puma161
היי לכם! זה סיפור חדש-ישן שלי, אשמח שתקראו ותביעו את דעתכם ^^

מגרש השדים (משוכתב) – הקדמה+פרק 1

puma161 13/07/2019 78 צפיות אין תגובות
היי לכם! זה סיפור חדש-ישן שלי, אשמח שתקראו ותביעו את דעתכם ^^

הקדמה:
זה קיים, אנשים נוטים להתרחק ממנו, אבל הוא בכל זאת קיים. מגרש המוות.
רק עוד מגרש משחקים רגיל, כך הוא נראה, עם נדנדות ומגלשות וכל השאר, אך בכל אמצע חודש המגרש הופך שורץ שדים. כך לפחות השמועות אומרות, הרי השלושה היחידים שאי פעם נכנסו אליו מעולם לא חזרו לספר על כך. לפחות לא בחיים.
הסיפור הטראגי מלפני שנתיים, כאשר שלוש נערות נכנסו אל המגרש לנסות את מזלן ובבוקר למחרת גופותיהן נמצאו חסרות רוח חיים בפתחו, השכיח מכל אחד שרק חשב על הכניסה אליו בעבר את הרצון. עד שחבורת נערים מחליטה לנסות שוב.
לכל אחד מניע, לכל אחד פחדים, רק השד יודע אם יצליחו לנצח במשחק ולצאת מהמגרש בחיים.

***

פרק 1:
הקצה מעולם לא נראה קרוב יותר. הוא שלח עוד יד, נתפס במאחז נוסף. מבטו נישא אל הפסגה, וממנה אל השמיים, שהחלו להאדים מקרני השמש המוקדמות. אם לא יגיע בזמן הכל יהיה אבוד. עוד יד ארוכה נשלחת אל עוד שקע בקיר הצוק האנכי כמעט. צרחה נשמעה מאחוריו והוא נאלץ לאזור כל טיפת איפוק שנותרה בו כדי לא להביט, הוא ידע מה יראה. עוד אחת מהן רצחה עוד אחת מהן.

כמעט שם, טיפות זיעה נטפו לתוך פיו הפעור מהתנשמויות. הוא לא היה בנוי לזה. לא לשם הוא חשב שיכנס. מה כבר רצה, קצת שחרור מהמציאות? זה כל מה שהוא ביקש. לא להיכנס לתוך משחק המוות המוטרף הזה. אבל אם הוא כבר כאן הוא חייב לסיים. הוא חייב לצאת משם. הוא ציפה לשמוע עוד צרחה, ואז נזכר שהוא האחרון. ידו נתפסה בלפיתת מוות במדף הסלע ואז השניה, והוא משך את עצמו בשארית כוחותיו מעלה.

“אני רואה שהגעת.” הקול הקפוא הגיע אליו מכל מקום. “אבל זה לא הספיק.”

הוא התנשף והביט ישר לפניו, אל הדמות משולשת העיניים. זו שהחליט מרגע הכניסה שהוא לעולם, לעולם לא יראה את פניה שוב אלא בסוף. והוא הצליח, אז למה היא עומדת עכשיו לפניו ואומרת שלא? “אני הצלחתי.” המילים יצאו קטועות מפיו ושיעולים תפסו את מקומן. הוא ירק דם. “אני הגעתי הנה, ואני לא מת.” ולמרות הרעידות הבלתי פוסקות ברגליו הוא הזדקף והצביע, מעלה מעלה אל השמש העולה. “אני. הצלחתי. עכשיו לכי, תחזירי אותן.”

נראה שמשולשת העיניים, ושיערה הירוק כרעל שהתנופף סביבה בצמה ארוכה, רוצה לומר דבר נוסף, אך נקטעה על ידי קרן השמש הבוהקת. היא נעלמה למול עיניו והוא הסתובב להביט במגרש, או לפחות מה שחשב תחילה כמגרש, שטוף השמש. שלוש גופות בשלוש פינות, אפס דמויות אחרות. אבל הוא הצליח, ובמחשבה זו קרס.

***

אייטו אייס גרדון, או בשמו אייטו, ישב בחדרו ופתר תרגילים במתמטיקה, לאחר כמה דקות נכנע ושמט את ראשו על השולחן, שיערו השחור נופל על פניו. כבר מזמן התייאש משיעורי הבית האלה והדבר היחיד שדרבן אותו להמשיך הוא הידיעה שנשארו לו פחות מעשרה תרגילים. “מאוד עוזר… עוד עשרה תרגילים שבכל אחד מהם חמישה סעיפים ובכל סעיף יש עוד שלושה תתי סעיפים.” גנח בייאוש, “אני לא מסוגל לחשב אפיל את זה.”

“אייטו! בוא, ארוחת הערב מוכנה!” שמע את קול אימו קורא מלמטה.

“כבר בא!” צעק בחזרה והרים את ראשו משולחן הכתיבה החום והצר שלו, שמח שהגיע הזמן לאכול.

הוא דילג במדרגות שתיים-שתיים ונחת בקפיצה על האריחים הבוהקים. “אם תמשיך לקפוץ ככה כל פעם שאתה יורד בסוף הרצפה תישבר תחתיך,” נזפה בו אימו.

“כן כן… זאת הפעם המאה שאת אומרת את זה ואין עליה אפילו סדק.”

אימו הזעיפה פנים ונכנסה חזרה למטבח, מניחה את תבנית העוף במרכז שולחן האוכל ומתיישבת במקומה. “אתה מתכוון לעמוד שם כל הערב?” שאלה וסימנה לו במבטה לגשת גם הוא לשולחן.

“כן, למה לא? מאוד כיף לי לעמוד כאן,” מלמל והתיישב מולה.

הארוחה עברה בשתיקה, כל אחד מהם עסוק במחשבותיו שלשם שינוי היו זהות. מחר ימלאו שלוש שנים למות אחותו וכל קרוביהם יגיעו לביתם וינחמו אותם, כמו כל שנה. הוא שנא את היום הזה, הוא חשב שמספיק שהוא אימו ואביו יציינו את יום זה בפרטיות.

לדעתו, כאשר קרוביהם מגיעים ומנחמים אותם כל שתי דקות מעצים את העצב שבו והוא ממילא כמעט בלתי נסבל. לפעמים זה כל כך מרגיז אותו שהוא רוצה לצרוח עליהם, לבעוט את כולם מחוץ לביתו ולצעוק עליהם מבפנים שלא יחזרו לעולם.

“אייטו…” התחילה אימו והשתתקה.

אייטו הרים גבה. “מה? מי לא מגיע מחר?” שאל, יודע שזהו נושא השיחה שעתידה להתפתח ביניהם.

“לא, זה לא זה. לפני כמה שעות התקשרו אלי מעבודתו של אביך, הם אמרו שקרתה תאונה בחדר המכונות והוא נמצא שם.” קולה נחלש ככל שהמשיכה לדבר.

“ומה קרה?” שאל אייטו, לא מבין לאן אמו חותרת. היא הסבה ממנו את מבטה, אוכלת את מנת הפסטה שלה לאיטה ושותקת.

“אמא? מה קרה?” הוא ניסה שוב, והיא עדיין שתקה. אייטו קלט משהו שקוף מתנפץ על צלחתה לאחר מספר שניות והזדקף מיד. “אמא!” קרא וניער אותה, מנסה לדרבן אותה לדבר. “אמא! תגידי לי מה קרה!”

“אחד העובדים מצא אותו שם, הוא היה פצוע אנושות.” קולה רעד. “הם ישר הביאו אותו לבית החולים והכניסו אותו לטיפול נמרץ.”

דמעות החלו להיווצר בעיניו של אייטו. “ומה איתו? הוא בסדר?”

היא הנידה בראשה, תנועות קטנות שנהיו מהירות יותר ויותר בכל רגע, עד שנראה כאילו ראשה עומד להיתלש מכתפיה. “לא. לא, הודיעו על מותו בערך שעה אחרי שהגיע לשם.” בסיום דבריה יצאה ממנה זעקה שאייטו מעולם לא חשב שיאלץ לשמוע, אחת כזאת נוראה וכאובה, כמו מקוננת על אבלה. הוא לא רצה להיות שם, לא במקום ולא בזמן הזה ולא ביום הזה. למה דווקא ביום הזה?!

אייטו הרגיש כאילו כל עולמו התפרק לרסיסים, ליבו דאב וראשו כמו עוד רגע יקרוס תחת המחשבות. יד לפתה את חזהו ולא הרפתה. אחותו לפני שלוש שנים ועכשיו גם אבא שלו. אימו בטח תיכנס לדיכאון אחרי כל זה, כמו שקרה קודם. הפעם לא יהיה את אביו שיעזור לו לנחם אותה. לא, הפעם זה יהיה עליו, ואייטו לא ידע אם יצליח להתמודד עם זה.

הוא יישאר לבד. האחריות שהרגיש היתה על אימו ועל עצמו כאחד, ועד כמה שהכאב בליבו היה קשה מנשוא, הוא לא היה מסוגל לראות אותה ככה, מטלטלת את ראשה בכזו עצמה עד שהוא עלול להיקרע מעל צווארה. “אמא. אמא! תפסיקי!” תפס בראשה וסובב את פניה כך שיפנו אליו. “אנחנו נעבור את זה. אני יודע שזה קשה, גם אני עצוב. אבל אנחנו נתגבר על זה, כמו שהתגברנו על סלנה.” הוא חיפש את מילות העידוד הבודדות שנמצאו בראשו באותו רגע, מעטות כשהיו. הוא ניסה לעודד אותה ככל יכולתו, למרות שבפנים, החלל שנפער בליבו אחרי מות אחותו התרחב עוד יותר.

אימו הרימה אליו את ראשה, פניה שטופות דמעות. “אתה צודק,” אמרה והפתיעה אותו. היא ניגבה את הדמעות מעיניה וניסתה לחייך, “איזה מזל שאתה עוד כאן.” ידה נשלחה אל ראשו ועברה הלוך ושוב בשיערו השחור, פורעת אותו מעט ומסדרת מחדש.

“כן… מזל גדול,” מלמל לעצמו והשפיל מבט. הוא לא היה בטוח כבר לגבי ההחלטה שלו. אחרי המקרה הזה, הוא לא יכול להפיל את זה עליה ככה, בטח שלא על עצמו. הרצון שלו אולי היה חזק, אבל הוא דחק אותו אחורה. יש לו את כל הזמן שבעולם להחליט לגבי זה, והיום הזה והימים הקרובים הם לא הזמן המתאים.

אימו נרגעה לאחר מספר דקות, אייטו חש ברעידות שלה הולכות ונחלשות עד שפסקו לגמרי, ואז תפסה בפניו ברכות בשתי ידיה, בפקודה אילמת שיסתכל עליה. עיניה החומות היו עגולות ופעורות, כאילו ניסו לחדור לראשו רק מעצם המבט. משזה לא הצליח מבטה הפך חשדני, “קרה משהו?” שאלה והטתה מעט את ראשה. היא מחתה את דמעותיה בשרוולה ושוב ניסתה לחייך, ללא הצלחה יתרה.

אייטו התנער מהקיפאון שאחז בו לפתע. “סתם,” מיהר להשיב, “לא משנה.” הוא חזר למקומו והמשיך לאכול. שוקע במחשבות על הדחף העז שפרץ בו לפני ימים אחדים. זה היה מוזר, בהתחלה אפילו מעט מפחיד, כי מעולם לא שקל זאת אפילו. ואז, יום אחד, משהו משך אותו לשם ולא היתה לו הבחירה ללכת.

בסיום הארוחה אייטו פינה בזריזות את כליו ויצא מן המטבח, השאלה שלא שאל עוד מנקרת במוחו. הוא טיפס במדרגות לחדרו במהירות הגבוהה ביותר שיכל מבלי לעורר חשד, וכשהגיע סגר מאחוריו את הדלת בדממה. השיעורים במתמטיקה עוד שכבו על שולחנו, מחכים שימשיך אותם, ואייטו נלחם בדף להעיף אותם לכל הרוחות. הוא נפל על מיטתו במקום, בוהה בתקרה הלבנה מעליו. למה זה קרה? למה דווקא עכשיו? למה דווקא ככה?

פתאום הרגיש משהו חם נוזל על לחיו והעלה אליה את ידו. אלוהים אדירים, נבהל, בבקשה לא. הוא לא יכול לבכות, מה אם אמא שלו תראה אותו ככה? זה רק ישבור אותה עוד יותר. הוא מחה את דמעותיו במהירות, אך כל פעם שהעביר את שרוולו על עיניו, נוזלים חדשים הצטברו בהן. שוב ושוב ושוב, אבל הבכי לא הפסיק.

אייטו לקח את כרית הנוצות הלבנה וקבר את פניו בתוכה. “לעזאזל!” צרח בידיעה שהבד יעמעם את קולו. “לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל!”

בדיוק כשהרגיש שהבכי מתחיל סוף סוף לשכוח, שמע את דלת חדרו נפתחת. הוא לא הרים את ראשו מהכרית וניסה להעמיד פני ישן, אך הנשימות שלו לא היו סדירות ומדי פעם נפלטה ממנו יבבה שקטה.

“אייטו?” שמע את קולה של אמו מעליו ולא הגיב. כעבור מספר שניות צירי המיטה חרקו כשהתיישבה לידו. היא אספה את גופו הצנום אליה וקברה את פניו בחזה ואת פניה בשערו הסבוך. “בן שלי,” לחשה בטון שלא שמע כבר שנים. זה שהיתה משתמשת בו תמיד להרגיע אותו אחרי יום רע בבית הספר או בגן. “אני מצטערת. אני מצטערת שאתה נאלץ לעבור את כל זה. לא מגיע לך.” ידה עברה הלוך ושוב על גבו באיטיות, מנסה להרגיע אך רק גורמת לו להתייפח שוב.

במשך כמה דקות הם ישבו כך, שותקים, אבל זו היתה רק הערכת זמן כללית. באותה מידה יכלה לעבור גם שעה או שניה. “מה רצית לשאול קודם?” הוא קפא למשמע השאלה והרגיש את ידה של אמו נעצרת במקביל. “זה חשוב, נכון?”

הוא טילטל את ראשו כנגדה. “בכלל לא. אני כבר לא זוכר מה זה היה…” אבל אפילו הוא לא האמין לעצמו.

הוא הרגיש את ההנהון שלה על ראשו כשאימצה אותו חזק יותר אליה. “כשתרגיש בנוח לספר לי, אתה תמיד יכול,” אמרה באותה נימה מנחמת. אייטו הנהן והרפה את כל שריריו, שוקע יותר ויותר בחום גופה של אמו ומתרכז בידה המלטפת את גבו.

הוא לא ידע מתי נרדם, אבל כשהתעורר באמצע הלילה, עטוף בשמיכת הפוך שלו וראשו על כרית כחולה ויבשה, הבין שעברו כמה שעות מאז ההודעה. הוא לא חשב שיצליח להירדם שוב, כשכל מחשבותיו נתונות לנושא, אז כשהרגיש את עיניו מתחילות להיעצם בשנית הוא לא התנגד.

***

מארק הסתובב לו ברחבי העיר, מחפש לעצמו תעסוקה. הוא סיים את סידוריו לאותו יום והחליט לצאת לשאוף קצת אוויר צח. הוא לא היה בטוח למה, אבל רגליו לקחו אותו לכיוון המגרש. בזמן שהתקדם לכיוונו עלה בו הרצון להסתובב ולחזור, אך פרץ הסקרנות הפתאומי גבר עליו והוא המשיך בהתקדמותו, חסר יכולת לפנות לאחור. למה אני עושה את זה? שאל את עצמו. זה הרגיש כמעט כמו היפנוזה.

לאחר מספר דקות של צעידה הגיע אל השער ונעצר. “אני באמת רוצה להיכנס לשם?” היסס. לא, אני ממש לא רוצה להיכנס לשם, החליט. ההחלטה לסוב על עקביו וללכת משם היתה קשה יותר משחשב, אך הוא כפה על עצמו להסתובב, לחזור לביתו כמה שיותר מהר. המשיכה עדיין פעמה בו וככל שהתרחק רק התעצמה, מסיבה לא מוסברת. מארק הגביר אוטומטית את קצב הליכתו, נחוש להתרחק מהמקום כמה שיותר מהר, והעז להעיף מבט בגדר הברזל רק כשהיה נקודה קטנה בהמשך הרחוב.

שאר הדרך עברה מהר יחסית, בהתחשב בעובדה שהמרחק מהמגרש לביתו היה בערך חצי שעה הליכה. ההקלה שחש כשהגיע היתה עצומה, אך כשפתח את דלת הבית ונכנס מועקה חדשה הגיעה. אביו ניגש אליו, “איפה היית לכל הרוחות? אתה יודע כמה אמך ואני דאגנו? כבר כמעט אחת עשרה בלילה!” נזף בו ודאגה ברורה בקולו. אמו ישבה על הכורסא בסלון והנהנה על כל משפט ושאלה ונזיפה של אביו, רגליה משוכלות על המושב וספל תה בידה. ממש בובת ראש סולארית.

מארק נרתע מעט, “אני בן שבע עשרה, עם כל הכבוד אני יכול להסתובב בשעות כאלה.” הוא לא התכוון, אבל נשמע אדיש לחלוטין. זה קורה לפעמים.

זה הכעיס את אביו עוד יותר. הוא תפס בידו והדף אותו לעבר הספה הגדולה בעודו גורר לעצמו כיסא ומציב מול מארק. “גם כשתהיה בן עשרים, אתה עדיין הבן שלי ואני דואג לך. במיוחד היום, אחרי כל מה שקרה.” הוא השתתק באחת, כאילו מה שאמר היה פליטת פה, ואז נאנח והמשיך. “חבר טוב שלי מת היום מתאונת עבודה, מספיק קשה לי גם ככה. אני לא צריך להוסיף לזה גם את הדאגה לך,” סינן וחשק שיניים.

מארק לא יכל להסוות את ההלם שלו. “מי?” שאל כמעט מיד, ואז התפנה לחשוב על זה מעט. לאבא שלו לא היו הרבה חברים קרובים, רק כמה מהשירות בצבא ועוד אחד מהעבודה, ועם אלה מהצבא הוא בקושי דיבר. עיניו נפערו בהלם הולך וגדל. “אבא של אייטו?” שאל ופליאה מהולה בבעתה הסתננה לקולו. הוא הכיר את אייטו רק מפגישות של הוריהם ודי חיבב אותו, למרבה הפלא.

אם אביו נמצא במצב הזה והוא עצמו לא מצליח לחשוב, הוא לא רצה לדעת מה מרגישים עכשיו אייטו ואמו. כשחשב על האבל שהוא בטח מרגיש כרגע. הוא הרגיש כאב ממשי בחזה כשהביט שוב באביו, הוא מעולם לא ראה את ההבעה הזו עליו לפני. כאובה כל כך.

אביו הנהן באיטיות ונאנח בכבדות, משפיל את ראשו אל רגליו. “הייתה תאונה בחדר המכונות ובן נמצא שם באותו זמן. אני… אני מצאתי אותו, כשהלכתי לבדוק מה השתבש. הוא היה במצב אנוש והזמנתי מיד אמבולנס. הובילו אותו ישירות לטיפול נמרץ – ”

“אבל זה לא עזר, נכון?” קטע אותו מארק. “הוא מת.” לפעמים הוא רצה לדפוק את הראש בקיר מהעובדה שלא משנה מה קרה, הטון האדיש שלו כמעט לא השתנה. ועל העובדה שהטאקט שלו שואף למינוס. למה הוא לא נתן לאביו לסיים? הוא היה חייב להתפרץ, ועוד ככה.

למרבה המזל, אביו החליט להתעלם מהתפרצותו שלא במקום. “אני מרחם על המשפחה הזאת. סלנה לפני שלוש שנים ועכשיו גם בן. אני לא יודע איך הם יתגברו על זה.”

מארק הניח יד על כתפו של אביו, “אני בטוח שאייטו כבר יעשה משהו. מההיכרות הקצרה שלי איתו הוא לא נראה כמו אחד שנישבר בקלות. וגם אם כן, הוא בטח יעשה הכל כדי לעודד את ונסה.”

אביו שוב הנהן, וחיוך קטן עלה על פניו, “כן, אתה צודק. אייטו הוא לא ילד שיישבר בקלות.” הוא הזדקף לפתע כאילו נזכר בדבר מה, “שלא תעז לצאת מחר לאחד הסיבובים האלה שלך. אל תשכח שאנחנו מגיעים אליהם.”

מארק לא שכח, אבל התזכורת משום מה הזכירה לו דבר אחר. “אבא…” התחיל מארק לשאול והשתתק. זה באמת הזמן המתאים לזה? הוא גם לא היה בטוח לגבי מה שהוא רוצה לומר, אם ההרגשה שלו וודאית. אולי הוא צריך לדחות את זה לעוד יומיים.

“מה זה, מארק?” קולו של אביו חדר דרך הלבטים שלו ועורר את מארק ברגע.

לא. הוא חייב. זה לא עבר אחרי שבוע, אז זה כנראה נכון. “היום השני לספטמבר, נכון?” שאל בהיסוס. זה לא היה זמן מתאים. בכלל לא. אז למה הוא עדיין עושה את זה?

“כן, למה?” אביו נעץ בו מבט וכיווץ את גבותיו בתהייה, מצחו נחרץ קמטים עמוקים וכהים.

מארק היסס, עדיין מתלבט אם לספר או לא. לבסוף אזר אומץ ואמר, “אני רוצה ללכת למגרש השדים.” וידע בוודאות מוחלטת שזו טעות.

שתי גבותיו של אביו זינקו בהפתעה. הוא שתק במשך דקה ארוכה, שאחריה הניח כף יד גדולה על מצחו של מארק. “אתה חולה? אני לא מרגיש שיש לך חום.” מלמל ותופף ברגלו על השטיח הכהה. מארק פזל לעבר אמו, מנסה לפענח את ההבעה שעלתה על פניה ללא הצלחה. כשרצתה, פרצופה עטה פני פוקר שאיש לא היה מסוגל לחדור.

“אני לא חולה, אבא, ואני גם לא צוחק. בזמן האחרון אני מרגיש כל הזמן דחף ללכת לשם ונעצר בדיוק בשער. יש לי תחושה פנימית שאני צריך להיכנס לשם.” מארק הוריד את ידו של אביו ממצחו בעדינות וניסה לשמור על חזות רגועה, אולם החרטה על שבכלל חשב על לספר את זה רק התעצמה. אפילו באזניו זה נשמע מטורף לחלוטין.

“או שזה סתם בגלל שאתה צריך תעסוקה,” התווכח אביו ופתח בסדרת הטיעונים הרגילה. “אין לכם פעילויות חוץ בבית ספר? למה אתה לא נכנס למועדון?” לפתע התרומם מכיסאו והחל להתהלך הלוך ושוב לאורך הסלון.

מארק שוב פזל לעבר אמו, אך היא היתה עסוקה בשתיית התה שלה והתעלמה לחלוטין מהויכוח. ריב בשלבי התפתחות, ליתר דיוק. “אתה עושה צחוק?” חזר להגיב לדברי אביו.

“אמרתי לך בשנה הראשונה שאין לנו מועדונים.” נכון, מארק ידע שהתגובה שלו לא תהיה טובה במיוחד, מן הסתם, אבל לזה לא ציפה. “תראה איזה יופי של תעסוקה מצאתי לעצמי, זה גם יחשל אותי.” ניסה לשכנע אותו, ובמקום מסוים גם את עצמו.

“איזו תעסוקה זו תהיה אם בסוף תמות?” התפרץ עליו אביו, “אתה הבן היחיד שלנו, אתה בכלל חושב מה יקרה לנו אם לא תחזור משם?” קולו הפך שוב שקט, ורגש שמארק לא זיהה נשמע בו.

הוא נרתע מעט, נשען לאחור על הספה. “אני אחזור, זה בטוח. אולי ייקח לי קצת זמן ואולי הרבה, אבל אני בטוח אחזור. חוץ מזה, אם ובמקרה שאני אמות, תוכלו לשבור את הקיר החוצץ בין חדרי לחדר האורחים וליצור לעצמכם סוויטה גדולה ומרווחת.” ניסה להישמע אופטימי ככל האפשר. היתה בו וודאות מסוימת, שלא ידע מהיכן הגיעה.

“סרקזם לא יעזור לך עכשיו, חביבי. אתה לא נכנס לשם, זה ברור?”

מארק נאנח, “ברור.” הוא התרומם באחת מהכרית, שכבר שקעה תחת כובד משקלו, והתקדם בצעדים מדודים לכיוון חדרו.

זה היה שקר. הוא היה מוכן לעשות הכל רק מעצם העשייה, גם אם זה אומר ללכת ישר אל המוות, אבל הספק התחיל לנקר בו, משום מה. אולי זה היה בגלל המוות של אבא של אייטו, הוא לא היה בטוח. מעולם לא קרה לו שמישהו קרוב אליו מת. את סלנה הוא בקושי הכיר כשמצאו אותה שם לפני שלוש שנים, אבל בן היה כמו אבא שני בשבילו. מארק תמיד שהה אצלם, כשההורים שלו היו עסוקים בלילות, ושוחח עם בן עד שהם חזרו לאסוף אותו. בכל פעם שהמשפחות נפגשו הוא הלך ישירות אליו ודיבר איתו על הכל וכלום, עד שהמבוגרים גרשו אותו. משהו בו עוד היה מעורפל, כאילו עדיין לא לגמרי הפנים את העובדה שבן איננו עוד.

מארק ניער את הזכרונות שפלשו לפתע לראשו. אני צריך לשרוד את זה בסך הכל לילה אחד, חשב לעצמו. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

מגרש השדים (משוכתב) – הקדמה+פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך