"החתולרים הם האיום הקטן ביותר כרגע," קבעה המחוללת, "ואפילו המכשף, שאתה רועד רק מהזכרת שמו, הוא איום שולי בלבד. ישנם גורמים מסוכנים בהרבה המאיימים על שני הילדים האלה. ליד גורמים אלו, החתולרים אינם יותר מחתלתולים, והמכשף אינו יותר ממאחז עיניים."

ארבע הסגולות | 17 – מגדל המחוללים והסוד שכולם יודעים

01/05/2020 70 צפיות אין תגובות
"החתולרים הם האיום הקטן ביותר כרגע," קבעה המחוללת, "ואפילו המכשף, שאתה רועד רק מהזכרת שמו, הוא איום שולי בלבד. ישנם גורמים מסוכנים בהרבה המאיימים על שני הילדים האלה. ליד גורמים אלו, החתולרים אינם יותר מחתלתולים, והמכשף אינו יותר ממאחז עיניים."

הארוחה – אם אפשר לקרוא כך לאכילת שורשים, פטריות ופגר קר של ארנבת – עברה בדממה. חוסר האמון בין כל הנוכחים היה כבד ומעיק. הם אומנם ישבו יחד במעגל, אך לא אכלו אותו מזון. אחאיים וסוני אכלו את הארנבת. חיננית ודיה אכלו מהפטריות שליקטה המחוללת. וישון נאלץ ללעוס את השורשים הקשים שמצא השריונאי. הם היו חבורה עלובה ומרופטת, וחוסר האחווה העצים את תחושת העליבות והמסכנות של כולם.
“מחוללת אורות!” קולו הנרגש של גדג קטע את הדממה, “חלפו שנים מהפעם האחרונה שראיתי מחולל אורות! כבוד גדול הוא לי!”
בני החבורה הביטו לצדדים, מחפשים את מקור הקול.
“הינה הוא!” ישון הוא שהצליח לזהות את דמותו הזעירה והמטושטשת של יצור המים, שנייה לפני שנעלם בעשב.
“ומי היא הנערה שחורת השער הנאה הזאת?” נשמע קולו של גדג מכיוון אחר, “ישון, אתה חייב לעשות לי היכרות עם החברים החדשים שלך!”
“גדג,” קרא אחאיים, “איפה אתה?”
“אין כאן הרבה מים,” הפעם נשמע קולו של יצור המים מעליהם. “אני עובר דרך הלחות שבצמחים, באתי לראות מה קורה. מתי אנחנו ממשיכים אל כפר הגמדים?”
“זהו אפוא יצור המים!” קראה חיננית וספקה את ידיה, “יצור מים יקר, האם שמעת אי פעם על מגדל המחוללים?”
“ברור ששמעתי!” דמות זערורית של גדג צמחה מתוך שלולית מים קטנטנה לרגליה של המחוללת, “כל יצורי המים שמעו על מגדל המחוללים! אבל רק יחידי סגולה זוכים לראותו בעיניהם! אומרים שסודות המים חבויים שם!”
“האם תרצה לעבור שם לפני ביקורך בכפר השריונאים?” שאלה חיננית גם אחרי שדמותו נעלמה, “דיה ואני ממשיכים לשם מחר בבוקר!”
“אנחנו מה?” התפלאה דיה, “ומהו בכלל מגדל המחוללים?”
“זהו בסיס האם של כל מחוללי האור שעל פני האדמה,” השיב אחאיים באנחה, “לא מקום שהיית רוצה לבקר בו…”
“שריונאי אדיר, אני יודעת שלמגדל המחוללים יצא שם קצת מרתיע…” העירה המחוללת, “אך האמת שונה מאוד. מגדל המחוללים איננו בסיס־אם. הוא בית. ואני מזמינה את כולכם לבית הזה. לא תמצאו מקום מוגן יותר ממנו.”
“גברתי, מחוללת האורות,” פנה אליה ישון.
“אנא נערי, אין צורך בכל הרשמיות הזאת, חיננית בלבד תספיק.”
“בסדר… חיננית, אוכל לשאול אותך שאלה?”
“בשמחה! כולי תקווה שאוכל לענות לשאלתך.”
“למה החתולרים רודפים אחרינו? אנחנו סתם שני נערים חסרי כול, פליטים מכפר שנחרב. נראה כאילו כולם סביבנו יודעים עלינו משהו שאנחנו עצמנו איננו יודעים.”
“שטויות במיץ גזר!” התערב אחאיים, “לחתולרים יש הסיבות שלהם. אתם באמת סתם שני נערים, ואף אחד לא יודע שום דבר שאתם לא יודעים!”
“לא נכון!” הצטרפה דיה, “ישון צודק, לשם שינוי. הנסיכה גטום ידעה מי אנחנו כשפגשה אותנו כבר בהתחלה ולכן היא רודפת אותנו. גם את, חיננית, יודעת עלינו משהו. את בעצמך אמרת שאינך מצליחה להשתגר בגלל מי שאני. ומהמבט שלך, סוני, אני רואה שגם את יודעת משהו.”
ישון הביט בסוני וראה אותה מסיטה את מבטה כדי להסתיר את הבעתה.
“אז זה נכון…” ירה ישון לכיוון סוני, “לא סתם ריחמת עליי ועל אחאיים. מראש ידעת מי אני, ובגלל זה היית שם מלכתחילה. אני קשור איכשהו למשימה שלך, נכון?”
סוני לא הביטה בפניו ושמרה על שתיקה.
“ולא רק את,” המשיך ישון, “גם הנווד הזר אמר עליי משהו יוצא דופן. הוא אמר שאני מהאומה המנודה, ותלה בזה את היכולת שלי לראות את התעתוע של חיננית.”
“נווד זר?!” קראו חיננית והשריונאי יחד והביטו זה בזה.
“על איזה נווד זר אתה מדבר?” שאלה דיה את ישון.
“כשהלכתי לחפש את אחאיים בכפר ההרוס, נתקלתי בתהום עמוקה שחסמה את הדרך בקצה הכפר. נווד זר פגש אותי שם והדריך אותי להסתכל על המציאות בצורה נכונה. אחר כך הוא הניף את ידו – והתהום נעלמה. התהום הייתה רק תעתוע שהציבה חיננית כדי למנוע מהמכשף להגיע אל בני השהרון.”
“אם לדייק, נערי החביב, מטרת התעתוע הייתה למנוע מהכפריים להגיע אל לקישא…” אמרה חיננית בקול שקט והוסיף בקול, “אז אתה פוררת את התעתוע שלי! איך לא חשבתי על זה…”
“לא,” השיב ישון, “זה היה הנווד הזר, אמרתי לכם, הוא הניף את ידו והתעתוע נעלם!”
“לא, חביבי,” תיקנה אותו המחוללת ברכות, “אתה פרמת את חוטי התעתוע שלי, הוא רק הסיט אותם לצדדים.”
“מה סיפרת לנווד הזה?” אמר אחאיים בדאגה, “אני מקווה מאוד שלא גילית לו דבר על עצמך ועל אחותך! הזהרתי אתכם!”
“לא לא…” מיהר ישון לענות, “לא סיפרתי לו דבר…”
“ישון!” נשמע קולו של גדג מאחוריו, “אם זה מנחם אותך, אני לא יודע עליכם דבר שאתם לא יודעים!”
“תודה, גדג…” השיבה דיה בציניות, “זה מנחם מאוד…”
“אז? מישהו רוצה לפקוח את עינינו ולספר לנו מה אנחנו לא יודעים?” אמר ישון והעביר את מבטו בין הנוכחים.
“אתה צודק, נערי,” אמרה המחוללת, “יש דברים בגו.”
“במחילה מכבודך, גברתי המחוללת,” מיהר השריונאי לומר בנימוס אך בתקיפות, “אני מתחנן לפניך שלא לומר דבר! עדיף שלא ידעו דבר, לפחות בינתיים! הסכנה המרחפת על ראשם גדולה מדי!”
ישון ודיה הביטו זה בזה במתח.
“על איזו סכנה אתה מדבר, אחאיים?” שאל ישון, “ולמה שלא נדע על כך? אנחנו מספיק בוגרים כדי לדעת מה מסכן אותנו!”
“אתם באמת מספיק בוגרים כדי לדעת זאת,” אמרה המחוללת והתעלמה ממבטו המתחנן של השריונאי, “אך איש מאיתנו לא יוכל להסביר לכם זאת כראוי. בדיוק בשביל זה אתם צריכים לבוא עימי אל מגדל המחוללים. שם יספרו לכם כל מה שאתם צריכים לדעת. שם גם תהיו מוגנים.”
“בכפר השריונאים הם יהיו מוגנים!” התעקש אחאיים, “החתולרים לא יעזו להתקיף אותנו שם! בדרך למגדל המחוללים אנו עלולים להיתקל במכשף שהחריב את כפר השהרונים! עלינו לעלות חזרה על שביל האור. שם נהיה מוגנים מכל רע עד שנגיע לכפר השריונאים.”
“החתולרים הם האיום הקטן ביותר כרגע,” קבעה המחוללת, “ואפילו המכשף, שאתה רועד רק מהזכרת שמו, הוא איום שולי בלבד. ישנם גורמים מסוכנים בהרבה המאיימים על שני הילדים האלה. ביחס להם, החתולרים אינם יותר מחתלתולים, והמכשף אינו יותר ממאחז עיניים.” נימת הדיבור של המחוללת הייתה חד־משמעית והטילה צל כבד על הנוכחים. אפילו גדג העליז השתתק.
“ובכלל, שריונאי יקר, איך אתה מתכוון לחזור אל שביל האור?” הקשתה חיננית, “האם מישהו מהנוכחים כאן יודע איפה אנו נמצאים ומה הדרך אל שביל האור?”
איש מהם לא פצה את פיו. אפילו סוני לא ידעה לומר איפה הם נמצאים. היא הצליחה לחלץ אותם מהיער על פי תחושות חייתיות בלבד. היער היה עצום, והיא הכירה רק צד אחד שלו.
“כך חשבתי.” אמרה המחוללת לנוכח שתיקתם. “אני כן יודעת היכן אנו נמצאים. כדי לחזור אל שביל האור עלינו לחצות חזרה את היער. ואם הדרך הלוך ביער הייתה קשה לכם – הדרך חזור תהיה קשה שבעתיים. חלק גדול מהיער נשרף בלילה. עצים מפוחמים מוטלים בכל מקום. עשן רעיל מתערבל בין העצים. בכל צעד תפיחו לאוויר ענני אבק ופיח מחניקים. אפילו סונרתה לא תוכל להוציא אתכם מהיער הזה בשלום.”
סוני התכווצה למשמע שמה. היא הרגישה שהמחוללת עקצה אותה בדרך כלשהי. כאילו היא יודעת מי היא באמת.
“יופי!” קטע קולו העליז של גדג את הדממה שהשתררה בעקבות דבריה הנחרצים של המחוללת, “אז כולנו מסכימים! נעבור קודם במגדל המחוללים העתיק. מתי יוצאים?”
* * *
הם החליטו להישאר למנוחת לילה במקום שאכלו. החבורה כולה הייתה זקוקה לאגירת כוחות לקראת המסע הארוך הצפוי להם, בייחוד אחרי מאורעות הימים האחרונים.
אחאיים התעקש לכבות את המדורה בלילה מחשש שגורמים עוינים יגלו את מקומם. המחוללת ניסתה להרגיע אותו, שכל עוד הם בחברתה, אין להם מה לחשוש. אך הוא סירב להקשיב.
“הביטחון שאת מציעה לנו בנוי על כוחות לא־טבעיים! שריונאים לעולם אינם סומכים על הבלתי־טבעי!” קבע אחאיים בנחרצות.
“אז למה אתה משתמש בגרגירי מָאן?” הקשתה חיננית בעדינות.
“מאיפה את יודעת שיש לי גרגירי מאן?” נבהל אחאיים, “ובכלל, מה הקשר? גרגירי מאן הם טבעיים לחלוטין! הם גדלים על עץ רגיל! הם פשוט משׂביעים מאוד. זה הכול. כן. פשוט משביעים.”
“גם הכוחות שלי טבעיים לגמרי, שריונאי יקר,” ניסתה המחוללת לשכנעו, “אני שואבת מהאור הסגולי הקיים בגרעין המציאות ומעצבת אותו על פי חוקים קבועים, ממש כשם שאתה מגביה את קרדומך ומנחית אותו על פי חוקי הטבע.”
“אין שום קשר בין הדברים!” התעקש אחאיים, “ואל תערבי בזה את גרגירי המאן היקרים שלי!”
“בסדר גמור, שריונאי אדיר,” ענתה חיננית ברוגע, “לתומי חשבתי שאתה מודע לעובדה, שמחולל אורות הוא שהביא להופעת גרגירי המאן בעולמנו…”
אבל השריונאי לא הקשיב להערה האחרונה שלה, הוא העדיף לתפוס מרחק מהאישה הגבוהה והמתפלספת הזאת בהקדם האפשרי. הוא יצא לפטרל סביב מקום חנייתם כדי לוודא שלא עוקבים אחריהם.
חיננית משכה בכתפיה, נשעה לאחור, עצמה את עיניה ושקעה מיד בתרדמה עמוקה. היא הייתה זקוקה למנוחה משמעותית אחרי הגשם השוטף שהורידה בלילה הקודם כדי לכבות את השריפה ביער…
גדג העדיף לבלות את הלילה בשלולית המים. ישון נפרד ממנו בשלולית.
“גדג, איני יודע מה לעשות,” אמר ישון לדמותו של יצור המים לפני שנעלם בתוך השלולית. “עכשיו אני יודע בוודאות שהם מסתירים מאיתנו משהו, ואני חושש מפני הדבר הזה.”
“למה לך לחשוש, ישון?” ענתה דמותו גדג מצידה השני של השלולית, “אתה מוקף בחברים. מה כבר יכול לקרות? שמח בחלקך!”
ישון נאנח. “חברים, אה? חשבתי שהם חברים. אבל באמת איני מכיר איש מהם, לא באמת. חוץ מדיה כמובן, ודיה שונאת אותי. זה די ברור.”
“אבל היא אחותך! לא ייתכן שהיא שונאת אותך! לא באמת!”
“אינך מכיר אותה,” ענה ישון, “לא תמיד היא הייתה כך. היו ימים שהיינו חברים טובים. אבל היינו אז ילדים קטנים. זה היה מזמן.”
“אז מה קרה? מה השתנה פתאום?”
“זה לא קרה פתאום, זה היה תהליך. אני חושב שזה התחיל בהיעלמותה של צפי, אחותנו הקטנה.”
“לא ידעתי שיש לכם עוד אחות, לא סיפרתם לי.”
“גם אנחנו לא יודעים אם יש לנו עוד אחות. פעם הייתה לנו. חלפו שנים מאז שראינו אותה לאחרונה.”
“מה קרה לה?” שאל גדג ודמותו צמחה סמוך למקום עמידתו של ישון.
“לא ברור,” ענה ישון והשפיל את מבטו, “היא פשוט נעלמה. הייתי אז צעיר מאוד, ואיני זוכר דבר ממה שאירע. כל מה שאני יודע הוא ממה ששמעתי במהלך השנים.”
“ודיה?” שאל יצור המים, “היא זוכרת מה קרה?”
ישון הנהן בראשו. “דיה הייתה האחרונה שראתה אותה. היא פשוט קמה והסתלקה מול עיניה, ודיה לא הייתה מסוגלת לעשות דבר. אני חושב שהיא מאשימה את עצמה על זה עד היום.”
“זה משונה מאוד…” אמר גדג, עדיין מאותו מקום, “לאן היא הלכה?”
“איש אינו יודע. הנהר עלה על גדותיו והיא צעדה לכיוונו ונעלמה באפילה. חיפשו אחריה, אך לא מצאו כל זכר ממנה. ההנחה הייתה שהנהר סחף אותה.”
גדג נעלם במים לזמן־מה, וישון החל לתהות אם הוא מתכוון לחזור או ששקע בתרדמה, אם הדבר בכלל אפשרי אצל יצורי מים. אבל אחרי דקה ארוכה, שב גדג והופיע מאותו המקום בדיוק. הוא נראה נרגש.
“ישון ידידי!” קרא גדג בהתרגשות, טיפות מים ניתזו ממנו והרטיבו את מכנסיו של ישון, “מגדל המחוללים! שם נמצאות כל התשובות! שם אולי אקבל תשובה היכן נמצאים בני משפחתי, ואולי גם אתם תגלו מה קרה לאחותכם!”
“אתה באמת חושב כך?” שאל ישון בספקנות, “זה קרה לפני שנים, בלילה אפל וחשוך, למה שמישהו ידע על זה משהו?”
“אין לדעת!” קרא יצור המים ודמותו רטטה בהתלהבות, “מחוללי האורות ידועים ביכולתם לראות דברים שיצורים פשוטים כמונו איננו רואים, ובמגדל המחוללים נמצא שיא כוחם של המחוללים! אם חיננית תצליח להכניס אותנו לשם, אולי נזכה לקבל תשובות לשאלות שלנו!”
ישון עדיין היה ספקן, אבל ניצוץ של תקווה נדלק בליבו. הוא אומנם לא זכר כלל את אחותו צפי והיה משוכנע שהיא אבדה לנצח לפני שנים, אך הוא קיווה לקבל תשובה כלשהי מה גרם לאחותו הקטנה, שהייתה רק תינוקת, להפנות את גבה למשפחתה ולצעוד אל החשיכה לעבר הנהר העולה על גדותיו. אולי התשובה לכך תקל על דיה לפרוק מעליה את עול האשמה שהיא נושאת מאז.
ישון נפרד מגדג והבטיח לאסוף אותו כשיצאו לדרכם בבוקר. כשחזר אל המחנה, היום כבר החשיך. הוא חיפש את אחותו כדי לשתף אותה בתקווה שהצית בליבו גדג. אחאיים טרם חזר מהפטרול שלו. מחוללת האורות ישנה בשלווה, נשענת ברכות על שורש עבה שבלט מן האדמה. במרחק כמה צעדים ממנה, ישבה אחותו ושוחחה בלאט עם סוני.
הבנות פסקו משיחתן כשהתקרב אליהן. “אתה רוצה משהו?” שאלה סוני בגסות שהפתיעה אותו.
ישון עמד נבוך לפניהן, “אהמ… רציתי לומר משהו לדיה…”
“נו?” אמרה דיה בנוקשות אחרי רגע של שתיקה, “מה רצית לומר?”
ישון היה מספיק נבון להבין שזו אינה ההזדמנות המתאימה לשתף את אחותו בתקווה שהעלה גדג. שתי הבנות נעצו בו את מבטיהן במבט מצמית. מה הן רוצות ממנו?! תהה לעצמו, למה הן כועסות עליו כל כך? מאז שהוא ודיה נפרדו על השביל האור הוא התמלא בגעגוע לאחותו וחשש לשלומה, מדוע אפוא היא מגיבה אליו בקור שכזה? וסוני? כשעמדו בצוהריים והביטו אל האופק הוא הרגיש שקשר טוב הולך ומתפתח ביניהם, אך מאז שהושיט אליה את נאד המים של גדג הכול השתבש.
“אתה מתכוון לדבר?” האיצה בו דיה, “אנחנו באמצע שיחה, אם לא שמת לב…”
“רק… רק רציתי לומר שאני שמח לראות שאת בסדר,” גמגם ישון והשפיל את מבטו.
“כן… ולא בזכותך…” השיבה דיה ביובש, “עוד משהו? אנחנו עסוקות…”
“לילה טוב.” השיב ישון ופנה להסתובב, אך ברגע האחרון, חזר בו ופנה לסוני, “את מצטרפת אלינו, סוני? למגדל המחוללים, אני מתכוון?”
לרגע, נפגשו עיניהם, וישון חש שוב את שחש מוקדם יותר באותו היום. אך הרגע הזה חלף במהרה. סוני הפנתה את מבטה ממנו ושתקה.
“סוני באה איתנו, ישון,” השיבה דיה במקומה, “אני ביקשתי ממנה. אנחנו זקוקים לכישורים שלה. אני מקווה שלא אכפת לך שהיא מצטרפת?”
“אני? מה פתאום?!” נבהל ישון, “אני בעצמי הצעתי לה להצטרף אלינו! אני אשמח שהיא תבוא איתנו!”
לישון היה נדמה שמשהו בעיניה של סוני ניצת שוב, אך פניה היו מופנות ממנו, ואולי החושך היתל בו.
“יופי, נפלא!” אמרה דיה בציניות, “עכשיו אנחנו יכולות להמשיך לדבר? בפרטיות, אם אפשר?”
ישון הנהן בראשו והתרחק מהבנות בלב פגוע. הוא חשב שאחרי מה שעברו בימים האחרונים, דיה תתרכך והם יתקרבו זה לזה, ואולי יוכלו להיות אחים נורמליים. אך עתה נראה לו שהעוקצנות והציניות של דיה כלפיו רק הוכפלו.
* * *
“למה את קרה כל כך כלפיו?” שאלה סוני את דיה אחרי שישון התמקם רחוק מהן.
“אני לא יודעת,” הודתה דיה והשפילה את מבטה בבושה, “אני ממש רעה כלפיו, וזה מגעיל אותי, אבל בכל פעם שאני רואה אותו, אני מגיבה כך.”
סוני הבחינה בחוסר הנוחות של חברתה ושינתה נושא. “איך הצלחתן לחצות את היער בלילה? היער שמאחורינו עלה בלהבות!”
“איני יודעת,” השיבה דיה אחרי שתיקה ארוכה, “אני בעצמי מנסה לעכל את מה שקרה אתמול בלילה. אני זוכרת שעמדנו הרחק מקצה היער הבוער. חיננית צעדה לעבר הלהבות ונעלמה בתוכן.”
“מה?” קרא סוני בהפתעה, “פשוט ככה? צעדה אל תוך הלהבות?”
“כן… ואני צעדתי אחריה…”
“את מה?!” קפצה סוני, “השתגעת?! מה חשבת לעצמך?!”
“לא חשבתי, סוני, קשה לי להסביר את זה. הרגשתי כאילו מישהו קורא לי בתוכי לצעוד אל עבר היער, ופשוט עשיתי את זה. לא הרגשתי דבר.”
“ונכנסת כך לתוך היער הבוער?” התקשתה סוני להאמין.
“כנראה… איני זוכרת מה קרה אז. אני זוכרת עצים בוערים, ריח חרוך ואת פניה השלוות של חיננית. וגם את הקול.”
“איזה קול?” דחקה סוני בדיה, “הקול של חיננית?”
“זה לא היה הקול של חיננית,” השיבה דיה ובהתה בידיה המשחקות בשברי זרדים שלרגליה, “איני יודעת של מי הקול. אבל הוא לא היה של חיננית. זה היה קול עדין שקרא בשמי והוביל אותי בין העצים הבוערים.”
“ואיך יצאתן מהיער בסוף? איך מצאתן אותנו?”
“איני יודעת,” השיבה דיה בחוסר אונים, “הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי כאן וראיתי אותך ואת חיננית לצידי.”
הבנות המשיכו לדבר ביניהן זמן־מה עד שלבסוף נרדמו שתיהן. אחאיים שב אל החבורה כמה דקות לאחר מכן. הוא התיישב במרכז החבורה, במקום שבו הייתה אמורה להיות המדורה שלהם, אילולא התנגד כל כך להדליקה. השריונאי התיישב שם, שילב את ידיו ורגליו ונותר כך כל הלילה, חצי ער חצי ישן, כמו פסל משוריין שרוח חיים מפעמת בקרבו.

ארבע הסגולות | 17 – מגדל המחוללים והסוד שכולם יודעים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך