Dr_Ellert
(WATTPAD) מבצר האור וכל הדמויות בו שמורות למשתמשת siro028@

מבצר האור: לא שווה שילינג – חלק 1

Dr_Ellert 14/04/2019 172 צפיות 2 תגובות
(WATTPAD) מבצר האור וכל הדמויות בו שמורות למשתמשת siro028@

שִילִינְג נופף בגלימתו ללא קץ, אומד אותה על כל הודהּ ותפארתה.
הוא בחן את עצמו במראה הגבוהה בחדר ההמתנה. אור הלפידים העמום ריצד אָנֶה וָאָנה בנותנו גוון מעט כתמתם למלבושו החדש. על אף התאורה הקלושה, קשה לפספס את ברקהּ הכחול, כקצף גלים הנשבר על המזח.
המראה מולה עמד ניצבה לצד ספסלי המתנה ועמדות קריאה. בני-נוער רבים צהלו בקולות התרגשות מהדהדים בחלל הצר והארוך מהחדר סמוך. בעודו בוחן את עצמו בגאווה, לבו ספר עבורו את השניות עד השיחה הקרבה, הולם חזק בחזהו.
רעש חזק של טריקה תפס אותו לא מוכן. כשהציץ אל עבר תאי הטלפון, הוא הבחין בנערה אדמונית. ‘כמו פלפל,’ חשב. היא התקשתה ליישר עמו מבט, ושפשפה את ידה השמאלית. שילינג נשבע ששמע את שיניה חורקות. “אז… הטלפון פנוי?” שאל בחשש.
“כולו שלך,” התמרמרה ועקפה אותו.
‘איזו פקעת…’ הרהר לעצמו בזמן שהתקדם אל התאים המחולקים. כולם סביבו לבשו גלימות בצבעים שונים: אדום, חום, כחול-בהיר, ובמקרה של שילינג, כחול-כהה. כולם חניכים חדשים במבצר, ממש כמותו.
הוא הטיל את צלו על הטלפון הציבורי, שכנראה ראה ימים טובים יותר. הבחור שלף פתק קטן, עליו כתובים שני מספרי טלפון. הוא שקל אותם היטב, מעביר את אצבעו מאחד לשני… עד שנאנח, הצמיד את השפופרת לאוזנו, וחייג. לאחר כמה רגעים של המתנה, שמח לשמוע קול אימהי ומנחם.
“משפחת הוֹלִיסְטֶר, מדברת מָרְגָרֶט.”
“היי אמא.”
“לוּאִי?” שאלה. היא אולי מהבודדים שממשיכים לקרוא לו בשמו האמיתי. “הגיע הזמן! למה לא נותנים להורים להשתתף במיונים, קטונתי מלדעת. טוב קדימה, ספר כבר את החדשות! מה גזר הדין?”
חיוך כבש את פניו, והוא ניסה לאצור בבטנו את אנחת הרווחה. לאימהות יש חוש – הן מסוגלות לשמוע רגשות. אי אפשר לשקר להן. צרחת התרגשות אדירה הרעישה מהצד השני. שילינג צחק, ומשך את פניו בכף ידו.
“כן?! אני רוצָה לשמוע אותך אומר את זה!”
הוא הנהן, כאילו דיבר ממש מולה. “עברתי,” התקשה לבטא את המילים בקול מרוב השתנקות. “החמישה – ראשי הבתים הכי חשובים – כולם ראו אותי.”
“אני כל-כך גאה בך.”
“חשבתי שאכשל… קרה משהו עם קופסת השמות… אספר הכל כשאחזור. אבל קודם…”
שילינג הביט בפתק, במיוחד במספר השני. “אני נוסע לאֶלְוָואנְדֶר,” אמר. “אלוואנדר תחתי.”
“עד לעבודה של אבא?” שאלה. “לא תרצה לחזור הביתה? הוא גם ככה יחזור עוד כמה ימים. חוץ מזה, אתה יודע איך הוא.”
הנער נד בראשו. “לא… אני רוצה לספר לו ממקור ראשון. אישית.”
דבריו של אביו הדהדו בו בזמן שענה. ‘שִילִינְג! זה כל מה שהילד הזה שווה!’
“ואני יודע. אני אשנה את דעתו.”
“בסדר, אבל מיד אחר-כך אתה לוקח את האוטובוס הראשון מפָּיְילו!”
הוא הנהן נמרצות. “כן. אני מפנה את הטלפון, יש תור.”
לאחר שנפרדו, הניח חזרה את השפופרת בזמן שמישהו נדחף פנימה. מתוך המסדרון הוא יצא אל מדשאה אדירת ממדים. חומה גבוהה כיתרה אותה, כאשר אל-כל רוח שמיים פנה מגדל בצבע אחר: אדום, כחול-בהיר, חום, כחול-כהה. ביניהם, מבנה נמוך בהשוואה לאחרים, שהבריק בכסף לאורה השמח של שמש הצהריים. באופק, ממש לא רחוק מהשער הראשי, הוא הבחין בצי כרכרות ואסופת חניכים קטנה וצבעונית.
הוא הזדרז לשם בריצה, עד שממרחק סביר זיהה את שיערה הכתום של צ’ירי. “היי,” פנה אליה.
כשהסתובבה, העניקה לו פלבול עיניים. “היי…” השיבה בשפתיים קפוצות.
“את יודעת איזו כרכרה לאֶלְוָואנְדֶר?”
“אתה לא אמיתי!” כעסה והתרחקה. “אתה בא איתי לאלוואנדר?!”
שילינג לא התאפק. “אני לא מבין למה את כועסת!” צעק ואז לחש, “את צריכה להודות לי.”
“מה שתגיד. פֶּרִי העגלון, הוא יוצא עוד כמה דקות.”
‘זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה,’ חשב שילינג ממורמרות.
לאחר שעלה על הכרכרה עם צ’ירי, העניק מבט אחרון במגדלים הרמים. “כמה זמן הרכיבה מכאן ועד אלוואנדר?” שאל את העגלון שבדיוק סיים להאכיל את סוסותיו.
“עד הלילה נגיע לשערי העיר,” ענה. “בינתיים תרגיש בנוח, אדון צעיר. כולכם עברתם ימים מפרכים; לא יזיק לכם לנוח.”
מילים כדורבנות. שילינג נשען אחורה על מסעד מושבו, ועצם את עיניו. הוא לקח נשימה עמוקה, ונתן לאוויר האחרון של מבצר האור למלא את חזהו בגאווה.

֎

דבר-מה נעים נעטף סביב כתפיו. כשפקח את עיניו, הוא עדיין שהה במבצר. מגדליו הצבעוניים הזדקרו, וביניהם: קתדרלה עתיקה. את כניסתה בירכו פסלי קדושים שקדנים.
שילינג מישש את הבד סביב כתפיו וזרועותיו ובחן אותו בעיניו: הגלימה הכחולה. הוא הידס אותה וצעד קדימה, עד שנתקל בקופסה. משהו בה הטריד אותו. היא נראתה מוכרת, אך לא הצליח להיזכר מאיפה. הוא הסיר את מכסהּ, ובפנים מצא אינספור פתקים קטנים. הם רטטו ללא הרף, ממש כמו לבו.
הוא הושיט את ידו פנימה. בפנים חייבת להיות התשובה: מה מטריד אותו? זה על קצה הלשון, הוא יודע מה זה. זאת רק שאלה של הפתק הנכון. הוא ממש הצליח לחוש את הדיו היבשה בין הפתקים, קורא את המילים בעזרת כושפות המים. בכל פעם כשחשב שמצא את הנכון, הוא לא הצליח לקרוא את הכתב. מתוסכל, הוא ניסה פתק אחד, פתק שני, פתק שלישי… והרגיש שהזיכרון מתקרב ומתרחק בו-בזמן. בכל פעם שקטף פתק, הוא טבל את ידו עמוק אל נבכי המבוכה והבלבול.
קולות צחוק הדהדו. הוא נבהל; הקדושים לבשו את פניהם של דמויות חשובות מהמבצר: המנהל אוגוסט ווּילָארְד; הלורד האפל רָאוּ; המורים השונים: מָאוּרוֹ, בָּאן, פָּיְירוֹ… כששמע את הצחוק מתחתיו, הביט היישר בקופסה.
הפתקים התעופפו לכל עבר; פניה של הליידי סִירוֹ צחקו מתחתית הקופסה. שילינג משך את כף ידו בבעתה, והתקדם היישר אל דלתות הקתדרלה. הצחוק הפסיק.
כשפתח אותן חשף עולם קטן של חשיכה. על שפת הסף עמד איש במדים אפורים, אשר הצללים שלטו בקלסתרו. שילינג חייך, והתרברב בגלימתו. בתמורה, האיש זעם, ונדמה שתחת ידיו החזיק לוח שנה. הוא הלם אותו כהוגן על שולחן שחצץ ביניהם.

֎

רעש עץ משקשק הרעיד והעיר את הנער.
הוא פקח את עיניו לעולם אפלולי. צ’ירי נאנחה בעודה פותחת את הדלת ומציצה החוצה. הכרכרה עמדה בזווית; השמיים התמלאו אינדיגו-סגלגל, אם כי העצים בלעו זכר לכל קרן אור אחרונה. השמש כבר עמדה לסיים את מסלולה במערב.
שניהם יצאו בזהירות מהכרכרה. העגלון המשיך לדרבן את סוסותיו, אך הכרכרה לא התקדמה. צ’ירי הקישה באצבעותיה, ולשון-אש השתרבבה מעל כף ידה. היא רכנה אל הגלגל הקדמי; הוא שקע עמוק בשלולית. “תוכל להשתמש בכושפות מים?” שאלה. לאחר שהנהן, הוסיפה, “יופי. חכה לסימן ממני.”
שילינג נשם עמוקות, ונכנס לעמידה הנכונה. הוא סובב את ידיו בתנועות מעגליות, וחש את המים רוטטים לרצונו. הכושפות חשה עבורו כדבר-מה מהפנט; כמו ריצה בלתי-נגמרת, אקסטזה מספקת. “עכשיו!” שמע את קולה של צ’ירי, ובבת-אחת תנועותיו גרמו למים לקצוף ולהשתולל. הגלגל התרומם מעל פניהם. הכרכרה הצליחה להתקדם מרחק-מה, ועצרה.
שניהם נכנסו פנימה, והכרכרה חזרה לדרכה. רק לאחר שהתיישב, זיהה באופק אורות מרוחקים וחומה לא-נגמרת. אלוואנדר.
הנערה שיחקה בלהבה קטנה בינות אצבעותיה. כששניהם יישרו לרגע את מבטם, היא פזלה הצידה בקפיצת שפתיים. הוא הצליח לשמוע את שיניה חורקות. “אולי פשוט תגידי את זה?” שילינג שאל.
“למה נתנו לך לבחור מי יישאר במבצר? למה לא לי? אני עשיתי הכל מושלם!”
“אני באמת לא מבין,” אמר לבסוף. “הקרבתי את מקומי – אני ממש על תנאי – כדי שתוכלי להיכנס!”
“אני לא מצפה ממך להבין,” התמרמרה והדליקה מחדש להבה קטנה בכף-ידה. “הוריי… הם לא יקבלו את זה,” השעינה אחורה את ראשה. כשהפשילה את שרוולה, היא חשפה זרוע לבנה משובצת בחבּורות כחולות, נקודות שחורות כאן-ושם, וורידים בולטים. “איך אני אמורה לספר להם?” שאלה.
הוא חש כאילו צפרדע צללה במורד גרונו. ההתעללות. “הורייך עשו את זה? אף אחד לא עזר לך?”
“ביקשתי עזרה. אף אחד לא האמין לי. אמרו לי שאני מדמיינת, ושאני חוצפנית.”
זה פשוט התדרדר. “סליחה… לא התכוונתי…”
האדמונית הסיטה את מבטה לחלון, אל שאריות השמש השוקעת. כוכבים ראשונים כבר נצנצו במרומים. “אבי נפח. לא אהבתי את האימונים כשהייתי קטנה, אבל הוא ואמי התעקשו. לפעמים ברחתי. תמיד תפסו אותי. העונשים התדרדרו בהדרגה. זה התחיל מדברים פשוטים, כמו לכסח לי את השיער… כשסירבתי ללכת לשיעור, הוא צרב ברזל מלובן על הירך שלי…”
סיבוב צירי הכרכרה, רשרושי העלים, הרוח הנושבת – הכל נעלם. העולם התמקד בפניה החצויות של צ’ירי. “כשאמרתי לו שאני לא אלך למבצר, הוא דחף לי רֶמֶץ בפה. כן, רוב בלוטות הטעם שלי מתות. לא נתנו לי בחירה. נאלצתי לבצע הכל מושלם. ועדיין…”
הכרכרה עצרה. הנערה האדמונית נבהלה והוציאה את ראשה מהחלון. “הגענו,” אמרה וחזרה לנושא. “אתה מבין שאצטרך לשקר לו, נכון? שהתקבלתי בלי עזרה או הטבות?”
“מה? לא! אל תשקרי להם! זה רק יחמיר את המצב!”
“קל לך להגיד!”
שתי דמויות אפלות רכנו פנימה דרך החלון. אבטחת העיר, שומרים בגלימות ארוכות. “ערב טוב,” אחד מהם פנה בנימוס וכיוון אל השניים להבה שכושף בידו. “הכל כשורה?”
“כן,” צ’ירי נאנחה. “אני ממשפחת צֶ’ייס, אבא שלי מנהל את הנפחייה באֶלְמוֹנד.”
כשהביטו בשילינג, הוא שפשף את עורפו. כן… “באתי לבקר את אבא שלי. הוא משרת כאן ב-SOM… באלוואנדר תחתי.”
“אבא שלך משרת בגטו?” שאל בטון שהשתווה להרמת גבה.
“סמל-בכיר הֶרְלֶר הוֹלִיסְטֶר,” אמר בניסיון להסתיר את החרדה המזדחלת.
“ילד, אני לא הייתי רוצה להתחלף איתו, זה בטוח. מיד תיכנסו. ברוכים הבאים לאלוואנדר.”
לאחר שפנו משם, הם שמעו את העגלון מדרבן את סוסותיו. המושבים חזרו לרעוד. “אבא שלך משרת ב-SOM?” שאלה ספק גיחכה. “בחיים לא הייתי מנחשת.”
שילינג שילב את ידיו. “זאת רק עבודה. ותצחקי עליו או עליי כמה שאת רוצה. בזכותי את במבצר, ואם הורייך יגלו ששיקרת להם… אני אפילו לא רוצה לדמיין מה הם יעשו לך.”
“אתה טועה. הם לא צריכים לדעת את האמת. אני צריכה שלא ידעו את האמת.”
שילינג נאנח והציץ מעבר לחלון הכרכרה. הלילה כבר שלט לחלוטין בעולם המשתקף, אם כי עתה התמלא באור מנורות הרחוב.

מבצר האור: לא שווה שילינג – חלק 1
דרג את הסיפור

תגובות (2)

רק שאלה אחת
כתוב כושפות ולא כשפות. זה בכוונה ככה?

חוץ מזה הכל טוב

14/04/2019 17:00

    תודה על התגובה :)
    נכון, זה מכוון. בסיפור המקורי שעליו הסיפור שלי מבוסס, המילה היא כושפות ולא כשפות. אני הנחתי שהיא השתמשה בזה כדי להבדיל את עצמה מאווטאר (או לפחות לנסות). ותודה רבה שקראת!

    15/04/2019 00:37
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך