"לא רק אני חושב ככה, גם זקני הכפר חושבים ככה, והם כבר שפטו אותו למוות! בחיים שלי לא ראיתי שריונאי מת! היית מאמין?! רק עוד כמה שעות והם יהרגו אותו!"

ארבע הסגולות | 7 – המרגל השבוי וזוזקיק הדגול

12/12/2019 145 צפיות אין תגובות
"לא רק אני חושב ככה, גם זקני הכפר חושבים ככה, והם כבר שפטו אותו למוות! בחיים שלי לא ראיתי שריונאי מת! היית מאמין?! רק עוד כמה שעות והם יהרגו אותו!"

ישון הביט בדרך שהופיעה במקום שנפערה עד לפני כמה דקות התהום העמוקה. עכשיו הבין ישון ששרידי הגדר שראה קודם לכן לא נועדו לשמור מפני נפילה לתהום, אלא רק לתחם את גבולות הכפר.
את הפסיעות הראשונות בדרך העפר הוא עשה לאיטו, מוודא בכל צעד וצעד שהדרך באמת קיימת.
איך ייתכן שהראייה שלו הטעתה אותו כל כך? האם זהו כישוף? ואם כן, איך הצליח לדמיין את המציאות הנכונה? ומיהו הזר הזה? ואיך הצליח לסלק את המראה המדומה?
כל המחשבות הללו הציפו את ראשו של ישון בצעדו בדרך, ובלי ששם לב, התקדם בדרך במשך זמן רב, עד שקול קרוב אליו הוציא אותו משרעפיו.
“הי אתה! זר! מאיפה הגעת?! איך הצלחת לעבור את התעתוע? המחוללת אמרה שהוא יגן עלינו!”
ישון ניער את ראשו ממחשבותיו וחיפש את הקורא. קרוב אליו עמד ילד קטן ומרופט. הוא ענד לצווארו עדִי שׂהרון, כמו אלו שראה בעיני רוח סביב צווארי האנשים במחנה הפליטים.
“שלום ילד,” אמר לו ישון, “אני מניח שאתה מבני השהרון, נכון?”
“נכון שאני מבני השהרון או נכון שאתה מניח שאני מבני השהרון?” הקשה הילד.
ישון התבלבל. הוא לא היה טוב בהתחכמויות, הוא היה רגיל לדבר בצורה פשוטה וישירה. דיה לעומתו הייתה מלכת ההתחכמויות, והילד הזה היה מתחרט על ניסיון ההתחכמות שלו אם היא הייתה פה. אבל היא הייתה רחוקה, וישון היה כאן לבדו.
“אה…” גמגם ישון, “לפי התליון שאתה עונד, שהוא בצורת סהר, הנחתי שאתה מבני השהרון.”
הילד נעץ מבטים חשדניים בישון, “איך שמעת עלינו? על בני השהרון? תגיד את האמת! לא תצליח להסתיר ממני כלום! אני מזהיר אותך!” הוא כיוון לעבר ישון אצבע מאשימה.
“אה… פשוט ראיתי אתכם, את מחנה הפליטים שלכם, בהמשך הדרך,” ענה ישון בכנות, “ראיתי שכולכם עונדים את אותו תליון של שהרון, ונווד אחד שפגשתי אמר לי שאתם מכונים בני השהרון. משהו לא בסדר בזה?”
“איך בדיוק ראית אותנו אם עוד לא הגעת אלינו? אתה מסתיר משהו, אני יודע!” התקיף אותו הילד והצביע עליו באצבע מאשימה, “אני יודע מה אתה! אתה… אתה… אתה המכשף!”
ישון נבהל מהאשמה החמורה ומיהר לסמן בידיו לשלילה, “מה פתאום מכשף! למה אתה חושב שאני מכשף? אני נראה לך כמו מכשף?! אני סתם נער שנודד בדרכים…”
הילד התלבט לרגע, אך בסוף השתכנע מההכרזה של ישון. “טוב… אתה באמת לא נראה כמו מכשף… לא שראיתי פעם אחד כזה… אבל מכשף הרס לנו את הכפר! היית מאמין?!”
“אז אתם בוודאי בני הכפר השרוף שלצד שביל האור,” השיב ישון, “הצלחתם להינצל? למה בכלל הרס המכשף את הכפר שלכם? מה הוא רצה ממכם?”
“המחוללת האדיבה הצילה אותנו…” ההבעה הכעוסה של הילד נעלמה באחת, והבעה חולמנית החליפה אותה בהזכירו את אותה מחוללת. “לא עשינו כלום למכשף הזה, ואין לי מושג מה הוא רצה בכלל! המחוללת היפיפייה הגיעה אלינו אתמול בבוקר והזהירה אותנו שמכשף איום עומד להגיע בערב אל הכפר ולשרוף אותו עד היסוד. היא המליצה לנו לנטוש את הכפר והבטיחה להציב תעתוע ביציאה מן הכפר שיסתיר אותנו. היא אמרה שהתעתוע הזה יישאר במקומו יומיים ואחר כך ייעלם מעצמו, ואז נוכל לחזור לכפר שלנו ולשקם אותו.”
ישון הבין עתה מה היה חסר לו בכפר החרב – סימנים לבני אדם! בני הכפר הסתלקו מהכפר לפני החרבתו ולכן לא נותר כל זכר לבני אדם בכפר השרוף. שום זכר חוץ מעקבות של שני אנשים, או יותר נכון, של איש אחד וגמד אחד… אחאיים! ישון כבר כמעט שכח שיצא לחפש אותו ושהמצב דחוף!
“סלח לי, ילד נחמד,” פנה ישון לילד שעמד לפניו ונראה חולם בהקיץ, כנראה על המחוללת ההיא שהזכיר קודם, “אולי ראית חבר שלי, גמד אחד? הוא לובש שריון גדול וחובש כובע שיוצאים ממנו קרניים…”
הילד התעורר מהחלום שלו וההבעה החשדנית חזרה לכסות את פניו. “אתה בטח מתכוון לשריונאי ההוא שחיפש את המרגל הצהוב… גם אתה מרגל כמותם?” אבל לפני שישון הספיק לענות, אמר הילד בעצמו, “לא… אתה לא נראה לי כמו מרגל… אתה תמים מדי…”
“אה…” גמגם ישון, “אני מניח שזאת מחמאה… אבל גם הגמד, אה, סליחה, השריונאי, איננו מרגל. למה חשבת שהוא כזה?”
“לא רק אני חושב ככה, גם זקני הכפר חושבים ככה, והם כבר שפטו אותו למוות! בחיים שלי לא ראיתי שריונאי מת! היית מאמין?! רק עוד כמה שעות והם יהרגו אותו! הם עכשיו מתייעצים ביניהם איך לעשות זאת… שמעתי את פיגון אומר לדרבוק שהחרבות שלנו לא יכולות לחדור לשריון שלו. פיגון אמר שהשריון של השריונאים הוא חלק מהגוף שלהם, כמו שריון של צב, היית מאמין?!”
ישון נבהל לשמע הבשורה הנוראה הזאת, אך נרגע קצת שלפחות לעת עתה אין בני הכפר יודעים איך לפגוע באחאיים. הוא חייב להציל אותו, אבל איך? אולי פשוט ייכנס למחנה ויספר להם את האמת? לא, אחאיים יהרוג אותו אם יעשה זאת! הוא השביע אותם שלא יספרו לאיש מי הם באמת. מצד שני, בני השהרון נראים אנשים קשוחים וחזקים, ולא יהיה קל לגבור עליהם, בוודאי לא לבד. אולי הוא יתגנב למחנה הפליטים בלילה וינסה לשחרר אותו? באמת… אין סיכוי שיצליח לחדור למחנה בלי שיגלו אותו, הוא הרי ראה שומרים ערניים מסביב למחנה… ובכלל, כבר מישהו גילה אותו, הילד הזה…
הילד!
“למה אתה מסתכל עליי ככה פתאום?” שב הילד ותקף את ישון. ישון כלל לא שם לב שהוא בוהה בילד, אבל כשהילד התמים הביט בו שוב בחשדנות, רעיון ההצלה הלך והתרקם במוחו.
“תגיד, ילד,” פנה אליו ישון כאילו באגביות, “איך אמרת שקוראים לך?”
“לא אמרתי…” אמר הילד, עדיין בחשדנות, “אבל אם כבר שאלת, קוראים לי זוזקיק.”
“זוזקיק…” הגה ישון את השם לאיטו בהדגשה, “זוזקיק הוא שם המתאים לגיבור או לחכם… אתה בטח קרוי על שם אחד מהמנהיגים הדגולים שלכם…”
“האמת…” ענה זוזקיק, “אני באמת נקרא על שם המנהיג הדגול ביותר שהיה לבני השהרון – זוזקיק בולסטקר בן חוד הניצוץ, היית מאמין?! כולם שמעו עליו! הוא היה מוכר בכל העולם, בטח גם אתה שמעת עליו, לא?”
“אה… כן, כן… בטח… זוזקיק בולסקרר בן חור הניצול, בטח… מי לא שמע עליו…” ישון ניסה לשוות לקולו נימת הערצה, “אני מניח שכל הסיפורים שמספרים עליו אמיתיים – על החוכמה שלו, על הגבורה האגדית שלו… ואני מניח שגם אתה זוזקיק לא נקרא על שמו סתם כך, בטח גם אתה גיבור וחכם כמותו…”
המחמאות עשו את שלהן. החשדנות נעלמה שוב מפניו של הילד, וארשת חשיבות עצמית תפסה את מקומה.
ישון הבחין בכך והמשיך, “בטח זקני הכפר שלך צופים לך גדולות. אני מניח שאתה נמצא פה, רחוק כל כך מהמחנה, כי שלחו אותך להגן על הכפר מפני אויבים…”
“אה… ברור, ברור…” מלמל הילד, שהעדיף שלא לקלקל לנווד הזר את התיאוריה שבנה לעצמו ולגלות לו שבעצם הוא סתם ילד שובב שברח מהמחנה לחפש קצת הרפתקאות בדרך… “אני באמת נשלחתי למשימה הזאת… כן כן… ברור…”
“ובטח אתה גם גילית ראשון את הגמ–, סליחה, את השריונאי, מתקרב אל המחנה…” המשיך ישון לתחקר את הילד, “אני צודק?”
“בטח בטח…” המשיך הילד למלמל, “אני מצאתי אותו… הוא לא חשד בי… אבל אני מיד מסרתי אותו לשומרים…”
“אז בטח כולם רואים בך את גיבור המחנה!” אמר ישון בהערצה מדומה והיה מרוצה לראות שדבריו ממשיכים להשפיע על הילד. זוזקיק ניפח את חזהו בגאווה.
“אם כך, חבל…” מלמל ישון והוסיף אנחה מודגשת.
הילד הופתע מהשינוי הפתאומי, “מה חבל? למה חבל?”
“סתם… לא משנה…” ביטל ישון את דבריו והסתובב לאחור, “אני בטוח שהם יסלחו לך. בסופו של דבר, מאיפה היית יכול לדעת… אתה הרי רק ילד…”
“לדעת מה?” אמר זוזקיק ומיהר להקיף את ישון ולהתייצב מולו, “על מה אתה מדבר? מי יסלח לי? לא עשיתי שום דבר רע!”
“ברור ברור…” ענה ישון ועשה עצמו כמהרהר בדבר, “אף אחד לא יאשים אותך, הרי לא התכוונת לשום רעה… ובכל זאת… מה תאמר על כך המחוללת…”
“המחוללת?!” נזעק זוזקיק, “איך היא קשורה?”
“תראה…” אמר ישון ונעץ את מבטו בעיני הילד התמים, “אתה נראה לי בחור חכם ובוגר ולכן אסביר לך. אבל לא נראה לי שזה יעזור. קשה להאמין שאפשר לשנות את המצב.”
זוזקיק ניטע במקומו והיה ממוקד כולו בישון. ישון סקר אותו במבטו, המתין כמה רגעים להגברת המתח, ואז אמר לאיטו, “שמע… השריונאי ההוא שתפסת…”
“אתה מתכוון למרגל?” התפרץ זוזקיק.
“כן… אז זהו, שהוא באמת מרגל… יש לך הבחנה מעולה,” החמיא לו ישון, “אבל חשבת לרגע למען מי הוא מרגל?”
“אה…” התבלבל הילד לרגע, “אני מניח שהוא… אה… מרגל בשביל המכשף?”
“בשביל המכשף?!” נימת ההפתעה של ישון הייתה כה בוטה שהנער התכווץ במקומו בבושה. “אוי… זו באמת טעות מאוד לא נעימה… אבל שוב, איך היית אמור לדעת… אבל אגלה לך את האמת. השריונאי ההוא הוא מרגל של המחוללת עצמה! היא שלחה אותו לרגל אחר המכשף.”
“מה פתאום!” הזדעק הילד, “לא יכול להיות! אני שמעתי שהזקנים חקרו אותו, הוא לא אמר מילה על המחוללת!”
“נו! זו הראיה הטובה ביותר שאני צודק. אתה באמת חושב שמרגל יגלה מי שלח אותו?! איזה מרגל יעשה דבר כזה?! מרגל טוב יעדיף למות ולא לגלות את מטרת שליחותו! אני מתפלא עליך…”
הילד נראה מבולבל לרגע, אבל אז חזרה הארשת החשדנית שלו, “רק רגע… מאיפה אתה יודע את זה? ומי אתה בכלל?”
“את זה איני יכול לספר לך,” ענה ישון בנימה מסתורית, “אבל בוא נגיד שלי ולמחוללת יש קשר מיוחד… לא הכול אני יכול לגלות, אפילו לא לך. אבל אתן לך הוכחה אחת שתספיק לך – התעתוע!”
זוזקיק נשאר בפנים חתומות, “מה התעתוע? איך התעתוע מוכיח משהו?”
אך ישון לא נרתע, “חשבתי שתבין לבד… התעתוע הרי לא השפיע עליי! וכמובן, ידעתי על המחנה שלכם בלי שהייתי בו. איך אתה חושב שעשיתי את זה? אני נראה לך כמו אחד עם כוח קסם?! ברור שלא. המחוללת גילתה לי הכול ושלחה אותי עם השריונאי. אך דרכנו נפרדו, ועכשיו הבנתי שאתם תפסתם אותו. אבל אין מה לעשות… עליי להשלים את משימתי. אצטרך לשוב למחוללת ולספר לה שזוזקיק הגדול הפליל את המרגל שלה וגרם לזקנים להוציא אותו להורג. אבל אל תדאג, אני אלמד עליך זכות, אתה יכול לסמוך עליי. ועכשיו – שלום!” ישון סיים את דבריו, הקיף את הילד שנותר לפניו בפה פעור והחל ללכת חזרה לכיוון הכפר החרב בלי להסתכל לאחור.
הוא התרחק כמה עשרות צעדים ועדיין לא הרגיש בתגובה כלשהי מזוזקיק. הוא כבר התחיל לחשוש שהילד לא התרשם מהסיפור שהמציא והבין שעליו לחשוב על תוכנית חילופית להצלת ידידו הגמד.
“חכה רגע!” קרא אליו הילד. ישון נעצר במקומו, בלי להפנות את מבטו לאחור. הוא חייך לעצמו. הדג בלע את הפיתיון. הוא חיכה שהילד יבוא אליו, וכך באמת קרה.
הילד הגיע אליו מתנשף בתוך שניות, “חכה! חכה! בוא נלך יחד לזקנים. אני בטוח שהם ישחררו את השריונאי כשנספר להם שהוא המרגל של המחוללת!”
ישון הביט בו לרגע. הוא ידע שזקני הכפר לא יהיו תמימים כמו הילד ולא העלה בדעתו לבוא אליהם עם הסיפור הדחוק הזה. במקום זה, הוא נאנח והשפיל את ראשו. “שמע, זוזקיק, אתה יודע איך המבוגרים… ככל שהם מבוגרים יותר, כך הם מקובעים במחשבות שלהם. הם לא מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה, לא כמוני וכמוך… במקום לשחרר את המרגל של המחוללת, הם יכלאו גם אותי. ואז מה? המחוללת תגיע ותגלה ששני המרגלים שלה הוצאו להורג!”
“אבל חייבים לעשות משהו!” התחנן הילד, “אסור שהמחוללת תדע שבגללי מת המרגל שלה!”
לרגע הזה ציפה ישון. הוא עצם את עיניו, כאילו הוא חושב על מוצא אפשרי. אחרי דקה ארוכה ומתוחה, הוא שב ופקח את עיניו. “אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו…” אמר לילד, “אבל בשביל זה אזדקק למישהו מבפנים, מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו אמיץ…”
“מישהו כמוני?” שאל הילד ופתח זוג עיניים גדולות ותמות.
ישון סקר את הילד במבטו והשיב לאיטו, “מישהו כמוך.”

ארבע הסגולות | 7 – המרגל השבוי וזוזקיק הדגול
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך