גופו של שפר־נץ התרומם באוויר למול עיניהם המשתאות... עיני הנסיך בהקו באור צהוב זוהר. וברגע אחד, בהפתעה גדולה, נעלם הצהוב הגדול הישן ולא הותיר אחריו אף זכר!

הצהוב הגדול ונסיכי השועלים

20/11/2019 340 צפיות אין תגובות
גופו של שפר־נץ התרומם באוויר למול עיניהם המשתאות... עיני הנסיך בהקו באור צהוב זוהר. וברגע אחד, בהפתעה גדולה, נעלם הצהוב הגדול הישן ולא הותיר אחריו אף זכר!

“משהו כאן חסר!”
“על מה אתה מדבר? הכול כאן – העצים, השיחים, האדמה…”
“משהו כאן חסר!”
“נראה לי שאתה כבר עייף… עדיף שנחזור הביתה… די מאוחר, אתה יודע…”
“משהו כאן חסר!”
“יודע מה? אתה צודק! משהו חסר – חסר לך אוצר מילים! אולי תגיד כבר מה חסר ונגמור עם זה?!”
“משהו כאן חסר!”
“בסדר… הבנתי… אני זזה, אתה מוזמן להמשיך לחפש את ה’משהו החסר’ הזה. לי כבר נמאס! זה פשוט רעיון רע, ממש גרוע! נו? אתה בא איתי או שאתה ממשיך לבהות באבנים האלה?”
“משהו כאן חסר!”
“לילה טוב, שפרינץ! אם תרצה אותי, אתה יודע איפה אני נמצאת… ואם במקרה שכחת… זה שם בהמשך. אתה פונה ימינה, שמאלה, שוב ימינה, עוקף את עץ האזדרכת הגבוה, מטפס על הסלעים, נזהר מהקוצים, ממשיך עוד קצת קדימה, ושם – שם אני נמצאת! עמוק בתוך האדמה, במאורה המוצלחת ביותר בעמק כולו! לא ככה?!”
“מצאתי!”
“הגיע הזמן… מה מצאת?”
שפרינץ התמתח במקומו ושם לב סוף סוף לנסיכת השועלים. “כדי שנוכל לקפוץ לעולם האחר, אנו מוכרחים להשיג את כל אבני הגוונליון העתיקים! תשע מהן נמצאות בתרמיל שלי כאן, אבל הרגשתי שעדיין חסר משהו, חיפשתי וחיפשתי והינה מצאתי!” אמר שפרינץ והרים את ידו אל מול פניה – “זוהי האבן האחרונה! העתיקה ביותר, הינה – מצאתי אותה! האבן הצהובה!”
נסי הביטה באי אמון באבן המלוכלכת שאחז שפר־נץ הצעיר בידיו. “לא נעים לי לומר…” נזהרה הנסיכה הצעירה, “אבל… אתה בטוח שזוהי באמת האבן הצהובה? לי היא דווקא נראית חומה משהו… נראה לי שאתה עיוור צבעים…”
שפר־נץ בן השתים־עשרה לא התיק עיניו מהאבן המטונפת שבידו. הוא אחז בה בחיל ורעדה כאילו היתה אוצר אדיר. החזיק אותה בעדינות רבה כאילו הייתה זכוכית עדינה. “זו – היא! אין לי ספק בכך! היא קצת מלוכלכת, זה הכול, אבל אני מרגיש בתוך תוכי שזוהי באמת האבן הצהובה! היקרה מכול! היא תוביל אותנו אל העולם האחר!”
גררק…..
“שמעת את זה?” לחשה הילדונת הקטנה, היא אומנם היתה “נסיכת השועלים”, אך מובן שזהו רק כינוי, מובן שאינה שועלה, ויותר מזה, ברור מעל לכל ספק שגם איננה נסיכה… ואם אתם תוהים לעצמכם, ה”מאורה” המדוברת, לא הייתה אלא בקתה רעועה ומטה ליפול… אבל המציאות מעולם לא הפריעה לנסי…
גררק…..
“אתה לא שומע?” רעדה הילדה, “זה מתקרב אלינו!”
“את מה יש לשמוע?” אמר שפר־נץ והמשיך לבהות באבן שבידו.
“א־ו־ת־י!” שאגה גדולה נשמעה לא הרחק משני הילדים, מלווה בפיצוחי ענפים עזים.
“נסי, ברחי! זה הוא! זה הצהוב הגדול! צדקתי! מצאנו את אבן הגוונליון הצהובה, עלינו לברוח ממנו, הוא יעשה הכול כדי להשיגה!”
שפירנץ דחף את האבן הצהובה לכיס מעילו המלכותי, אחז בידה של אחותו למחצה ופתח בריצה מבוהלת לעבר הגבעות. אבל היצור האימתני, שגופו צהוב יותר מהשמש, דלק אחריהם.
“שפ… שפרינץ.. אנל’א יכולה עוד…” קראה נסי בהתנשפות, “אין לי כוח יותר! בבקשה, וותר על האבן! היא לא שווה את זה! היצור הזה ישמיד אותנו!”
“בשום פנים ואופן! לעולם לא אוותר על האבן הזאת!” קבע הנסיך בהחלטיות, “האבן הזאת היא הסיכוי היחיד שלנו להיות מי שאנו ראויים להיות! להגיע לעולם טוב יותר! תהיי חזקה! כמעט הגענו! הוא לא יעז לרדוף אחרינו אל מעבר ליער, כוחותיו ייעלמו שם והוא יחזור להיות ניצוץ אור צהבהב וזעיר בין כוכבי השמיים! תהיי חזקה!”
אך לשווא.
נסי הרי צעירה משפר־נץ, גופה רזה וחלוש, איבריה עדינים ושבריריים. היא התנתקה מאחיה וקרסה אל הדשא בין עצי היער האפלים. שפרינץ בלם את מרוצתו, פנה אל עבר אחותו, התכופף והרים אותה בידיו. הוא ביקש להמשיך ולרוץ הלאה, אל הביטחון המצפה להם בין גבעות החול שמעבר ליער.
אך לשווא.
הצהוב הגדול השיג אותם במהירות. קרבתו הצהובה שאבה את כל האומץ והתעוזה משני הילדים. אפילו שפרינץ – האמיץ, הגיבור, היודע כול, הבן הבכור למשפחת המלוכה של עמק השועלים, מי שכל תושבי העמק האמינו ביכולתו להושיעם – נפל והשתטח על הדשא.
“ת־ן ל־י א־ו־ת־ו!” שאג הצהוב הגדול, “ת־ן ל־י א־ו־ת־ו מ־י־ד!”
שפר־נץ התשוש, הכבוי, חסר האונים, הושיט את ידו אל כיסו, אחז באבן הגוונליון הצהובה, זו שחיפש כל כך. בקושי רב שלף אותה מכיסו, הגביהה אל מול פניו, ודמעות מבריקות נצנצו בעיניו.
הצהוב הגדול הושיט את ידו לקבל את הגוונליון הצהוב מידי הילד הקטן והאבוד. כעת, משתגיע האבן לידיו, כוחו יתעצם, והשליטה בעמק כולו תהיה בידיו.
נו כבר! התרגז הצהוב הגדול בליבו, מדוע הילד מתעכב כל כך! למה האבן עדיין בידו? הצהוב הגדול ידע היטב שאם האבן לא תימסר אליו מידי בנו של מלך עמק השועלים, כוחה לא ימלא אותו. מדוע הוא מתעכב כל כך?
שפר־נץ התעכב כי משהו בער בו. משהו קדום ובלתי נודע. משהו שאינו מן העולם הזה. אבן הגוונליון הצהובה זיהתה אותו, את יורש העצר. האבן הצהובה החליטה להתמסר לו, להיות חלק מישותו ולהפוך אותו לצהוב הגדול החדש!
גופו של שפר־נץ התרומם באוויר למול עיניהם המשתאות של נסי והצהוב הגדול הישן. עיני הנסיך בהקו באור צהוב זוהר. וברגע אחד, בהפתעה גדולה, נעלם הצהוב הגדול הישן ולא הותיר אחריו אף זכר!
שפר־נץ ניצב על עומדו, ואש חדשה בוערת בקרבו. הוא ידע כעת מה עליו לעשות. הוא אומנם עדיין ילד, אך עתיד גדול עוד מצפה לו. נסי חשה בזה בנשמתה וכבר השלימה עם ההחלטה שהתגבשה בליבה ברסיסי שניות – היא תלווה אותו בכל הדרך אל העולם האחר, היא תעמוד לצידו בכל הקשיים, היא תסייע ביד אחיה להביא את האור הצהוב לעולמם!

הצהוב הגדול ונסיכי השועלים
דרוג הסיפור 4 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך