"אתם מוזמנים להוסיף לחשוב על כך... הבחירה בידיים שלכם, ואיש כמובן לא יכפה זאת עליכם. סוף סוף, הזמן לא לוחץ, ומה בכך אם בכל שבוע שעובר נמחה עוד כפר מעל פני האדמה..."

ארבע הסגולות | 28 – ילדים פשוטים וחשיבה בקול

02/05/2021 116 צפיות 4 תגובות
"אתם מוזמנים להוסיף לחשוב על כך... הבחירה בידיים שלכם, ואיש כמובן לא יכפה זאת עליכם. סוף סוף, הזמן לא לוחץ, ומה בכך אם בכל שבוע שעובר נמחה עוד כפר מעל פני האדמה..."

דיה וישון ישבו על סלע גדול המשקיף אל האגם. המים היו שלווים, והשמיים בהירים. ישון נזהר שלא לשבת קרוב מדי לאחותו. הנער הבין שכדאי לו לתפוס מרחק זהיר מאחותו אחרי הלילה והבוקר האחרונים.
עיניה של דיה ננעצו בנקודה מרוחקת, מעל לחומות ההרריים המקיפים את האגם הגדול. עיניה הביטו למרחק, אך מחשבותיה התכנסו פנימה. למה הכול צריך להיות מסובך כל כך בחייה? למה היא לא יכולה לחיות חיים שגרתיים כנערה הכפרית רגילה? למה עברו המסתורי של אביה רודף אותה בכל צעד בחייה?
אדון המחוללים מנע מהשריונאי הרוטן לגלות להם את האמת על אביהם, לפחות בזמן הקרוב. “ידידנו הצעירים שמעו די ליום אחד,” אמר הזקן בתגובה להערת אחאיים, “איננו צריכים להכביד עליהם עוד לעת עתה. עוד יבוא היום שתוכלנה אוזניהם, ובעיקר ליבם, לשמוע יותר.” במילים אלו חתם אדונה של חיננית את הישיבה הסודית ושלח את האחים להרהר במה שהתגלה להם בלשכתו חסרת הסדר.
“דיה,” פתח ישון בזהירות אחרי שתיקה ארוכה, “מה את חושבת על הדברים של אדון המחוללים? הכול שטויות?”
דיה לא מיהרה לענות. דבר שהיה מאוד לא אופייני לה. ישון פירש בטעות את שתיקתה כהתעלמות ממנו, אך למעשה, אחותו לא ידעה מה לענות. דיה רצתה להכריז שאינה מאמינה כלל בכל הדיבורים האלה, אך החוויות שטלטלו את חייה עד לבוקר זה ערערו את ביטחונה.
“אני חושב שהכול שטויות,” אמר ישון לבסוף, “אני בטוח שחברינו מאמינים בזה, אך לדעתי הם טועים מאוד. לא ייתכן שיש לנו קשר כלשהו לקדמונים. אנו סתם ילדים פשוטים.”
תשובת אחיה הפתיעה אותה. דיה הייתה בטוחה שאחיה התמים ישתכנע בקלות מסיפורי האגדות הללו. תשובת האח אומנם הייתה בלתי צפויה, אך תגובתה המנוגדת של האחות לדברי אחיה הייתה צפויה לחלוטין.
“אתה באמת ילד, וכנראה גם סתם ילד פשוט. אני כבר לא ילדה, ובטח שלא ‘סתם פשוטה’… דבר בשם עצמך…”
“אז את כן מאמינה בכל הסיפורים האלה?”
נדרש לדיה רגע כדי להבין שאחיה התמים הצליח לתמרן אותה הפעם! עכשיו היא הייתה בידיים שלו. אך הנערה הייתה מנוסה מאחיה הצעיר בדברים האלה…
“לא אמרתי שאני מאמינה, רק פתי יאמין לכל דבר שהוא שומע. יכול להיות שהכול שטויות, אבל זה לא סותר את העובדה שיש בי משהו מיוחד. אולי זה קשור לכל הסיפור הזה, ואולי לא.”
“אז מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?”
“מה יש לנו לעשות? הם לא ביקשו מאיתנו דבר.”
“הם לא היו צריכים. לפי הקול העתיק הזה שלהם, אם אנחנו באמת ה’נצר הרך’ הזה, אנו אמורים לעמוד ולהיאבק בענק ההוא, מה נעשה?”
“אני איני מתכננת להיאבק באיש, ובטח שלא באיזה ענק קשיש… הזקן ושתי המחוללות שלו חזקים דיים כדי לעצור את השמש ולקרוע את הים, אני בטוחה שהם יצליחו להתמודד עם כל בעיה.”
“אל תהיי בטוחה, ראית מה קרה אתמול בלילה, ניאל קרסה לפני רוח המכשף, אדון המחוללים עמד חסר אונים, וחיננית בקושי שרדה את המאבק עם הדרקון השחור. אם הענק הזה חזק יותר מלקישא, הרי שאיש מהם לא יוכל לו.”
“מי אמר לך שהענק חזק יותר מהמכשף? איזו יתרון יש לגודל שלו על הכוחות של מחוללי האורות?”
“יש לו יתרון גדול, נערתי החביבה.”
“חיננית?” אמרו שני האחים כאחד ותרו בעיניהם אחר חברתם הגבוהה. חיננית לא נראתה בשום מקום.
“גם את שמעת את חיננית?” שאל ישון והוסיף לסקור בעיניו את הסביבה, ללא הועיל.
“כן… אני בטוחה… חיננית, איפה את?”
“אני כאן בפנים, בראש שלכם, כמובן.”
האחים הביטו זה בזה, הקול באמת בא מתוכם.
“איך את עושה את זה? נכנסת לשנינו לראש?! צאי משם!” אמרה דיה בבהלה, הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו הוא את חיננית מחטטת במחשבותיה.
“איני צריכה להיכנס לשניכם לראש,” השיבה חיננית בקול שרק שניהם שמעו, “לשניכם יש אור אחד, וכל אחד מכם מגלה גוון אחר שלו. ברגע שחדרתי לראשו של אחד מכם, ממילא הגעתי לשניכם.”
“בכל מקרה, צאי משם!” קראה דיה ואחזה בראשה בעצבנות.
“אינך צריכה לחשוש, עלמתי היקרה, איני קוראת את מחשבותיכם, זה בלתי אפשרי. או כמעט בלתי אפשרי…”
“למה את מדברת איתנו כך?”
“באמת חשבתם שאתחיל לחפש אתכם בכל המגדל הקודר הזה? איפה אתם בכלל? איני מצליחה לראות אתכם בשום מקום!”
“אנחנו יושבים מחוץ לחומות, על הסלעים הסמוכים לאגם,” ענה ישון מוכנית.
“אה… זה מסביר למה לא ראיתי אתכם…” אמר קולה של חיננית, “בכל מקרה, כפי שציינתי קודם, לגוע מלך השבן יש יתרון גדול על כל מחוללי האורות והמכשפים, הוא חסין לחלוטין לכוחות שלנו! את הכוח הזה ירש הענק מהרפאים. החומריות אצלם גדולה ועוצמתית כל כך עד ששום דבר השייך לעולם הרוח אינו יכול להם. ואף שמחול האור והכישוף שונים מהותית זה מזה, שניהם פועלים ברובד העמוק יותר של המציאות, והרפאים הצליחו לנתק את עצמם מהרובד הזה.”
“אז אין שום דרך לנצח אותו?” שאל ישון, וכלל לא שם לב ששאל זאת במחשבתו, בלי להוציא הגה מפיו, ושלמרות זאת, גם אחותו, ולא רק חיננית, שמעה את הדברים.
“מוכרחה להיות דרך…” אמרה דיה, אף היא במחשבה ולא בדיבור, “הרי אמרתם שכבר הצליחו לנצח אותו פעם…”
“לא בדיוק, חביביי. המנהיג הקדמוני הצליח להרדים אותו בתחבולה כלשהי לזמן ארוך. אבל אלפי שנות התרדמה של הרפא רק חיזקו אותו והעצימו את כוחו, והוא כעת חזק יותר מכפי שהיה בעבר. ובכל זאת, ישנה דרך אחת להביסו לגמרי.”
“באמת?” שאל ישון, “איך?”
“כבר אמרנו לכם אותה, אני וחברתי היקרה מחוללת הברק – ‘נצר רך אך נורא, זכר אף נקבה… יושיט את ידיו, בעיניו הוא יביט, את הארבעה ירומם, יאחד את האור’.”
“אוי לא, לא שוב השיר הזה…” נאנחה דיה במחשבתה.
“זה אינו שיר, חביבתי, אלו דברי הקול העתיק, המגלה לנו את הדרך לסלק מן העולם את היצור הנאלח, המבקש להחריב את עולמנו.”
“להחריב את עולמנו?” התפלא ישון, “מחולל האורות לא אמר על כך דבר. חשבתי שהענק מאיים רק על האומה שלכם, אומת הקדמונים.”
“דבר ראשון, לא – ‘האומה שלכם’, אלא – ‘האומה שלנו’. תתחילו להפנים את זה…”
דיה עיקמה את פניה לשמע הערתה של חיננית. אך המחוללת בלאו הכי לא ראתה אותה, אלא רק שמעה את קולה וקלטה את המחשבות שהפנתה אליה כדיבור.
“דבר שני, גוע מלך השבן אינו מאיים רק על האומה שלנו. פעולותיו מאיימות על קיום העולם כולו. אותו אסון נורא שפקד את העולם לפני אלפי שנים היה תוצאה של מעשי הרפאים. גוע ינסה בוודאי לשחזר את מעשי אבותיו, אך הפעם ידע איך למנוע את אובדן בני עמו. התוצאה תהיה אובדן העולם המוכר לנו והחלפתו בעולם עכור ונתעב, שגוע וענקיו שולטים בו.”
“זה נשמע רע…” מלמל ישון במחשבתו.
“תני לי לנחש,” אמרה דיה בלגלוג, “הנשק היחיד היכול למנוע מגוע להרוס את העולם כולו נתון בידי שני נערים, אני וישון… נשמע הגיוני, בלי ספק…”
“למען האמת,” ענתה חיננית בלי להתרגש, “הנשק עדיין אינו בידיכם. וזו בדיוק הסיבה להתערבותי בשיחתכם. אדון המחוללים הורה לי לבקש מכם אישית לקבל על עצמכם משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית ולצאת למסע ארוך ומלא סכנות למציאת הנשק הנדיר היכול אולי להציל את העולם.”
דיה וישון הביטו זה בזה בפליאה, אך בטרם הספיקו לומר מילה, הוסיפה חיננית ושאלה, “נו? אז מה אתם אומרים? יוצאים למסע?”
“על איזה מסע את בדיוק מדברת?” שאלה דיה בחשדנות, “לאן אנחנו אמורים ללכת? ומדוע המסע הזה מסוכן כל כך?”
“לא אוכל לגלות לכם פרטים רבים על המסע הזה. אני אומנם יודעת את תכליתו הכללית, אך איני יודעת דבר על דרך השגתו. אחרי שתקבלו את המשימה עליכם, בוודאי יספר לכם אדון המחוללים את כל שעליכם לדעת לקראתו.”
“התכוונת לומר – אם,” תקנה דיה את המחוללת.
“אם מה?”
“אם נקבל עלינו את המשימה…”
“אני סמוכה ובטוחה כי תקבלו עליכם את המשימה.”
“למה? מפני שהקול העתיק אמר זאת?”
“לא, מפני שאת אמרת לי.”
“לא אמרתי לך דבר, חיננית.”
“אבל כן אמרת לי! השכחת?”
“מתי בדיוק אמרתי לך? רק הרגע סיפרת לנו על המשימה הזאת!”
“האם כבר שכחת את שאמרת לי בכפר השהרונים?”
“מה אמרת לה?” שאל ישון את אחותו בקול, אך לדיה לא היה מושג על מה המחוללת מדברת.
“אמרת לי אז – ואני די בטוחה שאני מצטטת במדויק – ‘חיננית, את לא הולכת להשאיר אותי לפתור את זה לבד, את חייבת לעזור לי לשחרר את אחאיים, אם נסמוך על ישון ושבעת הילדים האלה שאסף – זה יהיה הסוף של הגמד, ואולי גם של ישון’.”
“זה מה שאמרת???” הביט בה ישון במבט מאשים.
“יכול להיות שאמרתי משהו כזה… אבל איך זה קשור למשימה שדיברת עליה?” מיהרה דיה להתעלם מהמבט של אחיה.
“דיה,” חיקתה חיננית את קולה של דיה, “את לא הולכת להשאיר אותנו לפתור את זה לבד, את חייבת לעזור לנו להציל את העולם, אם נסמוך על מחוללי האורות – זה יהיה הסוף של העולם כולו, ואולי גם של ישון!”
“מחוכם מאוד…” רטנה דיה לקול צחקוקה של המחוללת, “אבל זה לא יעזור לך. איני מתכוונת לצאת למסע שאני אפילו לא יודעת את תכליתו.”
“עליכם לקבל על עצמכם תחילה את המשימה, ורק אחר כך לשמוע מהי.”
“זה מטופש, למה שמישהו יסכים לעשות משהו, בלי לדעת קודם מה הוא אמור לעשות?”
“אולי מפני שהוא טוב לב ורוצה להציל את העולם?”
“לא תודה,” חתמה דיה את הדיון מבחינתה, “עברתי די בשבועות האחרונים… חיי סבוכים וקשים גם ככה, ואיני מתכוונת להקשות עליהם אף יותר.”
“ומה איתך, ישון?” חיננית לא נשמעה מאוכזבת אפילו קצת מהתנגדותה הנחרצת של הנערה, והדבר רק הרגיז עוד יותר את דיה.
“גם ישון לא הולך לשום מקום!” הכריזה דיה, “אחות אחת ברחה לי מתחת לידיים פעם אחת, ואיני מתכוונת לתת לזה לקרות שוב.”
“אני חושבת שישון יכול לדבר בשם עצמו. סוף סוף, הוא ילד גדול דיו.”
דיה כבר פתחה את פיה כדי להתנגד, אך לא היה בכך צורך.
“זה בסדר, חיננית,” קטע ישון את השיח בין השתיים, “לשם שינוי, אני מסכים עם אחותי. איני מתכוון לצאת למסע הזה. אני מודה לך ולאדון המחוללים על ההערכה שיש לכם כלפינו ועל האמונה שלכם ביכולותינו, אך איני חושב שאנו מסוגלים לבצע את המשימה הזאת, תהיה מה שתהיה.”
“זה לא קשור למסוגלים או לא מסוגלים,” התנגדה דיה בנחרצות, “יכול להיות שאנו מסוגלים, סוף סוף הצלחנו לשרוד את המתקפה על הכפר ולחצות את מעבר הרי הקדמונים, וכל זה – לבדנו. אבל אין כל סיבה שנסכן את נפשנו למען מטרה לא ברורה ונצא למסע שאיננו יודעים את תכליתו.”
“אתם מוזמנים להוסיף לחשוב על כך,” השיבה חיננית, ועדיין לא נשמע בקולה שום נימה של אכזבה, “הבחירה בידיים שלכם, ואיש כמובן לא יכפה זאת עליכם. סוף סוף, הזמן לא לוחץ, ומה בכך אם בכל שבוע שעובר נמחה עוד כפר מעל פני האדמה…”
“מה?” קפץ ישון, אך ישותה של חיננית נעלמה, וקולה לא נשמע עוד בראשם.
“תתעלם מזה,” חזרה דיה לדבר בקול, “חיננית מנסה לתמרן אותנו כדי שנסכים לבקשה ההזויה של האדון שלה. אלו סתם איומים חסרי שחר, אסור לנו להיכנע לשגעונות של האנשים האלה.”
“אבל מה אם זה נכון? מה אם באמת כפרים שלמים נהרסים בגללנו?”
“זה לא נכון,” קבעה אחותו, “וגם לו זה היה נכון, זה לא היה באשמתנו, זה לא העסק שלנו… שמחוללי האורות יפתרו את הבעיה הזאת בעצמם.”
ישון רצה לענות, אך אחותו כבר קמה ופנתה לחזור אל מגדל המחוללים בלי להוסיף דבר.

* הערה לקוראים:
אם מישהו עדיין עוקב אחרי הסיפור – אשמח מאוד לשמוע את דעתו על הפרקים האחרונים. אני מרגיש שהסיפור קצת דורך במקום. מה דעתכם?

ארבע הסגולות | 28 – ילדים פשוטים וחשיבה בקול
דרג את הסיפור

תגובות (4)

אמנם לא קרה יותר מדיי בפרק, אבל גילינו יכולות טלפתיות. זה יכול להיות שימושי כמו מיכל דליות באזנִיָה מחנכת את ההורה בזמן־אמת.

ובפרק הבא – מלחמה! הרי את כל התשתית למלחמה כבר בנית.
רק אל תכתוב שיש לך מחסום כתיבה.

אה, ועוד לא פתרת אל כל השאלות שהתעוררו עד כה.
יש לך לפחות עוקב אחד (שמגיב), ועוד בערך שישים (ש’שכחו’).

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

06/05/2021 19:01

    כרגיל, תודה על הקריאה והתגובה!
    הייתי שמח לשמוע מעוד קוראים מה דעתם…

    ואני אף פעם לא נמצא במחסום כתיבה,
    אבל אני בהחלט כל הזמן במשבר כתיבה…

    07/05/2021 16:16

בסופו של דבר, הגעתי גם לפה. היכון נא, תגובה ארוכה מהרגיל לפנייך:

אז אתחיל עם טפיחה על הכתף, היה לי ניחוש אחד מוצלח (מתוך שלל ניחושים כושלים) ודיה באמת נפתחה בפני ישון לגבי מה שקרה עם צפי, ואפילו יותר! נותר לראות לאן הם התקדמו מכאן.

כשניאל נתנה את הרקע על העבר של חיננית ואלישע, משום מה הייתי בטוח שהם תאומים. בכל זאת, כשאתה אומר שמישהו נולד באותו מקום, באותו זמן, שכבו מיטה ליד מיטה, זו המחשבה הראשונה שקפצה לראשי. הסתבר שהם רק חברים קרובים.
אבל, ואחד חשוב: זה נותן מקום לתיאוריה מעניינת אחרת. אם כל אחד יכול להפוך למכשף, אפילו אדם פשוט, זה נושא לדיון.
מאחר ואנחנו יודעים שהאחים הם חלק מנצר הקדמונים, הם יכולים לחולל אורות. כבר קיבלנו רמיזה על כך שדיה היא ככל הנראה מחוללת אורות, אבל מפה נשאלת השאלה: למה רק היא מרגישה את ה-‘אופל’ והאורות, ואחיה לא?
אז מה יקרה אם דיה כן תהפוך למחוללת אורות, וישון לא ילמד את הכוח הזה? האם יתברר שיש לו כשרון לכישוף? צד אחד ילך עם האור, השני יאמץ את החושך? האם זו החלופה למאבק ההבדלה שחיננית מסרבת להביא לסופו? האם הרהורו של ישון ‘איך הוא היה מתמודד עם התלבטות שכזאת’ רמיזה כלשהי לעתיד?
אולי זה גם למה הם מתווכחים כל הזמן. המממ (בבירור חושב)

אז גוע מלך הבשן הרס את הכפר, אולי בחיפוש אחר אלו שיביאו למפלתו. ואם הוא רודף אחריהם, וגם ידוע כי החתולרים רודפים אחריהם, אולי החתולרים עובדים עם גוע? ואם כן, אולי הוא זה ששלח את סוני למשימתה. הממממממ (בבירור עדיין חושב)

אני מקווה שאין התקבצויות של קדמונים ששרים על בוא המשיח. אני לא יכול להוציא את התמונה הזו מהראש שלי. תודה.

יש עד כה 28 פרקים לסיפור, אבל מאיך שזה נראה, אנחנו עדיין קוראים את ה-‘פתח דבר’ של הסיפור, והחלק העיקרי יהיה המסע אחר הנשק שיביס את גוע, ואז כמובן הקרב עצמו.
נראה שקיבלנו את הרקע הכללי, ועכשיו הדרך מתחילה ותעבור כנראה בכפר השריונאים, ועוד תגיע לאגם של גדג. אולי אני בכלל טועה, אבל זה נראה שהמסע עוד ארוך, ואני אוהב את זה.

בהקשר ל-28 פרקים, לא היה שום רמז לשם הסיפור. בהתחלה חשבתי שמדובר אולי בדמויות (חיננית, אלישע, הנווד ומישהו נוסף, אולי אחד האחים), אחר כך חשבתי שמדובר על כך שיש ארבעה מחוללים (ניחוש שגוי, הבנתי את זה מהר) ועכשיו אין לי מושג. כפי שצוין מעליי, לא פתרת את כל השאלות שהתעוררו (רומפל, רשמת ‘אל’ אבל התכוונת ל-‘את’? תיקנתי אותך הרגע או שאין לי מושג למה התכוונת?)
אז אני עדיין מחכה לתשובות!

עכשיו זה לא בדיוק שאלות, אלא דברים שלא הסתדרו לי במהלך הקריאה. אאלץ להיות קטנוני לכמה שורות:
כשסוני הציגה את עצמה היא אמרה שאמה מתה בידי בני אדם, ואביה מת בידי אנשי חתול. אבל אדון המחוללים אמר שהיא בת המלך? וזה לא נראה שהוא התכוון מאומצת, אז או שהיא שיקרה (להתנצל בפניי ישון) או שאני לא הבנתי נכון.
בקרב מול זיזי ההרים אחאיים הכה את הזיז עם גרזנו, והגרזן נשבר. נראה שהשריונאי התעלם מכך בהמשך, הניף את גרזנו כאילו הוא עדיין בסדר גמור, ואף החזיק אותו בגאווה למרות השבר. שאלה: גם הגרזן שלהם עובד כמו השריון? או שזה פרט שנשכח?

לשאלתך האם הסיפור עומד במקום, התשובה היא כן ולא. אין באמת התקדמות בעלילה, הם נשארים באותו מקום וזה הפרק הראשון שאנחנו רואים שינוי בדמויות לעומת השניים-שלושה פרקים האחרונים. מצד שני, יש כאן הסבר על העבר והתחלה של בניית קו העלילה העתידי. אפשר להגיד שהסיפור הוריד הילוך בצורה דרסטית, אבל עכשיו עם כל המידע הזה, אפשר להתחיל לרוץ.

מתנצל על התגובה הארוכה והמייגעת. אני באמת נהנה לקרוא את הסיפור הזה, ונשאבתי לתוכו (אולי יותר מדי…)
עכשיו אני יכול לראשונה להגיד: אני מחכה לקרוא את ההמשך!

11/05/2021 00:20

    מאקס- אכן זכית לתקן אותי. לצערי לא ניתן לערוך תגובות.
    אתה מהבודדים שכותבים ארוך – אבל לא מייגע (לדעתי, לא אענה בשם עומר).
    ערכת קריאת מרתון? בינג’? התובנות שלך מרתקות.

    עומר- אחרי תגובה מרתקת כמו זו של מאקס, נשאר לי רק לבקש ממך להזדרז עם הפרק הבא.

    אני לא גזען, אני שונא את כולם.

    12/05/2021 01:24
סיפורים נוספים שיעניינו אותך