"בתוקף הסמכות שניתנה לי," אמר הקול שריתק את שלושת הצעירים לרצפה, "אני אוסרת עלייך, חיננית בת לחש... להיכנס אל הקומה הקדושה עם זרים. צעד נוסף – ואמוסס אותך ואת הפולשים לאבק!"

ארבע הסגולות | 20 – שני הזקנים וקבלת הפנים

05/10/2020 71 צפיות אין תגובות
"בתוקף הסמכות שניתנה לי," אמר הקול שריתק את שלושת הצעירים לרצפה, "אני אוסרת עלייך, חיננית בת לחש... להיכנס אל הקומה הקדושה עם זרים. צעד נוסף – ואמוסס אותך ואת הפולשים לאבק!"

רוח קלילה קיבלה את פניהם של רוכבי זיז ההרים. דיה פקחה את עיניה לאחר שהבינה שקיר הסלע נמצא מאחוריהם.
השמיים מעל היו בהירים, שלא כמו השמיים המעוננים שהשאירו מאחור, במרומי ההרים. בקעה גדולה מוצפת מים, כמין אגם, הייתה שרועה מתחתם. הבקעה הייתה למעשה מכתש גדול המוקף מצוקים רמים.
זיז ההרים דאה בנחת על כנפי הרוח, מגן בעדינות על ארבעת הנוסעים שבין כתפיו, אותם נוסעים שהיו אויביו עד לפני שעה קלה במציאות אחרת, במקום אחר.
במרכז האגם, מוקפת מכל עבר בגלים תכולים, הזדקרה טירה גבוהה, ניצבת על גבעה הבולטת מתוך המים. פניו של זיז ההרים כוונו לעבר הטירה הזאת.
איש מארבעת הנוסעים לא פצה את פיו. עיניהם המשתאות סקרו ביראה את הסביבה, את המצוקים השחומים הגבוהים ואת הגלים שליחכו בעדינות את שוליהם.
עיניה החדות של סוני בחנו בריכוז את המים, מעמיקות לחדור לתוכם ומגלות להקות דגים ססגוניות שוחות בתוך שדות אלמוגים צבעוניים.
גם עיניו של ישון היו ממוקדות במים, אך מחשבותיו ריחפו הרחק הרחק אל סירת הלאון שלו, שהשחית במו ידיו ביום שפגשו באחאיים ונאלצו להיפרד לנצח מהנהר הגדול ומכל הזיכרונות שזרמו במימיו.
בניגוד לחברתה ואחיה, דיה הרחיקה את מבטה מהמים בסלידה. הם עוררו בה כאב עז מדי בהזכירם לה את צפי אחותה ואת הסערה שסחפה את חייה בעקבות היעלמה באותו לילה קודר וסוער לפני שנים. בנסותה להתעלם מהמים שהקיפו אותם מכל עבר, התרכזה דיה בניסיון להבין מה טיבה של הטירה הגדולה שניצבה לפניהם. האם ידידתם התמירה והמסתורית מצפה להם שם?
השריונאי ישב מאובן על גבה של המפלצת הגדולה, נזהר שלא להזיז אפילו אצבע. תחושת חוסר אונים השתלטה עליו. הקפיאה אותו הידיעה כי כל טעות קטנה מצידו, או תזוזה חדה מדי מצידו של היצור הענק – והוא יישמט מטה מטה אל הבולען הכחול שמתחת, ויצלול אל מעמקיו לנצח, כמו סלע המושלך בכוח אדירים אל המים.
לאחר זמן שנראה כנצח, הגיע העוף הענק אל הגבעה, והטירה הגדולה התגלתה לעיניהם במלוא גובהה והדרה.
“מגדל המחוללים.” קבע ישון ביראת כבוד, ושתי הבנות הנהנו בהסכמה.
הקפתו של זיז ההרים סביב הגבעה העניקה לבני החבורה אפשרות לבחון את מגדל המחוללים מכל עבר. דיה וישון גרו כל ימיהם בכפר דייגים קטן, והמבנה הגדול ביותר שראו בחייהם היה המחסן הגדול של סיוק, הסוחר “הגדול” של הכפר. לעומת הטירה הנישאה שראו זה עתה, היה המחסן של סיוק לא יותר מבקתה קטנה ועלובה…
סוני, לעומתם, הכירה טירות היטב ומקרוב, אך מגדל המחוללים היה מעל ומעבר לכל מה שראתה אי פעם בחייה. רק אחאיים, ששוטט בפינות הנידחות ביותר בתבל, היה יכול להעריך באמת את גודלו ופארו של מגדל המחוללים, אך השריונאי היה קפוא במקומו, ומחשבותיו צללו אל מעמקי האגם שמתחת.
זיז ההרים נחת ברכות על משטח אבן רחב לפני שערי עץ אדירים. העוף הענק התכופף, שמט את כנפיו והקל על נוסעיו לרדת מעורפו. סוני ביקשה לקפוץ בקלילות מגבו, אך רגליה עוד היו משותקות מהרכיבה הממושכת על זיז ההרים. הנערה הגמישה כמעט שהתרסקה ארצה, אילולא תפס ישון בחולצתה ברגע האחרון ועיכב את נחיתתה. התפיסה הפתאומית של סוני הוציאה אותו משיווי משק, גופו משך אחר משקלה, ושניהם מצאו את עצמם הפוכים זה לצד זה לרגלי זיז ההרים, לקול גיחוכה של דיה. שני הצעירים מיהרו לקום על רגליהם וליישר את בגדיהם, מפנים את פניהם האדומות ממבוכה זה מזה.
“נחיתה מעולה!” גיחכה דיה בקול ונזהרה בירידתה מגבו של זיז ההרים. “אז מי מוריד את אחאיים? נדמה לי שהוא קפוא…”
דבריה לא היו רחוקים מהמציאות. השריונאי ישב קפוא על עורפו של הזיז. עיניו בהו קדימה, כאילו היה פסל ארד. ישון טיפס לעברו וניסה למשוך אותו מטה, אך אחאיים היה כבד מדי בשבילו. גם סוני הצטרפה. אך לשווא. חברם בעל הזקן נותר קפוא במקומו.
“תראו איך עושים את זה,” לגלגה דיה, ואז קראה בקול, “אחאיים! זיז ההרים מבקש לצאת למסע נוסף, הוא ישמח שתצטרף אליו!”
דבריה הכו באחאיים. בתוך רגעים ספורים התעשת השריונאי והשליך את עצמו מטה בקול חבטה, סודק את האדמה הקשה. אחאיים ניער את ראשו, הביט פעם אחרונה במפלצת הגדולה שנאלץ לרכב עליה, מצמץ פעמיים בעיניו הקטנות ומיהר לתפוס מרחק בטוח מהיצור.
“ברוכים הבאים למגדל המחוללים!” נשמע קולה המוכר והשלו של מחוללת האורות. בעודה מתקרבת לעברם מצידה השני של הרחבה הגדולה, הבחין ישון בזיז ההרים השני הרובץ מאחוריה וסוקר אותם בעיניו הגדולות והעמוקות.
“נו נו… בסופו של דבר צדקה חיננית כל הדרך,” אמרה דיה, שילבה את ידיה ונעצה את מבטה בשריונאי, “נראה לי שמישהו כאן חייב התנצלות למישהי…”
אחאיים לא שם לב לדבריה. נראה שרק עכשיו הבין גם הוא לאן הגיעו, ועיניו החלו לסקור בעניין את הטירה הגדולה שהתנשאה מעליהם. “מגדל המחוללים…” סינן מתחת לזקנו, “האגדה נכונה אפוא…”
“בדרך כלל, המציאות מחווירה למול האגדה, אך לעיתים היא מתחרה בה,” ציטטה חיננית פתגם שריונאי עתיק שהכיר אחאיים היטב. השריונאי פנה להביט בה, כאילו ראה אותה לראשונה. לרגע נדמה לישון שהשריונאי הגאה באמת יתנצל בפני האישה התמירה על שלא נתן בה אמון. אך הרגע הזה חלף במהרה.
“ומה עכשיו?” שאל אחאיים באנחה מלאת עייפות, “אז הגענו לטירה הבאת שלך… איך אנחנו ממשיכים מכאן?”
“ניכנס, כמובן!” השיבה חיננית באותו חיוך מרגיז, “אני בטוחה שאדון המחוללים מצפה לבואכם! ואני מתגעגעת מאוד אל חבריי וחברותיי מחוללי האורות! בואו אחריי!”
המחוללת הגבוהה הובילה אותם אל שערי הטירה. בעומדה במרחק של כמה צעדים מהשערים, הושיטה את ידיה, מלמלה כמה מילים, ואותו אור לבן שב ובהק בעיניה ובקע מידיה. האור נבלע בשערי העץ, נספג בהם ומילא אותם בחיים. דיה הרגישה את השערים מתעוררים לחיים, כאילו לב פועם בקרבם, וכמה רגעים אחר כך נפתחו השערים כלפי חוץ במעין אנחת רווחה. הנערה הצינית הופתעה לחוש כי השערים מביעים רגשות אהבה וגעגועים כלפי המחוללת. כשהביטה באחיה, הבינה שגם הוא חש בכך.
מבעד לשערים הפתוחים הגיחו שני זקנים גבוהים בפנים חתומות, אוחזים בידיהם מטות עץ ארוכים. הם קדו לפני מחוללת האורות ובירכוה בקול אחד, “ברכות, המחוללת הנבחרת, בואך לשלום.”
חיננית צחקקה לנוכח ברכתם המכובדת, כמו הייתה ילדה קטנה, “יכין, בועז, לשם־מה כל הרשמיות הזאת? האם לא התגעגעתם אליי כפי שהתגעגעתי אני אליכם?”
פניו של הזקן הימני אורו למשמע דבריה, ואילו פניו של הזקן השמאלי נתמלאו דמעות. כתפיהם נשמטו ועמידתם הקשוחה נשברה.
“אני ובועז חששנו כל כך לשלומך,” אמר הזקן הימני, שכובע ברדס מכסה את ראשו, “המאבק המתמשך שלך עם נבחר המכשפים מכביד על ליבנו.”
“מדוע אינך מסיימת את שליחותך?” הצטרף בועז, הזקן משמאל, שזקנו הלבן הגיע עד אבנטו, “כולנו כאן יודעים שהכוח בידך! מדוע את מאמללת שני זקנים האוהבים אותך כל כך?”
“אתם מאשימים אותי לשווא,” דחתה אותם חיננית בחיוך, “אל תזלזלו בכוחו של לקישא, אם הכוח היה בידי, היה המאבק מסתיים זה מכבר.”
כשהזכירה חיננית את השם לקישא, התעוותו בסלידה פניהם של שני הקשישים טובי הלב. הם הביטו זה בזה במבט יודע דבר, אך לא הגיבו לדברים.
“מי המסתתרים מאחורי גלימתך?” שאל יכין והסיט את הכובע מעל ראשו, מגלה שיער אפרפר ומתולתל. “אני רואה כאן שני ילדים וחצי ועוד שריונאי אחד. מדוע הבאת זרים למגדלנו?” דיה תהתה לעצמה במי ראה הקשיש רק חצי ילד ומדוע לעג להם, אך פניו הביעו טוב לב, בלי שמץ של ציניות ולעג.
“שכחת את יצור המים שבנאד,” הוסיף בועז, “אסור להקל בכבודם של יצורי מים, אחי, מי כמוך יודע את חשיבותם לעולמנו!”
“כמובן…” השיב יכין וגירד בראשו, “הראייה שלי כבר איננה כפי שהייתה בעבר… אני חושב שקרבים ימיי בתפקיד השומר בכניסה למגדל המחוללים.”
“אתה אומר את זה כבר לפחות חמש מאות שנה…” ביטל בועז את דבריו בהינף יד, “אל תצפה שאדון המחוללים ישחרר אותך מתפקידך במהרה…”
“אהוביי,” קטעה חיננית את שיחתם, “אנא, סלחו לי. חבריי ואני עברנו דרך ארוכה וקשה. אנו זקוקים למנוחה. הנוכל להיכנס?”
יכין הפנה את מבטו לעבר שני זיזי ההרים שירדו במדרגות החצובות בסלע לשתות מים מהאגם הגדול. “דרך קיר הסלע שבהרים, הא?” שאל את חיננית, ונענה בהנהון ראש.
“חשבתי שהשער הזה סגור…” הרהר בועז בקול, “איש לא עבר בו כבר כמה מאות שנים. איך ידעת שהוא פתוח ושזיזי ההרים ייענו לקריאתך?”
חיננית משכה בכתפיה. “לא ידעתי, הרגשתי.” ישון חש שאחאיים הולך ומתחמם מחדש לשמע הרגשותיה המסתוריות של מחוללת האורות. אבל אחאיים הוסיף לשמור על שתיקה.
“את כמובן מוזמנת בשמחה להיכנס הביתה,” אמר יכין, “אבל בקשר לחברייך, ובכן, הכנסת בני אדם זרים למגדל המחוללים כלל וכלל אינה מקובלת. אני חושב שפעם אחרונה שזה קרה, היה לפני… אמ… שלוש מאות שנה?”
“שלוש מאות, עשרים וארבע שנים,” תיקן אותו בועז בכובד ראש, “אני אפילו זוכר מה לבשתי באותו יום…”
“לבשת מה שאתה תמיד לובש!” השיב יכין, “וטעית בספירה! זה היה לפני שלוש מאות, עשרים ושתיים שנה!”
“אנא, אהוביי,” הוסיפה חיננית לקטוע אותם בחיוכה הנצחי, “אינני מכניסה לביתנו בני אדם זרים. שניים וחצי מהם אינם בני אדם, והשניים וחצי האחרים אינם זרים.”
שני הקשישים הביטו זה בזה במבט תמה. “את מתכוונת ש…” התחיל בועז לומר, אך חיננית היסתה אותו באצבעה והנהנה בראשה. עיניהם של שני הזקנים נפערו בהפתעה.
“אנא היכנסו,” אמר יכין ופינה את הדרך, ובועז הוסיף, “אתם מוזמנים להתארח במגדלנו ככל שתרצו, בואכם לשלום.”
חיננית הודתה לשני הזקנים והבטיחה לשוב ולבקרם אחרי שתמצא חדרים לידידיה. המחוללת סימנה לחבריה לבוא אחריה, והחבורה כולה נכנסה אל העיר הסודית והשמורה ביותר בעולם, “עיר מחוללי אור העולם”, ובשמה המקובל יותר: “מגדל המחוללים”.
“חיננית,” אמרה דיה בעוברם בבית השער הרחב שתחת החומה, “מי הם שני הזקנים האלה? האם הם באמת זקנים כל כך כפי שאמרו, או שמשהו בראש שלהם קצת יצא מאיזון?”
חיננית צחקה לשאלתה המחוצפת של הנערה. “יכין ובועז הם שומרי מגדל המחוללים מיום שהוקם ועד עתה, עוד בימים שמגדל המחוללים עמד במרכזו של הר גבוה, לפני יצירת המכתש ומילויו במים.”
“על כמה זמן את מדברת?” הצטרף ישון ושאל.
“זמן רב, רב מאוד…” השיבה חיננית, “לא פחות מאלפיים שנה, אם לא יותר. האגדה מספרת שאחרוני הקדמונים בירכו אותם בחיי נצח לפני שגלו והתפזרו בעולם. אבל בכל פעם ששאלתי אותם על הקדמונים, התחילו השניים להתווכח על מזג האוויר…”
בני החבורה הביטו זה בזה במבטים תוהים, אך דווקא אחאיים לא נראה מופתע מדבריה של המחוללת.
אחרי שעברו את חלל השער ונפרדו בהנהוני ראש משני השומרים הקשישים, נפתחה לפני החבורה חצר גדולה, מכוסה דשא ירוק מכוסח היטב. קירות לבנים הקיפו את החצר מכל עבר, אך הלבנים כמעט שלא נראו תחת מעטה כבד של צמחייה מטפסת. בינות לצמחים הציצו פתחים, מהם מוגפים בדלתות עץ ישנות, ומהם פתוחים לרווחה. גם חלונות נראו פה ושם.
במת אבן גדולה ניצבה במרכז החצר, ועליה במת עץ קטנה יותר. ספסלי עץ הקיפו את הבמה משלושת עבריה ושיוו לה מראה של חצי גורן.
בחורים צעירים הסתובבו בחצר לצד ישישים מקומטים, מהם בזוגות או קבוצות, שקועים בשיחה, ומהם ביחידות, ממהרים מפתח אחד אל פתח אחר. גם נשים מעטות נראו בחצר. ישון ספר עשרים ושישה גברים, לעומת שש נשים בלבד.
גבר צעיר, כבן גילה של חיננית, הלך לקראתם בעיניים עצומות, ממלמל לעצמו מילים חסרות פשר. כשפקח את עיניו, מצא את עצמו עומד במרחק של חצי צעד מהמחוללת התמירה, הגבוהה ממנו בכחצי ראש.
כשהבחין בחיננית המחייכת אליו את חיוכה הנצחי, חדל מיד ממלמוליו, נענע את ראשו ושפשף את עיניו. “חיננית? אמ… כלומר… הוד תפארת נבחרת מחוללי האורות, האם זו באמת את? האם חזרת אלינו? האם ניצחת את לפיד־הרשע?” דיבורו הרשמי נשמע מגוחך באוזני דיה, היה ברור שאינו רגיל בסגנון זה.
“דעי! בחור צעיר ויקר שכמוך!” בירכה אותו חיננית בלבביות וכמעט חיבקה אותו, אך עצרה את עצמה, “נראה כאילו חלפו שנים מפגישתנו האחרונה! מה שלומך? ומה שלום אחיי היקרים מחוללי האורות? האם אדון המחוללים חש בטוב בימים אלו?”
האיש עבר ללחישה והתקרב כממתיק סוד, “מוטב שלא תשאלי את אחינו לשלומו של אדון המחוללים. הקרב ההולך ומתמשך עם כוחות האפלה מדאיב את ליבו.” הוא כחכח בגרונו ואחר חזר לקולו הרגיל, “בואך הנה בוודאי אינו מעיד על הפסד, אך האם פירושו הוא באמת ניצחון?”
“ניצחון הוא דבר מורכב, אחי,” ענתה חיננית וניערה את שערה, “אני עדיין תוהה לעצמי מה פשרו במאבק שאני נמצאת בו.”
האיש נראה מבולבל ואף מוטרד מתשובתה, אך היה מנומס דיו לברכה שמי ייתן שתמצא את התשובה לספק שלה… השניים הוסיפו לשוחח עוד דקות אחדות, עד שעצרה אותו חיננית ואמרה בהתנצלות שעליה לדאוג לאורחיה ואחר כך למהר אל חדרו של אדון המחוללים. דעי הביט בחבורה המרופטת בסקרנות, אך לא אמר דבר, רק הנהן בראשו ופינה להם את הדרך.
חיננית הובילה את החבורה לעבר פתח, שהוביל לגרם מדרגות, בקצה השני של הרחבה. כל מי שעברו לידו עצר מיד, קד לפני המחוללת התמירה ובירכה לשלום ביראת כבוד, בין שהיה צעיר או קשיש. המבטים שננעצו בשאר בני החבורה היו אוהדים פחות והיה ניכר שאינם רגילים לזרים במגדלם.
החבורה טיפסה במדרגות קומה אחר קומה. ככל שטיפסו גבוה יותר במגדל המחוללים, כך פחת מספר האנשים שנתקלו בהם.
בהגיעם לקומה השביעית, נעצרה חיננית ונרתעה לאחור, מתנגשת קלות בדיה שמאחוריה. אור בוהק כברק סנוור במפתיע את בני החבורה, הרצפה רעדה תחתם, ורוח חזקה הכתה בהם.
שלושת הנערים נפלו על ברכיהם וכיסו בכאב את אוזניהם בניסיון להגן עליהן מפני קול נשי אדיר שמילא את חלל האוויר וכמעט שניפץ את זגוגיות חלונות הוויטראז’ במסדרון הקומה השביעית.
“בתוקף הסמכות שניתנה לי,” אמר הקול שריתק את שלושת הצעירים לרצפה, “אני אוסרת עלייך, חיננית בת לחש, מכפר שבע הרוחות, תלמידת לפידה בת דבּרה, להיכנס אל הקומה הקדושה עם זרים. צעד נוסף – ואמוסס אותך ואת הפולשים לאבק!”

ארבע הסגולות | 20 – שני הזקנים וקבלת הפנים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך