שרמולים לא מטפסים על עצים

היא ישבה במיטה, עיניים פקוחות לרווחה נוצצות בסקרנות, ידיים מחזיקות במעקה המיטה בציפיה להמשך הסיפור:
“נו, אמא! תמשיכי!”
אמא צחקה והביטה בה במבט שעשה לה חם ונעים והעלה לה חיוך, המבוגרים קראו לזה מבט אוהב. היא קראה לזה המבט של אמא.

“זהו סופי. סוף הפרק להיום. הסיפור ימשיך מחר, עכשיו הולכים לישון”
“אבל אמא! איך אני ארדם! רק עכשיו גרגוריה ברחה מהארמון לתוך היער! ומה עם השרמול? מה אם הוא מחכה לה שם?”
“אלו שאלות נפלאות מתוקה והכל את תגלי בהמשך” אמא הבטיחה.
“אבל אמא, אני חייבת לדעת עכשיו!” לא יכולתי להמשיך הלאה, ובטח שלא לישון עם כל השאלות האלו.

“סופי, הסיפור שלנו הוא סיפור בהמשכים. הוא אף פעם לא מסתיים, ותמיד יש שאלות שהתשובות אליהם יתגלו רק בהמשך” אמא הסתכלה עלי לרגע והמתינה
“אז, את אומרת, שבעצם, תמיד יש עוד מה לגלות?” שאלתי מופתעת. תמיד אהיה כל כך סקרנית לגבי המשך?
אמא הנהנה בחיוך. תמיד אצלה הכל בחיוך.
“אבל אמא! אז איך אשן? כל לילה אהיה כל כך סקרנית לגבי ההמשך שלעולם לא ארדם?” לא יכול להיות שמהיום ואלך לא אשן יותר לעד! אנשים יכולים לחיות אם הם אינם ישנים? סקרנות יכולה להשאיר אדם ער לנצח?
אמא שוב צחקה וענתה “נכון. אפשר כל הזמן להיות סקרן לגבי העתיד, לגבי המשך, או שאפשר להיות רגועים עכשיו. סופי, תמיד יהיו שאלות, ותמיד ניהיה סקרניות. למה זה אומר שאי אפשר לישון בין לבין השאלות?”
חשבתי על זה לרגע “אז..אבל..את מבטיחה שהתשובות יגיעו?” הבטתי באמא בגבות מורמות
“סופי, אני מבטיחה לך הבטחת עיניים, שכל שאלה שאי פעם תשאלי, את גם תמצאי לה תשובה”

הבטחת עיניים זה שאנחנו מסתכלות אחת לשנייה עמוק בעיניים ויודעות שההבטחה הזאת היא לנצח נצחים, אז אם אמא מבטיחה הבטחת עיניים, זה בטוח בטוח בטוח נכון.

“טוב אמא. אני מוכנה ללכת לישון עכשיו. התשובות יחכו שאני אתעורר” הכרזתי ונשכבתי על הגב.
“נכון! התשובות ימתינו לך תמיד” אמא נישקה לי את המצח, את לחי ימין, את קצה האף ואת לחי שמאל “לילה נפלא” היא אמרה לפני שכיבתה את האור, “לילה נפלא אמא” עניתי והיא יצאה וסגרה את הדלת. אני נשארתי עם האורות הכחולים שהיו תלויים מעל המיטה, עיגולים שזרחו בלבן, תכלת וכחול. הבטתי בהם, שמתי אצבע בפה, ובחיוך עצמתי עיניים.

————-

קמתי בבוקר, טיפסתי מעל המעקה של המיטה ורצתי למיטה של אמא.
“אמא! אמא! אמא!” קראתי מהרצפה ליד המיטה ומשכתי לה בשמיכה “אמא! אמא! אמא את חייבת לקום!”
אמא פקחה עין אחת וחייכה אלי ושאלה בקול הבוקר שלה (שהוא שונה מהקול הרגיל שלה. קול הבוקר שלה היה נמוך יותר ולא תמיד הבנתי את המילים שהיא אומרת, אבל ניחשתי לפי שפת הגוף מה היא רצתה להגיד).
“בוקר נפלא סופי. למה אמא חייבת לקום? אנחנו קמות רק עוד חצי שעה, ב-08:00, ועכשיו 07:30, יש עוד חצי שעה לפני שהבוקר מגיע”.
“כי אמא! אני גיליתי את התשובה! אני יודעת מה קורה לגרגוריה!” הכרזתי בשמחה.
כשאמא שמעה את מה שהיה לי להגיד היא מיד התיישבה, שפשפה את עיניה והסתכלה עלי “באמת? איך גילית? את רוצה לחלוק איתי מה קרה לנסיכה בהמשך הסיפור?”
סוף סוף היא הבינה כמה זה מרגש! ברור שאני רוצה לחלוק איתה! “היא הולכת לגור על העץ!” צעקתי בהתרגשות “וככה גם השרמול לעולם לא יגיע אליה! כי שרמולים לא מטפסים על עצים!” המשכתי להסביר לה, שתבין.
אמא יצאה מהמיטה והרימה אותי באוויר וישירתי את הגוף כמו מטוס. צחקתי בקול. זה כיף ליהיות כל כך גבוהה ולראות הכל מלמעלה, בייחוד שבדרך כלל אני צריכה להרים את הראש בשביל לדבר עם אנשים גבוהים.
“סופי! זה גאוני! את גאון! איך ידעת ששרמולים לא מטפסים על עצים? ואיך ידעת שאפשר לחיות על עצים?” אמא שאלה אותי בהתלהבות. יש! היא הבינה! היא הבינה כמה זה מרגש! מצאתי את התשובה!
“כי אמא, אני פשוט יודעת! כמו שאמרת שיקרה, התשובות הגיעו” הייתי גאה בעצמי מאוד והחזקתי את הראש גבוהה גבוהה כמו שאמא ואני עושות כשאנחנו גאות גאות גאות בעצמנו.

“נפלא סופי, כמה משמח לקום ככה בבוקר, את מספרת הסיפורים הכי מופלאה שאני מכירה! והתשובות שלך הן התשובות הכי טובות שיכלו להיות בסיפור הזה! עכשיו, יש עוד 20 דקות עד שהבוקר יגיע. את רוצה לקום או לחזור לישון?”
“מה פתאום לישון! אני שמחה מדי אמא!” הסברתי לה. לפעמים מבוגרים לא מבינים כלום.
“אבל סופי, גם ששמחים אפשר ללכת לישון”
“כן אבל אמא אני שמחה ממש אני לא יכולה פשוט להירדם עכשיו זה לא יעבוד”
“אוקי מתוקה, אז אמא כן רוצה לחזור לישון לעוד 20 דקות. מה את רוצה לעשות בינתיים?”
חשבתי על זה רגע אחד “אני רוצה לבחור איזה לחם אני רוצה!”
“איזה לחם את רוצה ל…ארוחת בוקר?”
“כן! היום לחם מטוגן!” קיפצתי במקום. לחם מטוגן זה האהוב עלי. וכל בוקר אני מבקשת לחם מטוגן.
“מעולה סופי. אז לכי תבחרי לך לחם, ארוחת בוקר תיהיה ב08:30, את גם יכולה לשחק במשחקיה בינתיים אם תרצי, אמא חוזרת לישון עד 08:00”.
“אוקי אמא, ביי!” התחלתי לדלג החוצה מהחדר ואז אמא קראה שוב בשמי:
“סופי!” חזרתי פנימה
“כן אמא?”
“יש לי הצעה בשבילך” אמא הסתכלה עלי במבט של משחק,
“רוצה לשמוע?”
“כן אמא, רק מה זה הצעה?” לא ידעתי מה זה הצעה אבל לפי הבעת הפנים של אמא רציתי לדעת מה זה!
“הצעה זו אפשרות שאני מציעה לך, ואת יכולה לבחור אם לעשות אותה או לא”
חשבתי על זה רגע,
“אה, כמו שאני עושה לעצמי כל הזמן, רק שעכשיו את עושה לי?”
אמא חשבה על זה גם רגע לפני שענתה “כן!”
“אמא כן! את תמיד יכולה להציע לי! אני תמיד מציעה לעצמי דברים , כל הזמן” הסברתי לה, שתבין.
אמא חייכה ואמרה “כן, אבל אני תמיד אשאל לפני, כי לא תמיד תרצי לשמוע הצעה, וזו צריכה להיות בחירה שלך לקבל הצעה ממישהו אחר”
לא הבנתי לגמרי אבל רציתי לשמוע את ההצעה אז אמרתי לאמא שפשוט תספר לי מה ההצעה שלה
“אז מכיוון ומה שסיפרת לי על גרגוריה היה כל כך מרגש ומסקרן, ובגלל שגילית לבד ששרמולים לא מטפסים על עצים, מה דעתך שהיום בלילה את תספרי את הסיפור?” היא שאלה והתבוננה בי.
נשמתי עמוק עמוק וכל החזה שלי התמלא מאוויר ומרוב התרגשות שכחתי להוציא אותו החוצה. שאני אספר את הסיפור? אני? “אמא! אני אספר?” הסתכלתי עליה בעיניים הכי גדולות שלי.
“כן! את סופי, את תספרי את הסיפור מעכשיו”
“מה, רק היום או כל לילה?”
“מה את רוצה?” היא שאלה אותי

התשובה יצאה ממני תוך ריקוד וקיפוץ למעלה ומטה והצידה והצידה (כי יש שני צדדים) “כל לילה!!” קראתי ורקדתי ואמא כבר קמה מהמיטה והרימה אותי שוב באוויר והתחילה גם היא לרקוד והסתכלה עלי ואמרה “עכשיו גם אני שמחה מכדי לחזור לישון, בואי נלך להכין ארוחת בוקר למספרת הסיפורים החדשה בבית! אני שמעתי שמועה שאומרת שכל פעם שמכתירים מספרת סיפורים חדשה היא מקבלת קצפת לארוחת הבוקר הראשונה שלה, כדי שהסיפור הראשון שלה יהיה מתוק מתוק ואווירירי כמו השמיים והעננים שלהם”.

מאותו היום הוכתרתי כמספרת הסיפורים הראשית בבית, בכל לילה סיפרתי לי ולאמא סיפור חדש שחשבתי עליו לגמרי לגמרי לבד, ולמרות שכל פעם עצרתי בשיא, אני ואמא תמיד הלכנו לישון עם חיוך כי כמו שאמא אמרה, אפשר להרדם גם אם לא יודעים את המשך הסיפור.

שרמולים לא מטפסים על עצים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך