי עם אצבע בגבי ולא נותן לי מנוח. לא התעלמתי. כל הדרך הרגשתי אותה עמוק בתוכי, אך לפטתי בחוזקה ובחשש גדול את ידית הדלת של חדר מספר 32 ונכנסתי בצעדים גנובים. שם ראיתי אותה. שקטה, ענוגה ופרושת ידיים כולה. כאילו המתינה רק לי שאתקרב ואחבק אותה חזק חזק. זיהיתי אותה מיד למרות שהיא התבגרה משמעותית ממני עקב מכשירי ההנשמה הרבים שחוברה אליהם.
היא נראתה לי לפתע כמו הכלאה היברידית משונה של סייבורג-אדם-אישה. האנושיות החיצונית שלה נעלמה כלות, אך עדיין עיניה הקסומות ברקו כמו נערה בגילי. בביקורי האחרון בחדרה היינו אמורות לחגוג שנה קודם יומולדת משותפת 27. כשהיינו יחד בלונדון הבטחנו זה לזו שזה מה שנעשה כשהכל יגמר. אבל היא החליטה שהיא רוצה ללכת על זה, בכל מחיר ולא משנה מה יקרה אחרי שהיא תלך לשם.
7 שנים קודם לכן, היינו צמד חמד אבל מהמם יחד: ג’וזטינה היתה אחי התאום, בשם דניס דילן ואני הייתי אדריאנה. החלטנו שתינו ללכת על זה וג’וסטינה לא שרדה את השינוי. היינו אמורות להתעורר יחד ולעבור את כל השינוי הזה יד ביד. כמו שתמיד היינו: תאומי הגורל, נשמות תאומות. Free spirits. נשאר לי עוד חודש אחד להחליט איך כל זה יגמר. אני עדיין במצב נוראי של חוסר וודאות ולא יודעת איך אסיים את כל התהליך ההזוי הזה בלעדייך. דבר אחד אני בוודאות יודעת: כשאפקח את עיניי ואתעורר לידך, אאחוז את ידייך חזק ואקרא באזנך ברוך שמך המתוק, כפי שאני יודע לומר אותו כיום.
קמתי ממקומי, לאחר שסיימתי לספר את הסיפור שלי לקהל הנהדר שהגיע להרצאה שלי הערב ואמרתי בקול חזק וברור: “שמי דביר אדמונד, טרנסקסואל קווירי, בן 32. אחיו התאום של דניס דילן ולפני השינוי, נקראתי דונטלה לטרופ אחותה הנצחית של ג’וסטינה לטרופ. לפני שנה בדיוק היינו אמורות לחזור לחיים יחד, מחובקים, כשני גברים חדשים וזכים. נתראה בעוד חודש ואני מקווה שתתעורר ואוכל לקרוא בשמך פעם אחת אחרונה אחי היקר”.
ואלו המילים שכתבתי לדניס דילן לפני שעזבתי את החדר והשארתי את מילותיי האחרונות, מלופפות באגרופיו העדינים:
“אזכור אותך לעד. עד אז, אבקש לתת לך חיבוק גדול, אכסה אתך בשמיכה שאתה כל כך אהבת מרופדת בטלאים שאהבתי לסרוג לך ואקרא בשמך בפעם האחרונה: דניס דילן ג’וסטין לטרופ האהוב שלי. לילה טוב וחיבוק”.
לאחר שסיימתי את דבריי האור נפתח וראיתי את כולם, אבל מרחוק מבעד לכל ראשי האנשים שבאו לשמוע את הסיפור שלי, ראיתי את דניס בסוף המסדרון, לצד הקיר הכחול. קיר ההנצחה שלו. הוא נופף לי לשלום ויצא מהדלת. נשקתי לו לשלום והלכתי ללחוץ את ידיהם של כל המוזמנים. כשכולם הלכו, ניגשתי אל הקיר וכתבתי: דניס דילן וציירתי לב. כדי שלא יפרד מליבי לעולם.

כותרת:
לדניס דילן ג’וסטין לטרופ האהוב שלי: לילה טוב וחיבוק גדול, ממני, דביר אדמונד/מאת: צור עיטם עמיחי

לדניס, דילן ג’וסטין לטרופ (מכתב מעבר לים) ממני, דביר אדמונד.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך