תגובות יתקבלו בברכה.

הקסם שבי

11/09/2019 75 צפיות תגובה אחת
תגובות יתקבלו בברכה.

עמדתי על הקצה, רגע מנפילה.

כאילו התעוררתי מחלום בלהות, לא ידעתי איך בכלל הגעתי לשם.
ידעתי רק שהדרך ליפול קלה.
“נו, קדימה, קפצי.” נאנקתי בבהלה. סובבתי את פניי לאחור, וחיוך זחוח כיכב שם, מתגרה בי.
“מי אתה, לעזאזל?” רעדתי בפחד, נועלת את הלסתות. הוא היה גבוה, קליל, היה נדמה לי שהוא נע מעלה מטה, כאילו מעופף.
“מי אני זה עניין פעוט, לא ממש חשוב. בואי רק נגיד שאני פה על מנת לעזור לך.” הוא התקדם אליי, נעמד לצדי.
לפתע הכול התבהר, הבטתי למטה מהקצה, ראיתי עיר שלמה, נעה, רוחשת.
עמדתי על קצה הבניין הגבוה ביותר בעיר שלי, לצד זר מוחלט, בסכנת נפילה מוחשית.
“אין לי מושג מי אתה או למה אנחנו כאן, אבל אם אתה רוצה לעזור לי, תוריד אותי מכאן!” צעקתי אליו. הוא בתגובה חייך ברוגע.
“היי, אין צורך לתקוף. ואת לא צריכה לרדת, להפך! מה שאת צריכה זה, בפשטות, לקפוץ.” הוא שלח יד אליי, נרתעתי במהירות, מנסה לזוז ולהתרחק ממנו ומגלה שאינני יכולה.
“מה..?” הבטתי בתהייה ברגלי, שהיו תקועות במקומן, דבוקות לרצפת הבטון, לגג הגבוה כל כך שעליו עמדנו.
הרמתי את עיניי בבהלה, באימה. תסריטים של הטרדות, אונס, רצח מתוכנן, הכול עלה לי לראש בשניות, אזעקות אזהרה פצחו בין מחשבותיי.
“תתקרב אליי ולא תנשום שוב.” נהמתי החוצה, מתגוננת.
“נו באמת, למה את כזו תוקפנית? אני בסך הכול כאן כדי לעזור.” הוא גלגל את עיניו, וכשראה את זעמי הולך ומתעצם, ריכך אותם. “תשמעי, אני יודע שזה נראה מפחיד ומוזר, אבל את חייבת למצוא את האומץ שלך, אי שם בפנים, ולהפסיק לחשוב על לברוח. אם רק תקפצי תגלי עולם שלם, תוכלי לעוף, כמוני.” הוא חייך, ופתאום התברר לי עד כמה הוא יפה. הילה שלמה סבבה סביבו, כמו מעין מלאך, הוא לבש חולצה לבנה שגרמה לעור שלו להיראות זוהר, חי. עיניו היו כחולות כל כך, גדולות, מאכלות. שיערו השחור התנופף ברוח המזרחית שנשבה. לפתע הוא התרומם מעל הקרקע, מעופף, פורס ידיו לצדדים ואז משיב אותם לכיסים בצורה כמעט רגילה, שגרמה לי לזעזוע.

הלסת שלי נשמטה. “מה לעזאזל? אתה…אתה עף!!” צווחתי באימה.
הרגליים שלי השתחררו, יכולתי לצעוד, ומיד פתחתי בריצה אחורה, לדלת היציאה מהגג.
הדופק שלי עלה, ליבי איים לצאת מבית החזה ולברוח ממני. “כן, כמו שאמרתי, גם את תוכלי לעוף.” הוא קרא מאחוריי. הגעתי לדלת, מסובבת את הידית במהרה שוב ושוב, אבל היא הייתה נעולה.
“תוציא אותי מכאן! תן לי ללכת!” צעקתי אליו בתחינה, בעיניי עלו דמעות בשניות. הייתי חסרת ישע, חסרת אונים, למול אדם מעופף, וככל הנראה מסוכן, שלא הכרתי. הוא הגיע אליי, רגליו עדיין מעל הקרקע, ידיו משולבות. הוא נחת לאט, נעמד למולי.
“תקשיבי לי. אני פה כי את אחת מאתנו, את לא רגילה. את מיוחדת. יש לך יכולות קסומות, ואת חייבת לסמוך עליי ולקפוץ מהגג הזה, ואני מבטיח לך, הן יתגלו. בבקשה, פשוט תסמכי עליי.” הוא העביר את היד שלו על פניי, ואבק נצנצים זהובים ליטפו את עורי, מסלקות את דמעותיי.
העפתי את ידו. “לסמוך עליך?! אני אפילו לא מכירה אותך! וגם אם הייתי, לעולם לא הייתי קופצת מגג בשבילך! אין לי שמץ של מושג מה אתה, אבל אתה צריך לתת לי ללכת, כי לעולם לא אקפוץ, גם אם תכריח אותי!” דחפתי אותו ממני.
הוא נסוג כמה צעדים, מופתע. ואז החל לצחוק, בעיניו נצצה, משום מה, חיבה. כמעט סתרתי לעצמי, רק כדי לבדוק שאני לא חולמת את כל זה. “וואו, לא אמרו לי שתהיי כזו אתגרית. למרות זאת, בהתחשב במה שעברת, הייתי צריך להבין את זה לבד. בסדר, את לא רוצה לסמוך עליי, ולא תקפצי מרצונך. אם ככה, את צודקת. הגיע הזמן שאכריח אותך, ונגלה מה באמת יקרה אז.”
“תקשיב לי טוב, אם רק תתקרב אליי שוב, אתה תהיה זה שיקפוץ מהגג הזה, ותהיה בטוח שהנפילה למטה לא תשאיר אותך חיי.” אגרפתי את ידי, מוכנה להילחם על חיי, גם אם זה קרב שבו אפסיד. מה שלא יהיה, גם אם אפיל אותו, ידעתי שהיכולת שלו לעוף תשנה את המסלול למוות. ובכל זאת, לא התכוונתי ללכת כצאן לטבח.

“אני לא הולך להילחם בך.” הוא הניע את ראשי, החיוך ירד. “את לא צריכה לחשוש ממני, אני מבטיח לך שלעולם לא אפגע בך.”
צחקתי בזלזול, עומדת יציבה ואיתנה, על אף הרעידה שנלחמה בי מפנים. “ואני אמורה להאמין לך כי? לפני כמה שניות אמרת שתכריח אותי לקפוץ, לא? זה פחות או יותר יביא אותי למותי.”
“נסחפתי, בסדר? חשבתי שזה יגרום לך להקשיב לי, מה שללא ספק לא קרה.” הוא הושיט לי יד ותפס אגרוף קפוץ שלי, משחרר אותו לאט, בעדינות.
“למה אתה רוצה שאקפוץ? איך אתה עף? למה אתה חושב שאני שונה, שאני כמוך? אין לי אפילו מושג מה אתה.”
“אבל לי יש מושג מה את. אם רק תקפצי תגלי שכן, את תעופי, ואת תשתחררי סוף סוף מהחיים שלך, מהמציאות של עכשיו. את לא שייכת למציאות הזו.” הוא לחש, עיניו משכנעות פתאום, המילים חודרות.
לא שייכת למציאות הזו. איך הוא יודע? איך הוא מבין מה אני מרגישה, מה הרגשתי כל חיי?
“כי הייתי בדיוק כמוך.” הוא עונה למחשבות שלי.
“אתה גם קורא מחשבות?” כיווצתי גבות בזעף.
“לא, אפשר היה לראות את מה שאת חושבת בפנים שלך.” הוא צחק.
“מה השם שלך?” שאלתי לפתע.
“תקפצי אם אגיד לך?”
“אתה צוחק, נכון?”
“לא?” הוא גירד את עורפו במבוכה, משחרר את ידי.
“אני ליאה, בכל מקרה.” גלגלתי את עיניי. לפני כמה רגעים האדם הזה איים שיכריח אותי לקפוץ מקצה הבניין, ועכשיו הזדעפתי בגלל חוסר הנימוס שלו?
מה לעזאזל קרה לי?
“אני יודע.” הוא אמר. “אני יודע עלייך הכול.”
“ואני לא יודעת עלייך כלום, זה אמור להיות הוגן?” שאלתי. “וחוץ מזה, איך בדיוק אתה יודע עליי הכול?”
“העניין הוא, שאני הייתי כמוך פעם. נער כביכול רגיל בעיירה כביכול רגילה, עד שהאנשים שלנו זיהו בי את הקסם, ולקחו אותי למחנה הקוסמים, שבו למדתי לשלוט בכוחות שלי. מה גם שיש שם עוד המון קוסמים, כמוני, וכמוך. אנשים מיוחדים שיש בהם קסם, בניגוד לרגילים.” הוא הסביר, בזמן שאני רק הפכתי מבולבלת יותר.
“אתה באמת מצפה ממני להאמין לכל זה?” ירקתי.
“ראית אותי עף, לא?” הוא הסתובב סביבי, מתגרה בי.
“לא, לזה שבי יש קסם. לזה שאני מיוחדת, קוסמית, או איך שלא הסברת את זה.” גלגלתי עיניים.
“אם את לא מאמינה לי, תקפצי ותגלי את האמת, תראי שאני דובר רק אותה.” הוא הצביע על קצה הגג.
“כן, ואם אתה לא, פשוט אתרסק ואמות. מה הרעיון?”
“זו הבעיה שלך? בסדר גמור, אני אתפוס אותך אם לא תצליחי לעוף.” חייך.
“ומה אם אתה רוצה שאמות? מה אם אתה משקר לי? למה אני אמורה לסמוך עלייך בכזאת קלות?” הוא התקדם לקצה, מפנה לי את גבו.
צעדתי אחריו. לא ידעתי למה התקדמתי בעקבותיו, לא ידעתי למה משהו בי רצה לסמוך עליו כל כך, למה הרגשתי שהוא אכן דובר אמת, בניגוד לדבריו המופרכים.
בי יש קסם? איך לעזאזל זה אפשרי? וגם אם כן, הייתי אמורה לגלות את זה עד כה, לא?
“אני אף פעם לא משקר.” הקול שלו הרצין. “ואת יודעת שאין לי שום רצון שתמותי, אחרת כבר הייתי הורג אותך. יש לי קסם, זוכרת?”
היה היגיון בדבריו. הוא היה יכול לדחוף אותי מהגג כשרק הגענו לשם, אבל לא עשה זאת. הוא היה יכול להרוג אותי שהעפתי את ידו ממני, או להילחם בי כשהצעתי לו לנסות.
ובכל זאת, הוא בחר שלא. נעמדתי לצידו.
“אתה מבטיח לתפוס אותי?” לא האמנתי שהמילים הללו יוצאות מהפה שלי, אבל הן פשוט החליקו להן, מבלי לבקש אף אישור.
מבלי לחשוב.
הוא הפנה אליי את ראשו. שוב, היופי שלו הימם אותי, שוב, אותה הילה סובבה אותו.
“את מאמינה לי?” הוא החל לחייך, משהו חם עלה בעיניו. משהו שכמעט העלה סומק בלחיי.
“אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני לא חושבת שאתה משקר.” אמרתי בשקט, מביטה בו.
“את יכולה לסמוך עליי, לא אתן לך ליפול.” הבטיח.
“אם אני באמת, מה שזה לא יהיה שגם אתה, מה אז?” שאלתי, חייבת להבין סופית הכול, לפני שאני עושה את הבחירה הקיצונית ביותר בחיי, וקופצת למטה.
“את חזקה, הקסם שיש בך שונה, עצום. אני מרגיש את ההילה שלך קורנת החוצה, מנסה לצאת. ככל הנראה כשנגיע למחנה הקוסמים יגלו מה המומחיות שלך, מה רמת בקסם שלך… וילמדו אותך איך באמת לשלוט בו.”

“מה זאת אומרת מומחיות? ואיפה בדיוק נמצא מחנה הקוסמים הזה?”
“אני לא יכול לספר לך, עדיין לא. זה חלק מהמדיניות של הקוסמים, אסור שיגלו עלינו האחרים, אני מצטער.” אמר. “אבל בבקשה, אם רק תקפצי ותגלי את הקסם בך, אוכל לספר לך הכול, כל מה שאת רק רוצה, ליאה.” הוא הגה את שמי ברכות, ועל אף החשדנות שעלתה בי כלפיו, רציתי לדעת את הוא דובר אמת.

האמנתי לא שאם לא אצליח לעוף, הוא אכן יתפוס אותי.
הייתי חייבת לנסות, משהו בי דחק בי, כל פעם קרוב יותר, חזק יותר, דורש. התחושה לא עזבה אותי.
“השם שלך, אם ככה.” אמרתי לו.
הוא הניד בראשו, זווית שפתיו עלתה מעלה לחיוך עקמומי. “למה השם שלי כל כך חשוב לך?”
“בוא רק נגיד שיש לי קטע עם שמות, במיוחד עם אנשים שאני רק עכשיו לומדת להכיר.” עניתי בסרקזם.
מבטינו הצטלבו. בטשטוש, ראיתי את נוף השמיים המתגמד לעומת פניו, הקרבות לשלי.
“אדם.” לחש. “נעים מאוד להכיר.”
“בסדר גמור, אדם. אל תיתן לי למות.” אמרתי בקול הקשוח ביותר שיכולתי להוציא.
הוא קרץ. “לעולם לא.”
הבטתי למטה, מסיטה את פניי ממנו. בו ברגע מתחרטת, כי הרחק היה כל כך עצום שהתעוררה בי בחילה. הראש שלי איים להתחיל להסתחרר. פחד הציף אותי.
באמת התכוונתי לעשות זאת? באמת התכוונתי לקפוץ?
הרגליים שלי ענו לי, כשבניגוד לכל תחושה שלי, הן צעדו עוד צעד קדימה, מתקרבות יותר ויותר לקצה.
“את יכולה, ליאה. רק עוד קצת.” הקול של אדם נטע בי ביטחון לא מוסבר, הבטתי לאחור, אליו, בחשש מה, ברצון נוסף לחיזוק. הוא הנהן אליי.
עצמתי את עיניי, נושמת עמוק, אולי בפעם האחרונה.

קפצתי.

הקסם שבי
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

תמשיכי יפה ממש אהבתי

11/09/2019 19:29
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך