ארבע הסגולות | 15– סונרתה ומחול האור והצבע

ישון התעורר ראשון. הגוף שלו דאב. השריטות מהיער הסבוך הצטרפו אל החבלות שספג בחציית המחנה שהפך לשדה הקרב. הצלעות שלו עוד כאבו מהטחתו בידי החתולר הענק.
אבל הוא חי.
הנערה המסתורית הצליחה להוציא אותם מהיער לפני שהאש והעשן לכדו אותם ביער הבוער.
הנערה הובילה אותם באמצעות חוש פנימי בלתי מוסבר. הם יצאו מאפלת היער הישר אל חשכת הלילה במישור מכוסה עשב. ישון חשב שדי להם שיצאו מהיער וביקש לעצור למנוחה. אך אחאיים, שבלי ספק היה מותש יותר מכולם מההליכה הקשה בעומק הסבך, התעקש שיתרחקו מהיער. איש משלושתם לא הכיר את האזור, ואפילו הנערה לא הייתה מסוגלת לומר לאן בדיוק הגיעו. עננים הלכו וכיסו את השמיים והסתירו את הכוכבים, ולחבורה לא היה שום דרך לזהות היכן הם נמצאים.
הם הלכו והתרחקו מהיער במשך כחצי שעה וטיפסו על גבעה גבוהה שבראשה ניצב עץ שנופו כיסה שטח גדול. הם הגיעו אל מתחת לעץ בשארית כוחותיהם, גוררים את עצמם על ארבע. משהגיעו אל גזע העץ, קרסו השלושה באפיסת כוחות ונרדמו.
כשפקח ישון את עיניו, השמש כבר ניצבה ברום השמיים. הוא הבין שהם ישנו שעות רבות. השמיים היו בהירים, ולא נותר כל זכר לענני הגשם שכיסו אותם בלילה. הוא קם ממקומו וניסה להתמתח בלי להכאיב לעצמו יותר מדי.
אחאיים שכב על גבו פשוט־איברים ונשם בכבדות מתחת לכל השריון שכיסה אותו. ובכן, בסופו של דבר הוא כן הצליח לשחרר את השריונאי מכפר השהרונים, חשב לעצמו ישון. הוא כמובן לא העלה על דעתו במה זה יהיה כרוך ולאן יגיעו…
כעת הוא ניצב לפני בעיה קשה – איך ימצא את אחותו? אין להם מושג איפה הם נמצאים, ואין לו כל דרך להעביר מסר לדיה. ובכלל, מה מצבה עכשיו? הוא הבין שלוצי פגש אותה והכול היה בסדר איתה אז, אך מי יודע מה קרה בינתיים. הוא הרי מסר לה שהכול יהיה בסדר ושתמתין להם על שביל האור, אבל כבר חלפו שעות רבות מאז, ולא היו לו שום דרך לדעת איפה היא עכשיו ומה היא עושה.
ישון פנה מאחאיים והביט אל הנערה המסתורית שהופיעה כמו משום מקום והצילה את חייהם בלילה האחרון. היא ישנה מכורבלת במרחק כמה צעדים מהם. ישון התקרב אליה וכרע לידה. היה נדמה לו שהיא מגרגרת מתוך שינה בקול שהזכיר לו גרגור חתולי. הוא הביט בפניה הישנות ושוב נתקף בתחושה לא נעימה שהפנים האלה מוכרות לו איכשהו, ועם זאת, היה בהם גם משהו שונה מאוד.
הוא הביט בה עוד כמה רגעים ואחר קם ויצא מתחת לנופו של העץ הגדול. העשב שצמח מחוץ למחסה העץ היה ספוג מים. הם ישנו שינה עמוקה כל כך, וענפי העץ הגנו עליהם מפני הגשם, עד שכלל לא הרגישו במטר השוטף שירד במהלך הלילה וכיבה לחלוטין את השרפה שאיימה לכלות את היער הסבוך.
ישון הרים את מבטו מהעשב והשקיף מטה, לעבר היער שהשתרע מול עיניו והגיע עד קצה האופק. המראה היה נורא. חצי מהיער היה אפור, וקרחות נראו בכמה מקומות. השריפה כילתה חלק גדול מהיער הסבוך. ישון הבחין שדווקא הצד שממנו יצאו לא נפגע מהשרפה.
"אז צדקתי בסוף." נשמע קולה של הנערה. ישון הפנה את מבטו לעברה. היא עמדה לצידו והביטה אל היער בעיניים כואבות.
"איני מבינה את בני האדם. איך הם יכולים להיות כפויי טובה ואכזריים כל כך כלפי הטבע המחיה אותם?"
ישון השיב את מבטו לעבר היער. "נראה לי שבני האדם אינם רואים זאת כך," הוא השיב. "הם חושבים שהכול נועד לשרת אותם. והם מחליטים איך כל דבר ישרת אותם. לפעמים הם משתמשים בעולם לבנייה ויצירה, ולפעמים הם משתמשים בו להרס וחורבן. הכול סובב סביבם."
"זה נורא." השיבה הנערה בגועל והתיישבה במקומה. הישיבה על העשב הרטוב לא קסמה לישון, אך הוא הרגיש חסר נימוס להמשיך לדבר איתה כשהוא עומד כך. הוא התיישב לצידה, נרתע מהמים הנספגים בבגדיו המטונפים והמסריחים מעשן.
"אתמול גיליתי שיש יצורים גרועים יותר מבני אדם," אמר ישון אחרי שתיקה קלה, "החתולרים האלה נוראיים. הם נבזים ואכזריים! איך אפשר לנצל מצב אומלל כל כך של כפר שלם, אנשים ונשים, זקנים וילדים, שנותרו חסרי כול, ולהתקיף אותם סתם כך!"
הנערה השיבה אליו במבט מלא זעם, "אינך כלל מכיר את החתולרים! בני האדם גרועים מהם בהרבה, תאמין לי!"
ישון הופתע מהתגובה הקיצונית של הנערה. המבט הזה שלה, שהיה בו משהו חייתי, העמיק עוד יותר את תחושת ההיכרות הבלתי נעימה עם פנים אלו. הנערה הבחינה במבטו המופתע של הנער ומיהרה להביט שוב קדימה, אל האופק הירוק־אפור.
אחרי שתיקה מתוחה, התנצל ישון בזהירות, "אני מצטער, לא התכוונתי להרגיז אותך."
הנערה לא מיהרה להשיב. היא ניגבה בידה דמעות שזלגו מעיניה. "זה בסדר," אמרה בקול רועד, "סליחה שהתנפלתי עליך. אני פשוט מכירה היטב את שני הגזעים האלה – ומקרוב. למדתי לראות את הדברים אחרת ממך."
ישון נזהר שלא להביט בה כדי שלא להביך אותה. "מאיפה את מכירה את החתולרים? הם לא נראים לי גזע מכניס אורחים…"
"לא משנה…" התחמקה הנערה והמשיכה לנגב את דמעותיה, "בוא נאמר שאני מכירה אותם מקרוב. אל תחשוב שהם נראים לי פאר היצירה… גם להם יש חסרונות – ולא מעט. אבל בני האדם גרועים מהם בהרבה."
לישון היה משונה שהנערה דיברה על בני האדם כמו על איזה גזע זר, כאילו אינה משתייכת אליהם. ואולי היא באמת איננה אנושית? האם ההיכרות שלה עם החתולרים היא משום שהיא בעצמה חתולרית? זה יכול להסביר את הסימנים החייתיים שישון חש בה, את היכולת שלה להסתדר בסבך היער ואת חוש ההתמצאות יוצא הדופן שלה.
אבל ישון כבר ראה חתולרים – והיא לא הייתה אחת מהם. היא הייתה בן אדם כמותו. לא היו לה זנב ואוזני חתול או כל סממן אחר שאינו אנושי. היא הייתה בן אדם לכל דבר.
ואולי החתולרים אימצו אותה מילדות והיא גדלה ביניהם? אך אם כן, מדוע בגדה בהם בשביל שני זרים שאינה מכירה? היא הייתה חידה בשבילו.
"לא אמרת לי איך קוראים לך…" ניסה ישון לשנות נושא.
"נכון…" השיבה הנערה, "אני מצטערת. קוראים לי סונרתה. ואתה ישון, והשריונאי נקרא אחאיים, את זה הבנתי לבד…"
"סונרתה…" גלגל ישון את השם הזר על לשונו. "אפשר לשאול אותך משהו, סונרתה?"
"בטח, מה שתרצה ישון," ענתה וחזרה להביט בו. עיניה עוד היו אדומות ולחות מהדמעות, "ואגב, אתה יכול לקרוא לי סוני…"
"בסדר, סוני. אז… דבר ראשון, אני רוצה להודות לך על שהצלת אותנו אתמול בלילה. איני יודע מה היינו עושים בלעדיך…"
הנערה צחקה, "מן הסתם, גטי היה מתנפלת עליכם עם התרלחים שלה…"
"גטי? תרלחים?" התפלא ישון, "את מתכוונת לנסיכה גטום ולחתולרים?"
"כן כן… סליחה, כמובן. הוד נסיכותה, נסיכת החתולרים המרוממת גטום, בת הוד רוממותם המלך שונרה והמלכה סנופקינה…" השיבה סוני בבוז.
"אני מבין שאת מכירה אותה ולא ממש מתה עליה…" אמר ישון.
"לי ולנסיכה יש כמה דברים במשותף, ואחד מהם הוא חוסר חיבה זו לזו." ענתה סוני. "אבל עזוב את זה. רצית לשאול משהו."
"כן, נכון," ישון מלל את העשב הרטוב בידו והביט קדימה, אל האופק, מתחמק ממבט בעיניה של הנערה. "למה עזרת לנו סוני?"
סוני שתקה כמה רגעים. "ראיתי את שניכם עומדים חסרי אונים מול גטי והשפוטים שלה. לא הייתי יכולה שלא להתערב. הייתם נראים חסרי אונים."
"אבל מה עשית שם מלכתחילה?" שאל ישון, עדיין מתחמק מלהביט בה, "אל תאמרי לי שיצאת במקרה לטיול לילי ביער סבוך להנאתך, ובמקרה שמעת קולות וראית שריונאי ונער הזקוקים לעזרה."
סוני צחקקה. "טוב, כשאתה מציג את זה ככה, זה באמת לא נשמע סביר… האמת היא שהייתי באמצע משימה כלשהי. כשראיתי אתכם במצוקה, זנחתי את המשימה שלי. והינה אני כאן עכשיו, באמצע שום מקום."
"ומה עם המשימה שלך?" שאל ישון, "האם אינך צריכה לסיים אותה? מי ששלח אותך למשימה לא יחפש אותך?"
"נראה לי שלא אשלים את המשימה שלי," ענתה הנערה, "מלכתחילה המשימה לא מצאה חן בעיניי. ומי ששלח אותי בהחלט יחפש אותי, ואני מקווה מאוד שלא ימצא. הוא בוודאי לא יהיה מרוצה כשישמע מה עשיתי. אני חושבת שלא אחזור אליו. עדיף לי בלעדיו."
"ומה עם הוריך? הם לא ידאגו לך?"
"אין לי הורים." השיבה סוני בקרירות, "היו לי פעם."
"אני מצטער," השיב ישון וחזר להביט בה סוף סוף, "לא ידעתי. מה קרה להם?"
"מתו. שניהם מתו. אימי מיתה בידי בני אדם, ואבי בידי אנשי חתול. ומעכשיו אני לגמרי לבדי."
"את לא לבד!" אמר ישון בהתרגשות, "את איתנו! אם אין לך לאן לחזור, את יכולה להצטרף אלינו!"
סוני החזירה לו מבט. "תודה לך ישון, אבל איני חושבת שתרצו בי. השולחים שלי בוודאי יחפשו אחריי, ולטובתכם כדאי שלא ימצאו אותי בקרבתכם."
"אל תדאגי!" המשיך ישון בעוז, "את תהיי מוגנת איתנו! אחאיים איתנו! איש לא יצליח לגבור עליו! היית צריכה לראות איך הוא הביס את התפלץ החתולר!"
סוני שבה לצחקק, "ראיתי. זה באמת היה מחזה מרשים. אבל השריונאי שלך לא מסתדר טוב כל כך בהליכה ביער…"
"אבל את כן! ולכן אנחנו משלימים זה את זה! כל אחד מאיתנו טוב במשהו אחר. ביחד נהיה צוות מנצח!"
"אנחנו משלימים זה את זה?" התפלאה סוני, "ובמה, אם יורשה לי לשאול, אתה משלים אותנו ישון? במה אתה טוב?"
ישון קצת נעלב, אבל התגבר וענה בגאווה, "אני מומחה בהשטת סירות ליאון! נוכל להפליג בנהר ולהיעלם, והמעבידים שלך לעולם לא ימצאו אותנו!"
"לא תודה…" נרתעה סוני, "אני לא מתקרבת לנהר. העסק היחיד שלי עם מים הוא לשתות אותם…"
ישון התאכזב מעט, "את ודיה תסתדרו יחד מעולה, גם היא שונאת את הנהר, אף שהיא שחיינית מצטיינת."
"דיה?" תהתה סוני, "מי היא דיה?"
"אחותי. יצאנו יחד למסע הזה, אבל עכשיו אנו רחוקים זה מזה. אין לי מושג איפה היא, ואני חושש לשלומה."
"ישון?" אמרה סוני בעדינות.
"כן סוני?"
"גם אני יכולה לשאול אותך משהו?"
ישון נבהל מבקשתה. הוא ידע שלא יוכל לשקר לה ולהסתיר ממנה את האמת עליו ועל אחותו, אף שהיא הסתירה ממנו הרבה מהאמת שלה. אבל אחאיים התעקש שלא יגלו דבר על עצמם ועל קורותיהם.
"ישון?" עוררה אותו סוני ממחשבותיו, "הכול בסדר?"
"כן כן… הכול בסדר. את יכולה לשאול מה שאת רוצה."
"יופי, תודה. אה… אני יכולה לגימה מנאד המים שלך?"
"זה מה שרצית לשאול אותי?!"
"כן… למה? מה חשבת?" סוני נעמדה על רגליה וחיכתה שישון יקום גם כן. "אני מבינה שאינך יכול לספר יותר על המסע שלך. לא אלחץ עליך לומר דברים שאינך רוצה."
"תודה לך…" אמר ישון בהקלה. "בטח שאת יכולה לשתות מנאד המים שלי."
ישון הוריד מגבו את נאד המים והושיטו לסוני. אך ברגע שפתחה אותו, זינקו המים החוצה בסילון דק אך חזק והכו בפניה. הנערה נבהלה ונרתעה לאחוריה, הנאד נפל ארצה ומימיו נשפכו על העשב. רק אז נזכר ישון מה מסתתר בתוך נאד המים שלו.
הוא קפץ אל נאד המים ומיהר להרימו. הוא הציץ פנימה. אך נאד המים כבר היה ריק. כל המים נשפכו על העשב. הוא השתטח על העשב וניסה להחזיר משהו מהמים חזרה לנאד.
"גדג! גדג! איפה אתה?" קרא ישון בבהלה בעודו ממשיך לנסות להחזיר את טיפות המים מהעשב אל הנאד, "אני מצטער! כל כך מצטער! שכחתי לגמרי!"
סוני הביטה בו בהשתוממות. "מה קרה ישון? מה קרה? אלו בסך הכול מים!"
"אלו לא סתם מים! חבר שלי היה בפנים! אנחנו חייבים למצוא אותו!"
"על מה אתה מדבר?" סוני חשבה שדעתו של ישון השתבשה, "איך חבר שלך נכנס לתוך נאד מים?"
אבל ישון התעלם ממנה, הוא המשיך בניסיונות כושלים לאגור כמה שיותר מים מהעשב חזרה לתוך נאד המים. הוא המשיך לקרוא בחוסר אונים לתוך העשב, "גדג! גדג! איפה אתה? אני מצטער! כל כך מצטער!" דמעות ירדו מעיניו של ישון אל העשב והתערבבו עם טיפות המים מהלילה.
אך גדג לא נראה בשום מקום. יצור המים פשוט נעלם!
האם יצורי מים יכולים להתקיים בלי מים? האם הם כמו דגים השטים במים – או שהם חלק מהמים עצמם? מהי צורת הקיום שלהם?
סוני המשיכה לעמוד ולהביט בישון בחוסר אונים. היא הבחינה בדמעות שלו והבינה שמשהו חמור מאוד קרה. היא גם הבינה שלה עצמה היה חלק במה שקרה, אבל היא לא הצליחה להבין מה קרה.
"ישון, אני ממש מצטערת, באמת, המים פשוט קפצו עליי, לא התכוונתי לשפוך אותם, אני מצטערת!"
אבל ישון התעלם ממנה. הוא פשוט לא שמע אותה. דמעותיו הציפו את עיניו. יצור המים סמך עליו ומסר את חייו בידיו. והוא, בגלל הנערה הזרה הזאת, שכח ממנו לגמרי והביא עליו את מותו!
הנערה התכופפה לעבר ישון וניסתה לדבר אליו, "ישון, אני –" אבל הוא פנה ממנה. הוא לא היה מסוגל להביט בה. הוא ידע שזו אשמתו, שלא הייתה לה כל דרך לדעת שיצור המים שוכן בתוך נאד המים, ושהוא טעה כשנתן לה אותו. אבל האסון בא על ידה, והוא לא היה מסוגל עכשיו לשמוע ולראות אותה.
"על מה כל המהומה?"
אחאיים התקרב אל שני הנערים הכורעים על העשב הרטוב. "כבר הספקתם לריב? אתם, בני האדם, אלופים בלריב! תגידו, יש לכם מושג כמה זמן ישנו? נראה לי שכבר אמצע היום!"
הנער והנערה שתקו ולא הביטו בפניו. שניהם היו אכולי אשמה. אך הנערה אפילו לא ידעה במה היא אשמה, היא לא הבינה מה היה חשוב כל כך במים שנשפכו על העשב.
אחאיים הבחין ששני הנערים נמצאים במשבר כלשהו. כשראה את נאד המים הריק מוטל על העשב, ואת ישון מזיל דמעות לצידו, הוא התחיל להבין מה קרה.
"זה יצור המים, הא?" שאל אחאיים והתכופף להרים את נאד המים של ישון.
"הוא סמך עליי," אמר ישון בשקט, "הוא בטח בי שאביא אותו אל משפחתו. ועכשיו הוא מת."
"מת?!" התפלא אחאיים, "מה גורם לך לחשוב שהיצור המים ימות סתם כך?"
"המים בנאד נשפכו על העשב, ויצור המים נעלם," ענה ישון, "הכול באשמתי. הסחתי את דעתי ממנו. חשבתי על דברים אחרים. הפסדתי גם את אחותי וגם את גדג."
"מי זה הגדג הזה?" סוני כבר הייתה כעוסה, ישון אומנם לקח את האשמה על כתפיו, אבל היא הרגישה שהוא רואה בה את האשמה לאשמתו, והוא אפילו לא היה מוכן לספר לה מה קרה, "על מה אתה מדבר? למה אתה בוכה על כמה טיפות מים שנשפכו? מה קורה פה?"
"ישון," קרא אחאיים אל הנער, "הרם את ראשך, ראה!"
הנער הרים את ראשו בחוסר חשק. השריונאי הצביע בידו לעבר היער. ישון הפנה את מבטו. הוא ראה את היער השרוע לפניו. הוא לא הבחין בשום דבר יוצא דופן. "מה אני בדיוק אמור לראות, אחאיים? היער חצי שרוף, אני יודע."
"איני מצביע על היער, נער. תרים את עצמך מהרצפה ותראה מה יש בינינו לבין היער."
ישון קם בחוסר חשק מהעשב. הוא סקר את המישור שהפריד בין הגבעה שלהם ליער ועדיין לא הבחין בדבר יוצא דופן.
"מה זה?" שאלה הנערה בהפתעה, גם היא הביטה לכיוון שאליו הצביע אחאיים, "מעולם לא ראיתי דבר יפה כל כך!" היא עקרה ממקומה והחלה לרדת מהגבעה.
ישון עקב אחריה במבטו, אינו מבין מה מרשים אותה כל כך. הנערה ירדה מהגבעה וצעדה לעבר שלולית מים גדולה שנקוותה ממי הגשמים, בדרך אל היער.
"לך אחריה!" הורה לו השריונאי, "הראייה שלה מצוינת! מצפה לך הפתעה משמחת כשתגיע אליה."
ישון ציית. הוא ירד מהגבעה לעבר הנערה והשיג אותה בתוך כמה דקות. סוני עמדה בגבה אליו לפני שלולית המים. הוא נעמד במרחק־מה ממנה. פניה קרנו, וחיוך גדול כיסה את פניה. היא הייתה ממוקדת כל־כולה במי השלולית.
"ראית ישון?" שאלה אותו בלי להסיר מבטה מהמים, "ראית בחייך דבר יפה כל כך?"
ישון הביט אל המים. בתחילה, הוא עדיין לא ראה דבר יוצא דופן. אך אחרי שהתבונן מעט יותר, הוא הבחין בבעבוע במרכז השלולית. הבעבוע גבר, והינה, מתוך המים בקעה מערבולת מים והסתחררה בגובה כמה מטרים באוויר. המים התערבלו והסתחררו, קרני השמש נשברו בתוכה לאין־ספור צבעים.
שני הנערים הביטו בתופעה המדהימה בעיניים נוצצות. אחאיים לא איחר להצטרף אליהם. הוא חייך. המראה לא היה חדש בעבורו.
"נערי היקר," אמר לו וטפח על גבו, "יצורי המים מופלאים הרבה יותר ממה שאתה חושב. לא קל כל כך לסיים את חייהם. חברך החביב היה זקוק למים טריים ורעננים. הוא חיכה בציפייה שתפתח את הנאד שלך כדי לזנק החוצה. הוא זרם באמצעות טיפות המים הזערוריות שעל העשב עד שמצא את השלולית הזאת."
"איך אתה יודע את כל זה?" התפלא ישון בלי להסיר את עיניו מהפלא הצבעוני והמנצנץ.
"הרי אמרתי לכם שבכפרנו יש אגם של היצורי המים שחיים איתנו בשכנות אמיצה," ענה השריונאי הזקן, "זו אינה הפעם הראשונה שאני רואה זאת. אצלנו בכפר קוראים לזה: 'ריקוד הקשת', אבל יצורי המים עצמם קוראים לזה פשוט – 'נשימה'."
"ואנחנו קוראים לכך: 'מחול האור והצבע'," נשמע קול נשי שליו מעברה השני של השלולית, "אני חושבת שזהו שם הולם הרבה יותר."
אחאיים ושני הנערים הפנו מיד את מבטיהם לעבר מקור הקול. מבעד לטיפות המים המסתחררות מעל השלולית הם הצליחו לראות אישה צעירה ותמירה עומדת בצד השני ומביטה בנשימתו הצבעונית של גדג באוויר.