ליבה לא היה טהור, והיא ידעה זאת היטב. כמובן, היא לעולם לא תודה בכך, אך נפשה הייתה אפלה וחשוכה, ממש כמו המערה שמתחת להרים. אבל עכשיו, כשהלבנים האחרונות בבניין חייה תלויות על בלימה, היא נאלצה לעמוד פנים מול פנים עם עצמה.

ארבע הסגולות | 12 – תשישותה של המחוללת ותקיעתה של דיה

23/01/2020 101 צפיות אין תגובות
ליבה לא היה טהור, והיא ידעה זאת היטב. כמובן, היא לעולם לא תודה בכך, אך נפשה הייתה אפלה וחשוכה, ממש כמו המערה שמתחת להרים. אבל עכשיו, כשהלבנים האחרונות בבניין חייה תלויות על בלימה, היא נאלצה לעמוד פנים מול פנים עם עצמה.

דיה ישבה על שרידי הבתים שבקצה הכפר. היא הביטה לעבר ההרים הגבוהים שבצפון. מעולם לא ראתה הרים גבוהים כל כך. היא עקבה במבטה אחר הדרך האפורה היורדת מן הכפר ומתפתלת בין הגבעות לכיוון ההרים. היא ידעה שאי שם, במרחק כמה קילומטרים מהכפר, נמצא מחנה הפליטים, ובו אחיה והגמד, נתונים כנראה בסכנה ממשית.
כמה אירוני, חשבה לעצמה, שהיחידים שנותרו לה בחייה הם דווקא אחיה הקטן והמעיק והגמד הזקן והרוטן, החבר הוותיק של אביה. אה, נכון, ויש גם אותה, נזכרה דיה כששמעה את נשימותיה העדינות של חיננית כמה צעדים ממנה. המחוללת עדיין הייתה שרויה בשינה עמוקה.
אחרי ניסיונותיה הכושלים של חיננית לנטוש את דיה לגורלה והשינוי הפתאומי והמחשיד בכוונותיה של המחוללת, צעדו שתיהן יחד ברחובות המפותלים של מה שהיה פעם כפר. היה ניכר שחיננית מכירה את הדרך, ואין זו הפעם הראשונה שהיא צועדת ברחובות אלו.
אך דיה הבחינה שמשהו קורה למחוללת. בתחילה, כשפנו מכיכר הכפר, הליכתה הייתה נמרצת ואפילו נחרצת. אבל ככל שהן התקדמו, נעשתה הליכתה איטית יותר, ופה ושם היא הבליחה פיהוקים. ידיה, שבתחילה התנדנדו בנמרצות בכל צעד, הטלטלו עתה בכבדות. חיננית הלכה ונחלשה במהירות. אם בצעדים הראשונים דיה רק חשדה בכך, הרי שאחרי שלוש דקות זו כבר הייתה עובדה מוצקה. כשהגיעו לקצה הכפר, שממנו יצא שביל אפור לעבר ההרים, עצרה המחוללת למנוחה. הן התיישבו על ערמת שברי לבנים חרוכות.
“את בסדר?” שאלה דיה כשראתה את חיננית נאבקת בעיניה הנעצמות.
חיננית ענתה לה בפיהוק גדול. היא מלמלה כמה מילים לא מובנות. התנדנדה קצת במקומה, עצמה את עיניה והשפילה את ראשה. היא נרדמה!
אבל נימוסיה של דיה לא היו מן המשופרות, והמצב באמת היה דחוק ביותר. היא נענעה את המחוללת והעירה אותה. חיננית התעוררה מיד, הרימה את ראשה, חייכה חיוך עייף ושפשפה את עיניה בידיה. העיניים האדומות שלה נראו עייפות ולאות.
“דיה יקירתי,” קולה הנעים נשמע עתה חלש וצרוד, “אני מצטערת. אני מותשת לגמרי. שאבתי מעצמי כוחות רבים מדי בבת אחת. חשבתי שהניסיונות שלי להשתגר לא פעלו כלל, אך נראה שאף שנשארתי במקומי, הניסיונות הכושלים שאבו ממני כוח כאילו השתגרתי לקצהו השני של העולם. תוסיפי לזה את המאבק עם לקישא, את הוצאת הנשמה מהגוף והחזרתה, וכמובן, את תיקון הכפר… נשארתי בלי כוחות. אני מוכרחה לנוח מעט… מבטיחה שאחרי כמה שעות שינה טובות אחזור לעצמי, ונמהר שתיהן לעזרת חבריך…”
דיה נלחצה. “אבל מה עם לקישא ינצל את החולשה שלך ויתקיף אותך? את חסרת הגנה לגמרי! בואי נחזור לפחות לשביל האור!”
חיננית חייכה חיוך גדול ככל שהצליחה. “אינך צריכה לחשוש מלקישא, הוא לעולם לא יעשה זאת. לכל הפחות לא לי. וחוץ מזה, הניצחון שלו לא ייחשב. ואם אינני טועה, גם הוא לא בשיא כוחו עכשיו. בואי נאמר שיידרש לשנינו זמן־מה לחזור לעצמנו אחרי הקרב האחרון שלנו…”
“אבל מה אם מישהו אחר יתקיף אותנו? אנשי החתול למשל?”
“הא!” גיחכה המחוללת בעיניים עצומות, “שום יצור תבוני באזור הזה לא יעז לתקוף מחולל אור…”
“ומה אם…” – אבל לא היה טעם להמשיך. חיננית נשענה לאחור ושקעה בתרדמה עמוקה.
השעות חלפו להן בזו אחר זו והשמש שקעה.
דיה דאגה לשלום אחיה. כבר שעות רבות שלא ראתה אותו או שמעה ממנו. היא לא ידעה מה בדיוק הייתה תוכנית ההצלה שלו, אבל היא הייתה משוכנעת שהתוכנית הזאת גרועה. וגיוסם של שבעה פרחחים כפריים רק חיזקו את הוודאות שלה.
לדיה לא היה מושג כמה שעות חלפו מרגע שנרדמה המחוללת. היא גם לא ידעה לכמה שעות זקוקה המחוללת כדי לחזור לעצמה. היא כבר התכוונה כמה וכמה פעמים להעיר אותה, אך כל פעם שהתקרבה אליה וראתה את פניה המותשות של חיננית, חזרה בה. בשלב מסוים, גם דיה נרדמה.
דיה התעוררה בחצות הלילה. קולות רמים ממרחק הגיעו לאוזניה. הקולות הגיעו מהגבעות שבהמשך הדרך האפורה, מהמקום שאמור להימצא בו מחנה הכפריים. ואחאיים. וישון. משהו מתרחש שם! והיא יושבת כאן ולא נוקפת אצבע! מה היה אומר על כך אביה!
היא זינקה לעבר המחוללת וניערה אותה, “חיננית! חיננית! את חייבת להתעורר! משהו קורה שם! אנחנו מאחרות! ישון בסכנה! התעוררי כבר!”
אבל המחוללת לא זזה ממקומה. עיניה נותרו עצומות, ונשימתה השלוות המשיכה כאילו לא קרה דבר. דיה קמה על רגליה, הסתובבה בין ההריסות. טיפסה על חורבה זו או אחרת, מנסה להשקיף לעבר המקום שהקולות מגיעות ממנו. אך לשווא. לא היה אפשר לראות דבר.
היא חזרה אל המחוללת וניסתה להעיר אותה שוב. היא קראה בקול בשמה, ניערה אותה בחוזקה, שפכה על פניה מים ואפילו צבטה את ידה! אבל דבר לא קרה. חיננית המשיכה בשנתה כאילו הייתה נתונה תחת כישוף.
כישוף! איך לא חשבה על זה קודם! אולי באמת הוטל על חיננית כישוף והיא לא תתעורר לעולם מן השינה הזאת! אך איך הוטל עליה כישוף? דיה הייתה מתעוררת אם מישהו רק היה מתקרב אליהן. איש לא עבר בסביבה. היא הייתה בטוחה בכך. ולא רק איש, שום יצור חי לא העז להתקרב לכפר ההרוס.
דיה לא הבינה דבר בכישופים או קסמים או איך שחיננית קוראת להם – ואיך תצליח להעיר אותה? ודווקא עכשיו, כשהיא זקוקה לה כל כך!
היא הביטה ימינה ושמאלה, מחפשת פתרון והצלה. היא פתחה את התרמיל שלה וחיטטה בו, מזל שלקחה אותו איתה מהעגלה ההפוכה. אבל למעשה, היא לא מצאה בו שום דבר מועיל. היא הבחינה שמקצת מתכולת התרמיל חסרה. היא לא התפלאה לגלות זאת. אחר שחיננית התנגשה בעגלה והפכה אותה, נפל גם התרמיל מן העגלה, וכנראה גם נפתח, ותכולתו נשפכה והתערבבה בערמת הקרניים האדירה שעל העגלה. לפני שחיננית והיא נכנסו לכפר כדי “לתקן אותו”, כלשונה של חיננית, דיה עמלה כמה דקות על חילוץ התרמיל מערמת הקרניים, ולא היה לה זמן לבדוק מה מצב הציוד שבתוכו.
כעת נותרו בתרמיל רק פריטים מעטים שלקחו איתם בצאתם מכפרם החרב ועוד כמה דברים שמצאו בדרך. והיה משהו נוסף בתרמיל – הקרן השחומה שציוותה עליה המחוללת לקחת כדי “לתקן” את הכפר. חבל שחיננית מעולפת, אם הייתה ערה, הייתה יכולה לתקוע בקרן, כמו שעשתה בכפר, ואולי הייתה מצליחה לתקן את עצמה…
רק רגע… חשבה לעצמה דיה. חיננית אמרה שאם יודעים איך לתקוע נכון, התקיעה יכולה לחולל נפלאות. היא לא אמרה שרק מחוללים יכולים לחולל נפלאות בקרן. כל מה שצריך לדעת הוא לתקוע! אז… אולי היא תצליח? היא ידעה כמובן איך לתקוע תקיעה פשוטה בקרן, כמו כל בני הכפר שלצד הנהר, אבל היא זכרה כמה שונה הייתה תקיעתה של חיננית מהתקיעה הגסה שהייתה נהוגה בכפר. ובכל זאת, מה יש לה להפסיד? איזו אפשרות אחרת יש לה?
דיה הצמידה את הקרן לפיה והתקרבה כמה שיותר לחיננית. היא חשבה על אחיה, על אחאיים הנאמן, על המחוללת הנתונה תחת כישוף עמוק. ליבה התמלא בכאב וצער על כל יקיריה שאבדו ובפחד עמוק על שלושת היצורים היחידים שעוד נותרו בחייה וכעת נמצאים בסכנה גדולה. היא עצמה את עיניה. ותקעה.
קול גס, כבד ונמוך, עולה ויורד, קטוע לסירוגין, בקע מהקרן. דיה עצמה נבהלה מהרעש האיום שהוציאה מהקרן. היא פקחה את עיניה בבהלה. אפילו ישון תקע טוב ממנה! אם תקיעתה של חיננית הייתה שירה – אז תקיעתה שלה הייתה כמו קללה גסה…
אך למרות הרעש הנורא שבקע מהקרן, המחוללת המשיכה לישון כאילו דבר לא קרה! דמעות עלו בעיניה של דיה. מה עוד תוכל לעשות? עליה לנסות שוב את הקרן.
היא קירבה את הקרן שוב אל פיה ונזכרה בדבריה של חיננית – ככל שליבו של התוקע טהור יותר, כך גובר כוחה של התקיעה. האם ליבה טהור? דיה הייתה מסופקת בכך. ליבה היה מלא טינה וכעס. האיבה כלפי אחיה הייתה רק ביטוי אחד למה שמתחולל בליבה. הריחוק שלה מאביה; הזעם שבליבה כלפי אימהּ שנטשה אותה בצעירותה; הכאב והאימה שחדרו עמוק כל כך בעקבות מה שקרה לצפי אחותה הקטנה. כל אלו החשיכו את ליבה ועשו אותה לנערה קרה, מרוחקת וצינית.
ליבה לא היה טהור, והיא ידעה זאת היטב. כמובן, היא לעולם לא תודה בכך, אך נפשה הייתה אפלה וחשוכה, ממש כמו המערה שמתחת להרים. אבל עכשיו, כשהלבנים האחרונות בבניין חייה תלויות על בלימה, היא נאלצה לעמוד פנים מול פנים עם עצמה. הציניות שלה הפשירה, האמת הכואבת הכריעה אותו, והדמעות כיסו את פניה.
היא שבה וקירבה את הקרן אל פיה, התרכזה כל כולה במטרת התקיעה – להציל את אוהביה, את מה שנשאר מחייה.
ואולם, ברגע שלפני התקיעה בקרן, תפס את עיניה מראה המחוללת חסרת האונים הנשענת ברכות לאחור בעיניים עצומות. המראה הזה עורר בקרבה זיכרון ישן ומאובק. היא ראתה בעיני רוחה את ישון הקטן נם בעריסה בביתם הכפרי שלצד הנהר לפני שנים, כששניהם עוד היו צעירים מאוד.
הזיכרון הזה העלה בה את ההבנה שהיא אוהבת אותו. הוא אחיה. וברגע שהרשתה לעצמה להרגיש אהבה כלפי ישון, געש רגש זה בקרבה כנהר סוחף שהצליח להבקיע סכר כביר. שטף האהבה שזרם בנפשה בעוז חיפש נתיבים נוספים לזרום בהם. ומי שמחפש – מוצא. היא חשה לפתע אהבה גם כלפי הגמד הרוטן, המסכן את חייו רק כדי להציל אותה ואת אחיה, זוג ילדים שכמעט לא הכיר. אפילו כלפי המחוללת בעלת השלווה המרגיזה, שהכול השתבש בגללה ובגלל הלקישא שלה – אפילו כלפיה הצליחו גלי האהבה לזרום.
וכך, בזמן שתקעה, כוונתה לא הייתה להצלת אוהביה, אלא למען אהוביה. עיניה מכוסות הדמעות נעצמו מאליהן.
והיא תקעה.
ותקעה.
ותקעה.
“אוי… תפסיקי כבר לתקוע…” נשמע קולה הישנוני של חיננית, “את עוד תעשי אותי חרשת…”
דיה פקחה את עיניה מייד. היא הצליחה! המחוללת התעוררה! כוח בקע מקרבה והתעצם דרך הקרן! אבל… אבל היא הייתה בטוחה שגם הפעם לא בקע מהקרן קול עדין ונעים, אלא שוב אותו קול כבד וגס!
“הצלחתי להעיר אותך?” היא גמגמם ונגבה את עיניה מהדמעות.
המחוללת נעמדה על רגליה, פיהקה ומתחה את איבריה. “בטח שהערת אותי! התקיעה שלך הייתה חזקה ונוראית כל כך שהייתה יכולה להעיר בית ספר שלם של פרחחי מחוללים!”
“אבל… חשבתי שהיית נתונה תחת כישוף שינה וניסיתי להעיר אותך עם הכוח של הקרן…” המשיכה דיה לגמגם במבוכה.
“נו, באמת…” אמרה חיננית ומתחה את ידיה הארוכות, “אין כישוף שינה, זו סתם אגדה… וכבר אמרתי לך, איש לא יעז להטיל עליי כישוף כשאני ישנה, גם למכשפים יש קווים אדומים… אומנם לא רבים כל כך… ובכל זאת…”
“אבל אני עשיתי הכול כדי להעיר אותך!” התעקשה דיה, ואופייה הרגזני הלך ושב אליה, “אני קראתי וצעקתי! ניערתי אותך ואפילו צבטתי אותך!”
“כן…” אמרה חיננית ושפשפה את ידה במקום שנותר בו סימן אדום מהצביטות הלחוצות של דיה, “לגבי הצביטות קשה לי להתווכח…”
“אז למה לא קמת?” הזלזול של חיננית בתקיעה שלה העלה את חמתה, “את היית תחת כישוף כלשהו! ואני הערתי אותך בכוח של הקרן!”
“טוב טוב… שיהיה…” הפטירה חיננית וסיימה את התמתחויותיה, “לדבר אחד אנו מסכימות – את הערת אותי בכוח, וזה היה באמצעות הקרן…”
דיה התכוננה לענות על כך, אבל המחוללת עצרה אותה בידה. “רק רגע… תהיי שנייה בשקט יקירתי. את שומעת את זה? רעשים מגיעים מכיוון המחנה, מעניין מה זה יכול להיות…”
“ישון! אנחנו חייבות לעזור לו!” קפצה דיה, הוויכוח עם חיננית השכיח ממנה את העיקר, “בגלל הרעשים האלה הערתי אותך! משהו קורה שם כבר הרבה זמן! הם בטח בסכנה! תפעילי את הראייה הרחוקה הזאת שלך ותראי מה קורה שם, קדימה!”
“צר לי יקירתי,” ענתה המחוללת אפילו בלי להסתכל לכיוון, “הראייה שלי בלילה אינה טובה משלך.”
“אז תשגרי אותנו לשם!” קראה דיה, “אולי המצב חמור!”
“אה…” אמרה חיננית והתחילה לצעוד בשביל האפור היורד מהכפר לכיוון ההרים, “כדאי שתתקדמי יקירתי, הנוכחות שלך מונעת ממני להשתגר. ובכלל, הכוחות שלי עדיין לא במיטבם, הערת אותי באמצע השינה, לא הספקתי להיטען מחדש.”
דיה נאנחה, החזירה את הקרן למקומו, כיתפה את התרמיל ומיהרה אחר המחוללת.
הדרך הלכה והתפתלה. הן השתדלו ללכת בזריזות, אבל המחוללת עדיין הייתה עייפה. היא לה הפסיקה לפהק כל הדרך, אבל השתדלה לעמוד בקצב שהכתיבה דיה.
ככל שהתקדמו צפונה בדרך, הלכו הקולות והרעשים והתחזקו. אחרי כשעת הליכה, הן עברו גבעה מכוסה עצים שהסתירה את המשך הדרך, ואז ראו, לא הרחק מהן, את מחנה הפליטים לצד הדרך.
הקולות היו נוראיים. קריאות קרב של גברים, צווחות אימה של נשים, וקולות צחצוח חרבות הדהד בעוז. קרב התחולל במקום.
“עכשיו בואי,” אמרה המחוללת וכאילו השילה מעליה את כל מעטה העייפות שעטף אותה בדרך. היא צעדה בצעדים גדולים הישר לעבר מחנה הפליטים בביטחון ובקומה זקופה. דיה נגררה אחריה.
המחוללת הגיעה אל שולי המחנה. כמה לוחמים חמושים היטב הבחינו בה, נטשו את האויבים שנאבקו בהם ומיהרו לעברה שלופי חרבות. דיה נבהלה. לחיננית לא היה כל נשק או מגן. היא הייתה חשופה לחלוטין. דיה ידעה שלחיננית ישנם כוחות, אך חששה מתשישותה של המחוללת.
אימה אחזה בדיה בראותה עוד ועוד לוחמים יוצאים מהמחנה ורצים לעבר המחוללת השברירית. הנוכחות שלה הייתה כמו אבן שואבת, כמו מגנט. דיה נותרה במרחק כמה עשרות צעדים מאחוריה והסתתרה מאחורי סלע גדול. הלוחמים הקיפו את המחוללת מכל עבר. הם הביטו בה במבט רעב, אך לא תקפו.
על אף החושך והמרחק, הצליחה דיה להבחין בזנבותיהם של הלוחמים, באוזניים החייתיות שלהם. הם היו אנשי חתול, חתולרים. הם בוודאי עקבו אחריהם וקיוו לתפוס אותם בתוך המחנה. והם הצליחו. כולם פה – אחאיים, ישון והיא. וגם המחוללת. היהירות והנמהרות של דיה המיטה אסון על כולם.
המחוללת נותרה יציבה במקומה. ידיה היו שמוטות לצידה. היא הביטה באנשי החתול שלפניה. אומנם גבה היה מופנה אל דיה, אך לדיה היה נדמה כאילו פניה של המחוללת גלויות לפניה. ולמרבה הפתעתה, פניה של האישה הצעירה לא הביעו פחד. חיננית חייכה באהדה אל החתולרים, כאילו אינה מבינה שעוד רגעים ספורים הם עומדים להתנפל עליה ולקרוע אותה לגזרים.
אבל הם לא תקפו. עדיין. הם הלכו והתקבצו מכל עבר. היו שם עשרות חתולרים. רבים מהם דיממו ואפילו היו פצועים מהקרבות שניהלו במחנה. אנשי השהרון, לעומת זאת, לא העזו להתקרב. הם נעמדו בריחוק מקום והביטו המומים במחזה יוצא הדופן שהתרחש לנגד עיניהם.
כל המאורע הזה נמשך דקות ארוכות. כאילו המתינו התוקפים להתקבצותם של כל חבריהם. היה נראה לדיה כאילו שני כוחות מנוגדים פועלים בקרבם. מצד אחד, כוח משך אותם אל המחוללת, ומצד שני, כוח נגדי מנע מהם לזנק עליה.
המתח הזה נמשך כל עוד המשיכו חתולרים להיאסף סביב המחוללת. ואז, בשיאה של ההתאספות הזאת, כשכבר נראה כי לא נותר אפילו חתולר אחד בכל האזור, זינקו בבת אחת כל החתולרים לעבר המחוללת.

ארבע הסגולות | 12 – תשישותה של המחוללת ותקיעתה של דיה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך