אני ספיר (אלכס) ואני פליטת ישרא-בלוג. בעקבות הרבה בקשות של קוראות לשעבר, מעלה לפה את הסיפורים בשלמותם.

סיפורי רוחות

06/05/2020 109 צפיות אין תגובות
אני ספיר (אלכס) ואני פליטת ישרא-בלוג. בעקבות הרבה בקשות של קוראות לשעבר, מעלה לפה את הסיפורים בשלמותם.

פרולוג
1783
היה זה יום קריר בחודש השלישי. אישה שפופה בעלת גוף גוצי ועין אחת הלכה בחיפזון במורד הרחוב, כל כמה רגעים מסובבת ראשה לאחור, מצייצת באימה, וממשיכה להתקדם במהירות מוכפלת. דבר-מה היה עטוף בידיה, והיא הדקה אותו צמוד אליה, נאחזת בו כקרש הצלה.
גשרי ונציה התפתלו, ערפילים אופפים את העיר, והאישה הייתה נפש-החיה היחידה שנראתה במקום השקט והחשוך. היא המשיכה ללכת, נעליה הבלויות חורקות ומשמיעות רעשי-טיפוף מפצפצים על רצפת האספלט הרטובה ממטר הבוקר, עד שהגיעה לאחד הגשרים. שם היא כבר לא הייתה לבד.
האיש שעמד במרכז הגשר היה גבוה בעל מבנה גבעולי, אך כתפיו רחבות ומבשרות על הכוח הרב שהחזיק בתוכו. הוא חייך חיוך עצוב, עיניו כאובות, והוא הושיט יד לעבר האישה, אשר קפאה, מסתכלת בעינה היחידה על הבחור בטרור מוחלט.
“אני לא לפגוע בביתך,” הוא אמר באיטיות באיטלקית, מבטאו הבריטי ודרך-דיבורו מבשרים על היותו מהצפון, אזור אשר האישה לא הכירה, ולא רצתה להכיר. “אני להבטיח לך.”
האישה לא ענתה, ורק פסעה לאחור, זרועותיה מהדקות את האריזה שבידיה אף יותר. “אתה לא תקח אותה,” היא פלטה דרך שפתיים קפואות מפחד, מבטאה האיטלקי הקלאסי משתלב עם השפה בהרמוניה מנוגנת, אשר הייתה יכולה להיות נעימה לאוזן אלמלא הרעד המבוהל בקולה הדק. “אני לא א-א-ארשה לך!”
“אני להתנצל, גברת מרטינלי,” האדם כופף ראשו וידו המושטת לפתע זהרה באור לבן ומעומעם. “את לא להשאיר לי ברירה.”
“לא!” האישה צווחה, ברגע שהחבילה בידיה זהרה באותו האור, ונלקחה מידה בבת אחת. היא נפלה על ברכיה, והחלה לזחול במעלה הגשר, אל עבר האיש, אשר מעטפת השמיכות הייתה בידיו, זוהרת כמו לילה זרוע כוכבים. “לא! אל תקח אותה ממני!” היא ייבבה, עינה מימית ומלאת יגון. “רוזה שלי – “
“אני להתנצל שוב,” הבחור עטה הבעת כאב עמוקה וכנה, בעוד האור סביבו וסביב הדבר שבידיו גבר, ולפתע נהפך כה מסנוור עד שהאישה נאלצה לעצום את עינה, בזמן התייפחותה האינסופית. כמה רגעים של אור חזק, ובבת אחת האור כבה, והאיש והחבילה נעלמו,, מותירים אישה בוכייה לבדה בעיר השוממת.
צרחת כאב פילחה את דממת ונציה.

פרק ראשון
2012
קיפלתי את ברכי אל חזי וטמנתי את ראשי בהן. שקט היער שמאחורי הרגיע אותי, וגזע העץ עליו נשענתי שימש לי כנחמה. גשם ירד, אך רק טיפות בודדות נגעו בי. ענפי העץ ועליו הגנו עלי מפני המבול.
את המקום הזה גיליתי לפני כחודשיים, כשרק התחלתי ללמוד כאן בקולג’. הייתי צריכה לפעמים שקט מהלימודים, מהחברות – ופשוט מהעולם הזה. אחרי הכל, לא תמיד כיף להיות חלק מקבוצת מיעוט בכל מקום, ובייחוד בעולם בו בני-האדם מהווים כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, ותשעים האחוזים הנותרים הם אנשי-זאב שלא משתינים אפילו לכיוון שלנו.
נאנחתי, מרגישה את הרוח הקרירה מלטפת אותי. אהבתי חורף. אהבתי את תחושת הקור ואת הגשם הנלווה אליו. אהבתי את מזג האוויר הסגרירי הזה, שתמיד יש עננים בשמיים והשמש המעצבנת לא קופחת על ראשי.
כמובן, לעומתי, אף אחד בקולג’ הזה לא אוהב חורף. לא רק ארבעת בני-האדם היחידים כאן מלבדי, אשר שלוש הבנות מהם שוהות איתי במגורים, לא אהבו את החורף, אלא גם כל אנשי-הזאב. הם היו טיפוסים שהעדיפו שמש חייכנית מאשר עננים חמוצי-פנים. ובנוסף לזה, הם לא אהבו שהפרווה שלהם נרטבת.
עיקמתי את אפי. אנשי-זאב היו היצורים הכי יפהפיים בעולם הזה. לבני-האדם, כולם נראו מהממים, אפילו אלה שמבחינתם נראים מכוערים – לעין האנושית שלנו, הם נראים פשוט קצת פחות מהממים מהאחרים. וכמובן, יש את אלה שלא סתם מהממים, אלא הורסים בקנה-מידה אחר.
ובני-האדם, לצד יצורים יפהפיים כאלה, נראים כל כך רע, שזה דיי עצוב. אפילו בני-אדם יפים נראים מכוערים לידם. אבל הכי נורא, אלו בני-אדם שגם אצלנו נראים כל כך מכוערים, הם ברמת כיעור נוראית מבחינת אנשי-הזאב. למרות שזה לא מדד, כי אנשי-זאב מתייסים לבני-אדם כשקופים – הם לא באמת מכירים בנו כחלק מהעולם. ובגלל שהם יותר גדולים וחזקים מאיתנו, אנחנו לא מנסים לגרום להם להכיר בנו.
ולכן, כאן בקולג’, בני-האדם צריכים להיות ביחד בשביל לא להיות לבד. אנחנו צריכים להיות אומה מאוחדת כנגד אנשי-הזאב המעצבנים והמתנשאים האלה.
לקחתי כמה נשימות עמוקות והבטתי על העיר שנפרשה תחת הגבעה עליה נחתי. מרחוק יכולתי לזהות את הקולג’, אשר היה הכי קרוב לגבעה, וניצב על גבעה אחרת. מבנה גדול ולבן, עם מבני מגורים לבנים גם כן משני צידיו, האחד לבנות והשני לבנים. לא רציתי ללכת לקולג’ הזה בהתחלה, אבל בגלל שחברתי שארלוט, עוד משכבר הימים, התעקשה שהיא לא רוצה להיות לבד בין כל הזאבים, הצטרפתי אליה. בקולג’ קיבלנו חדר עם שתי בנות-אדם אחרות – והיחידות מלבדנו – בקולג’, אשר התחברנו עמן מייד עקב המחנה המשותף שלנו, שהוא עצם היותנו אנושיות. ישנו גם בן-אדם אחד זכרי בקולג’, והוא נאלץ לחלוק חדר עם אנשי-זאב. הוא גם היה האופציה היחידה שלנו לצאת עם מישהו בקולג’ הזה, ואחרי שכל אחת מאיתנו נסתה את מזלה איתו, רק ג’יין, אחת משותפתנו לחדר, זכתה בליבו, ועכשיו הם מאוהבים עד מעל הראש. מזליסטית שכמותה. אין אף בן אחר שיכול לבוא בחשבון בקולג’ הזה, כי כל אנשי-הזאב הזכריים רוצים רק נשות-זאב, ולהפך.
מה שהופך את העניין למבאס למדי. אבל זה לא כאילו הייתי מוצאת-חן בעיניי מישהו גם ככה. אני לא יפה, לא חכמה מידי, והאופי שלי חרא. איזה מן בן-אדם ירצה מישהי כמוני?
לא ששארלוט, לדוגמא, הייתה במעמד יותר טוב משלי. למעשה, היא הייתה אפילו יותר גרועה ממני – מבחינת יופי וחוכמה. היא הייתה שמנה (בפעם האחרונה שהיא נשקלה הצג הראה תשעים-ושמונה ק”ג), עם שיער בלונדיני פרוע, זוג עיניים כחולות עכורות, מחלת אקנה ארורה שהרסה את פניה וכיערה אותן אף יותר, ולא רק שהיא הייתה שמנה ומכוערת, אלא גם נמוכה, וזה הפך אותה לגוצית למדי. היא לא הייתה העיפרון הכי חד בקלמר – בלשון המעטה – וכנראה שבגלל זה, היא גם הייתה נורא אמיצה, באופן מטומטם ביותר, אבל עדיין אומץ זו תכונה, אה, מיוחדת.
כמובן, היא הייתה החברה הכי טובה שלי, והיא הייתה פחות או יותר נחמדה, אבל לפעמים היו לה הערות שגרמו לי לרצות שהאדמה תבלע אותי, או כל מיני רגעים בהם היא נסתה להתחבר עם אנשי-זאב באופן כושל למדי, שפשוט רציתי להיעלם ולהגיד “אני לא מכירה אותה”. אבל אנחנו חברות מאז שאני זוכרת את עצמי, ואני למדתי עם הזמן לקבל אותה כפי שהיא.
חוץ מזה, גם היא הייתה צריכה לסבול אותי, אז זה היה דו-צדדי.
הטלפון שלי צלצל והקפיץ אותי ממחשבותיי. הוצאתי אותו מכיס מכנסי הג’ינס שלי ובחנתי את הצג; הייזל, אחת מהשותפות לחדר שלנו. הייזל, בשונה מג’יין, אשר גם לא הייתה יפה במיוחד, משארלוט, מאית’ן – בן-האדם והחבר של ג’יין אשר גם כן לא היה מרהיב ביופיו – וממני, הייתה יפהפייה – בקנה מידה של בני-אדם, כמובן, היא עדיין נראתה מכוערת ליד אנשי-זאב, אבל יחסית אלינו, יצורים נחותים שכמותנו, היא הייתה נחשבת מדהימה. היא גם הייתה נורא נחמדה וקלילה, וקצת סתומה, אבל סתומה במובן הטוב. מה שהכי הפליא אותי היה שהיא קבלה ציונים גבוהים – אבל לאחר כמה חודשים של היכרות איתה, למדתי שהיא חרשנית, ולכן מצליחה בלימודים. במציאות, היא לא כל כך חכמה. פחות או יותר במידת החוכמה שלי, אם לא פחות.
בין חמשת בני-האדם בקולג’, ג’יין הייתה החכמה, אית’ן מייד אחריה, ואז הייזל ואני, פחות או יותר. שארלוט הייתה ברמה אחרת של טיפשות שאין לי אפילו שם להעניק לה.
“כן?” עניתי בקול צרוד עקב חוסר שימוש, מהדקת את הפלאפון-דור-שני לאוזני. הבנות תמיד צחקו עלי שאני מיושנת עם טלפון שכזה, אבל אני חיבבתי אותו, וחשבתי שהוא אותנטי יותר מכל האייפונים האלה שכולם הסתובבו איתם בימינו. או ההמצאה הנלוזה ששמה “סמארט-פון”. לי לא היה איכפת כלל שהטלפון שלי נראה כמו מכשיר-קשר; כל עוד הייתי יכול להסתמס איתו, לצלצל ממנו, ולשחק בו “סנייק”, לא הייתה לי שום בעיה איתו.
“איפה את?” הייזל שאלה, ויכולתי לשמוע חיוך בקולה. אין זמן בו הייזל לא מחייכת – אפילו שרע לה היא מחייכת. ילדה הזויה.
“עושה סיבוב,” לא בהכרח שקר. “למה?”
“שארלוט ואני צריכות אותך!” היא התלהבה, כאילו כרגע היא הציעה לי פרס בשווי מיליון שקלים בלוטו.
נאנחתי. “זה חייב להיות עכשיו?” שאלתי בעצבנות. רציתי לנוח ולהרגע, להתנתק קצת מהעולם, והיא לא ממש עזרה לי עם הבקשה הזאת.
“בבקשה?” היא התחננה. “אנחנו ממש ממש ממש רוצות את עזרתך!”
הרגשתי בכאב ראש מגיע, ומייד פניתי לעסות את רכותיי. “אם השם סטריידר לאקספורד נאמר אפילו רק פעם אחת, אני הולכת – “
“אבל ברור שסטריידר קשור לזה, כי שארלוט ואני רוצות שהוא יכיר בנו!” הייזל אמרה באותה נימה מתלהבת שגרמה לי לגלגל עיניים ואז לצמצמן. כמובן. הרי אין שום שיחה איתן שלא כוללת את סטריידר “אני-זונה-ממין-זכר-שחושב-שאני-מלך-העולם” לאקספורד לאחרונה.
סטריידר היה איש-הזאב הכי פופולארי בקולג’ מכמה סיבות פשוטות: א. הוא חתיך לאין שיעור, יותר מכל איש-זאב אחד שתפגשו. ב. הוא חתיך יותר מכל אחד אחר בעולם הזה. ג. הוא מושלם מבחינה חיצונית שלהסתכל עליו זה כמו להסתכל על השמש מרוב שיופיו מסנוור. ד. הוא היחיד בקולג’ שקיבל תואר של “שומר”, אפילו אם הוא רק טירון.
בכל עיר בעולם ישנו חיל משמר “מלכותי” כביכול, אשר שומר על העיר מטעם “האלפא של המילניום”. האלפא של המילניום הוא איש-זאב שנולד אחת לאלף שנים, אשר יותר חזק, יותר אכזרי, יותר חכם, יותר מתוחכם, ויותר מושלם מכל איש-זאב אחר. בנוסף לכך, צורתו הזאבית יותר גדולה משל אנשי-זאב אחרים, והוא יכול להביס את כל אנשי-הזאב בעולם באמצעות יד אחת ואז לנקות איתם את הרצפה. בנוסף לחוזקו האינסופי, הוא גם חי חיי-נצח. עד כה, היו רק שלושה אלפא-של-מילניום ידועים לכל, אשר עדיין חיים חיי פרברים נחמדים עם משפחותיהם, אשר משתנות כל כמה עשרות שנים עקב היותם בני-תמותה. בכל פעם שאלפא חדש נולד, כלומר כל אלף שנים, האלפא הקודם צריך ללמד את האלפא החדש את כל הדברים שהוא צריך לדעת לגבי חוזק וחוכמה, וכשהאלפא מגיע לגיל בו הוא מפסיק לגדול ונשאר כך לנצח, האלפא הקודם פורש מתפקידו ומעניק לחדש את התואר המכובד.
ועכשיו, סטריידר “הארור” לאקספורד הוא חלק מחוליית המשמר בעיר, אשר נמצאת בקשר ישיר או עקיף עם האלפא המפורסם של המילניום הנוכחי. לכן, ממעמד גבוה גם ככה עקב היותו האיש הכי חתיך שקיים, הוא עבר למעמד אלוהי מבחינת הסטודנטים בקולג’. לא רק שהוא נראה טוב יותר מכל איש-זאב אחר שאי פעם פגשתי, הבן-כלב (לא ממש קללה לאנשי זאב אבל עדיין), אלא גם הוא הגיע למעמד גבוה כל כך בהיררכיית אנשי הזאב – מעמד השומר הטירון. אפילו שהוא עדיין לומד בקולג’, הוא הולך למשמרות בחיל המשמר, ויוצא לכל מיני משימות מפעם לפעם, וכמובן שהוא עדיין נמצא באימונים, כי הוא טירון. אבל עצם היותו שומר, כמה דרגות בודדות מתחת לאלפא של המילניום… כן, מספר הבנות שרצו אותו עלה באופן ניכר – למרות שנראה לי שאין בת שלא רוצה אותו בקולג’ מלבד ג’יין, שמאוהבת באית’ן, ומלבדי.
וכמובן, גם הייזל ושארלוט נמנו מבין הבנות האלו. הן נדלקו עליו כמו כל בת אחרת החל מהרגע הראשון שראו אותו. אני, לעומתן, לא מצאתי בו יותר מאשר פנים יפות. הוא היה יותר מידי יפה-תואר בשבילי, וגם הייתי ריאלית – שזה הפך אותי לחכמה מהן (לא בהרבה, אבל גם קצת זה משהו). ידעתי שאין שום סיכוי בעולם שהוא ישים לב לבת-אדם פשוטה כמוני ולא רק בגלל שאני לא יפה, שלא לדבר על מהממת כמו אשת-זאב, אלא בגלל שאני סתם בת-אדם.
אבל עדיף ככה מאשר לקבל תשומת לב ממישהו מטומטם כמוהו.
“צאו מהסרט, הייזל,” אמרתי ביאוש. “אתן צריכות כבר להבין שהוא לא ניתן להשגה.”
“אל תהיי רעה, אנג’לה,” הייזל אמרה, עדיין משולהבת. היא תמיד אופטימית, לא משנה מה. “פשוט בואי הנה ותעזרי לנו! טוב?”
“אני אחזור עוד שעה,” אמרתי ברוגז. “עד אז תסתדרו בלעדי.” ולפני שהיא הספיקה למחות כבר ניתקתי לה.
לא היה לי שום חשק ללכת ולעזור להן לתכנן את המפלה של עצמן. היה לי עצוב גם ככה לצפות בהן בוהות בסטריידר, כמו כל הבנות האחרות, כשהוא עובר במסדרון עם שיערו הזהוב כשמש, עיניו הכחולות כים, גופו הגבוה, השזוף והשרירי וחיוך המליון-דולר שנמצא כמעט תמיד על פניו.
אבל ידעתי ששארלוט תכנס לאחד מהתקפי הזעם שלה אם אסרב לעזור לה. אז לכן, לאחר שעה בדיוק של מנוחה לא בדיוק מנוחתית, הכרחתי את עצמי לקום על רגלי, להתמתח, ולהתחיל ללכת לכיוון הקולג’, בזמן שטל קל טפטף, מרענן אותי קלות, אך לא עוזר בשום דבר מלבד זאת.
וכשהגעתי לקולג’, הכרחתי את עצמי להכנס לחדר שלנו במגורי הבנות, בידיעה מלאה שאני הולכת לחטוף מגרנה עוד לפני שאגיד “סטריידר לאקספורד”.
פרק שני
“אני לא מבינה מה הבעיה באיך שאני נראית.”
הסתכלתי על הייזל ועיקמתי את אפי. “את נראית כאילו את שווה סנט וחצי,” הודעתי לה בחמיצות. “או זונה. למרות שבאיזשהו מקום זה אותו הדבר.”
הייזל המשיכה לחייך כאילו לא קראתי לה בשמות. “אבל אין דרך אחרת לגרום לסטריידר לשים לב אלי!” היא אמרה בשלהוב מעצבן. “וחוץ מזה, הוא אוהב בנות שמתלבשות באופן זול!”
עם זה, לא יכולתי להתווכח; סטריידר אהב שהבחורות שלו לובשות כלום וחצי. הדוגמא הכי טובה לכך היא מייגן לורנס, אשת-זאב יפהפייה (איך לא?) בעלת שיער חלק ממשי בצבע חום עמוק, עיניים בצבע טורקיז מהמם, וגוף כל כך לוהט שבנים פשוט ריירו עליה כשחלפה לידם. היא כמובן התלבשה כמו מופקרת סוג ז’, ולכן הצליחה להשיג סטוץ עם סטריידר, ואפילו לצאת איתו למשך שלושה ימים – שיא בשביל מישהו כמו סטריידר.
הייזל נראתה כמו העתק אנושי של מייגן, רק הרבה פחות יפה – אפילו שהייתה יפהפייה מבחינתנו, בני האדם. שיערה השחור והמתולתל נאסף לקוקו גבוה ומשתפל, עיניה הירוקות נראו אפלוליות ומעושנות עם האיפור הכבד סביבן, גופה הנמוך והרזה היה לבוש בשמלת מיני קצרצרה ואדומה, אשר לא הותירה יותר מידי מקום לדמיון, והיא נעלה סנדלי-עקב בצבע ארגמן בוהק.
עם מראה שכזה, אם הייתה חולפת ברחוב החלונות האדומים באמסטרדם היו מנסים לשלם לה כסף ללילה סוער.
“אם זה מה שיגרום לסטריידר לשים לב אלינו, נעשה את זה,” שארלוט אמרה בעקשנות בזמן שכיבתה על מיטתה. ג’יין הייתה בדיוק במקלחת, בזמן שהייזל דגמנה לנו. אני ישבתי על מיטתי גם כן, טקסט ביולוגיה בידי בשביל השיעור מחר. “אני גם הולכת לנסות להתלבש יפה בשבילו!” היא חייכה חיוך עקום, שיניה הצחורות בוהקות.
עוד דרך בה שארלוט מטומטמת: היא לא מבינה שלא משנה מה היא לובשת, היא נראית רע. אך כמובן שלא יכולתי לומר לה את זה, כי היה לי טאקט. לא הרבה, אבל גם קצת זה משהו. “רק אל תלבשי שמלה,” הזהרתי, נאנחת.
שארלוט קפצה ממיטתה והלכה לארון, שומניה מרקדים אחריה. היא פתחה אותו בתנופה, ושלפה ממנו מכנסי טיץ שחורים, טוניקה כחולה, ומגפיים שחורות. היא לבשה את הבגדים ובקשה מהייזל לאפר אותה יפה. הייזל עשתה את המיטב שיכלה, ושארלוט נראתה זנותית כמו הייזל כשזו סיימה איתה, רק שמנה יותר.
“אני לא מאמינה שאתן הולכות לארוחת-ערב ככה,” ציינתי ביובש. “הוא לא ישים לב אליכן גם אם לא תלבשו שום דבר.”
שארלוט הביטה בי באי-הבנה. “אבל למה שנהיה עירומות?” היא שאלה בבלבול, מצחה מקומט במחשבה. “אנחנו רוצות להיות לבושות.”
הכרחתי את עצמי לא להכות את מצחי ביאוש, ורק גלגלתי עיניים. לפעמים לא היה גבול לכמה שארלוט סתומה.
ג’יין בדיוק יצאה מהמקלחת, לבושה בלבוש נורמאלי כמוני, שיערה החום והישר אסוף לפקעת הדוקה ועיניה החומות והנעימות מנצנצות בהתרגשות – בטח לקראת פגישתה עם אית’ן בארוחת הערב. עם גוף רזה ופנים עגלגלות היא נראתה מעט ילדותית, כאילו היא לא בת עשרים אלא בת שמונה-עשרה, לעומת שארלוט, שהייתה בת שמונה-עשרה ונראתה כבת עשרים. הייזל נראתה בת תשע-עשרה כמו שהיא, ואני, שהייתי בת תשע-עשרה וחצי, נראיתי כמו בת תשע-עשרה וחצי.
“אתן נראות…” ג’יין נשכה את שפתה, מונעת מעצמה מלקרוא להן “מופקרות” כמו שידעתי שהיא רוצה. היא נאנחה, הנידה בראשה, ואמרה, “בואו נלך.”
משכתי בכתפיי ויצאתי ביחד עם שאר הבנות. הלכנו עם שיירת נשות-הזאב שאיתנו במגורים, שכמובן התעלמו מאיתנו כאילו היינו אוויר, מפטפטות וצוחקות זו עם זו. הגענו לחדר-האוכל בסופו של דבר, ונכנסנו.
לא משנה כמה הייזל ושארלוט ניסו למשוך תשומת לב, לא היה להן צ’אנס אפילו עם כל נשות-הזאב שבאולם האוכל, שכולן, אפילו אלו שלבושות כמו שקי תפוחי-אדמה, היו מהממות ומדהימות אחת-אחת. הייזל ושארלוט חיפשו בעיניהן את סטריידר, אך זה עדיין לא הגיע לאולם האוכל. כמו תמיד, הוא עמד לעשות איחור אופנתי, עם כניסה אופנתית. הוא כזה דיוה.
הלכנו לבופה ושם לקחנו צלחות והתחלנו להעמיס מזון. לקחתי לעצמי שיפודי פרגית כמו שאני אוהבת, פירה עם קטשופ, נתיכי שרימפס. מזגתי לעצמי כוס גדושה במיץ ענבים, והלכתי לתפוס לנו את מקומנו הקבוע האולם האוכל – בבידוד בפינה, בשולחן קטן המתאים לחמישה בדיוק. אנשי-הזאב תמיד השאירו לנו את המקום הזה, כי אף אחד מהם לא רצה להיות מבודד מכולם. אנשי-זאב היו יצורים חברתיים מטבעם, אשר מאמינים בערכי המשפחה, החברים והאחווה הקבוצתית. בולשיט, אבל זה לא הופך את זה לפחות אמיתי.
ארבעתנו התיישבנו בשולחן, ואית’ן הגיע כמה דקות אחרינו, מתיישב ליד ג’יין, כמובן, ומתמזמז איתה כאילו חייהם תלויים בכך. הוא היה בן עשרים, כמו ג’יין, עם שיער כתום בוהק, עיניים אפורות, גוף גבוה וגמלוני ומלא נמשים. הוא היה חמוד, אני מניחה, אבל יותר מידי… משעמם. בדייט שהיה לי איתו – בתקופה בה כל אחת ניסתה את מזלה איתו – לא היה לנו כלל מחנה משותף, והוא כל הזמן הסמיק ממבוכה ולחץ, כאילו לא ידע מה לעשות איתי. בסוף הדייט שנינו הבנו ששום דבר לא יוכל לעבוד בינינו.
“מה שלומכן הערב, בנות?” אית’ן שאל בחיוך מתגונן כשסיים “לומר שלום” לג’יין.
“גשום,” מלמלתי, מסתכלת מעבר לחלון החדר. מבול ירד בחוץ, כיאה לחודש נובמבר.
“איך אנחנו נראות?” הייזל שאלה בחיוך רחב – תהיתי אם אי פעם שרירי הלחיים שלה נתפסות מרוב הזמן שהיא משקיעה בחיוכים – והראתה לו איך התלבשה. “אנחנו הולכות לנסות למשוך את תשומת ליבו של סטריידר היום.” היא קרצה לו.
אית’ן, אשר לא היה טיפש, תודה לאל, החליף מבטים עם ג’יין. “אה,” הוא מלמל. “אני… שמח בשבילכן?” הוא נראה מהוסס.
שארלוט מחאה בידיה, כמו מצלתיים שמנמנות. “את רואה?” היא שלחה לי מבט מרוצה. “אנחנו לא צריכות להיות עירומות!”
הפעם לא יכולתי שלא לטפוח על מצחי בחוזקה בזמן שג’יין צחקה צחוק מאולץ. הם המשיכו לדבר ולפטפט על הא ודא, ואני מצאתי את מחשבותיי נודדות למקום אחר בזמן שטחבתי חתיכות שרימפס לפי. בהיתי בהשתקפותי בחלון שלידנו, וראיתי, כמו תמיד, שני דברים מסתכלים עלי מעיניים של אחד. אני לא יודעת איך להסביר את זה; בכל פעם שראיתי את בבואתי בחפצים משתקפים, כמו מראה או חלון, הרגשתי כאילו אני רואה את עצמי, ועוד משהו שלא ידעתי להסביר. מאז ומתמיד זה היה כך, ובזמנו הייתי בטוחה שאצל כולם זה ככה, אבל התברר לי, כששאלתי את שארלוט את השאלה הזאת והיא הסתכלה עלי חזרה במצמוץ מפגר, שזו רק אני.
הסטתי את מבטי מהמראה. לפעמים היה לי קשה להסתכל לעצמי בעיניים, בגלל התחושה המעיקה הזאת שאני לא היחידה שנמצאת בתוכי – עד כמה מוזר שזה נשמע.
התנשפויות ואנחות באולם האוכל שלפו אותי ממחשבותי ואני עצמי נאנחתי. והנה הוד-רוממותו מגיע. הפניתי את מבטי לכניסה לאולם, כמו כל האנשים בחדר, וכמו תמיד, לא יכולתי שלא להיות מוקסמת מאיש-הזאב שנכנס פנימה, עם חיוך מליון הדולר על פניו והזיון היומי שלו דבוקה לצידו – הפעם זו הייתה רייצ’ל מקדניאלס, השחורדינית בעלת עיניי הקריסטל הסגולות. היא הייתה לבושה בזנותיות אפילו יותר מהייזל ושארלוט, ונראתה מהממת, בייחוד לצד איש-הזאב הכי יפה-תואר שראיתי מימיי.
זרועו של סטריידר לאקספורד הייתה כרוכה סביב מותניה הצרות של רייצ’ל, אשר נראתה כאילו זכתה בלוטו – והיא בהחלט זכתה, מבחינה חיצונית בלבד. כי סטריידר היה חתיכת בן-זונה מבפנים.
עיניו הכחולות כים של סטריידר סקרו את האולם אחר אנשים מעניינים. הייזל ושארלוט נדרכו, שולחות לו מבטים נואשים ומלאי תקווה, אשר ידעתי שהולכת להתנפץ ברגע שמבטו יחלוף מעל שולחננו כלא קיים, וכך אכן היה, כשהוא לא שלח אפילו מבט לעבר השולחן שלנו. פניה שארלוט התקרקמו בעצב ומרירות מקנאה, והייזל, על אף שחייכה, נראתה עצבנית.
“ערב טוב, חברי הזאבים!” קרא סטריידר כאילו הוא מלך העולם, עובר בין השולחנו לשולחן שבמרכז האולם, שם היו יתר חבריו. “שתהיה לכולנו ארוחה נעימה!”
כולם מחאו לו כפיים, כאילו כרגע הוא נאם את נאום המאה. אני רק הסתכלתי עליו, מנסה להבין למה לעזאזל מישהו כזה נבחר להיות שומר. הוא כזה שחצן ומתנשא, וההתנהגות שלו היא מתחת לכל ביקורת. אבל ידעתי שבשביל להיות שומר לא צריך להיות נחמד, אלא רק חזק. וכמה שסטריידר היה חזק… יצא לי פעם אחת לראות אותו הולך-מכות עם אחד הזאבים, והוא הביס אותו תוך דקות מבלי להזיע יותר מידי. “גם יפה וגם אופה,” הייזל אמרה פעם. כן, ממש.
סטריידר התיישב עם הבימבו ברכיו וראיתי שחבריו כבר הביאו לו אוכל, ממש כמו שיח סעודי. הוא אכל, מאכיל את רייצ’ל גם כן, וזו צחקקה, ושלחה מבטים מרוצים לכל הסובבים אותה. בנות הסתכלו עליה עם דם בעיניהן ורצח על פניהן, קנאתן כמו להבה גדולה ובוערת.
כמה טוב שהיה לי קצת היגיון.
ג’יין ואית’ן החלו להתמזמז שוב, והייזל ושארלוט החלו להתלחשש עם עיניים מימיות ופרצופים מלאים בשנאה וקנאה כלפי רייצ’ל, ואני הרגשתי, כמו פעמים רבות מאז שהתחלתי את הקולג’ השנה, שאני לא שייכת לכאן. מאז ששארלוט ואני הגענו לקולג’, שארלוט התחברה במיידית להייזל. נכון, אומנם שארלוט ואני היינו כמעט בכל שיעור ביחד, אבל זה לא היה כמו פעם. מצד אחד זה היה קצת עצוב, אבל מצד שני, לא חשתי בחסרונה יותר מידי. זה לא כאילו היינו מספרות זו לזו דברים – למעשה, רק היא הייתה פורקת בפני את כל צרותיה. אני אהבתי לשמור דברים לעצמי, והיא גם לא עודדה אותי לספר לה שום דבר.
החברות שלנו הייתה חברות של ברירת-מחדל, כי לא היה לאף אחת מאיתנו כל חבר אחר. אבל עכשיו, כשהייזל כאן, שארלוט התחברה איתה, ובזמן שאני התחברתי עם ג’יין באיזושהי רמה, היא כבר התחילה לצאת עם אית’ן ובזבזה מעט זמן איתי.
כן, להיות לבד זה לא כיף גדול. אבל זה גם עדיף. עדיף מאשר שידעו איזו מפלצת מסתתרת בתוכי.
“אני צריך את ההקשבה של כולם!” סטריידר לפתע קרא, קולו העמוק מצלצל בין קירות האולם. כולם השתתקו בבת אחת ופנו להביט בו בציפייה. בכל ערב לסטריידר הייתה הכרזה אחרת – פעם על תחרות כלשהי שמתקיימת, פעם על שיעורי-בית שהוא צריך שיעשו בשבילו, וכן הלאה. תהיתי על מה ההכרזה הטיפשית שלו הולכת להיות הפעם.
“יופי,” הוא חייך כשראה שכולם מקשיבים לו, חיוכו הופך אותו להורס ושובה-לב בו-בזמן. צמצמתי את עיניי בחשדנות. “אני צריך לתת לכם התראה מוקדמת מטעם חיל המשמר!”
אוקיי, אז זה היה עניין ממשלתי/מלכותי. זה חדש.
ואז סטריידר הטיל את הפצצה. “האלפא של המילניום הולך להגיע לכאן בשבוע הבא.”
נתשפויות הפתעה נשמעו מרחבי האולם. אפילו אני הרגשתי מעט המומה. האלפא של המילניום? איש-הזאב הכי חזק, מתוחכם, רצחני, חכם, ומושלם בעולם?
ואז נזכרתי שקראתי בעיתון “יללת הזאב” שהאלפא של המילניום עושה סיורים ברחבי העולם, ושהוא כבר עבר 89,999 ערים. לא ידעתי שהעיר/עיירה שלנו נמצאת בטווח הסיור שלו. אלו בהחלט היו חדשות מפתיעות.
“אני מצפה מכם להיערך לבואו,” סטריידר המשיך, קולו גובר מעל הלחשושים שהחלו להתפשט באולם. “אנו נקיים טקס בו כולם חייבים להשתתף, ואליו האלפא של המילניום יגיע. הטקס יתקיים ביום ג’ בשעה שש בערב כאן באולם. מי שלא יבוא יענש על כך בחומרה.” הוא הסתכל על כל אחד ואחד באולם, ולהפתעתי מבטו אפילו נדד על פני השולחן שלנו. הייזל ושארלוט צייצו בהתרגשות.
“שיהיה לכם המשך לילה טוב,” סטריידר סגר את דבריו בחיוך הממיס שלו, שגרם לאלפי אנחות להשמע ברחבי האולם.
“אלוהים,” שמעתי אשת-זאב בשולחן מאחורינו אומרת בהתנשמות. “אני רוצה להוריד את התחתונים שלי רק כדי שיריח כמה אני מוכנה בשבילו רק מלשמוע את קולו ולראות אותו…”
עיקמתי את פני בגועל. ישנם דברים שאני מעדיפה לא לדעת.
שארית הערב עברה בשיחות וספקולציות על למה האלפא של המילניום מגיע העירה – לא כולם קראו עיתון, ולכן נאלצתי לעדכן אותם שהוא עושה זאת עם כמעט כל עיר ומדינה בעולם ושהמטרה לכך היא לבדוק שכל אנשי-הזאב ובני-האדם כאחד בסדר. לאלפא, שבניגוד לשאר אנשי-הזאב, היה הצורך לבדוק שכולם בסדר, ולא רק אלו שמהגזע שלו. היה לו איכפת מבני-אדם, כי הוא פשוט לא היה יכול שלא יהיה לו איכפת, כי הוא האלפא של המילניום, והצורך הזה להגן היה הכי חזק אצלו.
חשתי בהתרגשות כלשהי לקראת בואו של האלפא. משום מה, משהו בי אמר שהגעתו הנה תביא דברים טובים.
פרק שלישי
הרגשתי שעיניי נעצמות בזמן שהמרצה לביולוגיה דיבר ודיבר על כל מיני דברים. אני חושבת ששמעתי את המונח “פוטוסינתזה” יותר מפעם אחת, אבל לא יכולתי להיות בטוחה.
לפעמים הצטערתי שלקחתי את המסלול הביולוגי כאן בקולג’. לא בחרתי בביולוגיה רק בגלל ששארלוט רצתה, לשם שינוי, אלא בגלל שזה היה תורת החיים, ורציתי להתחבר לחיים יותר משאנשים ידעו. במסלול הזה למדתי, בנוסף לביולוגיה, גם כימיה, פיזיקה, מתמטיקה וחשמל. אלו היו מקצועות קשים, ונאלצתי לעבוד קשה בשביל להבין הכל. לא הצלחתי להבין איך שארלוט בכלל שורדת במגמה הזאת.
הייזל וג’יין עשו בחוכמה שלקחו את המסלול של קולנוע, ואפילו אית’ן היה חכם מספיק בשביל לבחור במסלול הספרותי. כל דבר היה עדיף על פני השעמום האסטרונומי והקשה הזה.
שארלוט לצידי כבר איבדה את הריכוז מזמן, ובמקום זאת נרדמה על שולחנו, פולטת תוך כדי שינה כמו תינוק. חשתי בגועל כשלקחת ממחטה וניגבתי את פיה – שארלוט הייתה מסוג האנשים שלא יכולים לדאוג לעצמם, ותמיד חייבים שמישהו ידאג להם.
בסוף השיעור הערתי את שארלוט וזו שאלה אותי במבט לא ממוקד, “דיברנו על מטמורפוזה כל השיעור, נכון?”
“פוטוסינתזה,” תיקנתי ביאוש. “אבל עזבי. זה לא משנה ממילא.” הוצאתי מתיקי טקסט בכימיה שהיינו צריכות לקרוא, בזמן שהלכנו לכיוון היציאה מהמבנה אל החצר בשביל ההפסקה. התיישבנו על הספסל הקבוע שלנו, מול מגרש הכדורגל, שם תמיד סטריידר לאקספורד שיחק עם החברים שלו. שארלוט אהבה לצפות בו – במקום ללמוד, כמו שהיא צריכה, למרות שגם אם היא הייתה לומדת אני חוששת ששום דבר לא היה נקלט – וכך היא עשתה גם עכשיו, בזמן שסטריידר, שהיה לבוש במכנסי חאקי וגופייה לבנה צמודה אשר הדגישה את ריבועיו ואת גון עורו השזוף, חייך חיוך צוהל ובעט בכדור. מאות בנות ישבו בחצר בשעה זו וצפו בו מזיע באופן סקסי למדי ונראה אלוהי עם השרירים התפתחים שלו. האימונים שלו כשומר טירון גרמו לו להיראות יותר חזק מאי פעם.
הייזל הצטרפה אלינו לאחר כמה דקות, פונה לפטפט עם שארלוט בהתלהבות על כמה סטריידר נראה ככה, ושסטריידר עשה ככה, ובלה, בלה, בלה. ג’יין הייתה במקום אחר בחצר, עם אית’ן, והשניים היו עסוקים בלדבר זה עם זו באינטימיות, מתנשקים מפעם לפעם ומחזיקים ידיים. אם כבר, המראה הזה גרם לי לקנאה יוקדת. גם אני רציתי מישהו להתנשק איתו ולהחזיק עימו ידיים – ואין אחד כאן בקולג’ שיכול להיות מתאים בשביל פעולה זו, כי אנשי-זאב לא באים בחשבון ואית’ן תפוס, וגם ככה אין לי כימיה איתו. בעיר עצמה ישנם בני-אדם בודדים בגילאים קטנים מאיתנו, ובני-האדם האחרים גדולים מאיתנו בעשרות שנים, כך שאין אף אחד אפשרי, אפילו מחוץ לקולג’. כמה נפלא.
הכרחתי את עצמי להתרכז בטקסט בכימיה, אפילו שמחשבות לא רצויות ניסו להתגנב למוחי. מלבד זאת, סטריידר בדיוק ניצח עם הקבוצה שלו – שוב – וליפף את ידיו סביב המעריצה הכי גדולה שלו, סאלי, אשר הייתה יזיזתו. השניים התחרמנו זה על זו והתנשקו, כשידיו על ישבנה וממזמז אותה אל מול כולם. הייזל ושארלוט רשפו אש לצידי, בזמן שאני שקעתי בטקסט בכימיה, מנסה להבין מה לעזאזל איזון תגובות אומר.
בסיום ההפסקה הלכתי עם שארלוט לשיעור חשמל. בשיעור הזה, סטריידר היה איתנו – הוא לקח מסלול של שומרים טירונים, אשר אומר ללמוד כל מיני מקצועות ליבה ועיסוק נוסף. סטריידר בחר בחשמל כעיסוק הנוסף – למה, זאת לא ידעתי. ולמען האמת, לא היה לי איכפת.
כל שחשבתי בזמן השיעור הוא שהלוואי והוא לא היה בוחר בחשמל, כי הוא כל הזמן הפריע. הוא ישב באמצע הכיתה, עם בנות ובנים כאחד סביבו, והריץ דחקות כל השיעור. הוא אפילו גרם למרצה לצחקק ולהסמיק, המעצבן. והכי גרוע – הוא קיבל מאיות אחרי כל זה. איך הוא מצליח להבין משהו אם כל השיעורים הוא רק עסוק בלהפריע?
שארלוט ואני ישבנו בסוף הכיתה ובצד, וכל השיעור שארלוט בהתה בו, מתעלמת מהמרצה לחלוטין, אשר גם כן, כל שיעור, דעתה הייתה מוסחת עקב יופיו המדהים של סטריידר. היו שמועות שהוא שכב איתה – בכל זאת, היא הייתה אשת-זאב צעירה ויפהפייה כמו כל השאר – אבל אף אחד לא ידע בבירור.
בזמן שהמרצה המשיכה להסביר על כל מיני דברים שגרמו למוחי לרצות למות, שלפתי מתיקי חטיף אנרגיה. גם המרצים, כמו שאר אנשי-הזאב, לא שמו על בני-אדם, ולכן יכולתי לאכול בשיעור והיא לא הייתה מתייחסת אלי אפילו, או גוערת בי.
נגסתי בחטיף האנרגיה ושארלוט מייד הפנתה את ראשה והחלה לרייר כשראתה את החטיף בידי. נאנחתי ברוגז ונתתי לה חתיכה. היא חייכה חיוך רחב ושמנמן ובלעה את החתיכה מבלי אפילו לגרוס אותה בפיה. גלגלתי את עיניי כשהחזירה את מבטה לסטריידר ונאנחה בחולמנות. זה היה פשוט נורא להיות איתה כשכל מי שהיא מדברת או חושבת עליו זה סטריידר.
סטריידר. סטריידר. סטריידר. אפילו השם המעצבן שלו מרמז על העובדה שהוא כמו אל הסקס.
“את מחשמלת אותי, מיס מוּר,” סטריידר אמר בחיוך פלרטטני לעבר המרצה. “אני מרגיש יותר מידי חיובי כשאני באותו החדר איתך.”
מיס מור הסמיקה קשות. “תפסיק, מר לאקספורד,” היא נזפה בו קלות, אך היה ברור שהיא נהנית מתשומת-ליבו של איש-זאב צעיר, חזק ומהמם כמוהו. “ונסה להקשיב.”
ידי כמעט ושברה את העיפרון. עד כמה סטריידר הזה מטומטם?
“אנג’לה,” שארלוט לחשה לעברי. “תפסיקי להיות כזאת פקעת עצבים.”
שלחתי לה מבט רצחני. “מי שמדברת!” לחשתי בצורמנות. “ברגע שתפסיקי לרייר כמו סתומה על סטריידר, אני אפסיק להיות ‘פקעת עצבים’!” חיקיתי אותה בלגלוג.
שארלוט משכה בכתפיה. “מה סטריידר קשור? תמשיכי להיות עצבנית. לא איכפת לי.” היא הסבה את מבטה חזרה לסטריידר, חיוך חולמני על פניה.
העיפרון נשבר בידי, ואני זרקתי את החתיכות שלו באגרסיביות על הרצפה. ידעתי שיש לי בעיות עצבים, ושארלוט ידעה שיש לי בעיות עצבים, אבל שנאתי שאומרים לי להפסיק להתעצבן. כמו ששארלוט עשתה עכשיו.
בסוף יום הלימודים, חזרתי למגורים ושם החלפתי בגדים לפיג’מה ונכנסתי למידה, מרכיבה את משקפי הקריאה שלי ומתחילה לקרוא את הספר שקניתי לפני כמה ימים בעיר. בשלב מסויים ג’יין חזרה לחדר, חיוך מפגר על פניה, ושפתיה נפוחות מרוב התנשקויות. היה לה גם סימן-מציצה על הצוואר, וחשתי איך אני מתעצבנת שוב – הפעם מקנאה. ג’יין, כפי שכל הבנות ידעו, כבר איבדה את בתוליה עם אית’ן, שגם כן היה בתול עד אז. אני תהיתי אם אי פעם בכלל אאבד את הבתולים שלי למישהו.
כנראה שלא.
“מה את קוראת?” ג’יין שאלה, מזייפת התעניינות.
“לוציפר: תולדות.” השבתי ביובש.
“אה,” היא הסבה את מבטה ונשכבה על מטתה. “מגניב.”
“בטח.”
היא לא שמה לב למרירות שבקולי ובמקום זאת חייכה חיוך רחב. “אני ואית’ן הולכים להתחתן,” היא אמרה לפתע. “אני חושבת, לפחות. ברגע שנסיים קולג’.” היא הסתכלה עלי באושר אינטימי שהרגשתי רע לראות. “הוא רמז על חתונה.” היא צחקקה.
“אני שמחה בשבילך,” אמרתי בנימה שטענה אחרת.
ג’יין שמה לב לכך – כבר אמרתי שהיא חכמה, לא? “מה קרה?” היא שאלה, לפתע מתעניינת בי.
הרגשתי את הכעס משתלטת עלי. “מה זה משנה?” יריתי לעברה. “זה לא כאילו איכפת לך ממישהו חוץ מעצמך ומאית’ן שלך!”
“למה את כזאת?” היא שאלה, קולה פגוע והבעתה נעלבת. “למה את לא יכולה סתם להיות שמחה בשביל חברה שלך?”
“‘חברה’ זו קצת הגזמה, לא?” ירקתי, והסטתי את עיניי מהבעתה ההמומה והכאובה חזרה לספר, שהיה מעניין יותר.
“כשתירגעי תודיעי לי, אנג’לה,” מזווית-עיני ראיתי שהיא קמה ממיטתה. “אין לי כוח לדרמות.”
כמה נפלא. עכשיו גרמתי לה לכעוס עלי. אבל החרטה מענה להגיע – אפילו המצפון שלי ידע שאני צודקת.
החלטתי שלא ללכת לארוחת הערב, אפילו שהייתי ילדה רעבה באופן תמידי. רציתי להיות לבד, עם הספר שלי, וכך עשיתי. ובסופו של דבר, הלכתי לישון לפני שהבנות חזרו, מקווה שהיום למחרת יהיה פחות נורא.
*
יום שלישי מיהר להגיע, ואיתו בואו של האלפא של המילניום. ההתרגשות הייתה בעיצומה, וגם מדבקת, ומצאתי את עצמי בערב עושה את דרכי לכיוון אולם האוכל ביחד עם חברותי לחדר ואית’ן, שלשונו הייתה תקועה בגרונה של ג’יין כל הדרך. הייזל ושארלוט התגנדרו לכבוד המאורע – כמו שג’יין ואית’ן – ופטפטו בנרגשות לקראת הטקס. אני, בניגוד אליהן, לא התגנדרתי כלל. שום בגד מלבד מכנסי ג’ינס וחולצת טי לא נראה טוב על הגוף השמנמן והגבוה שלי, וידעתי שעיניי ישארו חומות-בהירות ומשעממות לא משנה כמה איפור אשים. שיערי, אשר רק צבעו היה מיוחד – דבש-אדמדם – היה תמיד מקורזל ופרוע, והגיע לי עד לכתפיים. לא היה לי כוח לארגן אותו – בכל פעם שקמתי בבוקר פשוט השארתי אותו כמו שהוא, כי לא משנה מה ניסיתי לעשות, הוא לא הסתדר, וכבר הרמתי ידיים.
אז כן, נראיתי הכי פשוטה ומשעממת מבין כולנו – לעזאזל, אפילו שארלוט ניסתה לעשות משהו עם פניה המחוצ’קנות והמכוערות וגופה הגוצי והשמן. אבל ידעתי שזה לא משנה, כי אפילו שהאלפא של המילניום מכיר בבני-האדם, היו פה מלא אנשי-זאב והוא לא יכול היה לתת לנו תשומת-לב ייחודית. לכן הגעתי למסקנה שלהתגנדר זה סתם בזבוז של זמן.
בכל אופן, הגענו לאולם האוכל, אשר כל השולחנו הוזזו, במה הוקמה, והכסאות סודרו שורות-שורות בשביל הסטודנטים. התיישבתי עם חברי האנושיים בקצה אחת השורות, שהייתה מלאה ובמקום טוב באמצע, בזמן שאני ליד המעבר באמצע, שארלוט לצידי, הייזל מייד איתה, וג’יין ואית’ן לידה. הרגשתי לא שייכת פעם נוספת, ובמקום זאת בהיתי באנשי-הזאב אשר התיישבו ברחבי האולם, ובמעבר שלצידי, בו הולך לעבור האלפא המפורסם של המילניום. גל של התרגשות חלף בי; לא בכל יום יוצא לך לראות אישיות כל כך חשובה במקום קטן ומבודד כמו העיר הזאת.
ראיתי את מייגן ורייצ’ל, שתי נשות-הזאב המהממות והיזיזות של סטריידר, מתיישבות בשורה הראשונה. סטריידר עצמו ישב על הבמה ודיבר עם המרצים של הקולג’. חלק מחיל המשמר של העיר הגיע לשמור על הקולג’, וחמישה מהם, לא כולל את סטריידר, היו בתוך האולם. ידעתי שעוד שומרים עתידים להגיע עם האלפא, על מנת לשמור עליו מאיומים לא-מזוהים, למרות שבעיקרון, לא הבנתי מה הפואנטה, בהתחשב בעובדה שהאלפא של המילניום יכול להביס את מי שהוא רוצה ביעילות רבה יותר מאשר מאה שומרים יחד. אבל היררכיית אנשי-זאב זה דבר מסובך, שאם אתה לא איש-זאב, אתה לא יכול להבין – להלן אנחנו, האנושיים, שלא ידענו בדיוק מה קורה בהיררכיה.
לאחר כמה דקות, האולם היה מלא עד אין-מקום. אנשי-זאב פטפטו נמרצות זה עם זה, מתרגשים לקראת בואו של האלפא, וסטריידר גם כן נראה מעט לחוץ אפילו, בזמן שהתיישב במושב הכבוד שלו על הבמה. הוא היה זה שעתיד לקבל את פניו של האלפא כי הוא השומר היחיד בקולג’ והמייצג של הסטודנטים בו-זמנית. ממש ילד-זהב.
בינתיים, אני ישבתי וצפיתי באנשי-הזאב, אשר כולם היו לבושים בחגיגיות כמו שארלוט, הייזל, ג’יין ואית’ן. הרגשתי צביטה קטנה של חרטה, אבל דחקת את התחושה. טיפוח לא היה הקטע שלי גם ככה.
לפתע מנהל הקולג’ עלה לבמה, אל עבר המקרופון, ודממה נחתה על האולם. הוא כחכח בגרונו וחייך חיוך רחב שחשף את שיניו הישרות והצחורות. אפילו אנשי-זאב מבוגרים נראים טוב – עד כמה זה יכול להרגיז!
“ערב טוב לכולם,” מר רדליי אמר, קולו מצטלצל באולם. “בעוד רגעים אחדים יכנס האלפא של המילניום אל האולם. אני מצפה להתנהגות נאותה – ” הוא שלח מבט רב משמעות לסטריידר “ – שתכבד את המוסד החינוכי הזה. יתר על כן, תלמיד היפריע יקבל עונש כמותו לא חווה מעולם. האם אני ברור?”
“כן, אדוני.” כולם קראו בבת אחת, ההתרגשות בעיצומה.
מר רדליי הנהן, וחייך. באותו הרגע, דלתות האולם נפתחו, וכחמש-מאות ראשי הופנו לאחור. שמונה שומרים במדי השומרים המלכותיים שלהם – מכנסיים שחורות, חולצות אדומות עם כפתורים שחורים בצד, נעלי עור חומות וז’קטים אפורים-כהים – נכנסו לאולם.
ומייד אחריהם, האלפא של המילניום נכנס לאולם.
פרק רביעי
האלפא היה גבוה. יותר גבוה מסטריידר, אפילו, שהיה גבוה יותר מכל אנשי-הזאב כאן בקולג’. אבל גובהו לא היה מה שמשך את מבטי אליו כמו מגנט, אל מראהו. היו לו שרירים מאוד מפותחים שהעידו על חוזקו האינסופי, גון עורו היה זהוב, כאילו נושק על-ידי השמש באופן אינטימי, והוא לבש בגדים סתמיים למדי – מכנסי ג’ינס כהים, חולצת טריקו פשוטה בצבע אדום-יין, נעליים כהות גם כן, ולבש ז’קט ארוך ושחור. מבטי נדד מגופו לפניו, ואני התנשפתי, בדיוק כמו שכל האחרים באולם התנשפו ברגע שראו אותו.
היו לו עיניים בגוון של אודם, אבן החן. הן היו אדומות כהות, כמו להבה פנימית, וכל כך עמוקות עד שיכולתי לטבוע בהן. הן גם היו טיפה מצומצמות, מה שהעיד על מוצאו האסייתי של אחד מאבותיו הקדמונים. שיערו היה בצבע חום, עם גוונים כהים בודדים שזורים בתוכו. הוא היה גלי, וגלש מעט מעבר לאוזניו. אפיו היה ישר, כמו של אל-יווני, ובסך הכל הוא נראה אלוהי.
אף אחד לא אמר משהו על כך שהאלפא של המילניום הוא איש-הזאב גם הכי מהמם בעולם. מלבד זאת, הוא נראה כבן עשרים ושבע או שמונה, מה שהפך את היופי החיצוני שלו לגברי יותר מכל אחד אחר כאן קולג’ או בוגר יותר. תהיתי כמה זמן הוא כבר תקוע בגיל הזה, עקב היותו בן-אלמוות.
השומרים הגיעו לחלק של המעבר שהיה לצידי, האלפא ועוזריו, שהלכו מאחוריו, מייד אחריהם. וכשהאלפא עבר לידי, רק כמטר ממני, עיניי נטועות על פניו, שמתי לב שנחיריו התרחבו, כמרחרחות את השטח. לאנשי זאב יש חושים מפותחים משל כל חייה או אדם אחר, עם חוש ריח פנומנאלי, חוש ראייה כך שהם יכולים לראות למרחקים וגם בחושך, חוש שמיעה מפותח, חוש טעם יותר רגיש, וחוש מישוש מוכפל.
תהיתי מה האלפא הריח, כיוון שפניו שינו מעט את הבעתן מחוסר-הבעה או אדישות לסוג-של בלבול. אך ההבעה נעלמה כמעט מייד, פניו חוזרות להיות פני-פוקר, והוא המשיך הלאה, עובר אותי. ארבעת עוזריו הלכו אחריו בחץ, אישה ושלושה גברים, ועוד שמונה שומרים מאחוריהם. שמתי לב שנשימתי נעתקה כשנאנחתי ברווחה.
האלפא הגיע אל מדרגות הבמה, שם חיכה לו סטריידר, אותו לא ראיתי כלל זז כי הייתי שקועה בלהסתכל על האלפא של המילניום. סטריידר יפה-התואר לצד האלפא הכי סקסי שקיים היה מחזה כמעט ומאלף. ראיתי עשרות בנות מנסות לאוורר את עצמן, ומצאתי שגם לי נהיה חם. הם היו פשוט שני היצורים הכי מהממים בעולם הזה, וזה לצד זה… המראה היה הורס וממיס.
כשלכסנתי מבט לשארלוט והייזל, ראיתי שהשתיים מסתכלות על האלפא וסטריידר בחולמנות. ג’יין גם כאן לא הצליחה להתיק את עיניה, ואפילו אית’ן, כמו יתר אנשי-הזאב, בנים ובנות כאחד, גם בהה במחזה עם פה פעור בתדהמה.
מר רדליי פעור-הפה גם כן לחץ את ידו של האלפא, מייד לאחר שסטריידר והאלפא החליפו חיבוקים גבריים של טפיחה-על-השכם-לחיצת-יד, כידידי אמת נושנים. האלפא עלה לבמה עם שיירתו ונעמד מול המיקרופון, הבעתו עדיין בלתי ניתנת לקריאה, בזמן שסטריידר עלה ונעמד לצידו עם חיוך רחב על פניו, והמנהל מצידו השני, עוזריו של האלפא מתיישבים בכסאות המוקצים להם על הבמה.
“שלום לכולם,” האלפא פתח את פיו ואמר, ודממת אלחוט השתררה באולם, כי קולו היה עמוק ונמוך, מהפנט בצורה שאף קול של אף אחד אחר לא הצליח להפנט.
האלפא בחן את אנשי-הזאב באולם, ולתדהמתי ראיתי את עיניו מרחפות מעלינו, בני האדם, ואף משתהות מעט. רעד קל ובלתי-רצוני חלף בגופי עקב כך; לא בכל יום איש-זאב, שלא לדבר על האלפא של המילניום, מסתכל עליך. ידעתי באופן תיאורתי שהוא מכיר בנו, כי הוא האלפא של המילניום וכל זה, אבל לחוות את ההיכר שלו בנו היה… מדהים.
הרגשתי לפתע שייכת למקום הזה.
“שמי הוא פרדריק רודס,” אמר האלפא, קולו מחזיר את כולם לפוקוס בפחות משנייה. “ואני הוא האלפא של המילניום הנוכחי.”
התנשפויות נשמעו מרחבי האולם, כאילו אנשים לא ידעו את זה. אבל יכולתי להבין את ההתרגשות והתדהמה – הכל פשוט היה סוראליסטי.
“באתי הנה במסגרת חובותיי הרבות,” האלפא, פרדריק, אמר, ולפתע חיוך קטן שבקטנים ומעט מגחך התפשט על פניו. שמתי לב גם נחיריו התרחבו שוב. מוזר. מה יש לו לרחרח כל כך הרבה? “שאחת מהן היא לבדוק שהאנשים שתחת חסותי בסדר.” פירוש: שכל אנשי-הזאב ובני-האדם בעולם בסדר.
“העיר הזו היא העיר מספר תשעים-אלף בה אני עובר,” הוא אמר, חיוכו נוטש פניו והבעתו נסגרת פעם נוספת. “אשאר פה למשך כמה ימים, אלא אם ישתנו התוכניות. אחרי הכל, הכל דינאמי וגמיש.” יכולתי לשמוע באינטונציה של קולו שיש כמה פרטים מתחת לפני השטח, אבל הסקתי שהוא לא ידבר עליהם בפורום הזה. חוץ מזה, המחשבה נעלמה מראשי כמעט ברגע שעיניי נחתו על שפתיו, שהיו מלאות וחושניות, שגרמו לי לדחף עז לגעת בהן יותר משחשתי אי פעם. תהיתי מה לעזאזל עובר עלי.
שלא לדבר על כך שעורי הרגיש מתוח מעל בשרי, כאילו משהו בי צריך למצוא מנוחה רק מלהסתכל עליו. תהיתי אם אני משתגעת.
“אשהה באחוזה הנמצאת בגבעה שליד,” קולו של האלפא גרם לי לעור-ברווז ולצמרמורת לחלוף בגופי פתאום. הכרחתי את עצמי להירגע – מעולם לא הייתה לי תגובה שכזו לקול של מישהו! מה לעזאזל נסגר איתי? “אם למישהו יש שאלה או בקשה, הוא מוזמן לקבוע עם אלברט, עוזרי הטוב, פגישה עימי.” הוא החווה בידו אל עבר איש-זאב בשלהי גיל העשרים לחייו, עם שיער בצבע שהזכיר חול, עיניים בצבע חול גם כן, גוף רחב-כתפיים ומעט שרירי, ועור חיוור. הוא חייך חיוך עדין לקהל והרים את ידו להראות שאפשר לפנות אליו.
“יש שאלות?” האלפא פצה פיו, ומצאתי את עצמי מתנשפת מעט. מה קורה לי?
אף אחד לא דיבר או הרים את היד. כולם פשוט בהו באלפא בפיות פעורים, הבעות תדהמה, הערצה ויראות-כבוד. חלק אפילו נראו מפוחדים, או בהולים, כאילו האלפא ישתנה לזאב ויתקוף אותם אם רק יגידו משהו לא במקום. סטריידר נראה מרוצה מעצמו, בזמן שהסתכל גם כן על האלפא בכבוד.
לאחר עוד כמה רגעים של שקט מוחלט, האלפא הנהן. “אם כך,” הוא אמר. “אתחיל להסביר לכם כמה דברים.”
ואז, אפילו שקולו היה מהפנט ומדהים, הוא התחיל לספר לנו על היסטוריית העולם, ומצאתי את עצמי שוקעת בחלומות בהקיץ. אפילו שקולו הרגיש כמלטף, הנושא עליו דיבר היה משעמם לאין שיעור – שלא לדבר שאני את הבחינות שלי בהיסטוריה כבר עשיתי בתיכון – ואפילו שהוא היה סקסי, חתיך, שרירי ומושלם, מצאתי את עצמי פשוט בוהה בו, כשמוחי בכלל במקום אחר.
עיניי החלו להיעצם בשלב בו הוא התחיל לדבר על מלחמת 1783 אשר הייתה המלחמה הכי קשה שהייתה אי פעם, ומצאתי את עצמי מתחילה לשקוע בשינה, כאילו קולו הוא שיר ערש. הוא סיים לדבר על המלחמה הזו, ואז, לפני שנרדמתי לחלוטין הוא אמר, “ועכשיו, להודעה שתסכם את הטקס.”
חזרתי מייד לריכוז מלא, עיניי נפקחות לרווחה, והסתכלתי על האלפא, מחכה לדבריו בציפייה בה הרגשתי שכולם חשים. הייזל ושארלוט לצידי נראו מהופנטות על-ידי האלפא, שלא לדבר על ג’יין ואית’ן, שהחזיקו ידיים והסתכלו על האלפא כאילו נשמותיהם תלויות בזה. כל אנשי-הזאב היו גם כן מרותקים לאלפא, כאילו לא השתעממו מהנושא המשעמם עליו דיבר. תהיתי אם אני פשוט מוזרה או סתם מפגרת.
“מחר בשעה חמש אחר-הצהריים,” האלפא פתח, מסתכל אל עבר גוש הכסאות בו אני וחבריי ישבנו. “אני מזמין את הסטודנטים האנושיים כאן בקולג’ אלי לאחוזה לפגישה. לאקספורד, השומר הצעיר, ילווה אתכם לביתי בעזרת עוד כמה שומרים מחיל המשמר. היו מוכנים בארבע-וחצי בכניסה.”
השתאות חלפה בחבריי ובי, כמו כן בכל יתר אנשי-הזאב, אשר לראשונה בחיי, סובבו את ראשם והסתכלו ישירות עלינו, בני-האדם. רעד חלף בי מהאימה שחשתי לפתע תחת מבטם הבוחן של אנשי-הזאב, והכרחתי את עצמי להמשיך ולהסתכל על האלפא, בתקווה שהם יפסיקו להסתכל עלינו.
האלפא כחכח בגרונו, מסב את תשומת-ליבם של הקהל חזרה אליו. “עד כאן להערב. שיהיה לכם לילה נעים ובתיאבון.” ובתוך דקות אחדות הוא ירד מהבמה, עם שומרי חיל המשמר ועוזריו, ויצא מאולם האוכל. אבל אפילו לאחר שהאלפא של המילניום נעלם מאחורי הדלתות, מדהימותו נעלמת איתו, מילותיו לא נעלמו, וחשתי איך ליבי עושה סלטה של התרגשות בחזי.
*
ביום שלמחרת, אנשי-הזאב חזרו ללא-להכיר בנו, בני-האדם. כיוון שכבר היינו מורגלים לכך לא הייתה לנו בעיה, אבל כן שמנו לב שמפעם לפעם, איש-זאב בודד כלשהו שולח לעברנו מבט חושד ומבולבל, כלא מבין מה האלפא חושב לעצמו כשהוא מכיר בנו.
הייתי על קוצים כל היום, לא יכולה לחכות כבר שתגיע השעה לראות את האלפא שוב. שארלוט גם כן הייתה מרוגשת, אבל מסיבות קצת שונות – סטריידר עתיד היה ללוות אותנו, וזה גרם לה כמעט ולהתעלף מרוב שהיא הייתה מאושרת.
“אני לא מבינה למה את לא נמשכת לאלפא,” ציינתי באוזניה כשהתכוננו בחדרנו לקראת יציאה, ליבי פועם בחוזקה בחזי וסומק קל על לחיי בזמן שהשתחלתי אל מכנסי הג’ינס שלי. “הוא הרבה יותר סקסי מסטריידר.” כך לפחות אני הרגשתי – אולי כי לסטריידר היה אופי חרא שהשתקף ביופיו בעיניי, ואת אופיו של האלפא לא הכרתי, לכן יופיו וסקסיותו לא הושפעו מכך ומצאתי אותו מושך יותר.
“האלפא מפחיד מידי,” שארלוט ציינה. “אם הוא לא היה כזה מאיים, אולי הייתי רוצה אותו במקום סטריידר.”
מאיים? פרדריק רודס, האלפא של המילניום, מאיים? נכון, הוא היה מפחיד עם הגוף השרירי הזה שלו, אבל הוא היה כל כך חתיך עד שיכולתי פשוט לבהות בו ימים מבלי שימאס לי. לא ראיתי אותו כמישהו מאיים, אלא כאיש-זאב חתיך במיוחד ובלתי-ניתן-להשגה, כמו כל שאר אנשי הזאב. כמו סטריידר.
משכתי בכתפיי ולאחר שלבשתי את הסווטשרט הכחול שלי, פניתי להבית בבנות. ג’יין הייתה לבושה במכנסי ג’ינס צמודים וחולצה צמודה גם כן עם ז’קט יפה מעל; הייזל לבשה שמלה קצרצרה עם גרביונים; שארלוט לבשה את הבגדים הכי יפים שלה בארון – מכנסיים מחויטות וחולצה מכופתרת. השלוש נראו רשמיות למדי – וג’יין אפילו נראתה קצת פחות משעממת וסבירה – בזמן שאני נראיתי כמו תמיד נורמאלית.
לאחר מכן הגיעה השעה, ויצאנו מהחדר. אית’ן חיכה לנו מחוץ למגורים, לבוש בבגדים חדשים, ריח של אמבטיה וכביסה נודף ממנו, ולאחר נשיקה ממושכת עם ג’יין, הלכנו לכיוון הכניסה. במגרש הכדורגל ראינו קבוצה של אנשי-זאב בצורתם הזאבית משחקים זה עם זה כדורגל-זאבי, ובנות מריעות מהצדדים. אף אחד לא החטיף לעברנו מבט, ואני שמחתי על כך.
הגענו לכניסה לקולג’, שם סטריידר כבר היה עם חבריו השומרים בחיל המשמר, אשר דיברו עימו וצחקו. כשאו אותנו מגיעים, הם השתתקו והסתכלו עלינו במבטים בוחנים, ושוב הרגשתי את התחושה הלא-נעימה הזאת כמו ששאנשי הזאב הסתכלנו עלינו בטקס.
“אתם מוכנים?” שאל סטריידר, מחייך חיוך מהמם כל כך עד שראיתי את ברכיה של שארלוט מפרכסות קלות ואת הייזל מתנשפת במהירות, פניה מאדימות.
הנהנתי במתח בזמן שהשאר אמרו “כן!” נלהב. ואחרי כמה רגעים, מצאתי את עצמי הולכת עם חבריי האנושיים, השומרים סביבנו וסטריידר בראש, לכיוון אחוזתו הזמנית של האלפא של המילניום.
פרק חמישי
הגענו לאחוזה שבגבעה השכנה תוך רבע שעה. בלעתי את רוקי כשראיתי את המבנה העצום מולי, עם דלתות גדולות, ולפידים משני צידן, כמו הטירה של דרקולה או משהו כזה. שעת הדמדומים גרמה לאחוזה להיראות אפילו יותר עצומה, עם אור השמש הבהיר גורם לאבני המבנה לבהוק.
נכנסנו דרך הדלתות לאחר שהשומרים בדקו שאין לנו איזשהו חומר נפץ או נשק, ומצאתי את עצמי באולם כניסה מפואר, עם תקרה גבוהה, חלונות עצומים, רצפת שיש בוהקת, ומדרגות מסולסלות בקצהו. מצמצתי כמה פעמים, מנסה לקלוט את כל הפרטים באולם, כמו דיוקני השמן על הקירות, או העובדה שיש מצלמות אבטחה בכל מקום. מודרניזציה-ועתיקות-יומין ביחד באותו מקום. זה היה מפליא ומוזר בו זמנית.
סטריידר ושאר השומרים הובילו אותנו למרכז האולם, שם השומרים נפרשו ברחבי החדר, ביחד עם שאר השומרים, וסטריידר נותר מלפנינו. שארלוט והייזל צייצו בהתלהבות וראיתי שהן בחנו את אחוריו של סטריידר. הן התלחששו על דבר מה, ולפי דריכותו של סטריידר, ידעתי שהוא שומע אותן, מאזין להן. כי כמו כל איש-זאב, השמיעה שלו הייתה מחודדת. הוא בטח שמע את הלמות ליבן המהירות. אבל הוא לא הסתובב, פניו נטועות קדימה, והנחתי שהוא מנסה להתעלם מהייזל ושארלוט, כמנסה להתעלם מיתוש מעצבן.
לאחר כמה דקות של המתנה מהולה בציפייה והתרגשות, שלושה אנשים ירדו במדרגות. נשימתי נעתקה בזמן שליבי נדם, כי האלפא של המילניום ירד במדרגות, לבוש בפשטות כמו יום האתמול, ושני אנשי-זאב מאחורי; אלברט, איש-הזאב שהיה איתו גם אתמול, ועוד אשת-זאב מרהיבה ביופייה, עם שיערה הבלונדיני-הכסוף, החלק והארוך וזוג עיניה החומות-ירוקות הכהות, ששיקפו את טוב-ליבה באופן שלא ראיתי אף פעם. כל האווירה שאפפה את האישה הייתה אווירה של טוב-לב, רוך, נועם וחום. תהיתי אם היא איזשהו סוג מיוחד של אנשי-זאב, כי האווירה הייתה כל כך חזקה, עד שחשתי שאני רוצה שהיא תחבק אותי או משהו מטריד כזה. שלא לדבר על כך שהיא הייתה חיננית כל כך, עם חיוך פרוש על פניה היפות וגופה הגבוה והרזה, שדוגמניות רבות היו הורגות בשביל לקבל.
האלפא הלך לעברנו, ידו מושטת לעבר סטריידר. השניים עשו שוב את החיבוק המוזר הזה שבנים עושים, וחייכו זה לעבר זה. המראה היה כל כך מושך עד שהרגשתי שדפיקות ליבי מואצות. עיניו האדומות הכהות של האלפא הובזקו לעברי לפתע, והרגשתי איך סומק עולה על לחיי, אך הוא הסתכל חזרה על סטריידר, ומייד הבנתי שדמיינתי את זה. או שאולי לא. אני באמת לא יודעת. למרות שמייד אחרי כן נחיריו התרחבו, כמרחרח שוב דבר-מה, ואני תהיתי מה לעזאזל קורה.
סטריידר פנה הצידה על מנת לאפשר לאלפא ולעוזריו לראות אותנו. האלפא הנהן לעברנו, חיוך קטן ומעט משועשע על פניו. “נעים להכירכם, בני-אנוש,” הוא אמר בקולו הנמוך והעמוק, רוך קל בקולו. “שמי הוא פרדריק רודס, כפי שראיתם בליל אמש, ואני הוא האלפא של המילניום. אתם יכולים לקרוא לי אלפא.” הוא החווה לעבר אלברט. “זהו אלברט לוגוס, עוזרי הבכיר, ואיש-זאב מסוג שליח, אשר אומר שיש לו יכולת טלפטית להעביר הודעות או מסרים לאנשים באמצעות המחשבה בלבד.”
לא ידעתי שישנם סוגים מסויימים לחלק מאנשי-הזאב, ולכן הסתכלתי על אלברט באור שונה עכשיו, כשידעתי על כישוריו. האלפא, בינתיים המשיך בדבריו. “וזוהי מריה אוליבר, והיא העוזרת המשנית שלי גם כן. היא אשת-זאב מסוג מרפאת.” הוא החווה לעבר הבלונדינית היפהפייה.
עכשיו זה הסביר למה היא הייתה כזאת טובת-לב למראה. שמעתי על מרפאים-זאבים בזמנו, וידעתי שהם לא יכולים לשנוא, כי מטרת קיומם הוא לרפא פצועים וחולים, שלא לדבר על לדאוג ליציבות נפשם של כל אחד שצריך אותם. הם יכולים רק לאהוב, לקבל ולחבק. משום מה, המחשבה על מישהו שיחבק, יאהב ויקבל אותי הייתה… נעימה.
“אתם בטח תוהים מדוע אתם כאן,” האלפא אמר, קולו מהדהד באולם הכניסה. “אני מתנצל, אך על כך לא אוכל לענות עד שלא ינתנו לי תשובות. אם התשובות ינתנו, אענה. אם לא יקרה דבר, נפרד לשלום.”
דבריו בלבלו אותי, וראיתי על פניהם של חבריי שגם אותם, אך האלפא לא נתן לנו זמן לחשוב על דבריו, עיניו האדומות פונות למריה. “עשי את מה שאת צריכה לעשות.” הוא פקד עליה בקול שקט, אפילו מעט רך. כי מריה נראתה כל כך שברירית, כל כך טובה, עד שלצעוק עליה לא בא בחשבון.
מריה חייכה את חיוכה הרחב והנהנה. מזווית עיני ראיתי את אית’ן מהופנט מיופיה של המרפאת. היא התקרבה לעברנו, ואמרה בקול סופרן מתנגן, “הסתדרו בשורה, יקירים.”
עשינו מייד כדבריה, ומצאתי את עצמי בין שארלוט לג’יין, כשהייזל ליד אית’ן, שליד ג’יין. מריה התחילה בהייזל, נעמדת מולה. היא עברה אותה בכמה סנטימטרים טובים, והניחה את אצבעה על מצחה של הייזל באופן פתאומים למדי. הייזל התנשפה בהפתעה. “אימרי לי את שמך, יקירה,” אמרה מריה, חיוכה עדיין על פניה, כמו שחיוכה של הייזל עדיין התנוסס על פניה שלה.
“ה-הייזל מילטון,” הייזל גמגמה.
מריה הנהנה. “עיצמי את עינייך עכשיו, ואל תפחדי.”
הייזל הנהנה, עדיין מהופנטת, ועשתה כבקשתה. היא עצמה את עיניה, ומריה, מייד לאחר מכן עצמה גם כן את עיניה שלה. דממה מוחלטת השתלטה על האולם, בזמן שכולם חיכו ל…משהו. לא ידעתי למה, אבל יכולתי לראות על פניהם של השומרים, סטריידר, אלברט והאלפא של המילניום שהם מצפים שמשהו יקרה.
אבל דבר לא קרה.
מריה ניתקה את אצבעה ממצחה של הייזל בבת אחת, והייזל פתחה את עיניה באיטיות. “תודה לך.” מריה קדה קידה קטנה לעברה, ועברה הלאה, לאית’ן. “שמך, בבקשה.”
“אית’ן בנסון.”
מריה עשתה את אותו הדבר איתו, ולאחר כמה רגעים של דממה מתוחה, דבר לא קרה והיא עברה הלאה, לג’יין, שאמרה לה את שמה – ג’יין סמית’ – ואז הגיעה אלי. להפתעתי, היינו באותו הגובה בדיוק. חיוכה של מריה נותר על פניה, והיא שאלה בקולה הרך והמתנגן, “אימרי לי את שמך.”
“אנג’לה וויין,” אמרתי, מנסה להרגיע את ליבי המפעם בחוזקה. מעולם אף אחד לא הסתכל עלי בישירות כמו אשת-הזאב הזאת. היא הסתכלה לי עמוק אל תוך העיניים, וזה נתן לי תחושה שהיא רואה מעבר לי, ישירות אל תוכי.
“עיצמי את עינייך, אנג’לה,” היא פקדה בנועם, ואני עשיתי כדבריה ועצמתי את עיניי. אצבעה נחה על מצחי, חמה משחשבתי, ואני חיכיתי.
לאחר כמה רגעים, הרגשתי משהו בתוכי זז. לא ידעתי מה זה בדיוק, אבל הרגשתי אותו זז באזור החזה שלי. אבל לפני שהצלחתי לפענח מה זה אצבעה של מריה הוסרה ממצחי ואני פקחתי את עיניי, וראיתי שהיא כבר עברה הלאה, לשארלוט, ושזו עונה לה, “שארלוט ג’ונסון.”
מצמצתי כמה פעמים, מודעת לכך שאני בטח נראית מטומטמת, ופניתי להסתכל על ג’יין, אית’ן והייזל, שגם הם נראו המומים. ג’יין יצרה עם שפתיה את המילים, “הרגשתם את זה?” והייזל, אית’ן ואני הנהנו באיטיות. כולנו הרגשנו את הדבר הזה זז בתוכנו, אם כך.
לאחר שמריה סיימה עם שארלוט, כי דבר לא קרה, היא חזרה למקומה לצד האלפא. “אני מבין,” האלפא אמר, קולו מעט מאוכזב. “אם כן, תשובות לא ניתנו. אתם רשאים לחזור.”
לא הבנתי לרגע מה הוא אמר, ואז, כשקלטתי, הרגשתי באכזבה מציפה אותי. זהו? אלו היו כמה דקות התהילה שלנו, האנושיים? עכשיו אנחנו כבר לא רצויים יותר כי… לא קרה כלום? מה לעזאזל קורה כאן?
“בואו אחרי,” סטריידר אמר, קולו גם כן מאוכזב ופניו מקורקמות באכזבה ועצבנות. האלפא, מריה ואלברט סובבו אלינו את הגב, והרגשתי כאילו סכין ננעצה בליבי, משום מה. הכרחתי את עצמי לסובב את גבי להם, כמו חבריי, ולהתחיל ללכת אחרי סטריידר.
משום מה, הסכין שבליבי גרמה לי להרגיש רע. פעם אחת אנשי-זאב שמו לב אלינו, דיברו איתנו, ועכשיו הם שולחים אותנו חזרה לעולם בו נהיה כמו אנונימיים לרוב האוכלוסייה. זה לא היה הוגן, שלא לדבר על מעצבן. ולפתע נתקפתי דחף לרצות ולשנות את המערכת, שיכירו בנו, בבני האדם, כשווים.
אז תשני את זה.
קפאתי במקומי בבת אחת, בטוחה שדמיינתי את זה. קול לא לחש לי אל תוך הראש כרגע… נכון? זה לא היה הקול שלי שחשב את זה. כלומר, זה היה נשמע כמו הקול שלי, אבל… לא שלי. יכול להיות שאלברט נכנס למחשבות שלי? אבל זה היה הקול שלי, לא? זה שלחשש לתוך ראשי ודחק בי לשנות את ה –
קו מחשבותיי נקטע בבת אחת כשחלונות אולם הכניסה התנפצו.
הייזל, אית’ן, ג’יין ושארלוט קפאו גם כן, ביחד עם סטריידר, ושארית השומרים. הסתובבנו בבת אחת לראות שגם האלפא, מריה ואלברט נעצרו, והביטו בקבוצה שלנו בעיניים פעורות. “חיזרו הנה,” האלפא פקד בבת אחת, עיניו גם כן מעט פעורות, אך הן חזרו לגודלן הרגיל בזמן שפניו הראו חוסר-הבעה שוב, ונחיריו התרחבו.
הלכנו לעבר האלפא, סטריידר מייד אחרינו, והרגשתי בהלמות ליבי החזקות. מה קרה הרגע? למה החלונות התנפצו? היום היה יום אביבי למדי – לא היו רוחות כלל! והקול הזה בראשי…
הגעתי למסקנה שהתחרפנתי סופית.
“מי מכם עשה את זה?” החווה האלפא לעבר החלונות המנופצים, קולו לא כועס אלא… מצפה. למה, הלוואי וידעתי.
אף אחד מאיתנו לא ענה, כי זו הייתה שאלה מטופשת. איך אפשר לשבור חלונות אם אנחנו לא קרובים אליהם בכלל או מכים אותם ממש חזק? וגם זה לא היה שובר את החלון לגמרי, כי החלונות כאן היו ענקיים.
“אני אשאל שוב,” עכשיו קולו של האלפא היה מאיים בזמן שהוא התקרב אלינו בצעדים איטיים ומדודים. “מי מכם עשה את זה?”
שארלוט צייצה בפחד; הייזל נראתה על סף דמעות; ג’יין החזיקה בידו של אית’ן כגלגל הצלה; אני הבטתי באלפא בחוסר אמון. איך מישהו יכול היה לעשות את זה, שלא לדבר על אנושיים כמותנו? אין לנו כוחות על כמו שלהם!
הרגשתי בזעם מתחיל להצטבר בתוכי, וניסיתי לדחוק אותו, ולא לתת לא לענות אל פני השטח. גם ככה יום-יום נאלצתי להיאבק בעצבים המתוחים שלי. לא הייתי צריכה אפיזודה כזאת כאן ועכשיו.
“תענו לאלפא על השאלה, בני-אנוש,” סטריידר אמר בחדות, יורק את המילים האחרונות כאילו הן קללה. הוא הביט בכל אחד ואחת מאיתנו, וכשמבטו נחת עלי, שופט ומתנשא ומלגלג, הרגשתי בזעם שבתוכי מאיים להתפרץ, ובנסיונות נואשים ניסיתי לדחוף אותו פנימה מאחורי הסורגים, אך לשווא.
“לא הכל זאת אשמתנו,” מצאתי את עצמי פולטת אל הדממה. “לא כל ‘בני-האנוש’ אשמים.” נימת קולי הייתה מרירה ונוזפת. ניסיתי למנוע מעצמי לדבר – לא האמנתי שאמרתי את זה! אסור היה לי לומר את זה בכלל-בכלל! מה נראה לי? מה עובר עלי?!
סטריידר והאלפא הביטו בי במבטים חדים. “מה אמרת?” האלפא התקרב אלי בצעדים איטיים, כטורף העוקב אחרי טרפו.
“תפסיקו להשתמש בכוח שלכם לאיים עלינו, אנשי-זאב דוחים שכמותכם!” צרחתי לפני שהספקתי לעצור בעצמי, ואימה השתלטה עלי ברגע שהרצפה החלה לרעוד, ואיתה כל האחוזה, שלא לדבר על המבטים ששלחו לי כולם באולם. האדמה רעדה יותר ויותר חזק, והרגשתי באימה מתגברת עלי, כשקלטתי שהדבר הזה שזז בתוכי קודם לכן, כשמריה נגעה בי, הולך וגדל, ומתפשט עלי, מציף אותי תחת תחושה של חום וקור בו זמנית, שמחה ועצב, וכל מיני רגשות מנוגדים ומעורבים.
התרחקתי כמה צעדים מכולם, מרגישה את עיניי נפערות באימה ותדהמה, בזמן שהרצפה המשיכה לפרכס בחוזקה. התמונות נפלו מהקירות, המנורות התעמעמו, ולפתע מצאתי את עצמי על ברכי וידי על הרצפה, מתנשפת ומתנשמת, זיעה על פני, וגופי רפה ממאמץ-יתר שלא הבנתי מניין נבע. רעידת האדמה הפסיקה בפתאומיות בדיוק כמו שבאה, ואני פלטתי יבבה.
“והנה קיבלנו תשובה,” קולו של האלפא חדר תחת מיליוני המחשבות שהתקיפו את מוחי. “ברוכה הבאה לעולם, רוח של כאוס, בלהה ואסונות.”
פרק שישי
העולם שונא אותי. לא הייתה לי דרך אחרת להגדיר את הסיטואציה אליה נקלעתי אם זה לא היה נכון. כי לשבת בחדר קטן, צפוף ומעט חשוך, כשאני ישובה על כסא עץ חורק מול האלפא של המילניום, סטריידר לאקספורד ועוד שלושה אנשי-זאב אדירי מימדים – חוץ מהנקבה, שהייתה פשוט יפה אך קטלנית – אשר לא התיקו את עיניהם ממני נחשב כמשהו רע ביותר. בחדר היה חלון אחד קטן, שהשקיף אל העיר, ומנורה משתלשלת מהתקרה. כמו חדר חקירות מחניק.
חמשת הזאבים הסתכלו עלי במבטים יוקדים וחודרים, ואני נטעתי את מבטי ברצפה, לחיי בוערות ממבוכה. לא אהבתי שמסתכלים עלי, והם פשוט המשיכו לעשות את זה, וזה הפחיד אותי. ישבתי בחדר הזה כבר שעתיים, והם פשוט דיברו ביניהם בשפה שלא הכרתי – אני חושבת שספרדית, אבל לא יכולתי להיות בטוחה – ושלחו לי מבטים מפעם לפעם. עכשיו הם רק הביטו בי, כאילו ציפו שיצמחו לי כנפיים מהגב או שאהפוך לחיפושית או משהו כזה.
וכמובן שפחדתי לשבור את הדממה המתוחה, כי הרי מי אני בכלל.
בכללי לא האמנתי שהייתה בי התעוזה לצרוח עליהם שבני-האדם לא אשמים בכל, או לקרוא להם “אנשי זאב דוחים”. עד עכשיו אין לי מושג למה עשיתי את זה – זאת לא אני. אני זועמת ושותקת, לא זועמת וצורחת כמו שעשיתי קודם. חוץ מזה, אני לא מבינה איך הצעקות שלי היו קשורות לחלונות מתנפצים ורעידות אדמה במדד של שמונה בסולם ריכטר.
והכי הטריד אותי היה השם שניתן לי על-ידי הוד רוממותו האלפא: רוח של כאוס, בלהה ואסונות. מה לעזאזל זה אומר? מה לעזאזל קורה כאן?
“אנג’לה וויין.”
בלעתי את רוקי והרמתי את מבטי לאלפא, עיניו האדומות בוחנות אותי ללא קץ. “כן, אלפא?” אמרתי בקול קטן כל כך, עד שאני בקושי שמעתי את עצמי. גופי היה דרוך וקפוא, ידי מלופפות סביבי בניסיון להחזיק את עצמי ישר על הכסא.
“את מודעת למה שעשית,” המשיך האלפא, מצמצם את עיניו. “מה יש לך לומר בנידון?”
התכווצתי מעט, נוטעת את מבטי ברצפת הפרקט. “אני לא יודעת,” לחשתי. “אני לא מבינה מה אני קשורה לרעידות אדמה או למה-שזה-לא-יהיה. אני לא יודעת מה לומר בנידון.” התכווצתי שוב.
האלפא נאנח, ומזווית עיני ראיתי אותו פונה להביט בארבעת חבריו. הוא אמר להם משהו בשפה הזרה, והם הנהנו בראשם, בזמן שסטריידר נראה שקוע במחשבות. “אני הולך לשאול אותך שאלות ואת הולכת לענות לי עליהן,” האלפא אמר לפתע וחזר להסתכל עלי, הבעתו שוב בלתי ניתנת לקריאה.
בלעתי את רוקי פעם נוספת והנהנתי.
“מיהם הורייך?” הוא ירה בבת אחת.
צמרמורת מאימה חלפה בגופי. “אני לא יודעת,” מלמלתי. “אימי ילדה אותי בבית היתומים בו גדלתי עד שהגעתי לגיל שמונה-עשרה, ונפטרה כמה דקות לאחר הלידה – או לפחות כך סופר לי. לא ידעו להגיד לי מיהו אבי.”
“כמה זמן את כבר חיה?” הוא המשיך הלאה, לא מופתע בכלל מהמידע.
נדרכתי במקומי. “תשע-עשרה וחצי שנים.”
“מהן שאיפותייך?”
זו שאלה שהפתיעה אותי, ומצאתי את עצמי מרימה את מבטי אליו בחוסר-אמון. “מה זה עניינך?!” פלטתי לפתע, מרגישה בזעם חוזר בעוצמה מלאה, ואיך פני מתחילות להאדים. לפני שמישהו מהם הספיק לומר משהו, הרצפה החלה לרעוד. פחד הזדחל לקרבי, וניסיתי להרגיע אותו בכל דרך אפשרית. הרצפה רעדה אפילו יותר, ואני ניסיתי לדחוף את הזעם פנימה, אפילו שהחל להשתלט עלי כמו בפעם הקודמת, ולנסות ולגרום לרצפה להפסיק לרעוד –
וברגע שחשבתי על כך, רעידת האדמה נגמרה. מצמצתי באי-הבנה, מנסה לקלוט מה עשיתי כרגע. הזאבים הסתכלו עלי בהבעות תדהמה, ואפילו האלפא נראה מעט מופתע ממה שקרה. “מה עשית?” הוא שאל, קולו הנמוך כמו ליטוף.
הרגשתי ברעד מסוג שונה לחלוטין עובר בי, ותהיתי שוב, מה לעזאזל עובר עלי?
“א-אני לא יודעת,” מלמלתי, מסמיקה לפתע ומשפילה את מבטי. “עצבנת אותי וזה גרם לאדמה ל-לרעוד, ו… זה נעצר.”
“איך זה נעצר, אנג’לה?”
כשהוא אמר את שמי, כמו ליטוף נוסף, הרגשתי שאני נמסה, וזה הרגיז אותי, ולא את המשהו האחר הזה בי שמתעצבן ומרעיד את עולם. למה יש לי חוסר שליטה בגוף שלי היום? מה המריה הזאת עשתה לי כשנגעה במצחי?
“אני… רציתי לגרום לזה לעצור.” עצמתי את עיניי, מרגישה לפתע חולשה. “למה אני כאן?” שאלתי בלחישה. “למה אתם מתחקרים אותי? למה יש בי עוד… מישהו, או משהו, שמרעיד את היקום כשהוא מתעצבן, או מנפץ חלונות? למה… אני?” פקחתי את עיניי להסתכל על האלפא.
הוא לא ענה, ורק התקרב אליי בצעדים קצובים. בלעתי את רוקי בפעם המליון באותו ערב, ונדרכתי כשהוא היה סנטימטר ממני. הוא התכופף לפתע על רגליו, מסתכל לי בגובה העיניים. הוא היה קרוב יותר, ודעתי הוסחה כשראיתי כמה עיניו אדומות, וכמה שיערו נראה נעים למגע. עורו גם כן היה מושלם, והוא כולו היה מושלם, כל כך חזק, מאיים, חתיך, סקסי, לוהט, עם אף מהמם, ושפתיים שגרמו לי לרצות לנשוך אותן –
“אני מבטיח להסביר הכל,” הוא אמר בקול רך באופן מפתיע, והרגשתי איך לחיי בוערות. אחת מידיו הורמה לראשי, והתכווצתי קצת שהניח אותה על לחי. בבת אחת, מבלי שבכלל חשבתי שזה יקרה, חשמל זרם מהמקום בו הוא נגע ישירות לליבי ולמקום נמוך יותר, אינטימי יותר. לא ידעתי מה זה היה, אבל זה הפחיד אותי, ולא יכולתי לדעת אם גם הוא הרגיש את הזרם החשמלי הזה, כי פניו נותרו פני-פוקר, אם כי התרככו מעט.
שפתיי היו יבשות וקולי צרוד כששאלתי, “עכשיו?”
ולפתע האלפא של המילניום חייך לעברי, והרגשתי כאילו כל עולמי החשוך הואר פתאום. החיוך גרם לעיניו להיראות נוצצות, ולפניו להיראות סקסיות ומחוספסות אפילו יותר. הרגשתי איך עיניי נפערות בפליאה, לאור המראה הזה שלו, ולרגע שכחתי שיש איתנו אנשים בחדר. “לא עכשיו,” הוא אמר באותו קול רך שגרם לי לרצות להנמס באופן מוחלט. “אבל מאוחר יותר, כשתרגישי… יציבה. כרגע את נסערת, והרגשות שלך בסערה בגלל מה שקרה – אבל כשכל זה יעבור, ההסברים יבואו. אני מבטיח.”
מצאתי את עצמי מרימה את ידי בשביל לגעת בגב-ידו, אשר עדיין הייתה על לחי, חמה ונעימה, וברגע שנגעתי בו עם ידי, עוד זרם חשמל חלף בגופי, גורם לשיערותי לסמור ולעור ברווז. “אתה מבטיח.” אמרתי בשקט, שפתיי עדיין יבשות, וגרוני יבש גם כן.
“אני מבטיח.” הוא אישר, ידו מתקשחת, לסתו ננעלת, חיוכו נופל, הבעתו מעט נוקשה. ובבת אחת, כל הנוקשות והחיספוס הזה שלו, או העובדה שהוא הבטיח לי משהו, אחרי שתשע-עשרה וחצי שנים אף אחד לא הבטיח לי דבר, או שאם הבטיחו לי לא קיימו את ההבטחות האלו, השלכתי את זרועותיי סביב צווארו ונפלתי עליו בחיבוק. אך כמובן, הוא היה חזק ממני, ולא נפל על הרצפה, אפילו כששבעים-ושלוש ק”ג הוטחו עליו. במקום זאת הוא רק התקשח עוד יותר, בזמן שאני טמנתי את ראשי בשקע שבין צווארו לכתפו, שיערי פרוע סביב ראשי, ולאחר כמה רגעים של שתיקה מעט מתוחה ומופתעת, הוא כרך את זרועותיו סביב מותני השמנמנות. הוא התיישב לגמרי על רצפת החדר, אוסף אותי בין זרועותיו ורגליו, ואני מצאתי שאני מרגישה… בטוחה שם, עטופה בגופו. כל הגוף שלי היה רגיש פתאום, עור ברווז מתפשט בי כשהרגשתי בגופו על גופי. חשמל סטטי זרם בי באופן בלתי נשלט, וליבי פעם בחוזקה, והרגשתי שחם לי. אבל כל זה היה כעין וכאפס לעומת תחושת ההקלה והבטחון שחשתי בזרועותיו.
גופי בבת אחת נרפה, שפוך, והרגשתי איך חום גופו, שהיה חם במיוחד אפילו יחסית לאנשי זאב, עוטף אותי שכבה אחר שכבה, ואיך עיניי נעצמות, וכל דאגה נעלמת מראשי. לאט-לאט הרגשתי איך העייפות של היום מצטברת בתוכי, ואיך אני שוקעת בשינה.
נרדמתי כשזרועותיו של האלפא של המילניום כרוכות סביבי, ריחו כמו של יערות טרופיים מדגדג את אפי, חום גופו כמו שמיכה חמה על גופי, ועורו בעורי.
*
התעוררתי כשאני שוכבת על משהו רך. הכרחתי את עצמי לפקוח עת עיניי, אפילו שעפעפי כבדו עלי, וראיתי שאני מכורבלת בשמיכה פוך חמה יותר מכל שמיכה אחרת שאי פעם הרגשתי, ומזרן של מיטה זוגית אשר היה רך עם סדיניי משי מלטפים.
הסרתי חלק מהשמיכה מעלי, ומצאתי את עצמי בוהה בתקרה גבוה. קמתי מעט, וראיתי שאני שוכבת במיטת אפיריון מפוארת בחדר ענק ומפואר גם כן, עם ארון-קיר, שולחן קטן, נברשת מלכותית, וחלון גדול למרפסת עגולה. התיישבתי לחלוטין על המיטה, המומה מהמראה מולי. אור מעומעם בקע מחלון המרפסת, וראיתי שזו הייתה הזריחה. ישנתי פה כמה שעות טובות, עם כך.
לאחר שהתמתחתי, כל מאורעות הערב הקודם חזרו בבת אחת לזכרוני. אני זועמת, מנפצת חלונות ומרעידה את האדמה; אני קוראת לאנשי-הזאב דוחים; אני בחדר חקירות; אני משליכה עצמי על האלפא של המילניום ומחבקת אותו חזק; אני נרדמת על האלפא של המילניום; אני מרגישה משיכה עזה כמותה לא חשתי מעולם כלפי האלפא של המילניום…
בבת אחת פני האדימו מבושה ואני טמנתי אותן בידיי. אלוהים, מה לעזאזל עבר עלי? איך פתאום, מנערה שקטה שכועסת בשקט ומנסה לשרוד את החיים האלה, הפכתי לנערה היסטרית וזועמת, שלא איכפת לה מלפתוח את הפה, ומנפצת את העולם?
שלא לדבר על איך שנפלתי על האלפא, כאילו אני איזו נערה חסרת אונים. האשמה בערה בי אפילו יותר, הפעם מהולה במבוכה.
אבל המחשבות המביכות נעלמו מייד כשאלפי שאלות תקפו את ראשי. למה אני כאן? למה כשאני זועמת אני מרעידה את האדמה? מה מריה עשתה לי כשנגעה בי? איפה האלפא, ואיפה התשובות?
והכי גרוע – מה אני בכלל?
דלת החדר נפתחה באותו הרגע, ואל החדר נכנסה אשת הזאב היפה והקטלנית למראה אשר הייתה בחדר החקירות קודם לכן. כשראתה שאני ישובה על המיטה וערה, היא חייכה חיוך מעט מריר. “בוקר טוב, ילדה,” היא אמרה בטון ששידר שהיא מזלזלת בי ובהיותי אנושית… אם זה מה שאני בכלל. כבר לא יכולתי להיות בטוחה.
“בוקר טוב,” מלמלתי בשקט, משפילה את מבטי.
“פרד שלח אותי אלייך,” היא הסבירה, נכנסת אל תוך החדר עוד יותר ומתקרבת אלי. שמתי לב שהיא לבשה מכנסי ג’ינס קצרים, מגפיים חומות עד הירך וחולצה לבנה והדוקה מתחת לז’קט עור שחור. היה לה שיער שחור כהה כל כך, עד שנדמה כחול, וזוג עיניים בצבע חום-כחול מהמם. היא הייתה רזה וגבוה עם קמירוים איפה שצריך, ועורה היה בגוון מוקה שנראה מעט זוהר. כל כך יפה, ועם זאת, היא נראתה כל כך מפחידה.
“אה,” פלטתי בסתימות. “מה?”
האישה התיישבה על קצה מיטתי, לצידי. “אני סאמנת’ה, אבל את יכולה לקרוא לי סאם,” היא הציעה בחצי חיוך. “אני אחת משומריו האישיים של פרד. השניים האחרים, אלו שראית אתמול, הם גרג וברום. את סטריידר מן הסתם את מכירה.”
“אה… פרד?” הסתכלתי עליה בבלבול.
היא גלגלה את עיניה. “זהו שמו הפרטי של האלפא – פרדריק. כולם קוראים לו פרד.” היא משכה בכתפיה כאילו זה לא עניין גדול. אבל הגוף שלי החליט שכן, וקנאה יוקדת חלפה בתוכי. למה לסאמנת’ה הזאת מותר לקרוא לי בשמו הפרטי, שלא לדבר על שם חיבה, והוא פקד עלי לקרוא לו ‘אלפא’?!
דחפתי את הרגש הזה לצד, והוקל לי לגלות שהיכולת הזאת שוב נמצאת בתוכי, שלא כמו בליל אמש, בו איבדתי את השליטה בעצמי לחלוטין. “אז למה הוא שלח אותך הנה?” שאלתי, ושמתי לב ששיניי חשוקות ולסתי נעולה.
סאמנת’ה הרימה גבה, ושלבה את ידיה. “אני כאן בשביל להסביר לך מה את, מה קרה אתמול, ובלה, בלה, בלה.” היא גלגלה את עיניה. “פרד עסוק בענייני אלפא למיניהם, אז אני הולכת להסביר לך במקומו.”
“טוב.” אמרתי בטון מאשים ללא סיבה.
היא חייכה חיוך קטלני. “תשמרי על הפה שלך, ילדה. אני, שלא כמו פרד, לא אחוש בשום חרטה או אמפתיה כלפייך, ואם תעצבני אותי יותר מידי…” ציפורני ידה לפתע התארכו, ונהפכו לטפרי-זאב. ראיתי אנשי-זאב עושים זאת קודם – בשביל לאיים, להפחיד, או לתקוף, אם הם לא רוצים להשתנות לצורה הזאבית שלהם.
האישה הזאת הייתה בהחלט מפחידה. לכן נשכתי את לשונה והנהנתי הנהון קטן. חיוכה התרחב. “יופי. ועכשיו, תהיי בשקט במהלך ההסבר. בסוף, אם יהיו לך שאלות, תשאלי. אבל עד אז, תסתמי את הפה. מובן?”
הנהנתי שוב, נשענת על הקיר מאחורי. חיוכה נמחק, ופניה הרצינו. ואז היא פצתה את הפה, ואני ידעתי שסוף סוף, אקבל הסברים.
פרק שביעי
נשכתי את שפתי בחוזקה, מכריחה את עצמי לסתום את הפה בזמן שסאמנת’ה נטעה את מבט בקיר שממול בהבעה אדישה, ודיברה. “בשביל שתביני על מה הכל מדובר, את צריכה להבין מה זו רוח,” היא פתחה, קולה יבש ומונוטוני, כאילו היא משננת טקסט למבחן. “ישנה ההמצאה האידיוטית של בני האדם הנקראת ‘רוח רפאים’, אך זוהי סתם אגדה. הרוח שנמצאת בתוכך, נקראת רוח-נשמתית. ‘ספיריט’.” היא לכסנה לעברי מבט. “את מבינה את זה, וויין?”
כאילו שאני באמת מאמינה במה שהיא אמרה עכשיו. אבל הנהנתי כדי שהיא תמשיך. היא השיבה את עיניה החומות-כחולות לקיר, והמשיכה. “רוחות הן נדירות ביותר. הן אלו שהתחילו את העולם, אלו שיצרו הכל, אבל לאט-לאט נעלמו ככל שהאנושות התפתחה ואנשי-הזאב גם כן. בסופו של דבר, אף אחד לא שמע מהן יותר, וחוקרים סברו שהן התמזגו עם החידושים והפיתוחים של העולם. אך, כפי שניווכחנו לדעת, זה לא נכון, או ליתר דיוק, לא מדוייק.”
“אני לא מבינה,” פלטתי לפני שיכולתי לעצור בעצמי, ומייד השפלתי את עיניי כשהיא ירתה לעברי מבט זועף.
“אמרתי לך לא לשאול שאלות,” היא חרקה שיניים. “אז תסתמי את הפה ותני לי להסביר.”
בלעתי את רוקי, מהנהנת בנוקשות. “יופי,” היא הטיחה. “עכשיו, תביני. רוחות נוצרו על-ידי איזושהי יד עילית כלשהי, אשר דתות רבות מתווכחות על מה היא – יכול להיות אלוהים, או אללה, או כל דבר אחר, תלוי באיזו דת את מאמינה – ומטרתן היא ליצור איזון בעולם. אבל כשבני-האדם ואנשי-הזאב החלו לקדם את העולם ולאזן אותו בעצמם, הרוחות התפוגגו, מותירות לנו את העבודה השחורה של האיזון.
“המצב היה טוב למשך מאות-אלפי שנים, אפילו שפה ושם האיזון הופר מעט, עד שהגיעה שנת אפס, אשר ממנה מתחילה הספירה. בשנה זו, איזון העולם הופר באופן ניכר, והחל מאותה שנה, רוחות הופיעו שוב, אבל… לא בדיוק איך שהן היו פעם.” פניה של סאמנת’ה התקשחו לפתע. “בכל פעם שקרה אירוע דרסטי ששינה את העולם מן הקצה אל הקצה, נולד בן-אנוש, ואיתו רוח אשר קשורה איכשהו לאירוע ויכולה לאזן אותו. אנחנו יודעים אך ורק על שלושה אנשים כאלה אשר הם אלו שנתנו בידינו את המידע הזה, ואנחנו מחפשים אחר עוד. זו הסיבה למה פרק עושה סיבוב בעולם – הכל בשביל למצוא עוד רוחות.
“הדוגמא הכי מפורסמת שיש לי לתת לך זה בחור בשם אפולו, אשר נולד בשנת 269 לספירה,” סאמנת’ה הסמיקה מעט לפתע. “בשנה זו הייתה ‘השריפה הגדולה’ אשר הובילה להרס של כשלושת-רבעי מהעולם. עקב כך, נולד אפולו, בחור יווני, אשר גילה החל מהרגע שהוא זוכר את עצמו שהוא שולט באש באופן מוחלט באמצעות מחשבה בלבד. בימינו קוראים לזה ‘פיירוקינזיס’.” האודם בפניה העמיק. “אני מניחה שאת מבינה למה הרוח של האש נמצאת בתוכו. השריפה ההיא הובילה לחוסר איזון, ולכן אפולו נולד.”
הסתכלתי עליה כמה רגעים, מנסה לעכל את המידע. רוחות? פיירוקינטיקה? למה לעזאזל היא חושבת שאני אאמין לשטויות כאלו?! “את עובדת עלי.” מלמלתי מתחת לאף.
היא שלחה לי מבט יוקד. “את לא חייבת להאמין לי, בת-אנוש מפגרת,” היא התפרצה. “המטרה שלי היא רק לספר לך את האמת – בין אם את מאמינה בה או לא!”
קמצתי את ידיי לאגרופים לפני שארצה לסטור לה מרוב עצבים. סאמנת’ה חייכה חיוך רע כשראתה את המאמצים שהבעתי בשביל לשמור על הזעם שלי בפנים. “בכל אופן,” היא אמרה בשביעות-רצון. “אפולו הוא אחד משלוש הרוחות היחידות עליהן אנחנו יודעים. ועכשיו, יש גם אותך, רוח של כאוס.” היא שלבה את ידיה, מסתכלת עלי במבט שאתגר אותי רק לזלזל בדבריה.
לא יכולתי להשאר נטועה במקומי. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בחדר במעגלים, מנסה לספוג את המידע הבלתי הגיוני בעליל הזה. כי רוחות לא קיימות – רוחות רפאים או “רוחות-נשמתיות” כמו שאשת-הזאב הזאת קראה לזה. זו חייבת להיות בדיחה!
ומצד שני, איזה מן הסבר אחר יכול להיות לכך שכמעט וגרמתי לאחוזה הזאת להתמוטט? כי לא משנה מה, מה שקרה בליל אמש פשוט לא סביר, או לא נתפש על הדעת.
סאמנת’ה גחכה לפתע. “חשבתי שכבר תשאלי שאלות בשלב הזה, כמו ‘למה הרוח בחרה בי’? או ‘מה קרה לפני תשע-עשרה וחצי שנים שאני נולדתי’?” היא הביטה בי בריכוז.
לכסנתי את מבטי לעברה, כורכת את ידיי סביבי בשביל לנסות ולהגן על עצמי מפני הקור שתקף אותי לפתע. “אני לא מאמינה לשום מילה שלך,” החלטתי להיות כנה, אפילו שאשת-הזאב הזאת הפחידה אותי וגרמה לשיערותיי לסמור. “אז אין לי גם שאלות לשאול אותך.”
היא חשפה שיניים פתאום, עיניה משתנות מצבען החום-כחול לתכול בוהק. קפאתי במקומי, מסתכלת על עיניה בתדהמה, עיניי שלי נפערו לרווחה באי-אמון למראה עיניה הבוהקות. בלעתי את רוקי, והתחלתי ללכת הרחק ממנה – כשעיניו של איש-זאב משנות צבע, זה אומר שהזאב שלהם קרוב לפני השטח, ומרוב זעם או רגש חזק אחר עיניו משתנות לצבע העיניים שלו בתור זאב, כמו שקרה הרגע לסאמנת’ה.
זה רק אמר שהיא הייתה זועמת. מאוד זועמת. היא החלה לפסוע לעברי, עיניה נטועות עלי כמו מסמנות לי על המצח מטרה. “אז תתחילי להאמין,” קולה היה נמוך פי כמה וכמה מקולה הרגיל. “כי זו האמת, ילדה.”
המשכתי ללכת לאחור בפחד, גופי רועד מעט, עד שלפתע גבי הגיע לקיר הנגדי. אוי לא, חשבתי בפאניקה. היא הולכת להרוג אותי –
דלת החדר נפתחה לפתע, ומריה, אשת-הזאב המרפאת, נכנסה פנימה, עם מגש בידיה מלא באוכל. כשראתה את המצב בחדר, פניה היפהפיות פנו לעבר סאמנת’ה והיא אמרה, “סאם, אני מציעה שתלכי.”
“לא.” מילה אחת נחרצת יצאה מפיה של סאמנת’ה, פניה נהפכות לאנימליסטיות מרוב זעם.
“סאמנת’ה לורנס.” קולה של מריה היה לפתע עיקש. “צאי מהחדר.”
סאמנת’ה הפנתה את עיניה הבוהקות ממני אל עבר מריה. “את לא תגידי לי מה לעשות!” היא נבחה.
“צאי.” מריה עמדה על שלה, עיניה הירוקות-חומות נהפכות לפתע ירוקות בהירות, המסמלות על הזאבה שלה. אבל היא, בניגוד לסאמנת’ה, לא נראתה מפחידה, אלא רק חמורת-סבר.
סאמנת’ה נהמה, אך אפשר הי לראות שאפילו במצבה היא מכבדת את המרפאת. היא יצאה מהחדר, טורקת אחרי את הדלת בכזו עוצמה עד שהרגשתי את הקירות נרעדים. עיניה של מריה חזרו לצבען הרגיל, שיערה הכסוף והחלק מתנפנף מאחוריה בזמן שהתקדמה לעבר המיטה והניחה את המגש על השידה שלצידה. “בואי,” היא אמרה בקול רך, מסתכלת לעברי עם חיוך מהמם על פניה.
הרגשתי לאט-לאט איך הפחד מסאמנת’ה עוזב אותי, והתקרבתי אליה בצעדים חוששים. “התיישבי,” היא פקדה באותו טון נעים, מורה לי על המיטה. עשיתי כדבריה, מרגישה כאילו בלעתי את לשוני. “ועכשיו תאכלי.” היא החוותה בידה על המגש המלא בכל-טוב.
לקחתי ממנו בידיים מעט רועדות כריך-טוסט עם חמאה וגבינה צהובה ונגסתי בו. מריה נראתה כאילו רווח לה, והיא נאנחה. “אל תדאגי לגבי סאם,” היא אמרה ברוגע. “היא אולי נראית מאיימת, אבל יש לה נשמה טובה, אפילו אם יש לה בעיות-כעסים קשות.” היא חייכה חיוך מעודד.
השפלתי את מבטי ממנה. רק להסתכל עליה כאב לי מרוב שהיא הייתה יפהפייה. “זה נכון?” פלטתי בפה מלא, מסמיקה מעט ממבוכה.
היא הטתה את ראשה הצידה בבלבול. “מה נכון?”
“כל סיפורי הרוחות האלו שהיא אמרה.” מלמלתי, מסיימת את הטוסט שלי בכמה ביסים נוספים.
“כן,” מריה אמרה בישירות לה לא ציפיתי. “אני יודעת שקשה להאמין לדבר שכזה – אבל כשתפגשי באפולו, את תפנימי את כל שסאם אמרה.” היא חייכה חיוך עצוב לפתע. “למרות שאת יכולה בעצמך להרעיד שוב את האדמה ולראות שהיא לא סתם ספרה לך עלילות.”
הסתכלתי עליה באי-הבנה. “למה את עצובה?” שאלתי אותה, לוקחת את כוס השוקו מהמגש ולוגמת ממנו.
מריה מצמצה כמה פעמים, פתחה את פיה לומר דבר-מה כשדלת החדר נפתחה שוב וקטעה אותה. ידי קפאה על הכוס בה אחזתי כשסטריידר לאקספורד נכנס פנימה. “אה, יופי,” הוא אמר ביובש כשראה אותי. “כבר סיפרו לך הכל.” הוא הביט במריה בחיוך הזה שלו שהפיל אלפי בנות לרצפה. “אם כך, אז הגיע הזמן לזוז.”
“היא עוד לא יודעת הכל, סטריידר,” מריה נעמדה, מביטה בסטריידר ללא סומק על פניה – פעם ראשונה שאני רואה תגובה כזאת מאישה, ועוד ממישהי כמו מריה, אשר נראתה באמצעי שנות העשרים לחייה אם לא פחות. סטריידר הצליח להרטיט לבבות של נשים מכל הגילאים, ועצם העובדה שהוא לא הצליח לעשות זאת עם מריה גרמה לי להבליע חיוך-ניצחון.
“אז למה אנחנו מחכים?” שאל סטריידר בהבעה תמימה כביכול, מלכסן מבטו לעברי ומחמיץ פנים. כן, גם אני לא סובלת אותך, אידיוט נפוח, כך שזה הדדי.
“לפרד,” מריה אמרה בפשטות. “לא נראה לי שאנג’לה תקשיב למישהו אחר מלבד פרד. היא גרמה לסאם לאבד-את-זה.”
סטריידר הרים גבה לעברי. “אני יודע שסאם היא חמומת ראש, אבל לא עד כדי איבוד-שליטה,” הוא שרק בהערכה. “לא ידעתי שיש לך את היכולת לגרום לה לזעום עד כדי זאבות, אנג’י.” הזלזול והלגלוג בהם אמר את שמי, או ליתר דיוק את הכינוי שהדביק לי, גרמו לי לצמצם את עיניי.
“אל תקרא לי אנג’י.” סיננתי לעברו, מרגישה לפתע משהו נע אצלי בפנים, כאילו הוא קם-לחיים לפתע עכשיו שאני כועסת. “אני לא חברה שלך או אחת מהזנזונות שלך.”
סטריידר נראה מופתע שאמרתי לו משהו שכזה, ומריה עצמה פערה את עיניה מעט. “היי, הן לא זנזונות,” סטריידר חייך חיוך-מגחך שהאיר את פניו היפות וקגרם לי לרצות לתת לו אגרוף. “הן אלו שרוצות להכנס לי לתוך המכנסי – “
הוא לא הספיק לסיים את המילה האחרונה ולפתע הרגשתי איך גל חד של זעם חולף בגופי וגורם לחלון המרפסת להתנפץ ולרוח אלימה לנשוב פנימה. עוצמת הרוח התחזקה עם כל מאית-שנייה שעברה, והרגשתי אותה על גופי, מקפיאה אותי. אך מצמוץ אחד, ולא ראיתי כלום מלבד שחור, והזעם היה כל שחשתי בו.
לא שמעתי כלום. לא ראיתי כלום. לא חשבתי כלום. רק חשתי בזעם, ואולי אפילו בצחוק מבעבע בגרוני. ואז, אחרי נצחים, פקחתי את העיניים.
מצאתי את עצמי שכובה עם פני על הרצפה, גופי רפה, סחרחורת משתלטת על גופי, עיניי רואות מטושטש, ורגשותיי מעומעמים. לא חשתי בכלום מלבד חלילות, כאילו כל הרגשות שלי יצאו החוצה כשנתתי לזעם להשתלט עלי שוב.
מרחוק שמעתי קולות שקטים וממלמלים. רציתי להרים את ראשי, רציתי לזעוק לעזרה, להגיד להם שמשהו לא בסדר איתי, אבל לא יכולתי. שריריי לא נענו לבקשותי. מיתרי קולי סרבו לנוע. הכל הרגיש כל כך חלול, כל כך רע…
עד שלפתע מישהו לפת בשיערי, מרים אותי באמצעותו. הכאב החד שנבע מכך גרם לי למצמץ, ולטשטוש להיעלם מראייתי. ומצאתי את עצמי מסתכלת לתוך עיניו האדומות הבוערות של האלפא של המילניום.
פרק שמיני
“סטריידר,” האלפא – פרד – אמר בקול חד. “לך תביא לי מים. גרג, אני צריך שתקרא לאלברט. ברום – חכה במשרד שלי לשיחה מאפולו, וקח איתך את סאמנת’ה. מריה, אני צריך שתרגיעי אותה.”
רחש נשמע, אבל לא יכולתי להתמקד עליו, כי עיניו האדומות של האלפא בלעו אותי. מצאתי את עצמי לא יכולה להתיק את עיניי מהן, והוא המשיך להסתכל עלי, ידו עדיין לופתת את שיערי בכוח. “אנג’לה,” הוא אמר בקול נמוך ומחוספס יותר, על סף הנהמה. “אני צריך שתצאי מההלם.”
שפתי יבשו, גופי לא יכול היה לזוז, כולי הייתי רפויה, ולפתע הרגשתי בסחרחורת מתגברת, ובחשכה מתגנבת לראייתי, עם כל מיני נקודות באוויר…
אך לפני שהספקתי לעצום עיניים מישהו השפריץ לי מים על הפנים. קול אחר נהם משהו לא מובן, ואז מצאתי את עצמי שוכבת בזרועותיו של האלפא, סטריידר מצידי השני, כוס מים בידו, והוא מזעיף פנים בזמן שהוא מרטיב את ידו במים ומתחיל ללטף את מצחי, ואז לחיי, כאילו הייתי כלבלב. מריה הייתה ליד סטריידר, ידה הענוגה לוחצת את חזי, ואפילו אלברט היה שם, ידיו לוחצות על רכותי. הרגשתי לפתע קלסטרופובייה, כשאני מוקפת ככה על-ידי ארבעה אנשי זאב, ונשימותיי החלו להתקצר.
“לעזאזל,” שמעתי את האלפא מקלל. “מה לא בסדר איתה, מריה?”
ֿ”א-אני לא בטוחה,” מריה לחשה ואני הרגשתי איך פעימות ליבי מאיצות. “הרגשות שלה חסומים. הרוח שלה נלחמת בי.”
“איפה אפולו המזדיין כשצריך אותו…” סטריידר סינן.
“היא מאבדת את זה,” קולו השקט של אלברט, בזמן שזיעה נגרה על פני. “ואני לא מצליח להגיע לה למחשבות – “
הרגשתי לפתע תחושה חדה של פלישה לתוך ראשי, וצרחה של כאב וזעם יחד נקרעה מגרוני באופן כמעט חייתי. הכאב לפתע תקף את כל חלקי גופי, והתחלתי להתפתל, לבעוט ולשלוח אגרופים לכל כיוון. המשכתי לצרוח ולצרוח, ולפתע הרגשתי את הכל רועד, והיסטריה תקפה אותי גם כן. פחד עקב מייד אחרי כן, ואיתו עוד אינספור רגשות ותחושות נוספים שקודם לכן היו נעולים, ועכשיו יצאו לאוויר החופשי.
רגע בודד של מחשבה צלולה גרם לי לצרוח עליה, “החוצה!” לפני שכל מחשבה קוהרנטית נמחקה ממוחי. לא ידעתי אם הייתי כבר בחוץ, או שמא עדיין בפנים, אבל ידעתי שאני לא יכולה לשאת זאת. הכאב גרם לנשימת להתקצר, לרגשות שלי להתערפל, לסעור כמו שבשבת ביום חורף. שמחה, עצב, חלחלה, זעם, יגון, צחוק, אושר, דכאון – הכל ביחד, יצרה אצלי סערה, ורציתי שהסערה הזאת תצא ממני ותניח לי לנפשי.
אז תוציאי אותה.
בקושי חשבתי כששמעתי את הקול של הדבר הבלתי מוסבר בתוכי. ומבלי יכולת מחשבתית, עצמתי את עיניי חזק, והרפיתי מהרגשות והתחושות אותן ניסיתי לשמור בפנים.
רעש אימתני כמעט וגרם לי לאבד את חוש השמיעה. שמעתי קולות, שמעתי צרחות, הרגשתי בקור-כלבים, ושוב לא ראיתי כלום. הרגשתי איך גבי מתקשת על המשטח עליו נחתי, ואיך עורי נמתח מעל בשרי, גופי נמתח באופן תזזיתי וכמעט לא טבעי.
ואז – דממה.
הכאב נדם, החשכה התפזרה, ומחשבותיי התבהרו. הרגשתי איך אני חוזרת לעצמי לאט-לאט, ואיך אני מתחילה להרגיש שוב את גופי.
שכבתי על דשא ירוק וזח. גופי היה זרוק ברפיון על האדמה, עיניי נשאות אל השמיים המלאים בעננים כהים. לקחו לי כמה רגעים להבין שאני רטובה לחלוטין, ושגם הדשא עליו שכבתי רטוב.
קמתי באיטיות לכדי ישיבה, והסתכלתי סביבי. עיניי נפערו לרווחה בתדהמה כשראיתי שאני נמצאת במרכזה של מדשאה יחסית גדולה, ושברדיוס של כשלושים מטר ממני עמדו שבעה זאבים גדולים, מקיפים אותי במעין מעגל נרחב, כשאחד מהם, זה שמולי, הכי גדול מביניהם, בצבע שחור כפחם עם זוג עיניים זהובות-אדומות. בזיק של אינטואיציה, ידעתי שזה האלפא.
בנוסף להיותם בוחנים אותי במבטים זאביים, שמתי לב שגם הם, כמו הכל, רטובים. יכול להיות שירד גשם בזמן שהייתי בסערת הרגשות הזאת? ואיך לא חשתי אותה?
ניסיתי לקום באיטיות, וכשנעמדתי, ניסיתי לייצב את עצמי, מרגישה מעט מסוחררת. בבת אחת, הזאב השחור היה מולי – אלוהים, הוא מהיר! – והוא לפתע זהר באור לבן מסנוור, כך שעכשיו האלפא של המילניום בצורתו האנושית עמד מולי, לבוש בבגדים להפתעתי – כשאנשי-זאב משתנים לזאבים הבגדים שלהם נקרעים מגופם וכשהם חוזרים לצורתם האנושית הם אמורים להיות עירומים – אך לא חשבתי על זה יותר מידי כי בדיוק באותו הרגע, האלפא הרים אותי בתנועה חדה על כתפו, כאילו אני שוקלת כמו נוצה, באחיזת מכבי-אש.
קפאתי בבת אחת כשחשתי בעורנו מתחככים זה בזה ויוצרים ניצוצות, אבל הקפאון נעלם ברגע שהאלפא החל לרוץ במהירות כאת עד שהנשימה נעתקה מגופי. הוא נע כל כך מהר, עד שהכל סביבי הטשטש. יכולתי לזהות בקושי את הזאבים רצים אחרינו, מסתדרים סביבנו במערך הגנה.
ליבי פעם בחוזקה בזמן שהאלפא החזיק אותי ורץ כל כך מהר, עד שהרגשתי סחרחורת מסוג אחר משתלטת עלי. אבל לפני שהספקתי להתעלף או להקיא או לעשות פעולה דוחה ומביכה אחרת, האלפא נעצר, ואיתו הזאבים – שעכשיו כבר לא היו זאבים, אלא אנושיים-למראה, ועם בגדים, להפתעתי המחודשת. לא שמתי לב שהם השתנו בכלל במהלך הריצה.
וגם לא שמתי לב שהגענו חזרה לאחוזה של האלפא. בעודי עדיין על כתפו של האלפא, פניי החלו להאדים כשקלטתי שאני בטח נראית ממש מוזר עם התחת השמן שלי מבצבץ ליד ראשו של האלפא, אבל אם זה הפריע לו, הוא לא הראה זאת. למעשה, הוא כולו היה קשוח כמו אבן, שריריו נעולים, זרועותיו השריריות אוחזות ברגלי ונעולות באחיזת-ברזל. אפילו שרירי הבטן והגב שלו היו קשים מרוב… לחץ? מתח? עצבים? לא ידעתי להגיד.
ראיתי שאנחנו עוברים את אולם הכניסה, ושהזאבים המשרתים מסתכלים עליי בהבעות אימה ויריאה, כאילו ראו רוח – כמה אירוני. שמתי לב גם שאנחנו עולים במדרגות לקומה השנייה, וששם אנחנו נכנסים לאחד החדרים אשר היה חדר טרקלין רחב וביתי, עם אח בוערת, ספות חמימות ונעימות למראה, שולחנות ומחשבים בכל מקום – הכל היה נראה עתיק וחדשני בו בעת עד ששוב הודהמתי מתחכום מעצב הפנים שעיצב את האחוזה הזאת.
האלפא הניח אותי על אחת הספות, זו שבדיוק מול האח, והושיט לי מגבת, בזמן שאחת כבר הייתי כרוכה סביב צווארו. שיערו היה רטוב ונראה כהה יותר, ואפילו טיפות זלגו מריסיו. הוא היה נראה באותו הרגע כל כך סקסי עד שהרגשתי איך פניי מתלהטות. הוא לא הסתכל עלי, ופנה במקום זאת לחבריו הזאבים, שגם הם החלו להתנגב.שמתי לב איך חולצתו ומכנסי הג’ינס שלו נדבקו לגופו, נותנים לי הצצה לגוף הלוהט שמסתתר תחתם. הרגשתי ששפתיי מתייבשות, ומצאתי את עצמי כמעט מריירת עליו. הסטתי את מבטי ממנו במהרה, נוטעת אותו בשטיח שעל הרצפה, וניגבתי את שיערי בעצבנות. למה לעזאזל איכפת לי מאיך שהוא נראה? או מהעובדה שהוא כל כך חתיך עד שהוא לוקח לי את הנשימה?
הכרחתי את עצמי לא לחשוב יותר על האלפא, ובמקום זאת להתמקד במה שקרה עד לפני כמה דקות – או שעות? – כי זה היה יותר חשוב, מן הסתם. “מה קרה?” שאלתי, נוכחת לגלות שקולי צרוד כאילו שרתי שעות במקלחת.
דממה לפתע השתררה בטרקלין. קפאתי בבת אחת, יודעת שההסבר שעתיד להגיע לא יהיה טוב, והרגשתי את הספה זזה. לכסנתי מבט כדי לראות את האלפא יושב לצידי, מרחק של כמה סנטימטרים בודדים בינינו. מצידי השני התיישב סטריידר, להפתעתי. בכלל, לא הבנתי לא הוא מעורב כל כך בכל העניין כאן – הוא בסך הכל שומר טירון, לא? אז למה הוא מתנהג כיד ימינו של האלפא של המילניום?
קולו הנמוך והמחוספס של האלפא החזיר את תשומת ליבי אליו. “איבדת שליטה מוחלטת על הרגשות שלך,” הוא אמר, גורם לשיערותיי לסמור. “וזה גרם לרוח שלך להשתגע.”
שפתיי רטטו, ידיי נקמצות לאגרופים. “מה בדיוק קרה?” שאלתי שוב, הפעם בלחישה.
“יצרת טורנדו,” הוא השיב, קולו יבש פתאום. “הסערה התחילה ברגע שהוצאתי אותך מהאחוזה, אבל היא רדפה אחרינו עד שהבאתי אותך למדשאה ההיא. כל הדרך צרחת וניסיתי לצאת מהאחיזה שלי, ובסופו של דבר, הטורנדו הפך למבול, עם רעמים וברקים, והייתה רעידת אדמה קטנה בנוסף לכל. אחר כך, הנחתי אותך על האדמה, וכולנו חיכינו עד שתתעוררי, בצורתנו הזאבית כדי שאם תשתגעי שוב נוכל לרסן אותך בדרך יעילה יותר.”
התכווצתי מעט כשהוא אמר “לרסן”. הרגשתי לפתע לחלוחית בעיניי, אבל בלעתי אותה במהרה. אני לא בוכה, לא משנה מה. וגם הפעם אני לא אבכה. “אני מבינה,” מלמלתי. “אז כל העניין הזה של הרו-רוחות… אמיתי.” השפלתי את ראשי, נותנת לשיערי הרטוב להסתיר את פניי כמו וילון.
“כן.” הייתה תשובתו הפשטנית של האלפא.
רעד חלף בי, גועל מתווסף גם כן. אף פעם לא באמת סבלתי את עצמי, אפילו שנאתי את עצמי, אבל עכשיו – נגעלתי ממה שאני. אני לא סתם אישה רגילה. אני מוטרפת, עם תעודות, שיש בתוכה איזשהו משהו שגורם לכאוס ולאסונות.
אני לא משהו. אני רוח. ויש לי אפילו שם.
נדרכתי במקומי בבת אחת, רואה את האלפא וסטריידר משני צדדי נדרכים גם כן. שוב הקול הזה בראש שלי. מה לעזאזל הוא רוצה ממני?
זה לא ‘הוא’, אנג’לה. זה ‘היא’. וקוראים לי טמפסט, כמה נחמד מצידך לשאול.
טמפסט? לקול הזה יש עכשיו שם? החלטתי שאני מתחרפנת סופית אם אני שומעת קולות בראש ואפילו נותנת להם שמות בדיוניים.
אלוהים שיעזור לי, הקול אמר ביובש. למה את מתעקשת לא להאמין שאני לא סתם קול אלא רוח? אני לא פרי דמיונך, ילדה. אני חלק ממך, מהנשמה שלך. חלק בלתי נפרד. בלעדי, את לא תתקיימי. בלעדייך, אני לא אתקיים. אבל כמה נפלא שאנחנו נתקיים לעד – כי אחרי הכל, בזכותי, את בת-אלמוות.
בת אלמוות? לא, זה לא יכול להיות. הקול הזה – השגעון הזה! – הוא משקר לי! אני לא יכולה להיות בת אלמוות! רק האלפא של המילניום הוא בן אלמוות! אין אחרים שהם בני אלמוות!
שמעתי את הקול נאנח – לעזאזל עם זה, אני שומעת קולות נאנחים! מה עובר עליי? שכחת את מה שסאמנת’ה לורנס סיפרה לך? אפולו נולד בשנת 269, והוא עדיין חיי. איך נראה לך הוא חיי מעל לאלף שנים?
“תעזבי אותי בשקט!” קראתי בקול, טומנת את ראשי בידיי. “צאי לי מהראש!”
כן, תדברי חזק, ילדה טיפשה. ככה פרדריק רודס וסטריידר לאקספורד יסתכלו עלייך כאילו את מטורפת. כמה נבון מצידך. הייתי בטוחה שהקול גם נחר בבוז. אבל קולות לא נוחרים בבוז. אין קולות בכלל בתוך הראש!
“אנג’לה, מה קורה?” קולו של האלפא חדר לפתע דרך מחשבותיי, תקיף ותובע לדעת. הוא היה מולי, על ברכיו, מסתכל לי בגובה העיניים. “מי את רוצה שיצא לך מהראש?
לא יכולתי לומר לו שאני שומעת קולות בראש. הוא היה צוחק עלי, או יותר גרוע – חושב שאני מטורפת. הספיק לי שאני חושבת שאני מטורפת. “ס-סליחה,” מלמלתי, מרגישה בסומק מביך על לחיי. “נזכרתי במשהו לא טוב…” קולי דעך.
פניו של האלפא היו בלתי ניתנות לקריאה, כמו תמיד, למרות שלפי קולו, כשאמר, “אני מבין.” ידעתי שהוא לא קונה את הסיפור שלי. הסומק על פניי העמיק אפילו יותר.
ובראשי, שמעתי את הקול צוחק.
פרק תשיעי
האלפא שם אותי בחדר הגדול בו שהיתי. כששאלתי אותו עוד כמה זמן הוא מתכוון להחזיק אותי שם – אחרי הכל, היה לי קולג’, ואז מה אם יש בתוכי רוח או משהו, אני עדיין רוצה ללמוד! – הוא אמר שעד שאפולו יגיע מאיפה-שהוא-לא-יהיה.
בינתיים, לי הותר להסתובב באחוזה כל עוד אני לא שוברת שום דבר. אני בתגובה רציתי לצרוח עליהם שאם הם לא יעצבנו אותי אז שום דבר לא ישבר, אבל הכרחתי את עצמי לבלוע את הלשון. ידעתי שעצבים לא יעזרו בסיטואציה שלי.
מריה הסבירה לי שבגלל שהרוח שלי ישנה במשך כל שנות חיי עד אותו הרגע בו היא העירה אותה בעזרת כוח הריפוי שלה, הרגשות שלה התערבבו עם שלי, ויצרו את כל המערבולת-רגשות הזאת בתוכי. אבל עכשיו, כשהכל יצא החוצה, הרוח שלי נרגעה. למעשה, היא לא דיברה איתי שוב בשעות שלאחר מהסערה – וטוב שכך – ונוכחותה לא הייתה מורגשת כל עוד הייתי בסדר. ידעתי שאם אתעצבן, ארגיש בה מכה בכל הכוח.
בערב של אותו היום בו סערתי במדשאה, מצאתי את עצמי יושבת באולם האוכל, בשולחן-מלכים ארוך, במרכזו כשמריה ואיש-הזאב בשם גרג לצידי. גרג היה בשלהי שנות העשרים לחייו, נראה בערך בגילו של האלפא, ושיערו היה חום פרוע ועיניו באותו הגוון. הוא גבוה וחסון, כמו כל אנשי-הזאב, וגם חתיך כמו כולם. הוא היה בחור רציני, אך נדמה היה כי הוא תמיד מעט מחייך, עם קצוות פיו מוטות כלפי מעלה.
בנוסף לכך, ידעתי שגם גרג נחשב לאחד מעוזריו הקרובים של האלפא. זה רק העיד על חוזקו – כמו שסטריידר היה דבוק לאלפא כל הזמן. זה היה מוזר, הייתי חייבת להודות; סטריידר היה טירון. טירונים לא מתנהגים כעוזרם הבכירים של האלפא של המילניום. הוא אפילו ישב לידו בארוחה, מפטפט איתו כשהחיוך הרגיל שלו מרוח על פניו יפות-התואר, והשני מקשיב בפנים אדישות כביכול, ומהנהן במקומות הנכונים, אפילו מגיב פה ושם. לא הייתי צריכה להיות גאון בשביל להבין שסטריידר והאלפא ביחסים שעולים על יחסי בוס-ועוזרו.
יחסי חברות.
צביטה קטנה פקדה את ליבי, בזמן שלקחתי שוק עוף אל צלחתי. הלוואי והייתי יודעת מה זו חברות אמיתית. החברות שלי עם שארלוט הייתה של ברירת-מחדל. החברות שלי עם הייזל, ג’יין ואית’ן יותר כמו היכרות. לא באמת ידעתי אף אחד מהם לעומק – מלבד שארלוט, אשר הייתה מספיק סתומה בשביל לגרום גם לאנשים הכי דבילים בעולם לקרוא אותה כמו ספר פתוח.
כשחשבתי עליהם עכשיו, תהיתי מה הם עושים. הם חושבים עלי, כשהם יושבים באולם האוכל בקולג’ ואוכלים את ארוחת הערב הרגילה? הם תוהים מה לעזאזל קרה? האם איכפת להם בכלל שאני לא שם איתם?
בטח זה לא מזיז להם. אבל זה בסדר – אני רגילה להיות לבד. אפילו כשהייתי עם שארלוט, הייתי לבד, בסופו של דבר, ובכלל מאז שהתחלנו את הקולג’, ששארלוט והייזל התחברו מייד.
מחשבה נוספת חלפה בראשי – אולי הם מקנאים בי? אחרי הכל, אני רק בת-אדם – או לפחות ככה הם חושבים, כי הם עוד לא יודעים את האמת – ואני נמצאת בחברת אנשי-זאב כרגע, אשר מתייחסים אלי. שלא לדבר על סטריידר, אותו הייזל ושארלוט מעריצות, כמו כולן.
מה שהזכיר לי להסתכל על סאמנת’ה, אשר ישבה כמה כסאות ממני לצד אשת-זאב יפהפייה גם כן, ששמעתי שקוראים לה קוֹרָה, ושהיא אחת מחיל המשמר. השתיים פטפטו וצחקו, והנחתי שגם הן חברות. בכלל, נראה היה שכולם פה חברים של כולם, כמו מעין אחווה זאבית אחת גדולה: ברום, עוד איש-זאב בין עוזריו הבכירים של האלפא, וגרג דיברו ללא סוף על כל מיני דברים של בנים כמו קבוצת הכדורגל הזאבית האהובה עליהם; מריה, אלברט ועוד זאבה מהממת בשם מלינדה שוחחו על דברים קלילים, כמו את מי מריה רפאה, או למי אלברט היה צריך לשלוח מסרים, או עם איזה זאב למלינדה יש עכשיו קטע; וכמובן סטריידר והאלפא, אשר דברו על דברים משלהם.
ואני? אני ישבתי לבדי, ראשי מושפל, מבטי נטוע בצלחתי, ואני טוחבת מזון לפי. השיחות והצחוקים סביבי גרמו לי להתכווץ ולהרגיש אפילו יותר לבד. חשבתי שאנשי-זאב הם טיפוסים משפחתיים וחברתיים – וזה באמת נכון. הם פשוט לא מרגישים כך כלפי בני-אנוש או “רוחות”, כמו שאני עכשיו. אם המצב היה אחרת, היו לי עכשיו מלא חברים בקולג’.
דלתות אולם האוכל נפתחו וזאבה יפהפייה עמדה בפתח, פניה רציניות. כולם השתתקו בבת אחת ופנו להביט בה. האלפא קם ממקומו, עיניו נעולות על הבחורה, והוא שאל, “מה קרה, סאלי?”
סאלי לקחה נשימה עמוקה. “אפולו הגיע.”
דממה מתוחה השתררה באולם, אך הציפייה הייתה מורגשת בה. “אני מבין,” האלפא אמר, מחייך לפתע חיוך קטן אשר גרם לסאלי לקפוץ מעט ולעור פניה הלבן-כמעט-חלומי להיפך לאדום כסלק. “תודה לך, סאלי.”
“א-אין על מה.” הזאבה אמרה, משפילה את מבטה. האלפא הלך לעברה, והניח את ידו האחת על כתפה וידו השנייה על לחיה, מרים את ראשה. ולפני שהספקתי להסיט את עיניי, הוא הדביק את שפתיו לשפתיה.
עיניי נפערו לרווחה, והרגשתי כאילו משהו בי נשבר. מה זה היה – לא יכולתי להגיד. אבל מה שכן ידעתי, היה שמשהו בתוכי זז. אוי לא, חשבתי, מרגישה בהיסטריה מתחילה להתגנב. תרגעי, רוח, תרגעי! זו רק נשיקה! אז מה אם הם חברים? זה לא משנה! תרגעי!
לא קוראים לי רוח, ילדה מפגרת! הרוח התפרצה בתוכי.
טמפסט, חשבתי ביאוש. טמפסט, בבקשה…
היא נהמה בתוכי באי שביעות-רצון, אבל נסוגה, תודה לאל. נשמתי לרווחה, ושמחתי לראות שהשניים כבר לא מתנשקים, אלא שסאלי נראית מובכת אך מרוצה. שיערה הבלונדיני היא מעט פרוע סביבה, ועיניה התכולות נצצו. אפשר היה לראות שהיא מרגישה רגשות עזים כלפי האלפא, אך פניו של האלפא, לעומת זאת, נותרו בלתי נתנות לקריאה, כמו תמיד.
“הכניסו אותו,” הוא אמר, קולו קצת פחות אדיש מהבעתו. דלת האולם נפתחה בבת אחת, ואל תוך החדר נכנס אחד הבחורים האנושיים הכי חתיכים שראיתי בחיי, אשר יופיו השתווה ללא פחות ולא יותר מאנשי-זאב.
איך זה אפשרי בכלל?
אבל זה היה אפשרי, בייחוד כשלבחור היה שיער חום כהה חלק, עיניים בצבע של שוקולד, עור מעט שזוף, שרירים כמעט כמו של אנשי-זאב, וגובה כמו של האלפא וסטריידר. תהיתי איך הבחור הזה יכול להיות אפולו, כשהוא נראה רק בן עשרים ומשהו, ולא בן אלף ומשהו שנים.
“פרד!” קרא הבחור בחיוך רחב שחשף שורה של שיניים לבנות ובוהקות, והאלפא חייך חיוך נדיר לעברו, חיוך שראיתי על פניו כשהוא מדבר עם סטריידר גם – חיוך חברי, אמיתי – והשניים התחבקו-טפחו-על-השכם, כמו בנים. סטריידר גם כן הגיע אליה, והבחור פנה להסתכל עליו. “סטריידי!” הוא לקח את סטריידר לאותו החיבוק המוזר הזה של הבנים.
“אפולו,” סטריידר חייך חיוך רחב. “טוב לראות אותך, אחי.”
“בהחלט,” האלפא הוסיף בחצי-חיוך.
אפולו הניח את ידיו על כתפיהם של חבריו. “אני בהחלט מתרגש,” הוא אמר בקריצה לעבר סאמנת’ה וקורה, אשר שתיהן הסמיקו מעט, פונות לצחקק אחת עם השנייה כמו סתומות – תהיתי לאן נעלמה הסאמנת’ה של מקודם, אשר הייתה קטלנית ומפחידה? הנחתי שהיא נמסה תחת הלהיטות של אפולו. “ועכשיו, איפה בת החסות החדשה שלי?” הוא סרק את השולחן, ועיניו חלפו עלי כאילו לא ראו אותי. כאילו הייתי שקופה.
כאילו הוא היה איש-זאב, כמו כל האחרים.
“אה, אחי, דילגת עליה,” סטריידר תיקן, מצביע עלי. הכרחתי את עצמי לא להסמיק ממבוכה, ובמקום הסתכלתי ישירות על אפולו, כשעיניו נחתו עלי. חיוכו נדף, מתחלף בהבעת אכזבה.
“חשבתי שהיא תהיה יפה,” הוא אמר ללא בושה. “ובטח שלא ג’ינג’ית שמנה עם נמשים.”
הרגשתי כאילו הוא לקח לי את האגו השברירי שהיה לי, את קמצוץ הבטחון העצמי, ודרך עליהם עד שנשברו לחלוטין. גופי התקשח בבת אחת, בזמן שהרגשתי שעיניי מצטמצמות בזעם מתגבר. טמפסט, הרוח שבתוכי, קמה לתחייה בשאגה, רגשותיה דורשים ממני לפוצץ את החלונות, להרעיד את הקירות, לזרוע כאוס.
ואפילו שהמחשבה הייתה מפתה, הכרחתי את עצמי להפריד בין הרגשות שלה לשלי. עצמתי עיניים, חוסמת את כולם משדה הראייה שלי, והרגשתי איך אני רועדת מרוב הריסון העצמי שהפגנתי. ניסיתי להרגיע את טמפסט, אך ללא הצלחה. היא המשיכה בשלה, שואגת ורוצה לצאת החוצה, לתקוף את אפולו, לנקר את עיניו –
“טוב נו,” קולו המלגלג של אפולו חדר לתוכי. “נסתפק בשמנה ג’ינג’ית. למרות שאני חייב להודות שיש לה פוטנציאל – “
“אתה לא באת בשביל לדפוק מישהי, אחי,”סטריידר קטע אותו. “אז מה אם היא לא מציאה? אוקיי, הגזמתי,” הוא גחך. “ממש לא מציאה. ליתר דיוק גרעון הדור. אבל למה ציפית מבת-אדם? הנקבות של הגזע השני אף פעם לא יפות כמו זאבות. היית צריך לראות את הפרה ההיא, שארלוט – “
“בנים!” מריה נזפה לפתע, קולה התקיף גורם לי לפקוח את עיניי ולהסתכל על שלה, אשר ברקו בצבע ירוק של הזאבה שלה. “תפסיקו! למקרה שלא ראיתם, אנג’לה כאן, והיא שומעת אתכם!”
לא ידעתי אם אני מרגישה רווחה שמריה יצאה להגנתי, או פתטית. אני צריכה שיעשו בשבילי את המלחמות כי אני לא יכולה לבד.
הרמתי את מבטי כדי לראות את שלושת הבנים מסתכלים על מריה בהפתעה, ואז מפנים את מבטם אלי. הרגשתי כאב חד בכף-ידי, וכשהשפלתי את מבטי לידי הקמוצות, ראיתי שציפורני חדרו לעורי מרוב שלחצתי אותן חזק. עדיף לפגוע בי מאשר באחרים – כפי שטמפסט בתוכי עדיין דרשה לעשות.
“אני לא ג’ינג’ית,” מצאתי את עצמי פולטת, מרימה את מבטי ומישירה אותו אל אפולו, אשר נראה מופתע שדיברתי בכלל. “השיער שלי הוא חום-בהיר, עם טיפה אדום. זה לא ג’ינג’י.” קמתי ממקומי. “אני סיימתי לאכול. המשך ערב נעים שיהיה לכם.” סובבתי לכולם את הגב והתקרבתי אל עבר הדלת אשר ידעתי שמובילה למסדרון, שיוביל אותי למדרגות, שיובילו אותי לחדר, שם אוכל להתמרמר בשקט.
“את לא משוחררת, אנג’לה,” קולו הנמוך של האלפא מאחורי גרם לי לקפוא במקומי, לפני שהגעתי לידית הדלת. “אנחנו צריכים לדבר על מה יעשה בהמשך, כפי שאת יודעת, מאחר ויש בך את רוח הכאוס.”
“זה יכול לחכות,” אמרתי בטון עיקש, בזמן שטמפסט בתוכי נהמה, לא קוראים לי רוח הכאוס, בחור מפגר. חייכתי חיוך מריר לפתע, מסובבת את ראשי לאחור בשביל להסתכל על כולם, אשר בהו בי במבטים מופתעים. “וחוץ מזה, לא קוראים לה ‘רוח הכאוס’. יש לה שם, והוא טמפסט.” חיוכי נמחק. “ואם לא איכפת לכם, כדאי, ואפילו רצוי שאלך. טמפסט מרגישה רצון לזרוע הרס בעולם הערב, ולצערי אני לא יכולה להרשות לה לערוף לכם את הראשים, עד כמה שהמחשבה מפתה. אם כך, תסלחו לי.”
ובמילים אלו סובבתי להם את הגב ויצאתי מהחדר בטריקת דלת דרמטית.
פרק עשירי
“לא.”
מריה הסתכלה עלי בהבעה מעונה. “אני מצטערת, אנג’לה,” היא אמרה בקול מלא בתחנונים. “אבל אין משהו שאני יכולה לעשות לגבי זה. כשפרד יחזור מהטיול שלו עם אפולו וסטריידר תוכלי לבקש ממנו ש – “
“אני לא מוכנה שבגלל שהוד רוממותו האלפא יכריח אותי לעשות את זה!” התעצבנתי, קולי גובר, טמפסט בתוכי נוהמת בהסכמה. רק התעוררתי לפני כמה דקות, וכבר הייתי מעוצבנת – הכל בגלל שהאלפא שלח את מריה לבשר לי את הבשורות הנוראיות האלו. “למקרה שהוא לא שם לב – והוא בטח לא, כי הוא חתיכת איש-זאב נפוח והאלפא המזדיין של המילניום המפגר – אני בת! לא אחת מהחבר’ה המטומטמים שלו!” התכווצתי מעט כשחשבתי עליו. הוא בטח לא ראה אותי כשום דבר מלבד בת-אנוש שמחזיקה רוח בתוכה. לא הייתי נקבה, או אישה בעיניו באופן כללי. הייתי סתם אחת.
סתם אנושית.
מריה השפילה את מבטה, עיניה הירוקות-חומות עצובות. “אני מצטערת שאת צריכה לעבור את כל זה,” היא נשמעה בהחלט עצובה. “אני יודעת מה את מרגישה, אנג’לה. ולא רק באופן תיאורתי, אלא אני גם מרגישה זאת באמצעות כוחות המרפאת שלי. ואני יודעת שמה שעובר עלייך זה לא קל.” היא נאנחה אנחה כאובה. “אבל לצערי, אין דבר שאוכל לעשות לגבי זה – רק פרד.”
קמצתי את ידיי לאגרופים ובמקור לענות רק בהיתי בשמיכה שכסתה עדיין את גופי במיטת האפיריון. כשמריה נכנסה לחדרי והעירה אותי משנתי, לא חשבתי שמשהו דרסטי קרה. אך מסתבר שטעיתי.
כי האלפא שלח אותה לומר לי שאני הולכת לחזור לקולג’ – שזה נפלא – אבל לא לאותם מגורים. במקום זאת, אני הולכת לחיות איתו בחדר.
איתו ועם שני חבריו הדפוקים, אפולו וסטריידר.
אז עכשיו אני חוזרת לקולג’, חזרה לשגרת הלימודים רק עם תופסת על-טבעית בתוכי, וזאת ועוד – אני גם אשן עם שלושה בנים בחדר. בנים חתיכים למדי שחושבים שאני ג’ינג’ית שמנה ומכוערת.
טמפסט נהמה בתוכי, וידעתי שלו היה לה פנים מוחשיות, היא הייתה מעווה אותן.
“אני שומעת אותה,” מריה אמרה בשקט. “אני יודעת שהיא לא שמחה, כמו שאת לא שמחה, אבל אין דבר שביכולתי לעשות.”
הנהנתי בנוקשות. ידעתי שמריה לא אחראית למה שהיא ספרה לי. רק האלפא, איתו אצטרך להתמודד. כי אין שום סיכוי או מצב בו אני אשן עם שלושת ה…ה… הבנים האלה! מילא שהם זאבים. מילא שהם יצורים שלא סובלים בני-אדם. אבל עצם העובדה שהם בנים – על כך לא יכולתי להתפשר.
מריה הביאה לי בגדים להחלפה שהיו של אחת הזאבות שהתגוררו באחוזה בינתיים, ואמרה לי להתארגן ואז לרדת לארוחת בוקר, שם אפגוש את האלפא וחבריו. כשראיתי שהבגדים שהובאו לי היו ממש רחבים, הרגשתי צביטת עלבון בליבי. אני לא עד כדי כך שמנה.
אבל זה לא שינה לאף אחד, מסתבר.
החלפתי מהבגדים המסריחים שלי ונכנסתי להתקלח בחדר האמבטיה הצמוד לחדר בו לנתי. לאחר דקה של התקלחו זריזה וחפיפה חפוזה, התלבשתי במכנסי הטרנינג שנראו עלי כמו סחבה, בחולצת הטריקו שהייתה גדולה עלי בשתי מידות ובנעלי הספורט הבלויות שלי. את שיערי הרטוב אספתי לפקעת הדוקה, וכשהתסכלתי במראה, נחרדתי לראות שנראיתי שמנה יותר עם הבגדים האלה. אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה.
העדפתי להיראות שמנה פי חמש מאשר להיות מסריחה.
ירדתי במדרגות אל אולם האוכל של האחוזה, ושם ראיתי שנמצאים סאמנת’ה, גרג, אפולו, סטריידר והאלפא בלבד. תהיתי איפה ברום, או מריה ואלברט, או שאר הזאבים אשר היו אתמול בארוחת הערב, אבל הנחתי לזה. הגיע הזמן שאודיע להם שאין שום סיכוי שאני אשהה איתם באותו החדר – גם אם זה יהרוג אותי.
התיישבת במקום המוקצה לי – בקצה השולחן, כמעט ומבודד. כולם הביטו בי ללא יוצא מן הכלל, והרגשתי שוב את המתיחות שחשתי החל מהרגע הראשון שהזאבים התחילו לשים לב אלי, בת-האנוש-הרדודה. הכרחתי את עצמי לא להכנע תחת הלחץ שהפעילו עלי עיניהם, ועצמתי את עיני בזמן שהתחלתי לטחוב לפי אוכל, שומרת על חזות קרת-רוח ואדישה כמה שיכולתי. השיחות גם כן נקטעו כשנכנסתי לחדר, ולכן הדממה היוותה לי כמוזיקת רקע.
לאחר כמה רגעים של שתיקה לחוצה, מישהו כחכח בגרונו. פקחתי את עיניי ופניתי להסתכל הצידה, וראיתי את אפולו מחייך מאוזן לאוזן חיוך מרוצה, מגחך ומלא בבטחון עצמי שהפך את פניו המושלמות גם ככה לעוד יותר יפות. עיניי השוקולד שלו נצנצו כאילו הוא ממתיק-סוד, וזה גרם לי להרגיש מעט פחד, משום-מה.
מלבד זאת, שום דבר בו לא נראה גדול יותר מגיל עשרים ושלוש, או משהו כזה, אפילו שידעתי שהוא בן 1700 שנים פחות או יותר. ציפיתי לפחות למעין הבעה רצינית יחסית לגילו המפואר, אבל הנחתי שאולי כשגופו קפא בגיל, אז גם שכלו.
המחשבה העלתה לי חיוך מרושע על הפנים. אפולו שם לב לכך, והרים גבה, חיוכו לא נמחק מפניו. החלטתי להשמיע את מחשבותיי. “רק חשבתי על כך שלא רק הגוף שלך קפא בגיל כשחיי הנצח התחילו להשפיע עליך.” חיוכי העמיק כשהבנה נחתה עליו, מכבה את הניצוץ המעצבן בעיניו. אך חיוכו נותר על פניו, אפילו שנהפך מעט מר.
“ואני חשבתי שאת פחות שמנה אתמול בערב,” הוא אמר בלגלוג. “ועכשיו תסתכלי עלייך. שק תפוחי-אדמה ג’ינג’י עם פה גדול – ולא רק לאוכל.”
העלבון הצית בי את הכעס, וגרם לטמפסט לנהום. “אתם ממש מצחיקים,” אמרתי בקול הכי יבש ונטול רגשות שלי, חוזרת להביט באוכל שלי בהפגנתיות. “אם אתם חושבים שאני אשן איתכם באותו החדר. אפילו לנשום את אותו אוויר כמוכם זו משימה מורכבת – אז לישון? חה!” נחרתי בבוז. “היום בו אגור איתכם באותו החדר יהיה יום מותי.”
“זה לא פתוח לדיון, אנג’לה,” האלפא אמר, קולו שקט, וכשלכסנתי מבט לעברו, עיניו האדומות כמו פלחו אותי. רעד עבר בי, כמו בכל פעם שהוא הסתכל עלי ביומיים האחרונים – לעזאזל עם זה! – וידעתי לזהות את זה כמקרה מטומטם וחסר-הגיון של תשוקה. רציתי אותו – או ליתר דיוק, גופי רצה אותו. המוח שלי סרב בכל תוקף לרצות מישהו כמוהו. נכון, הוא היה חתיך ויפה-תואר אפילו יותר מאפולו וסטריידר לדעתי, אבל בנוסף לכך, הוא היה שקט, נוכחותו מורגשת, הדומיננטיות שלו גוברת על כל אחד אחר, והאווירה המסוכנת סביבו… כל אלו קראו לאינסטינקטים הנשיים שלי.
נכון, לא הייתי מומחית בתשוקה. לא רק שהייתי בתולה, אלא אפילו לא התנשקתי עם אף אחד. אבל ידעתי שזה מה שזה – אחרי שנים של קריאת ספרים, ידעתי הרבה דברים בנושא הזה – באופן תיאורתי, כמובן. למעשה, לא חשבתי שזה אי פעם ישתנה. ולא רק כי מספר הנקבות בנות-האדם יותר גדול ממספר הזכרים – אצל זאבים זה הפוך – אלא כי איזה בן, משני הגזעים, ירצה מישהי כמוני?
“זה יהיה פתוח לדיון כל עוד אני מעורבת בזה,” ידי נקמצו לאגרופים, ואני נטעתי את מבטי בשולחן, קוטעת את חוט חשבותיי שהיה עתיד להוביל אותי רק לדכאון בלתי רצוני. “אני לא מתכוונת להיות איתכם באותו חדר. אני אישה, לא סתם חיית מחמד שלכם. אני רוצה לגור עם החברות שלי באותו החדר.” שילבתי ידיים, והרמתי את מבטי אליהם במרדנות.
“תאמיני לנו, אנחנו לא רוצים את זה יותר ממך,” סטריידר אמר, מסתכל עלי בגועל. “אבל אפולו יודע מה הוא עושה.”
“זה היה רעיון שלך?!” התפלצתי, שולחת מבט מלא בארס אל עבר אפולו.
הוא משך בכתפיו כמתמם. “אני מומחה בתחום,” הוא אמר כבדרך אגב. “אני יודע איזה מן אימון נדרש לרוחות חדשות כמוך – למרות שכל מקרה הוא לגופו. במקרה שלי, הרוח שלי הייתה ערה החל מהרגע שנולדתי. אצלך, היא הייתה צריכה דחיפה להתעורר. אני לא יודעת בדיוק איך זה ישפיע על היכולות שלך, אבל זאת נגלה בקרוב מאוד, כשנתחיל באימונים.” הוא חייך לפתע. “ושלא תחשבי לא נכון; אילו זה היה תלוי בפרדי שלנו, הוא היה משיג לעצמו חדר לבד ותוקע אותך עם סטריידי ואיתי. אבל אנחנו צריכים להגן על העולם מפנייך עד שתשלטי ברוח שלך לגמרי, והדרך הכי טובה לעשות זאת זה עם תשהי איתנו באותו חדר. פחות התפזרויות, או ניסיונות למצוא אותך.”
“אני תומך בכל מה שאפולו אמר,” האלפא אמר, קולו שקט ונמוך כמו תמיד, פניו בלתי ניתנות לקריאה. “הוא יודע יותר טוב מכולנו מה נחוץ בשביל לטפח רוח שרק התעוררה – כפי שהבנו כשאיבדת שליטה. על מנת שלא תזרעי כאוס ואסונות בעולם, את צריכה לתת לאפולו לעשות את עבודתו כפי שהוא יודע.”
“אני לא חיית מחמד!” התפרצתי, נעמדת בבת אחת ומטיחה את ידיי בשולחן בעוצמה כזאת, עד שהשולחן חרק, נסדק, ונשבר, הצלחות, הסכו”ם והמפה נופלים איתו, האוכל גם כן. אך לא היה לי איכפת באותו הרגע. בתוכי, טמפסט שאגה, ומצאתי את עצמי מוציאה את השאגה הזאת החוצה. בבת אחת הרצפה החלה לפרכס בעוצמה יותר גדולה מהפעמים הקודמות, כך שכולם קמו ממקומותיהם וניסו ללכת למשקוף דלת החדר בשביל לגונן על עצמם. בקושי ראיתי שלושה מהם משתנים לזאבים – כל שראיתי היה ההרס שרציתי להשליט. ולא היה לי איכפת מי יעמוד בדרכי.
“אני לא אסכים לרודנות כמו שלך,” קולי לא היה שלי באותו הרגע, ותהיתי אם זו טמפסט מדברת דרך גרוני. “אני לא אסכים להרכין את ראשי ולהקשיב לכל מה שאתה רוצה להגיד. אם אמרתי שאני לא רוצה להיות איתכם באותו החדר, אז אני לא אהיה!”
הרצפה החלה לרעוד אפילו יותר חזק, מפרכסת בעוצמה כזאת שגרמה לחצי מהתקרה ליפול. אך אני לא ראיתי שום דבר מזה. הייתי עסוקה בלהשיט את הזעם שלי. מרחוק שמעתי קולות צועקים דברים, אנשים צורחים, ואני צחקתי צחוק מטורף ומרושע, שהיה שלי ולא שלי בו זמנית, מרגישה אושר שכולם נמצאים בתוך הכאוס שלי –
משהו כבד התנגש בי, גורם לי לצאת בבת אחת, מרוב הפתעה, מהטראנס אליו נכנסתי. טמפסט נסוגה, מפסיקה לצחוק, ובמקום זאת שתקה, לתדהמתי. ובאותו הרגע שהיא שתקה ומחשבותיי התבהרו שוב והפכו לשלי, ולא של טמפסט, שמתי לב ששתי זרועות שריריות כרוכות סביבי, אחת סביב מותני, ואחת סביב ידיי כשכף היד אוחזת בראשי מאחור. ובנוסף לכך, מרוב תנופת ההתנגשות העצומה, זה היה כאילו עפנו – עד שהתנגשנו בחלון, שהתנפץ לרסיסים תחת משקלנו. היינו באוויר הקריר של הבוקר, כמעט ומרחפים, עד שהתחלנו ליפול, הקרקע מתקרבת מהר יותר ויותר.
אימה אחזה בי, ובאופן אינסטנקטיבי ליפפתי את ידיי סביב צווארו של הבחור שאחז בי, טומנת את ראשי בשקע צווארו. ליבי הלם במהירות, הפחד אחז בי כמו עוגן, והרגשתי איך נקודת הג’י שלי נופלת, ביחד עם נפילתנו, שנמשכה יותר מידי זמן. רעד חלף בי בבת אחת כשרוח פרצים פרמה את שיערי מהפקעת שלו, גורמת לו להסתחרר באוויר בפראות. בכלל, הרוח הייתה חזקה יותר, מקררת אותי עוד ועוד, והרגשתי בדבר מאוד משונה, כאילו אנחנו עפים כלפי מעלה…
“הכל בסדר, אנג’לה,” קול מוכר לחש לאוזני, נשימתו החמה גורמת לי לעור ברווז, שפתיו, אשר הוברשו קלות כנגד עור אוני, גורמות לרעד בלתי נשלט בגופי. “את בטוחה עכשיו. לא קרה שום דבר.”
כנגד כל הסיכויים, קולו הנמוך והמחוספס הרגיע אותי, גורם לי לפקוח את עיניי ולהרים את פני. מצאתי את עצמי מסתכלת אל תוך עיניו העמוקות והאדומות של האלפא של המילניום, שיערו החום מתנופף סביבו. זרועותיו אחזו אותי באחיזת-ברזל, גורמות לי להרגיש יותר בבטחון משהרגשתי אי פעם. מצאתי את עצמי בוחנת את אפיו הישר, עיניו המעט מלוכסכנות, את עצמו לחייו שהפכו את מראהו לאריסטקרטי כמו מעמדו, עורו המעט כהה…
ואז, שמתי לב שאין קרקע תחתנו. רעד נוסף עבר בי – והפעם לא מהתחושה שהוא אוחז בי, אלא מפחד. עיניי נפערו לרווחה בבהלה, וכשהסתכלתי למטה, ראיתי את העיר פרושה תחתנו. התנשפתי בהפתעה ובחרדה, מחזירה את פניי בחוסר אמון לאלפא, ובאותו הרגע שמתי לב למה שלא ראיתי קודם.
לאלפא היו כנפיים שחורות וענקיות עם פסים כתומים בוערים, כמו כנפיי דרקון, אשר היו אלו שהשאירו אותנו באוויר. התנשפתי פעם נוספת, פולטת, “אלפא… כנפיים…”
“ששש…” הוא הצמיד את ראשי פעם נוספת לשקע צווארו. “הירגעי, מלאכית שלי. אני אסביר בעתיד הכל, אני מבטיח. כרגע, תבטחי בי. תאמיני לי שמה שאנחנו עושים הוא רק לטובתך, גם אם נראה לך הפוך. תוכלי להאמין בי?”
רעדתי. “אלפא – “
“קיראי לי פרד, אנג’ל,” הוא ליטף את שיערי כמנסה להרגיע חייה טורפת. “ותאמיני בי.”
“פרד…” עצמתי את עיניי, נרגעת פעם נוספת.
“הכל בסדר, אנג’ל,” הוא לחש. “אני כאן. את בטוחה.”
הנהנתי חלושות, כל הכוח שהיה לי נוטש אותי בבת אחת. נרגעתי לחלוטין בזרועותיו של האלפא – של פרד – בזמן שהוא מלטף אותי, לוחש מילים מרגיעות בקולו העמוק, וגורם לי לרצות להשאר בין זרועותיו לעד.
פרק אחת-עשרה
עוד הרגשתי את זרועותיו של האלפא – אה, פרד – סביבי כאשר עמדתי בחדר המגורים שלי ושל הבנות לבדי, מארגנת את מזוודתי לקראת המעבר לחדר המשותף עם שלושת האנשים הכי מעצבנים שיש.
לאחר אפיזודת איבוד השליטה מספר אני-כבר-לא-סופרת, לא יצא לי לשאול את פרד למה יש לו כנפיים. ידעתי למה הוא דחף אותי אל מחוץ לחדר – כי זו הייתה הדרך היחידה שיכלה להמם את טמפסט הסוערת – וידעתי שהוא חשב רק לטובתי כשכמה רסיסים מהחלון שהתנפץ חדרו לעור גבי )הם נרפאו בסופו של דבר על-ידי מריה וכוחות הריפוי הקסומים שלה( ואפילו ידעתי שהוא אמר את המילים המתוקות ההם, שגרמו לי לצמרמורות כל פעם שרק חשבתי עליהן, רק בגלל שהוא היה צריך להרגיע אותי ואת רוחי הסוררת.
אבל למה הוא קרא לי מלאכית שלי, או ‘אנג’ל’? למה היו לו זוג כנפיים דמויי-דרקון ענקיות? אך לא הספקתי לשאול אף שאלה, כי ברגע שנחתנו על האדמה, מריה החלה להתרוצץ סביבי ולטפל בי, ופרד נעלם עם אפולו וסטריידר, מותיר אותי בידיהם של מריה, אלברט וקורה, הזאבה שראיתי שהייתה חברה טובה של סאמנת’ה והייתה דיי סנובית. תחילה לא הבנתי מה היא עושה שם, עד שהתברר לי שהיא מחכה שמריה תרפא אותי ולאלברט שירגיע את רוחי – תרתי משמע – כדי לקחת אותי חזרה לקולג’ ושם לארוז את חפצי, בזמן שכולם לומדים.
במהלך הנסיעה הקצרה לקולג’ קורה לא אמרה דבר. למעשה, היא פשוט לעסה מסטיק ודיברה בטלפון שלה – מה שלא היה בטיחותי במיוחד, אבל הנחתי שלא איכפת לה. בסופו של דבר, הגענו לקולג’ והיא הודיעה לי שתחכה לי מחוץ לחדר בזמן שאני מתארגנת.
והנה אני עכשיו, בחדר ששימש לי כבית במשך חודשיים וחצי. תמונות של הייזל, ג’יין, שארלוט ושלי היו על חלק מהקירות; תמונה חדישה יחסית של ג’יין ואית’ן באחד מהדייטים המרובים שלהם בעיר; חפצים זרוקים ומבולגנים בכל מקום; מחברות וקלסרים מפוזרים; מיטות לא מסודרות…
הרגשתי במועקה בגרוני אך התעלמתי ממנה והמשכתי לאסוף את חפצי בין כל הבלגן. את הבגדים כבר קיפלתי יפה במזוודה, ועכשיו נותרו לי רק החפצים האישיים – לא שהיו הרבה כאלה. לאחר שמצאתי את אחת השרשראות שלי וצמיד כסף שאהבתי במיוחד, הלכתי לעבר שידתי ופתחתי את מגירתה. מתוכה הוצאתי את התמונה הכי חשובה לי ביקום הזה. המועקה בגרוני התגברה אך הכרחתי את עצמי להתעשת והכנסתי את התמונה למזוודה גם כן.
לאחר סריקה זריזה כדי לוודא שלא שכחתי שום דבר, לקחתי נשימה עמוקה, גררתי את המזוודה אחרי ויצאתי מהחדר. קורה, שנשענה על הקיר משולבת ידיים, ראתה אותי וחייכה חיוך מלגלג. “הגיע הזמן,” היא אמרה בטון מעט תקיף מידי לטעמי.
היא הייתה אישה יפה, כמו כל אשת-זאב, אבל בנוסף ליופי שלה, תמיד היא נתנה תחושה שהיא מזלזלת או מלגלגת או מתנשאת מעליך. היו לה עיניים בצבע ירוק מעט כמו של אצה, ושיער חום עם גוונים מלכותיים, רוב הסיכויים, שהיה כמו וילון סביב פניה היפות. וכמובן שהיא הייתה רזה וחטובה בגובה ממוצע, ולא שמנמנה וגבוהה כמוני. “קדימה,” היא אמרה, והחלה ללכת במהירות לאורך המסדרון הנטוש. הזדרזתי אחריה, גוררת את המזוודה הכבדה איתי.
יצאנו ממגורי הבנות, ועברנו להפתעתי למבנה המרכזי, בו כולם למדו. למזלי, התלמידים עדיין היו בשיעורים, כך שאף אחד לא ראה את קורה ואותי עולות במדרגות לקומות הגבוהות יותר. הגענו לקומה האחרונה בסופו של דבר, איפה שמגורי המורים, וקורה הובילה אותי לחדר האחרון בקומה. נכנסנו לשם, ואני הופתעתי לגלות שהחדר רגיל לחלוטין. למעשה, הוא נראה כמו חדר המגורים הקודם שלי, רק חסר-חיים, נקי, מסודר להחריד, ובלתי-שמיש.
“סטריידר, אפולו ופרד יגיעו בקרוב,” קורה אמרה בקול משועמם. “בינתייםאת יכולה להתחיל לארגן את הדברים. אני זזה.”
ולפני שהספקתי להשחיל אפילו מילה, קורה יצאה מהחדר בטריקת דלת. כווצתי את שפתי ברוגז, חשה בטמפסט קמה לתחייה לפתע. אני לא אוהבת אותה, היא אמרה בקול חמוץ.
“תספרי לי על זה,” גלגלתי עיניים. “את לא אוהבת את אף אחד.”
לא נכון, היא התווכחה.
“תני לי שם של מישהו אחד שאת אוהבת,” שילבתי ידיים, מאתגרת אותה לענות.
טמפסט שתקה לכמה רגעים, ואני כבר הייתי בטוחה שהיא לא תדבר, עד שהיא אמרה, פרד חמוד.
הרגשתי איך פניי מאדימות. “לא, הוא לא!” מייד התלהמתי. “וחוץ מזה, גם אם הוא חמוד – ואני לא אומרת שהוא חמוד! – הוא תפוס. סאלי הבלונדה, זוכרת?”
טמפסט נחרה בבוז בתוכי. נראה לך שהוא באמת רוצה את הסאלי הזאת? היא בטח המאהבת שלו או משהו כזה. אלוהים, את כזאת תמימה. הנחתי שאם היו לטמפסט עיניים היא הייתה מגלגלת אותן. לפעמים זה רק סקס – ואני בטוחה שמערכת היחסים של הבימבו ופרד זה בדיוק זה, אפילו אם המופקרת מרגישה לפרד רגשות עזים יותר משהוא מרגיש כלפיה.
“אני יודעת מה זה יזיזים, טמפסט,” התרגזתי. “ואני לא תמימה. חוץ מזה, זה לא משנה. גם אם הוא לא היה במערכת-יחסים כלשהי עם סאלי – מסוג כזה או אחר – הוא לא היה שם עלי קצוץ. הוא זאב סקסי וחתיך ולוהט, ואני בת-אנוש ג’ינג’ית, משנה ומכוערת, זוכרת?” התכווצתי רק מלחשוב על כך, על איך שאפולו קרא לי, ואיך שסטריידר ירד עלי גם כן.
אולי אותך הוא לא היה רואה ממטר, אבל אותי כן, טמפסט מלמלה. כמה חבל שאני כלואה בתוך הגוף השמנמן שלך – אילו היית רואה אותי, היית מבינה שאפילו בחור סקסי וחמוד כמו פרד לא היה עומד בפני.
“אז גם את אומרת שאני שמנה ומכוערת,” אמרתי ביובש. “את ממש נחמדה, אמרו לך פעם?”
המטרה שלי היא לא להיות נחמדה, אנג’י, היא אמרה בטון מלגלג. אני רוח של כאוס. אני טמפסט. אני סערה בהתגלמותה, מימוש האסון. נחמדות היא לא חלק מסט התכונות שהטבע העניק לי. ומלבד זאת, שאלת אותי לגבי אנשים שאני אוהבת – יש לי תחושה חיובית לגבי פרד, ואני חושבת שאני בהחלט מחבבת אותו. מלבדו, אותך אני סובלת.
“רק סובלת?” שאלתי, מנסה להכניס זלזול לקולי אך ללא הצלחה.
תגידי תודה, את במקום השני אצלי ברשימה, טמפסט אמרה בהתנשאות. זה הישג יחסית כביר למישהי כמוך. אני לא סובלת הרבה אנשים, אז אם אותך אני סובלת…
“אז זה אומר שאני ילדה חסרת-אופי שלא עולה לך על העצבים,” מלמלתי. “כמה נפלא.”
תגידי מה שאת רוצה, אנג’.
החמצתי פנים באותו הרגע שמחשבה עלתה לראשי. זו הפעם הראשונה מאז שטמפסט התעוררה לחיים בתוכי שעצם שהותה לא גרמהלי להתעצבן ולהרוס את העולם. למעשה, הויכוח-שיחה הזה היה מאוד נעים יחסית לשיחות אחרות. פעם ראשונה שבאמת דיברנו זו עם זו – ופעם ראשונה שבאמת שמתי לב שאנחנו ישויות נפרדות, וזה לא משנה בכלל שאנחנו חולקות את אותה נשמה.
אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה. משהו בתוכי אמר לי שזו לא נשמה שאנחנו חולקות.
פתחתי את מזוודתי והוצאתי מראה. כשבטחתי במראה, שוב ראיתי כמו שני אנשים מסתכלים עלי חזרה דרך זוג עיניים אחד. ובאותו הרגע, הבנתי משהו; טמפסט תמיד הייתה נוכחת בתוכי. כל פעם שהסתכלתי במראה, ראיתי לא רק אותי אלא גם אותה, מסתכלת על העולם דרך עיניי.
תחושה מוזרה הצטברה בבטני כשהתחלתי להבין שאנחנו באמת לא חולקות את אותה נשמה. אנחנו חולקות את אותו הגוף – וכרגע, אני שולטת בו.
מה יקרה אם טמפסט אי פעם תשלוט בו? העדפתי שלא לחשוב על זה.
קולות לפתע נשמעו מהמסדרון, ואני התיישבתי על מיטתי בדיוק באותו הרגע שדלת החדר נפתחה ופרד, סטריידר ואפולו נכנסו לחדר. הם ראו אותי יושבת שם, ובזמן שאפולו וסטריידר חייכו חיוכים מלגלגים ומתנשאים באופן זהה, פניו של פרד נותרו חתומות. “אז את כבר כאן,” אפולו אמר, קולו מרגיז אותי יותר משחשבתי שהוא יכול.
“שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה,” מלמלתי, משפילה את מבטי למזוודתי.
השלושה הניחו את מזוודותיהם, תופסים לעצמם את שלושת המיטות הנותרות. מודעות חלפה בגופי, והתחלתי להרגיש איך זה להיות עם שלושה בנים באותו החדר. מפחיד. מאיים. מוזר. רע.
רציתי לחזור לשארלוט, ג’יין והייזל, בנות האדם, שהיו גם בנות, תודה לאל. אבל לא. הייתי צריכה להשאר בחדר עם השלושה האלה בטענה שהעולם צריך להיות “מוגן” מפני. הם ממש נותנים לי בוסט לביטחון העצמי הקלוקל שלי.
ֿ”טוב, אני מניח שנצטרך להגדיר בדיוק מה יעשה מעתה והלאה,” אפולו אמר לפתע ונעמד מולי, מושיט לי פיסת נייר. “זו מערכת השעות שלך שסידרתי לך בתזמון עם שעות הלימודים שלך. זה מה שתעשי בחודשיים הראשונים – אחרי זה, נתחיל לעבוד יותר לעומק על דברים אחרים.”
שלחתי לו מבט חשדני ולא-בוטח בזמן שהוא הלך לארגן את חפציו, כמו סטריידר ופרד, אשר לא הסתכלו עלי בכלל. ליבי נחמץ משום מה לאור המחשבה שפרד התעלם ממני, אבל הכרחתי את עצמי לבלוע את גל השאלות שעמד לצאת מפי ולהביט במערכת השעות. ומה שראיתי גרם לטמפסט בתוכי לנהום באי-שביעות-רצון. “אין שום מצב שאני אעשה את זה.” אמרתי בטון מזהיר.
“זה לא נתון לדיון, ילדה,” אפולו אמר, לא מפסיק אפילו לרגע מלארגן את חפציו, בדיוק כמו סטריידר ופרד, שנותרו שקטים. “זה מה שתעשי.”
“אתה צוחק עלי?! אתה מדבר פה על ללכת לחדר כושר שלושים שעות בשבוע!” התפלצתי. “אתה לא מצפה ממני לעשות את זה! יתפסו לי השרירים ואני עלולה לחטוף בעיות בריאותיות מכאן ועד הודעה חדשה! למקרה ששכחת, אני לא אשת-זאב, ואין לי יכולת סבל או יכולות גופניות לשרוד עם דבר שכזה – “
“אנחנו חייבים להוריד ממך את כל השומנים, ילדה,” אפולו שלח לי מבט מעט רצחני. “אנחנו לא יכולים להתחיל את האימון הרוחני-קוסמי-מתקדם שלך אם את נראית ככה.” הוא הצביע באופן משמעותי על הכרס שלי.
“אני לא מתכוונת ללכת לחדר כושר,” שילבתי ידיים בהפגנתיות. “לפחות לא בכמות שעות הזאת. תשכח מזה.”
הוא נאנח, כאילו הוא מתעסק עם ילדה בת שלוש שלא מוכנה להקשיב לו. “אני גדול ממך בלפחות 1700 שנים, ילדה,” הוא אמר בקול עייף. “אני מנוסה ממך, אני יודע פי מיליון יותר ממך, ואני יותר בוגר ממך – “ אני יכולה להתכווח איתך על זה! טמפסט גערה בתוכי ” – אז סמכי עלי שאני יודע מה מתאים לך ומה לא. והאימון הזה נחוץ בשביל שתרזי את כל החמש-עשרה קילו האלה שאת צריכה להשיל.”
“חמש-עשרה קילו בחודשיים?!” התפרצתי פעם נוספת. “אתה עובד עלי!”
“מה שמזכיר לי שאת צריכה להתחיל גם לאכול בריא,” הוא הוסיף, מושך בכתפיו כאילו זה לא סיפור רציני. כאילו זה לא חיים של יצור חיי ונושם שהוא משחק בהם. “אנחנו לא יכולים להרשות לך להיראות ככה ולאכול לא בריא. זה לא עובד.”
“כן, ולרדת חמש-עשרה קילו בחודשיים זה פשוט מאוד בריא!” נחרתי בבוז, מסתכלת עליו בשנאה.
“אוי נו, תסתמי כבר!” אפולו התפרץ גם כן, מאבד את שלוותו. “במקום לריב על דברים שממילא אין לך שליטה בהם פשוט תעשי מה שאני אומר לך וזהו, ילדה!”
“טוב!” צעקתי, מרגישה שעשן יוצא לי מהאוזניים. “אני אעשה את זה, ואתה תהיה אחראי לבעיות הבריאותיות שיבואו לי אחר כך, חתיכת סבא מזדיין!”
עיניו החומות של אפולו נהפכו לפתע מחומות כהות לכחולות בהירות ומחשמלות. “אל. תקראי. לי. סבא!” הוא נבח, זעמו מצטבר גם כן. ריח של משהו שרוף הופיע באוויר פתאום, ושמתי לב שידיו קמוצות לאגרופים ובוערות בלהבות כתומות ומפחידות.
“היי, אחי,” סטריידר מיהר לעבר אפולו, מניח יד על כתפו. “אל תתעצבן כל כך. היא לא שווה את זה.”
“צא לי מהדרך!” אפולו שאג.
“הירגעו. עכשיו.”
אומנם קולו של פרד היה השקט ביותר מבינינו, אך הוא גם היה החודר ביותר, המאיים. בבת אחת עיניו של אפולו חזרו לצבען החום הכהה, להבותיו נעלמו, והרגשתי איך בתוכי, טמפסט משתתקת, כלביאה הממניכה את ראשה כשמובסת. פרד עמד בגבו אלינו, ממשיך לסדר את חפציו, כאילו דבר לא קרה. סטריידר, אפולו ואני הסתכלנו עליו, כמחכים לפקודה, אך כשזו לא הגיעה, הסטנו את מבטנו. לאחר ששלח לי מבט מלא בגועל ותועבה, אפולו חזר לענייניו, כמו גם סטריידר, ששלח לי רק מבט חטוף.
אני התיישבתי על מיטתי בשקט, פותחת את המזוודה שוב ומוציאה ממנה את התמונה, ליבי הולם בחוזקה. בחנתי את שני הילדים שבתמונה, ולאחר כמה רגעים, הכנסתי אותה לשידה החדשה, עוצמת את עיני, ורוצה לחזור לתקופה ההיא, כשדברים היו פשוטים יותר. כשהייתי ילדה קטנה וחסרת דאגות.
כשברוק עוד היה בחיים.
פרק שתים-עשרה
שעת ערב הגיעה, ואיתה ארוחת הערב. חששתי מהארוחה הזאת משתי סיבות עיקריות: אפולו יצפה בי כל הארוחה כדי לראות שאני אוכלת נכון, ואני לא יודעת ליד מי אני אשב.
האם הייזל, אית’ן, ג’יין ושארלוט יקבלו אותי לחיקם שוב?
למזלי, הבנים לא היו בחדר כך שיכולתי להתארגן בנינוחות. לבשתי א הג’ינס הכי כיפיים שלי, גופיה עם ז’קט פשוט מעל, ונעלי אולסטאר בלויות. לאחר מכן השארתי את שיערי פזור – כי גם ככה הוא פרוע, ואם אאסוף אותו הוא רק יתנפח עוד יותר – ויצאתי מהחדר.
המסדרונות היו ריקים בזמן שירדתי לאולם האוכל. כשהגעתי, נוכחתי לגלות שכולם כבר היו שם. מבט חטוף בשעון הראה לי שאני מאחרת בחצי שעה. נפלא.
נכנסתי אל האולם, לוקחת נשימה עמוקה ולחרדתי, ראיתי חמש-מאות אנשים מסבים את מבטם לעברי בבת אחת. הפטפוטים דעכו בבת אחת, ודממה ליוותה אותי בזמן שהכרחתי את רגליי לצעוד פנימה אל החדר, ואל הבופה. נשימותיי הפכו כבדות, זיעה קרה ניגרה על עורפי, ואני סובבתי להם את גבי בשביל להתחיל להעמיס מזון על צלחתי.
הרגשתי כל זוג עיניים כאילו היו סכין מלובנת בגב. רעד וצמרמורות חלפו בי, אבל הכרחתי את עצמי להתעשת. לקחתי למורת רוחי סלט, נוכחת לראות שידיי רועדות מרוב לחץ, ושניצלוני תירס שהיו בריאים לפי התפריט שאפולו הביא לפני שיצא לעשות את ענייניו. החמצתי פנים שחשבתי על מספר המאכלים המעטים שהיו כתובים שם.
כשהסתובבתי חזרה, ראיתי שכולם עדיין מתבוננים בי, אך הפעם הם התלחשו זה עם זה. הכרחתי את עצמי לסתום את אוזניי ולהתקדם באיטיות בין השולחנות. הלכתי אוטומטית אל עבר השולחן הקבוע בו ישבו חבריי האנושיים. הסתכלתי עליהם בשאלה ובתחנונים, כשואלת לרשות אם אפשר לשבת איתם, אם עצם העובדה שאני מה שאני עכשיו לא משנה את המצב בינינו.
המבט החד שקיבלתי משארלוט בישר לי שהיא לא החשיבה אותי יותר לחברה. הייזל, לעומת זאת, חייכה חיוך מעט מהוסס. ג’יין הסתכלה עלי בעיניים חומות גדולות וחמות, וידעתי שהיא משדרת לי שאני מוזמנת תמיד להתיישב איתם. גם אית’ן נראה כאילו הוא תומך בהתאגדות אנושית.
בלעתי את המועקה בגרוני והלכתי לעברם במהירות יותר, עד שהגעת למושב הפנוי לצד ג’יין. התיישבתי, מודעת לכך שכולם עדיין צופים בי, ולקחתי נשימה עמוקה ונשפתי. הכרחתי את עצמי להסתכל על ג’יין, אפילו שהמודעות שאני מרכז תשומת-הלב כרגע אכלה אותי מבפנים, וחייכתי חיוך מתוח. “היי.” הצלחתי איכשהו לומר בקול מעט חנוק.
“עזבת את החדר.” הייזל הייתה זו שענתה, עיניה הכחולות פעורות בשאלה.
מסביבנו, זאבים השתתקו כדי לצותת.
חיוכי נהפך אפילו מתוח יותר. “עברתי לחדר עם, אה, אחרים,” אמרתי בחריקת שיניים. “בגלל היותי, אה, מה ש, אה, כן.” השפלתי את מבטי, מסמיקה מהגמגום הבלתי פוסק שלי.
“עם האלפא של המילניום, אפולו הבוער, וסטריידר לאקספורד,” אמר אית’ן. “אנחנו יודעים. למעשה, כולם יודעים – ולא רק על כך שעברת לחדר עם שלושת האנשים הכי חזקים ביקום בערך, אלא גם על היותך… לא-אנושית.” הוא צמצם את עיניו.
הסומק על לחיי בער. “אפולו הבוער?” הכרחתי את עצמי לשנות כיוון. “זה איך שכולם קוראים לו?”
“שמענו כמה זאבים מדברים עליו ככה,” הסבירה הייזל במשיכת כתפיים.
“ואנחנו יודעים שאת יכולה ליצור סערות ודברים כאלה, אנג’לה.” ג’יין אמרה בשקט. “אנחנו לא מפגרים. ראינו מה עשית כשביקרנו את האלפא לפני כמה ימים. וידענו שיש סיבה למה לא חזרת לקולג’ אחרי שהם לקחו אותך לאיפה-שזה-לא-יהיה.”
השפלתי את מבטי ולפני שהספקתי להגיב, שארלוט אמרה בנחירה, “שלא תגידי שאת לא אוהבת את תשומת הלב. בטח זה ממש כיף לך שכולם מתרוצצים סביבך ושאת הסקופ הכי סקופי באזור.” היא שלחה לי מבט יוקד, עיניה הכחולות מלאות בשנאה וקנאה שלא ידעתי שהיא מסוגלת להכיל.
שיערותיי סמרו. “למה את אומרת את זה, שארלוט?” שאלתי אותה, מרגישה שמשהו בי נשבר מעט. למה היא חייבת להיות מגעילה? היא אף פעם לא הייתה מגעילה אלי!
יש יותר מפרצוף אחד לאנשים, טמפסט מלמלה בראשי. את לא תמיד יכולה לדעת מהאדם שמולך חושב באותו הרגע. לפי מה שאני רואה, שארלוט לא אהבה אותך מאז ומעולם – בדיוק כמו שאת לא אהבת אותה, כך שזה הדדי.
לא נכון! יריתי חזרה, והסתכלתי על שארלוט בתדהמה. היא פלטה צחוק מריר. “מה את כל כך המומה, אנג’לה וויין? שאני בסך הכל אומרת את האמת? את חולת-צומי. מאז ומעולם היית – פשוט חסמת את הטבע האמיתי שלך כדי לא לעצבן אותי, כי את חושבת אותי למטומטמת,” היא שלחה לי מבט יוקד, פניה המכוערות והשמנמנות מתכערות בהחמצת פנים, חצ’קוניה בולטים לעין. “אז תתפלאי לשמוע שאני לא מטומטמת. אני מאותגרת שכלית.” היא שלבה את ידיה בגאווה, כאילו מה שהיא אמרה היה הגיוני.
בתוכי רציתי מצד אחד לצחוק לה בפנים – ברצינות, לא מטומטמת? מאותגרת-שכלית זה כיוני נעים יותר לסתומה בלחץ! – ומצד שני, רציתי לתת לה אגרוף. כעס החל לבעבע בי – כעס שהיה רק שלי משום מה, כי טמפסט נותרה רגועה – יחסית אליה, כמובן. לא רוצה להצטרף אלי? שאלתי אותה בראשי בלגלוג.
אין טעם להתעצבן על מישהי פתטית ומעוררת רחמים כמוה, אנג’, טמפסט ענתה ביובש. את צריכה לחוש רחמים כלפי מישהי כזאת, ולא כעס.
מי את שתשפוט בכלל?! התרגזתי גם עליה.
רוח חכמה שיודעת הרבה יותר ממך, זה בטוח, היא מלמלה, כאילו אין לה שום דאגה בעולם. תסתכלי עליה טוב, אנג’לה. תראי איך היא נראית. מכוערת פי מיליון יותר ממך, שמנה פי שתיים, עם מחלת אקנה מזעזעת שרק מכערת אותה יותר, ליפה בלונדינית ועיניים כחולות בצבע יותר עכור משחשבתי שעיניים כאלה יכולות להיראות. היא נראית כמו הצרות שלי, אז אין פלא שהיא מקנאה בך. את רזה ממנה – גם אם את בעצמך שמנמונת – ואת יפה ממנה – תאמיני לי, יש לך פוטנציאל לא ממומש – ואת גם חכמה ממנה. זאת ועוד, את עכשיו במרכז תשומת הלב, כשהבחורים הכי חתיכים ויפי-תואר בעולם שמים לב אלייך, לא משנה מאיזו סיבה. יש לה את כל הסיבות בעולם לקנא בך. אז לא פלא שהיא פתטית.
נשכתי את שפתי. יש משהו במה שטמפסט אמרה, אחרי הכל. שארלוט נראתה פתטית, עם השנאה הבוערת, ידיה השמנמנות שאוחזות בחוזקה בכוסה. נתתי לכעס שלי להתפוגג לאיטו, והחלטתי לא לענות לה.
בינתיים, ג’יין שאלה, “את הולכת להמשיך ללמוד איתנו?”
הנהנתי, מסיטה את עיניי משארלוט אליה. “בנוסף לתוכנית אימונים אחרת.” אמרתי בשקט.
“אני מבינה,” היא אמרה, למרות שהיא לא באמת יכלה להבין. אף אחד לא יכול היה להבין את הסיטואציה שלי אלא אם היה עומד במקומי.
“את לא, אבל זה בסדר,” קמתי ממקומי, לא רעבה יותר, ועדיין מודעת שזאבים מכל עבר בהו בי. “אני חוזרת לחדר. המשך ארוחה נעימה שתהיה לכם.”
התחלתי לפלס את דרכי אל כיוון היציאה כשהייזל קראה, “את תמיד מוזמנת לאכול איתנו, אנג’י!”
סובבתי את ראשי אליה, הנהנתי הנהון יחיד, והתקדמתי לכיוון היציאה שוב. אך לפני שהספקתי לצאת, קול צחק צחוק חד.
סובבתי את ראשי, רואה את סטריידר עומד על כסאו בשולחן איפה שהוא ישב, להפתעתי בלי לווייתו התמידית של חברו הטוב, ג’ייסון, ושאר נגרריהם, ומריץ בדיחות. במקום זאת, הוא ישב עם פרד, אפולו, סאמנת’ה, קורה, ברום וגרג – ואני תהיתי מה לעזאזל הם עושים כאן. מבט ממוקד יותר הראה לי שג’ייסון בעצם כן ישב איתו בשולחן, וכמו כן גם מלינדה – זאבה מהאחוזה שפגשתי פעם אחת בלבד באופן עקיף – מייגן לורנס ורייצ’ל מקדניאלס, שתיים מהמאהבות של סטריידר, אשר שתיהן עדיין ריירו עליו באופן מוחלט אפילו שישבו משני צדדיו.
“אתה קורע אותי, אחי,” ג’ייסון אמר בצחוק גדול. “אתה רציני? היא עד כדי כך שמנה?”
קפאתי במקומי, אומרת לעצמי להפנות את גבי אליהם ולצאת מהאולם. טמפסט בתוכי נהמה, מתחילה להתעצבן גם כן. בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
“אתה יכול להסתכל עליה בעצמך, זאבון,” אפולו אמר בחיוך מגחך ומבט רע הצביע עלי. תסיטי מבט, תסיטי מבט, סיננתי בראשי, אך לשווא. לא יכולתי להזיז שום שריר. הייתי נטועה במקומי.
ג’ייסון – וכל היושבים באולם – פנו להביט בי, חיוכים מצחקקים על פניהם. הרגשתי איך המוגלה בגרוני חוזרת, ואיך גל קור מציף אותי. רציתי לצאת משם, מהמבטים שכולם שלחו לעברי – אבל לא יכולתי. לא הייתי מסוגלת לזוז.
ג’ייסון שרק. “שמנה-שמנה, אחי. ואפילו לא יפה. לא יכולת למצוא איזו זאבה יפה שתישן איתן בחדר? כמו מייגן? או רייצ’ל? או סאם או קורה?” ג’ייסון קרץ לבנות, מנסה להרשים אותן. “וכמובן מלינה המדהימה.” הוא שלח נשיקה באוויר למלינדה, אשר הסתכלה עליו כאילו הוא נפל על הראש.
“אתה לא שווה את הזמן שלנו,” סאמנת’ה אמרה בנחרת בוז, מלכסנת מבט מעט נואש לאפולו, שלא שם עליה ממטר, ורק הביט בי בחיוך רע. פרד עצמו נראה היה עסוק בלדבר עם גרג וברום על דברים שנראו רציניים להחריד מאיפה שאני עמדתי, והרגשתי שמשהו בי נשבר שוב ושוב ושוב.
למה היה איכפת לי אם פרד לא עמד לצידי? למה היה לי איכפת אם פרד לא התייחס אלי? למה רציתי שהוא התייחס אלי? למה רציתי לראות אותו מביט בי, ורק בי?
הגודש בגרוני התעצם.
“את לא רצויה כאן,” רייצ’ל אמרה לפתע, פונה להביט בי בעיניים סגולות ורעות. “תחזרי למאורה ממנה יצאת, דובה.”
“ותעזבי את סטריידי שלנו בשקט!” מייגן הצטרפה אליה, עיניה התכולות מלגלגות.
“עזבו, היא לא שווה פרוטה,” סאמנת’ה אמרה באדישות, בוחנת את ציפורניה, קולה החד מהדהד בעולם. “סתם ילדה קטנה וסתומה.”
“ואיזה מן שיער זה?” קורה הצטרפה אליה. “הצבע שלו הוא כמו צבע של אשפה.
“לגמרי,” מלינדה עקמה את פניה בסנוביות. “גועל נפש. את נראית כמו סחבה. לכי תעשי משהו לגבי העור שלך, כי הוא נראה נורא ואיום.”
גיחוכים וצחקוקים נשמעו מרחבי האולם. עיניי הובזקו לעבר בני-האדם, אבל כולם נותרו עם פנים חתומות. אפילו הם לא יצאו נגד זאבים בשביל להגן על “אחת משלהם”.
ובאותו הרגע, ההבנה שאני לבדי בעולם הזה הכתה בי בכזאת עוצמה, עד שהרצון לבכות היה חזק יותר מאי פעם.
שכחת אותי, אנג’לה, טמפסט לחשה בראשי. אני לא אתן לך להשאר לבד. אני כאן.
את לא באמת אוהבת אותי, זוכרת? החזרתי במרירות, מרגישה את הלחלוחית בעיניי.
אבל אני סובלת אותך, ולא טוב לי לראות שכואב לך, היא אמרה בשקט. תני לי לטפל בזה. תאבדי שליטה שוב, ותני לכוח שלי – שלנו – להראות להם מאיפה משתין הדג.
אני לא יכולה להיות כל כך בוטה עם מאות זאבים, הערתי. עם בודדים זו לא בעיה אבל עם כמות כזאת…
“מה את כזאת שקטה?” גיחך אפולו, וראיתי איך בנות בוחנו תאותו במבטים מעריצים מכל כיוון. “תגיבי. תראי לנו שאת לא חירשת, חתיכת פרה.” הוא הוסיף ביריקה.
תשחררי, אנג’לה.
ושחררתי.
פרק שלוש-עשרה
כוח מוחלט התפשט בורידי, בעורקי, בדמי הזורם. טמפסט בתוכי צחקה צחוק נמוך, ואני מצאתי את עצמי מתחילה ללכת לכיוון שולחנם של אפולו וסטריידר, מבטי ממוקד אך ורק על אפולו. לא שמעתי שום דבר. הייתי עסוקה בלשמוע את הכוח והאנרגיה שבתוכי עולים לפני השטח, מציפים אותי בכל מקום. ולפני שידעתי מה אני עושה, ידי נשלחה קדימה, לופתת את צווארון חולצתו של אפולו ומושכת אותו אליי.
“אתה לא תקרא לי פרה,” קולי היה שקט ומהדהד, כאילו שני קולות דיברו בו זמנית. “שלא תעז לקרוא לי בשמות גנאי אחרים.”
פניו של אפולו עדיין עטו את החיוך המגחך, ואני הרגשתי איך פניי מתקדרות ומתקשחות. ובבת אחת, הכוח שחשתי בגופי, שזרם מעלה ומטה, התפרץ ממני בעוצמה כל כך חזקה, עד שהרגשתי שאני עומדת ליפול.
רוח סוערת נשבה באולם, מתגברת ומתגברת, מתעסה ונהפכה לאט-לאט להוריקן באמצע הבניין. הכל רעד סביב. אנשים צרחו, ניסו לתפוס מחסה, אך דלתות הכניסה נטרקו בבת אחת וננעלו. החלונות התנפצו מרוב תנופת הרוח, ומבחוץ נכנס גשם זלעפות, ברקים ורעמים מרעידים את השמיים והאדמה.
ואפילו שאפולו המשיך לחייך, המשיך להראות שהכל בסדר, עיניו הסגירו אותו, וחיוך מסופק התפרש על פניי.
לראשונה, הוא נראה לחוץ.
מגיע לו, טמפסט שאגה בשמחה. מגיע לו! מגיע לו! מגיע לו! שהכל יהרס! כאוס ובלהה, בואו! שיחושו באסונותיי!
שבריר של מחשבה חלף בראשי, צועק עלי להפסיק, שעל אף הסיפוק שבמעשה, זה לא בסדר, אך זעמה של טמפסט וכעסי שלי השכיחו מחשבה זאת והמשיכו להביא סערות, סופות, רעידות אדמה.
לפתע הרגשתי יד גדולה וחמה בעורפי. טמפסט נהמה בכעס, ולהפתעתי קול חדר למחשבותיי, מפלח ומשכיח כל מחשבה אחרת. תפסיקי, אנג’ל, הקול העמוק והמחוספס אמר. אל תתני לה להשפיע עלייך ככה. תני לי לטפל בכל.
ובבת אחת, הרעש, הרעידות, הסופות – הכל – הפסיק. עיניי, שראו עד אותו רגע את אפולו הלחוץ, הוסטו הצידה, בזמן שידי עזבה את חולצתו של אפולו ונתנה לו להתרחק ממני. הבלגן והכאוס שראיתי סביבי היה אדיר; שולחנות פזורים לכל עבר, סדקים נוראיים בקירות וברצפה, חלונות מנופצים, רטיבות בכל מקום…
ובאותו הרגע הבנתי שאני עשיתי את זה. אני זאת שגרמתי לזה. והכל בעזרת מחשבה בלבד, ובעזרת שחרור רגשותיי ונתינת כוח הרצון שלי לטמפסט.
היד של עורפי קרבה אותי בגבי אל חזה חזק וקשה כמו לבנים. רעד חלף בי כשהיד לחצה מעט, גורמת לראשי ליפול ולעיניי לראות את האלפא של המילניום מאחורי, מביט בי מלמעלה בעיניים אדומות ובוהקות יותר מאי פעם. ליבי החסיר פעימה כשראיתי שוב כמה פניו מהממות; עיניו המעט מלוכסנות, אפיו הישר, שפתיו החושניו, עצמות-לחייו האריסטוקרטיות…
הוא הסב את מבטו ממני, מרים את ראשו ומביט בזאבים באולם. “כל מי שיתנכל לאנג’לה וויין שוב, אני אדאג באופן אישי שהוא יקבל עונש חמור,” הוא אמר בקול שקט וקטלני, שהצטלצל באולם הדומם. “אני לא מוכן לכזאת התנהגות תחת המשמרת שלי. מובן?”
נשמעו מלמולים קלים, וזה לא סיפק את האלפא. “מובן?” הוא חזר שנית, קולו יותר דורש, יותר דוחף, יותר דומיננטי, יותר חזק ומשפיע כל קול אחר שאי פעם שמעתי.
“כן, אלפא.” ענו כל האנשים באולם במקהלה.
פרד הנהן, והסיר את ידו מעורפי. החסרון של עורו בעורי היה מורגש – עקצוצים של כמיהה למגע ידו היו ברורים בעורפי, ואני קיללתי בתוכי על חוסר השליטה שהפגנתי הערב.
את לא אשמה, טמפסט נהמה בתוכי. הם אשמים. הם צריכים להתבייש לקרוא לעצמם בכלל אנשים “חברותיים”, “משפחתיים” ו”נאמנים”. חבורה של טיפשים מגעילים.
אבל האלפא –
פרד עצמו הבין שהם אשמים בכך, טמפסט קטעה אותי בבת אחת. אז שלא תחשבי אפילו לרגע שמשהו מזה זו אשמתך!
החלטתי לעזוב את זה, והסתובבתי כדי לראות שפרד יוצא מן האולם לבדו. בינתיים, הזאבים החלו לארגן את האולם בפנים חמוצות, שולחים לי מבטים רצחניים. התעלמתי מהם – ומהמבטים החדים שקיבלתי מסטריידר, אפולו וחברותם – ויצאתי מהאולם גם כן. כשהגעתי לחדר החדש שלי, התארגנתי שם במהירות לשינה ונכנסתי למיטה לפני שאחד מהבנים יגיע.
אבל רק שניים מהם הגיעו; סטריידר ואפולו. ופרד לא חזר כל הלילה.
*
ביום שלמחרת, חזרתי ללימודים.
למען ההגינות, כל ההתלהבות שהייתה לי לקראת החזרה ל”שגרה” דעכה ברגע שראיתי שכולם בוהים בי. כשעברתי במסדרונות, כל השיחות השתתקו, וכולם פנו פשוט להביט בי, כאילו אני איזו חייזרית מארץ שום-אחר. ניסיתי להתעלם מהם כמה שאפשר, אבל זה היה קשה. אף פעם בחיי לא קרא לי דבר שכזה – שעשרות זאבים צופים בי באמת, ולא כאילו אני שקופה – והתפללתי שהם יפסיקו. לא רציתי את הסיבוך הזה בחיים שלי בנוסף לכל השאר.
הגעתי לכיתת הביולוגיה שלי בשלום, עם זאת. אף אחד לא העז להקניט אותי – הודות לפרד, אשר בלבל אותי יותר מכל אחד אחר. פעם אחת הוא היה חם ודואג, ופעם אחת קר ומרוחק. לא ידעתי איזה מהשניים זה הוא, או אם יש בכלל גוונים של אפור באישיותו, ומשום מה המחשבה הפריעה לי יותר משהיא הייתה צריכה.
בביולוגיה התיישבתי במושבי הרגיל, ליד שארלוט, אשר לא הייתה שם עדיין. למעשה, אני הייתי הראשונה בכיתה, ותודה לאל, זה נתן לי קצת שקט. הוצאתי את מחברת הביולוגיה מהתיק ושלפתי עפרון והתחלתי לשרבט דבר-מה. לא הייתי ציירת או משהו כזה – פשוט הפעולה הרגיעה אותי ועזרה לי לחשוב בבהירות.
הדבר האומנותי היחיד שאי-פעם התחברתי אליו היה ריקוד. אבל מפני שהזאבים בבית-היתומים בו חייתי עד לפני כמה חודשים היו פי מיליון יותר טובים ממני, המודעות-העצמית שלי מנעה ממני להמשיך ולרקוד. אני גם לא בטוחה שאני עדיין גמישה כמו שהייתי.
כשהצלצול נשמע, הכיתה החלה להתמלא בתלמידים. גם הפעם, כולם לכסנו לעברי מבטים, אבל אני המשכתי להיראות כאילו אני עסוקה איזו יצירת אומנות במחברתי, והתעלמתי מהם. כששארלוט נכנסה לכיתה, עם זאת, פנית להסתכל עליה בציפייה, אולי אפילו תקווה, אבל לחרדתי ראיתי שהיא מתיישבת בקצה השני של הכיתה, הרחק ממני, ליד איזה זאב שתמיד ישב לבד, ועכשיו שלח לה מבטי גועל שהביעו כמה הוא נגעל מנוכחותה לצידו. לא האשמתי אותו, ועם זאת הרגשתי בניצוץ רוגז כלפיו – אז מה אם שארלוט שמנה ומכוערת? אז מה אם היא לא כליל היופי והשלמות כמו כל נשות-הזאב בעולם? היא עדיין חייה ונושמת, וזה יותר טוב מלשבת לייד גווייה.
אבל הרוגז התחלף בתחושת עצב כשראיתי ששארלוט לא שולחת לי אפילו מבט. היא באמת מחקה אותי, אם ככה. המחשבה גרמה לי להשפיל את מבטי ולחזור לשרבוטים שלי.
לפתע נשמעו התנשפויות הפתעה מכל האנשים בכיתה, ואני הרמתי את מבטי כדי לראות את סטריידר לאקספורד, בכבודו ובעצמו, נכנס לכיתה. לא ראיתי אותו בבוקר כשיצאתי מהחדר, כי הוא כבר יצא לקראת אימון הבוקר שלו בתור פטרון טירון – אם זה מה שהוא היה בכלל, כי לפי המעמד שלו בעיניי האלפא לא יכולתי להיות בטוחה – אבל עכשיו, שראיתי אותו, הוא נראה מהמם ויפה-תואר, כמו תמיד. שיערו הבלונדיני היה עדיין קצת לח מהמקלחת שהוא בטח לקח, עיניו הכחולות זהרו במעין רעננות, גופו השרירי והגבוה היה מולבש במכנסי ג’ינס נקיים וחולצת טריקו כחולה שעשתה לו רק טוב והדגישה כל ריבוע וריבוע בבטנו. מזווית העין ראיתי את שארלוט בוחנת אותו בכמיהה כזו עזה, עד שהרגשתי רחמים כלפיה, וכלפי העובדה שאלוהים לא ברך אותה ביופי.
סטריידר אמר שלום לכולם, מחייך וצוחק כמו תמיד, ואז פנה להביט בי. הסרתי את מבטי ממנו, לא רוצה שיראה שבהיתי בו, אבל יכולתי לראות שהוא מתקרב לעברי. נדרכתי מייד, טמפסט בתוכי מוכנה למלחמה גם כן, ולתדהמתי – ולתדהמת כל הכיתה – הוא התיישב במושב הפנוי לידי, זורק את התיק שלו אל מתחת לשולחן. “אל תקחי את זה אישית,” הוא מלמל לעברי, כך שרק אני אשמע. “אני צריך לשבת לידך. אם זה היה תלוי בי, הייתי יושב כבר מזמן ליד אנשים אחרים.”
נתתי לההערה להספג, ואז מלמלתי חזרה, “מה אתה עושה כאן בכלל? אתה לא אמור ללמוד פיזיקה וחשמל או משהו כזה?”
הוא הרים גבה. “מתעניינת בי, הא?” הוא חייך חיוך מרוצה לפתע. “לא ידעתי שאת גם כן דלוקה עלי, וויין. כמה זמן את כבר חשה באהבה החד-צדדית הזאת? שבוע? חודש? מאז ומעולם?”
לכסנתי לעברו מבט לא מושפע. “הייתי נותנת לך סטירה, אבל זה יהיה ממש מרושע מצידי לתת ליד שלי להדבק בכל כך הרבה חיידקים דוחים.” טמפסט גחכה בתוכי, מרוצה מהיציאה שלי.
אך חיוכו של סטריידר התרחב במקום לדעוך, והוא עדיין נראה רענן ומאושר, ולא עצבני ורגזן כמו שרציתי שיהיה. “אה, זה פשוט מרושע מצידך, וויין,” הוא אמר בקול נמרח. “אבל זה בסדר. אני מבין. את גם כן לא יכולה לעמוד בפני הקסם שלי, ולכן את מנסה להשמע מרושעת. תתפלאי לשמוע, זה עבד לכמה בנות, שעכשיו נמצאות אצלי ברשימת הלעשות.”
אל תסמיקי! טמפסט בתוכי קראה ביאוש כשהחלתי להרגיש את העקצוץ המוכר בלחיי. “לך תחפש מי ינענע אותך, לאקספורד,” יריתי, אומרת את שם משפחתו בזלזול ופונה להביט חזרה במחברתי, המומה מעצמי. ממתי אני מסוגלת להחזיר לאנשים? איפה אנג’לה וויין הקטנה והחמודה, שהתרגזה בקלות אך הסתירה זאת בחוזקה? איפה אנג’לה וויין שפעם אף אחד – אפילו בני אדם – לא היו מבחינים בה?
היא כבר לא הייתה קיימת. לא עכשיו, כשטמפסט בתוכי, שהיא ההפך הגמור ממני, רוצה שאני אאבד שליטה, כשאני רוצה את השליטה הזאת בכל כוחי. אבל אולי, רק אולי, השינוי הזה הוא לטובה.
“למה אתה פה בכלל?” הכרחתי את עצמי לשאול לאחר שהמורה נכנסה לכיתה, הכל בשביל לקטוע את מחשבותיי.
הוא משך בכתפיו. “בשביל לשים עלייך עין, אלא מה?” הוא אמר באיטיות כאילו אני ילדה מפגרת.
שלחתי לו מבט מלא בארס. “רק שאלתי. למה אתה חייב להיות בן-זונה?” מצאתי את עצמי פולטת.
עיניו התקדרו לפתע, וכל שביב של רענות ורוגע נעלם, מוחלף בלחץ וקור. “אל תקראי לי ככה לעולם,” הוא אמר בטון נמוך ומזהיר, ושמתי לב שהבעתו השתנתה לחלוטין. הוא כבר לא היה הסטריידר המחייך והפופולארי שכולם הכירו. הוא היה סטריידר אחר; קר, מנוכר, מרוחק. רעד חלף בי מרוב הכפור שהוא הביע. “אפילו לא בצחוק.”
מצאתי את עצמי בוהה בו במעין השתאות. סטריידר החזיר לי מבט, עיניו הכחולות כים מפלחות את עיניי החומות-בהירות שלי, שיערו הזהוב נראה מעט כהה יותר מצבעו הרגיל. וריד של עצבים פעם במצחו, ולאחר כמה רגעים מחניקים של החלפת מבטים סוררת, הוא הסיט את מבטו ממני ולמורה, מחייך חיוך רענן כאילו כלום לא אירע כרגע.
והבנתי באותה השנייה, שיש הרבה יותר צדדים לסטריידר לאקספורד ממה שנראה לעין, ושאולי – אבל באמת רק אולי – הוא לא כזה בחור מגעיל, מתנשא, שחצן ודוחה כמו שהוא נותן את האשליה שהוא.
פרק ארבע-עשרה
בסוף יום הלימודים הראשון שלי מאז חזרתי גילית כמה דברים. הראשון והחשוב בהם – פרד לא חוזר. לפחות לא בחודש הקרוב. סאמנת’ה נשלחה להודיע לי על כך שהוא עסוק בענייני אלפא דחופים למיניהם שדוררשים את מלוא תשומת ליבו. היא כמובן הייתה חייבת להוסיף שילדה כמוני לא יכולה להבין אפילו את גודל מעמדו של פרד – ואני רציתי לצעוק עליה שלפחות אני לא נואשת לתשומת-לב של מישהו, אך נשכתי את לשוני, למורת רוחה של טמפסט.
הדבר השני שגיליתי, היה שסטריידר לומד איתי בכל השיעורים. הוא עבר מהמחלקת שלו בקולג’ למסלול שאני בחרתי, והיה לידי בכל כיתה ובכל שיעור. במעבדה, בה עבדתי בדרך כלל עם שארלוט, עבדתי עכשיו עם סטריידר. בשיעור כימיה, הוא היה שם, נוכחותו מורגשת תמיד. שלא לדבר על המבטים המפחידים שקיבלתי מאלפי בנות – ואפילו כמה בנים פה ושם – על כך שהוא צמוד לי לתחת. רציתי לומר להם שאני לא ביקשתי את זה, אבל כמובן שלא יכולתי לעשות את זה.
הדבר השלישי והאחרון שגיליתי, היה שאפולו עכשיו היה מורה למקצוע החופשי – היו כמה כאלה בקולג’ – ושהמקצוע אותו הוא לימד היה מיתולוגיה יוונית, מפני שיוון זו ארץ מוצאו. לחרדתי, הייתי משובצת לכיתה הזאת בסוף היום – וכמובן שסטריידר היה לצידי כשישבתי באודיטוריום יחד עם שאר הזאבים – רובם בנות שריירו על אפולו באופן גלוי.
ובסוף היום, אפולו גרר אותי מבלי לומר מילה אל חדר הכושר של הקולג’, שם הוא נתן לי מכנסי טיץ, גופייה רופפת ונעלי ספורט לאימונים. הוא נבח עלי להקשיב להוראותיו של איזה שרירן שהתנדב כמדריך כושר שם בשם הארלי. הארלי, שהיה איש-זאב בשלהי שנות השלושים לחייו ונראה מאיים ביותר, הורה לי מה לעשות בכל מתקן כושר, ואני מצאתי את עצמי בסוף האימון מותשת ולא יכולה להזיז אף שריר. לא הייתי מתפלאת לו הייתי יורדת שני קילו רק מהאימון הזה.
וכשחזרתי לחדר, למזלי אף אחד מהבנים לא היה שם, ואני הלכתי להתקלח. כמעט ונרדמתי בעמידה מרוב עייפות, אך טמפסט, למזלי, עזרה לי להשאר עירנית בכך ששרה בתוכי את מילות השיר “Hot & Cold” של קייטי פרי. כששאלתי אותה איך היא מכירה את השיר היא התממה ואמרה ששמעה אותו פעם, מתישהו. הנחתי לזה, כי זה לא באמת עניין.
לאחר שלבשתי את הפיג’מה הפרחונית שלי, יצאתי מחדר המקלחת וראיתי שסטריידר ואפולו כבר בחדר, לבושים במכניס טרנינג ומוכנים לשינה. הם פנו להביט בי כשיצאתי מחדר המקלחת, ואני עיקמתי את אפי כשהשניים נראו מעוצבנים. “מה עשיתי הפעם?” הכרחתי את עצמי לשאול, כי ידעתי שאחרת הם לא יפצו את פיהם.
הם החליפו מבטים, שותקים, ואני החלטתי שאין לי כוח להתמודד איתם. במקום זאת פילסתי את דרכי למיטתי ומבלי אפילו להכנס אל מתחת לשמיכה, נרדמתי.
ככה, באופן מתיש זה, עבר שבוע. כל יום הייתי באימון כושר בוקר ולילה, אוכלת בריא באולם האוכל ויושבת עם חברי האנושיים בשולחן מפני שאני לא יכולה לשבת עם אף אחד אחר, מקבלת מבטים מכל עבר, סטריידר דבוק לי לתחת כל היום בלימודים, נוכחותו שקטה אך מורגשת, ואפולו מלמד על מיתולוגיה יוונית, שמצאתי ממש מעניינת… אפילו שהמורה היה חרא בלבן.
ביום שישי, לאחר אימון כושר מפרך במיוחד, הארלי פקד עלי לעלות על המשקל כדי לראות כמה קילוגרמים השלתי. שנינו הופתענו – ונחרדנו – לראות שירדתי שלושה קילוגרמים. בשבוע אחד.
“זה לא טבעי,” מלמלתי, שפתי יבשות פתאום.
“את צודקת,” הארלי מלמל גם כן. “אני צריך לדבר עם אפולו על זה. זה לא בריא.”
וכשאני חזרתי לחדרי, באמת שמתי לב שהבגדים יותר רופפים עלי מבעבר. כי עכשיו הייתי משקל שבעים.
הרגשתי בזעם שלי מתחיל להצטבר. קיללתי את אפולו בתוך ראשי, טמפסט מצטרפת אלי בקללות משלה, ואני לא יכולתי שלא לחשוב על כמה שאני רוצה לחנוק את אפולו.
כי לא משנה כמה הוא רוצה שאני ארזה, אני לא יכולה לרזות באופן הזה. לא ככה. זה לא בריא!
ואני גם לא רוצה לרזות. להיות שמנמנה זה כבר חלק ממני, ממה שאני. להיות רזה זה… לא אני.
בנוסף להפתעה הלא נעימה הזאת, אפולו וסטריידר לא דיברו איתי בכלל, כאילו הם לא שמו עלי פס, או שמו לב לכך שרזיתי שלושה קילוגרמים בשבוע מזדיין אחד. למעשה, הם נראו יותר עצבניים, כאילו הזמן שהם מבלים איתי יכול היה להיות מוקדש לדברים מעניינים יותר. סטריידר בעיקר החל לאבד את סבלנותו מהר יותר – יכולתי לראות את המבט מלא בגעגועים כשהסתכל על חבריו שישבו יחד בכיתות. ידעתי שהוא היה מעדיף ללכת ולהיות עם חבריו – גם אני הייתי מעדיפה את זה, אם שארלוט עדיין הייתה חברה שלי – ולכן לא האשמתי אותו. למעשה, אפילו שהוא היה איתי כל היום – וגם כל הלילה, למעשה – לא ידעתי מי הוא בכלל.
פעם הוא היה הסטריידר שכולם מכירים, זה שצוחק, מפלרטט, מתנשא, מאושר. ופעם הוא היה סטריידר אחר, עם פנים רציניות, שום שבריר של צחוק או שחרור בפניו. ולמען האמת, זה היה מעט מבלבל כל פעם לנסות ולפענח מי הוא בכל פעם שהוא מדבר או פועל. בשלב מסויים כבר ניסיתי לנסות, כי היו לי גם ככה מאה ואחד דברים על הראש מבלי סטריידר לאקספורד.
וכל אותו זמן, הרגשתי צביטת געגועים בליבי. לקחו לי כמה ימים להבין שאני מתגעגעת לפרד. אלוהים, לא יכול להיות שכבר נדלקתי עליו! איך אני יכולה להדלק על מישהו כמוהו, שכל הזמן חם או קר או כן או לא? איך אני יכולה להדלק על מישהו שרגע אחד מתייחס אלי כאילו אני האהובה שלו ואז כאילו אני לא קיימת בכלל?
אולי עצם העובדה שהוא גרם לי לבלבול שכזה, ושהוא הטריף אותי, הם היו הגורם להדלקות הטיפשית והמאוד לא הגיונית וריאלית שלי. לא רק שהוא זאב, אלא גם הוא אלפא של המילניום. וזאת ועוד, יש לו את סאלי ההיא, שהיא המאהבת שלו – רגשות או לא, זה לא משנה את העובדה שהם ביחד איכשהו. לא הייתי מתפלאת אם הוא היה עם עוד בנות מלבד אותה בלונדה.
לא יכולתי למנוע מעצמי לחשוב שוב ושוב, הלוואי והאלפא לא היה מגיע לעולם לעיר הזאת. אולי ככה המצב היה אחרת. נורמאלי.
אבל אז לא היית מכירה אותי, היה מה שטמפסט השיבה לי פעם אחר פעם. ואפילו שהיא הייתה אימפולסיבית ומעצבנת לפעמים, לא יכולתי שלא לחוש מעין חיבה כלפיה. אחרי הכל, אנחנו חולקות את אותו הגוף. את אותה הנשמה, אולי, אפילו שיש לנו אופי שונה במאה-שמונים מעלות.
אם יצא משהו טוב אחד מכל הסיפור הזה, זה טמפסט. אבל אפילו זה לא היה שווה את כל מה שקרה בנגרר לכך.
באמצע השבוע השני לתחילת הלימודים המחודשת שלי, מצאתי לעצמי שעה של זמן פנוי – אירוע נדיר ביותר. אבל למזלי, הארלי דיבר עם אפולו, ואפולו הסכים להפחית בחצי שעה את אימון הכושר של אחרי-הלימודים שלי. אז הלכתי לספריה, לוקחת איתי את כל השיעורים והעבודות שאני צריכה להשלים ולעשות, והכנתי את כולם תוך שלושת-רבעי שעה. הייתי כמעט לגמרי המומה מעצמי – אפילו טמפסט שבחה אותי על שקדנות יתרה – והרגשתי, לראשונה מאז שכל הבלגן הזה החל, שהכל איכשהו טוב יותר.
השאלתי ספר שרציתי לקרוא כבר זמן רב מהספרייה שנקרא “בחזרה בזמן כרך א’: עלילות אינגלנד ומאגנוס בעולם הקדום”. חזרתי לחדרי, למזלי אף אחד לא היה בו, והתיישבתי על מיטתי. לאחר שהרכבתי את משקפי הקריאה שלי התחלתי לקרוא, ומצאתי את עצמי נסחפת בספר כמו שכבר הרבה זמן לא נסחפתי. אינגלנד – או ליתר דיוק, מַקסווֵל אינגלנד – היה בריטי מתוחכם שנולדת במאה התשע-עשרה, והעלילה סופרה מנקודת המבט שלו לרוב. מאגנוס אוֹדין, חברו ושותפו למסע, היה סקוטי עשיר ויפה-תואר אשר אהב יותר מכל הרפתקאות. השניים נפגשו בסמטה חשוכה בלונדון, אשר בה מאגנוס הציל את מקסוול חברו מחבורת עבריינים, ומאז השניים התחברו. למקסוול היה הכוח לטייל בזמן, ומאגנוס עצמו היה חזק מאוד.
הסיפור הבדיוני הזה היה אחד הסיפורים היפים שקראתי. הוא סיפר על מעללם של אינגלנד ומאגנוס בעולם שלפני תחילת האנושות והזאבים, בעולם בו שלטו כוחות גדולים יותר מיצורים כמו אנשי-זאב ובני-אדם. תהיתי אילו מן כוחות שלטו בעולם בתקופה ההיא, אבל הנחתי שלא אקבל על כך תשובה.
הייתי באמצע הספר בדיוק כשאפולו וסטריידר נכנסו לחדר. השניים פטפטו וצחקו, ואני התעלמתי מהם, מנסה להמשיך לקרוא אך לשווא. צחוקו המרגיז של אפולו גרם לי לרצות לחבוט בו – תיקון: עצם העובדה שהוא חי גורמת לי לרצות לבעוט בו. אבל ידעתי שרצוי שלא.
סטריידר פשט את חולצתו ואני מיהרתי להחביא את עיניי חזרה בספר, אבל זה היה קשה – בייחוד כשסטריידר לאקספורד חסר החולצה היה בשדה הראייה שלי. ממה שיכולתי לראות, היה לו חזה כל כך קשיח, עם שישיית קוביות מהפנטת ועור מעט זהוב כמו שיערו. הוא היה נראה כמו יצירת אומנות, כמו פסל של אל יווני, כמו אפולו – האל, לא האיש המזדיין – ולמען האמת, יכולתי להבין מה בנות מוצאות בו. אבל שוב – הוא היה יפה מידי, מושלם מידי, בשביל שאני אארגיש משיכה כלפיו. כי אפיל ושהוא נראה מעולה, הוא לא היה פרד.
מעניין למה הגוף שלי בחר להרגיש תשוקה עזה רק לפרד, מכל הבנים האחרים בעולם. הוא שקט, רציני, דומיננטי יותר מכל אחד אחר ומאיים. נכון, הוא לא פחות חתיך ומושלם מסטריידר או אפולו, אבל היופי שלו הוא יותר לכיוון הרציני והבוגר, לעומת השניים האחרים. אפולו גם כן, אם הוא לא היה מחייך כל הזמן את החיוך הדבילי שלו, הייתי יכולה להבין למה בנות נמשכות גם אליו. כי הוא יפה-תואר גם כן, עם שיערו החום הכהה ועיני השוקולד שלו. אבל ההתנהגות והאופי שלו כל כך גרועים בעיניי, עד שאני כבר לא מוצאת אותו מושך במיוחד.
אבל יכולתי להבין למה בנות אחרות מקנאות בי שאני שוהה איתם באותו החדר – אחרי הכל, הם לא ידעו מהו פרצופם האמיתי, וגם אם ידעו, לא היה להן איכפת. יכולתי גם להבין למה שארלוט בעיקר לקחה את כל העניין הזה קשה. אבל אני לא ביקשתי שתהיה לי את טמפסט.
סגרתי את הספר, יודעת שאני לא יכולה לקרוא יותר. קמתי ממיטתי, מפנה להם את גבי ומחפשת בארוני בגדים לקראת ארוחת הערב. שמעתי את אחד מהם מהגחך, כנראה אפולו הדביל, וסטריידר אמר, “את יודעת, אם את רוצה לבהות בנו ולרייר, זה בסדר. אנחנו לא נאשים אותך.”
הכרחתי את עצמי להתעלם מהם, ופשוט שלפתי מכנסי ג’ינס וחולצת טריקו מהארון. נכנסתי לחדר האמבטיה וטרקתי את הדלת לקול צחוקם המפגר של הבנים. התלבשתי בחופזה וכשיצאתי, ראיתי שסטריידר שוכב במיטתו עם הפלאפון שלו ומתקתק דבר-מה, בזמן שאפולו חוקר במבטו את הספר שעל שידתי. “יש לך בעיה?” שאלתי, משלבת ידיים במגננה מיידית.
הוא משך בכתפיו. “סתם תהיתי לגבי הבחירה שלך. למה דווקא את הספר הזה על מקס ומאגנוס?”
הרמתי גבה. “אתה מתכוון לאינגלנד ומאגנוס,” ציינתי. “אף אחד לא קורא למקסוול מקס או אפילו מקסוול.”
משום מה, זה גרם לו לגחך. “אני יודע את זה יותר טוב ממה שאת חושבת,” הוא הרים את מבטו אלי, עיניו מתנגשות בעיניי. “הכרתי את מקס ואת מאגנוס.”
זה גרם לי לצחוק צחוק מריר. “זה סיפור בדיוני, אפולו” הערתי. “גם אם היו אנשים כאלה הם היו מתים ממזמן – הספר מספר על המאה התשע-עשרה, אתה יודע.”
אפולו לא חייך, מבטו רציני לפתע. “מקס ומאגנוס הם כמונו, אנג’לה.” הוא אמר בשקט.
הבטתי בו באי-הבנה. “כמונו?”
“יש בתוכם רוחות,” הוא אמר בנימה רצינית למדי. “וגם הם, כמוך וכמוני, בני אלמוות.”
היטתי את ראשי הצידה בבלבול. “אני לא מבינה.” מלמלתי בכנות.
אפולו קם ממקומו, והלך לכיוון השירותים. “אני מניח שזה עוד לא הזמן לספר לך,” הוא אמר בשקט. “אז בינתיים, עצתי לך היא שתקראי את כל הכרכים של עלילות אינגלנד ומאגנוס. ככה תביני יותר משאת מתארת.”
ובסיום אניגמתי זה, הוא נכנס לשירותים וסגר את הדלת אחריו, מותיר אותי מבולבלת ומעט המומה.
פרק חמש-עשרה
במשך שלושה שבועות, לא היה שום סימן מפרד. שמעתי את סאמנת’ה אומרת לסטריידר ואפולו שגרג וברום נמצאים איתו באיזו משימה אלפא-של-מילניומית חשובה. מסתבר שישנם סיבוכים באחת ארצות הצפון, לפי מה שהבנתי, ושחבורה של בני-אדם מנסה לטבוח באנשי-זאב. לא הבנתי למה הם בכלל מנסים; פעם אחרונה שבני-האדם פתחו במלחמה נגדם, זה הסתיים בשתי מלחמות עולם נוראיות ומספרם של בני-האדם ירד לפחות מעשרה אחוזים.
אבל זה לא היה העניין; העניין הוא שאני הרגשתי לא בטוחה כשהוא לא היה כאן. אפולו וסטריידר התעלמו ממני כאילו הייתי אוויר, והאימונים עם הארלי בחדר הכושר גרמו לי לרדת מתחילת התהליך חמישה קילו. בשלושה שבועות, זה כבר גובל במטריד. בעצם ירדתי במידה בשלושה שבועות – וזה כבר התחיל להפחיד אותי שמא יהיו לי בעיות בריאותיות עם הירידה המהירה הזאת.
שארלוט המשיכה להתעלם ממני, בדיוק כמו סטריידר ואפולו. ג’יין ניסתה להיות נחמדה, אבל היא הייתה עסוקה עם אית’ן שלה, ולא יכולתי לומר דבר לגבי זה. ידעתי שגם אם לי היה חבר, אני גם כן לא הייתי מתייחסת לאנשים אחרים יותר מידי. הייזל לקחה את צד האו”ם, וכן פה ושם החליפה איתי מילה או שתיים, אבל היא הייתה יותר חברה של שארלוט – שתי רפות-שכל ביחד זה שילוב נהדר – ולכן גם איתה בקושי יצא לי לדבר.
כך שנוצר מצב בו פשוט הייתי לבד.
המשכתי לקרוא את סדרת “עלילות אינגלנד ומאגנוס” ובתחילת השבוע הרביעי לשהותי המחודשת בקולג’, סיימתי לקרוא את כך חמשת הכרכים. כמעט ובכיתי בסוף הספר האחרון, בו מקסוול אינגלנד מת, ומאגנוס נותר לבדו. זה היה קורע לב לקרוא מנקודת מבטו של מאגנוס כמה הוא אהב את חברו, וכמה ידע שיתגעגע אליו.
יכולתי להזדהות איתו כל כך, עד שליבי התכווץ כל פעם מחדש כשחשבתי על הסוף הנוראי הזה של הספר.
יום אחד, במהלך השבוע החמישי, מצאתי את עצימ עומדת על המשקל לצד הארלי, ובוהה בחוסר אמון. “איך לא ירדתי עוד כמה קילו?!” שאלתי בחוסר-אמון. “אני הרי התאמנתי יום וליל!”
“הגוף שלך עכשיו התחיל להתנגד לירידה הדרסטית והשינוי הקיצוני בכושר ובתזונה שלך,” הארלי הסביר בפנים מעט מקורקמות מעצב. “אפולו לא ישמח לשמוע את זה…”
“אפולו יכול לקפוץ לי!” התעצבנתי. “הוא זה שגורם לי לבעיות בריאותיות לאין שיעור! חתיכת איש מפגר!”
“אל תגידי את זה,” הארלי אמר בתקיפות לפתע. “אפולו לא מפגר, ואולי הוא עושה דברים לא נכונים במיוחד, אבל הוא בחור טוב!”
“בחור טוב?!” התפלצתי. “כן, ממש!”
הארלי עמד לומר משהו אך הוא לא הספיק כי סאמנת’ה וקורה בדיוק נכנסו לחדר. פניתי להביט בהן בהבעה מעוצבנת, אבל השתיים לא הסתכלו עלי אלא על הארלי. “אנחנו צריכות לקחת את וויין,” אמרה קורה בקולה המשועמם.
הארלי הנהן ואני ירדתי מהמשקל והלכתי לעברן. השתיים עקמו את אפיהן כשהריחו את הסרחון שנדף ממני לאחר אימון הכושר. “לכי תתרחצי ותחליפי בגדים קודם,” סאמנת’ה אמרה בקול מלא בגועל. “האלפא לא ישמח לקבל אותך ככה.”
נדרכתי כמעט מייד, עיניי נפערות לרווחה בהפתעה וציפייה. “פרד כאן?” שאלתי, לא מסוגלת להסתיר את התרגשותי.
“אלא מה?” קורה גלגלה את עיניה. “לכי תחליפי כבר בגדים, ילדה.”
התרחצתי יותר מהר מאי פעם, וזרקתי על עצמי מכנסי ג’ינס חדשים שקניתי עקב היותי רזה יותר וחולצת טריקו פשוטה. לא טרחתי אפילו לסדר את שיערי מרוב שלא יכולתי לחכות לראות את פרד. סאמנת’ה וקורה פטפטו ביניהן כשלקחו אותי במכונית אל תוך העיר, מתעלמות ממני כאילו לא הייתי שם. אבל מה חדש? זה לא כאילו מישהו התייחס אלי בכלל בשבועות האחרונים.
סאמנת’ה חנתה ליד פונדק סביר למראה, ושם יצאנו מהמכונית. שני שומרים עמדו בכניסה למסעדה, והם הנהנו לעברנו בהכרה בזמן שנכנסנו אל תוך הפונדק. בפנים ישבו אנשים בודדים, ובקצה החדר ישב האלפא של המילניום, פרדריק רודס, עם שני נושאי-כליו, גרג וברום. סאמנת’ה וקורה התיישבו לצד גרג וברום, ואותי הושיבו לבדי מול פרד. רעד חלף בגופי שראיתי אותו כל כך קרוב, עם העיניים האלו שלו, והשיער המהמם שלו. אבל פרד עוד לא פנה להסתכל עלי, אלא הביט בסאמנת’ה ושאל, “איפה אפולו וסטריידר?”
“בדרכם,” הייתה זו קורה שענתה. “הם היו צריכים לטפל במשהו.”
הוא הנהן בהבנה, ואז פנה להביט בי, והרגשתי בצמרמורת חולפת בגופי. “אנג’לה,” אמר פרד כדבר פתיחה. “מה שלומך?”
מצמצתי כמה פעמים בבלבול. “אה… בסדר?” מלמלתי בהיסוס.
עיניו המעט-מלוכסנות גם ככה של פרד הצטצמצמו מעט. “מה עשיתם לה?” קולו היה נמוך לפתע יותר מתמיד, וגם מחוספס הרבה יותר. האיום בקולו היה מודגש, וראיתי את סאמנת’ה וקורה קופאות במקומותיהן.
“לא עשינו כלום,” אמרה סאמנת’ה בקול מעט מצפצף. “למה שנעשה לה משהו?”
“כן,” קורה הסכימה בקול מתחנחן. “אין לנו סיבה לעשות לה משהו – “
“אז תסבירו לי למה היא לבד.” קולו של האלפא הצטלצל ברחבי החדר, מלא בדומיננטיות שלו, בחוזק ובעוצמה שהוא מקרין. החדר דמם, ורק הדהוד קולו של פרד נשמע.
“ל-לבד?” אני זו ששברתי את הדממה. “למה נראה לך שאני לבד?”
פרד בחן אותי במבטו. “ישנם דברים שאפשר לדעת. אני מריח את התחושות שלך, ואת לחוצה, מרוגשת, ו…בודדה.” הוא נשמע מעט עצוב לאור העובדה הזאת.
“אני לא,” אמרתי, קולי מעט עיקש. “אני בסדר.” אולי אם אמשיך להגיד את זה לעצמי אתחיל להאמין בזה.
הוא רוצה לעזור לך, אנג’, טמפסט מלמלה בתוכי. הוא רוצה לדעת מה לא בסדר כדי שהוא ילך לערוף כמה ראשים. למה שלא תגידי לו?
כי זה לא עניינו – או עניינך! התרגזתי.
כל מה שקשור אלייך זה גם ענייני, טמפסט התווכחה.
פרד רק בחן אותי במבטו, ולפתע שמעתי צעדים מאחורי. פניתי להביט לאחור וראיתי שסטריידר ואפולו היו שם. הם התיישבו משני צדדיו של פרד, במקום גרג וברום, וכולם פנו להביט בי במבטים מעצבנים. הרצון להסמיק כמעט והתפשט בי, אבל הכרחתי את עצמי לדחוף את הסומק מטה, שלא יעלה לפני.
“אני מאוכזב מכם,” פרד אמר בקולו השקט. “הבטחתם לי שתשמרו עליה, אפולו, סטריידר, סאמנת’ה וקורה. אבל אני רואה שאסור היה לי לסמוך עליכם ככה.”
אפולו נראה מבולבל. “אני לא מבין מה עשינו לא בסדר, פרד,” הוא אמר בקול כן. “אנחנו לא הקנטנו אותה, בדיוק כמו שביקשת, ואני עובד כרגע על האימונים שלה.”
“שלא לדבר על כך שאני כל הזמן נמצא איתה בשביל לשים עליה עין, זוכר?” סטריידר הוסיף בטון מעט מרוגז. “שלא ברצוני, בנוסף לכל.”
“אני לא מדבר על בריאותה או מראיה החיצוני,” פרד אמר. “אני מדבר על מה שקורה אצלה בפנים.”
“לא אמרת לנו שום דבר על לשמור על ליבה השברירי, פרד!” סאמנת’ה התעצבנה. “אנחנו רק דואגים שהיא תחייה, תרזה, ותלמד!”
“אנחנו לא השמרטפים שלה,” קורה הוסיפה.
“ואנחנו גם לא אוהבים אותה במיוחד, אם לא שמת לב,” אפולו העיר. “ומלבד זאת, אני ממלא אחר פקודותיך רק בגלל החברות שלנו, פרד. אני יותר גדול ממך, ואני יכול בקלות לא להקשיב לשום מילה שיוצאת לך מהפה.” בנימתו הייתה אזהרה.
“אתם רק מראים לי שאתם אנוכיים ושפלים משחשבתי,” פרד גער, קולו גורם לכולם להתכווץ, אפילו לאפולו. “אתם חושבים באופן מכני וטכני, חושבים את עצמכם לגדולים ממנה, אבל אנג’לה זקוקה בנוסף להגנה חיצונית גם להדרכה פנימית, ואתם לא נתתם לה את זה. על כך, מגיעה לכל אחד מכם סטירה.”
“תעזבו את זה כבר.” אמרתי בשקט, משפילה את ראשי. “זה לא משנה מה אני מרגישה. יש בתוכי את הרוח של הכאוס. את טמפסט. ואני צריכה ללמוד איך לשלוט בה ובכוחות האלו שניתנו לי בגללה. מה שאני מרגישה או מה שעובר עלי לא רלוונטי. אז מה אם אין לי חברים? אני לא באמת צריכה אותם.” הישרתי מבט לפרד. “חברים מביאים רק כאב, סבל, ויגון. ואני לא רוצה לחוות את זה שוב.”
אפולו הרים גבה. “חשבתי שאת והאנושיים ההם חברים.” הוא נשמע באמת מסוקרן.
“חברי ברירת-מחדל, כי איזה מן זאב יתחבר עם מישהי אנושית כמוני?” פלטתי צחוק מריר וקצר. “היה לי במהלך כל תשע-עשרה וחצי שנות חיי הקצרות רק חבר אמיתי אחד. והחבר הזה כבר לא בחיים כיום. בגללי.” קמתי ממקומי. “אני לא צריכה את הרחמים שלך, פרד, או את היחס המגעיל שנתתם לי, אפולו. אני חזקה מספיק בשביל להסתדר בעצמי. אז פשוט תעזבו אותי לנפשי. כבר עדיף לי שלא יתייחסו אלי מאשר שיתייחסו אלי כאילו הייתי יצור נחות.”
“אנחנו לא חושבים שאת יצור נחות – “ קורה התחילה לומר אבל קטעתי אותה בחיוך מר.
“כל הזאבים חושבים שבני-האדם נחותים מהם,” ציינתי. “אתם חושבים אנחנו לא שמים לב שאתם לא מסתכלים עלינו, אלא דרכנו? שלא איכפת לכם מהעובדה שאנחנו קיימים? אז כן, אנחנו שמים לב. אנחנו יודעים שאתם לא רוצים להתערבב איתנו – אולי כי אנחנו פחות יפים, פחות חזקים, פחות ‘נעלים’ כמוכם. אז שתדעו שלבני-האדם יש יכולות משלהם. אנחנו כישרוניים לא פחות, ויש לנו חוזק פנימי שהוא לא פחות חשוב מהחוזק הפיזי של זאבים. אנחנו גם שווים, אפילו אם אתם הזאבים – או אנשים ארוגנטים שחושבים את עצמם, אפולו – חושבים אחרת.”
הבטתי על כל אחד מהם בעיניים, מצמצמת את שלי. “ושלא תחשבו שעכשיו שגיליתי שיש בתוכי רוח חזקה, שיש בתוכי את טמפסט, אני הולכת להפוך להיות מתנשאת כמו אפולו. כי אני לא. ואני בטח ובטח לא הולכת לחשוב את עצמי למלכת העולם או לשווה-בשווה עם האלפא של המילניום, שיכול לרמוס אותי באמצעות אצבע אחת. אני יצור בפני עצמי, כמו כל אחד אחר, ואני מחליטה שאני לא הולכת לרדת לרמה שלכם, הזאבים. אז תמשיכו לחשוב את עצמכם גדולים מאחרים – כי הדברים שאני אומרת עכשיו לא באמת ישפיעו עליכם, ואחרי זה, תמשיכו להתעלם ממני כאילו לא הייתי קיימת, או להסתכל עלי בזלזול ולגלוג וחוסר-כבוד והערכה. וזה בסדר, כי זה מה שאתם. יצורים דוחים ומגעילים שלא איכפת להם מהזולת. ואתם יודעים מה? זה ממש אירוני,” פלטתי צחוק קצר. “אתם כל הזמן אומרים שערך המשפחה והחברים זה מעל הכל. אז בני-האדם לא נחשבים מבחינתכם לחברה? לחברים? לאנשים בעלי מוח ונפש בדיוק כמוכם? שאפילו שהם לא משתנים לזאבים, הם עדיין נחשבים משהו? כנראה שלא.” סובבתי להם את הגב. “אני אחכה לכם בחוץ. להיות פה גורם לי להתעצבן, וכמו שאתם יודעים, כשאני מתעצבנת, טמפסט רוצה לזרוע הרס. אז עדיף שאצא. להתראות, פרד.”
ויצאתי בנימה זו מהפונדק, מותירה אותם לבדם, ותוהה איך לעזאזל מצאתי בי את הכוחות לפתוח את הפה ולנאום ככה.
את יותר חזקה משאת חושבת, אנג’לה וויין, טמפסט לחשה בתוכי. תתחילי להאמין בזה, ואולי סוף-כל-סוף נתקדם לאנשהו.
“אני יכולה רק לקוות שאת צודקת,” מלמלתי, נשענת על קיר הפונדק, ובוהה בשמיים הכהים וזרועי הכוכבים. ידעתי שאם ברוק היה כאן, הוא היה אומר את אותו הדבר כמו טמפסט.
את הילדה הכי חזקה שאני מכיר, רוזה! הוא אמר פעם. וזו אחת הסיבות למה אני אוהב אותך כל כך!
עצמתי את עיניי, בולעת את הדמעות שאיימו לחנוק אותי. כי לבכות על ברוק זה משהו שהבטחתי לו – ולי – שלעולם לא אעשה. והבטחות מקיימים, גם אם הם לאנשים מתים כמו ברוק.
וכמוני.
פרק שש-עשרה
ישבתי במיטתי, ספר ביולוגיה בידי, משקפיים מורכבות על אפי, בזמן שסטריידר, פרד ואפולו נכנסו לחדר. השלושה כבר השלימו מאותו ויכוח/ריב שאירע לפני יומיים בפונדק, וכרגע חזרו למצב של צחוקים ודיבורים שוטפים. אבל, כמו כל האחרים, הם החטיפו מבט אחד לעברי והשתתקו, כלא יודעים מה להגיד למישהי מביכה כמוני.
אני התעלמתי כמובן והמשכתי לעשות את עצמי קוראת את ספר הביולוגיה בזמן שטמפסט בתוכי סיננה קללות. את מפריעה לי, הודעתי לה ברוגז.
תסבלי בשקט! היא ירתה חזרה.
החלטתי שאין לי כוח לדבר איתה כשהיא במצב-רוח מעוצבן כזה, אז העסקתי את עצמי בניסיון לפענח את טקסט הביולוגיה. זה לא היה קשה במיוחד, אבל כן מורכב. בינתיים, סטריידר הוציא אייפד מתיקו והחל לתקתק דבר-מה, אפולו נשכב על מיטתו עם אוזניות על אוזניו, ופרד הרכיב גם כן משקפי קריאה והחל לבדוק מסמכים למיניהם.
ממש אחר-הצהריים נעים. בטח.
המתח באוויר היה מורגש, וידעתי שהוא נוצר בגללי, ובגלל הנאום שדפקתי יומיים קודם לכן. אפילו שטמפסט שבחה אותי על הנאום, ידעתי שעשיתי משהו לא בסדר. עובדה – סאמנת’ה וקורה לא יכלו אפילו להסתכל עלי עכשיו, וסטריידר, אפולו ופרד דיברו איתי רק כשהיה להם נחוץ.
אבל הנחתי שזה מגיע לי על כך שהעזתי לפתוח את הפה על מישהו נעלה וחשוב כל כך כמו האלפא של המילניום. למרות שהמילים שאמרתי לא כוונו אליו בכלל, אלא לעוזריו המרגיזים – מלבד ברום וגרג, אשר היו יחסית פסיביים, ממה שיצא לי לראות.
“ילדה.”
קפצתי מעט במקומי, מרימה את ראשי כדי להביט באפולו. “מה?” שאלתי, קולי מעט צרוד מחוסר שימוש.
הוא לא הביט בי, רק המשיך לשמוע מוזיקה ואמר, “יש לך עוד שבוע לעשות אימונים בחדר כושר. אחרי זה נתחיל לעבוד על העניין הרוחני.”
בלעתי את רוקי, והרגשתי את ליבי מנתר. “מה זאת אומרת? חשבתי שאתה רוצה שאני ארזה חמש-עשרה קילו.”
הוא לכסן את עיניו לעברי. “אפשר עדיין לארגן את זה אם את רוצה,” בקולו היה איום.
“ל-לא!” אמרתי מייד. “א-אני בסך הכל חשבתי ש – “
“אז תפסיקי לחשוב,” הוא קטע אותי בחוסר-סבלנות. “ביום ראשון שבעוד שבוע וחצי אנחנו נתחיל באימונים הקשים יותר.” נימת קולו הייתה סופית, ואני הנחתי שהשיחה נגמרה.
ליבי עדיין הלם בחוזקה בחזי, ובאותו הרגע ניווכחתי לדעת שזו הייתה השיחה הכי רגועה שקיימתי איתו, מבלי להתעצבן ולהרעיד את העולם. מצאתי את עצמי מחייכת חיוך קטן לאור העובדה הזאת.
כמה דקות לאחר מכן החלטתי להתקפל ולהתחיל להתארגן לארוחת הערב. נכנסתי לשירותים, מתלבשת במכנסי ג’ינס וטוניקה וכשיצאתי, ראיתי שרק פרד נותר בחדר. הוא נשען על דלת החדר הסגורה, משולב ידיים, וכשראה אותי יוצאת מהשירותים, הוא הזדקף. “אנג’לה,” הוא אמר בשקט.
נדרכתי, מרגישה את האוויר נטען. ידעתי שזו שוב התגובה שלי אליו, התגובה הבלתי מוסברת הזאת, המשיכה שאני מרגישה כלפי פרד רודס. משהו בו פשוט קרא להורמונים שלי לפעול, ותהיתי למה זה. “פרד?” מלמלתי בשאלה.
הוא התקרב לעברי, ושוב הוכיתי במראהו השובה. שיערו החום, פניו הרציניות, עיניו המעט מלוכסנות, צבען האדום, גופו השרירי, החזק, הגבוה, המולבש במכנסי ג’ינס וחולצת טריקו לבנה שנראתה מהמם כנגד עור המוקה שלו, ובנוסף לכל גם הז’קט השחור והארוך שלו… הוא היה כמו פנטזיה של כל אישה בצורת איש-הזאב הכי חזק, הכי קטלני, הכי דומיננטי של המילניום. “איך את?” הוא שאל, קולו מעט פחות מחוספס ויותר רך.
הייתי קצת נפעמת מהיחס האישי הזה פתאום עד שפלטתי, “בסדר!” בקול מעט מצפצף.
התשובה לא סיפקה אותו, מסתבר, כי הוא התקרב אלי יותר, עד שהוא עמד במרחק סנטימטרים ממני, גובהו אדיר ביחס לשלי – ואני עוד נחשבתי גבוהה, עם מטר השבעים-וחמש שלי. מצאתי את עצמי מסמיקה מעט כשנאלצתי להסתכל מעלה כדי להביט בפניו. ידו החסונה הושטה קדימה, והוא חפן את פני. ברגע שעורו נגד בעורי הרגשתי את החשמל הזה שכל פעם הרגשתי כשהוא נוגע בי, וסומק קל עלה על לחיי. הנה, הוא שוב הצליח לבלבל אותי. אחרי שתיקה מצידו, פתאום הוא מראה דאגה. היחס החם-קר שלו כלפי שיגע אותי יותר משהוא צריך.
הכרחתי את עצמי לצעוד לאחור, הרחק מהמגע החם שלו שרציתי שישאר עלי לא משנה מה. “אל,” פלטתי בקול מעט רועד, בזמן שהוא הפיל את ידו מלחי. “אל תגע בי אם אתה לא מתכוון לזה.”
פניו נותרו חתומות ובלתי נתנות לקריאה, כמו תמיד. “את אחת מהאנשים שלי, אנג’ל,” הוא אמר בקול שקט, שוב משתמש בכינוי החיבה הזה שהוא הדביק לי ומצאתי את עצמי מסמיקה אפילו יותר. “אני דואג לך עוד מאז שאמרת את מה שאמרת בפונדק.”
השפלתי את מבטי, לא מסוגלת להביט בו יותר. “למה אתה מתכוון?” שאלתי בקול קטן.
“מה שאמרת היה נכון לכל פרט,” הוא אמר, מתקרב אלי בצעדים קטנים ואיטיים. “אפולו הוא אכן בחור ארוגנטי, וכמוהו גם סטריידר, ונכון שכולם מתייחסים לבני-האדם כשפלים ושקופים. לצערי הרב, אין דבר שמישהו יכול לעשות בשביל לשנות זאת. ויש לכך סיבה.”
הרמתי את ראשי, וראיתי שהוא שוב מילימטרים ספורים ממני. “איזו מן סיבה יכולה להצדיק יחס כזה?” שאלתי, שפתיי יבשות פתאום.
ֿפניו התקרקמו במעט עצב. “בני-האדם הרבה יותר פגיעים פיזית מאנשי-זאב,” הוא הסביר בשקט. “ובגלל הפגיעות הזאת שלהם, אנשי-זאב החליטו להמנע מקשר כלשהו איתם, כי אם הם יתחילו לחוש ברגשות כלפיהם, מכל סוג שהוא, תמיד יהיה להם סיכוי להפגע יותר כשבן-האדם השברירי, בעיניהם, ימות בדרך כזו או אחרת.”
“זו סיבה פרנואידית, אם כך,” שילבתי את ידיי, מרגישה בצורך להעמיד אותו במקומו, כי משיכה מינית או לא – אני עומדת על שלי. לפחות בנושא הזה.
הוא הנהן באישור. “אבל אנשי-זאב אימצו את ההתעלמות הזאת מבני-האדם, והעבירו את ההתנהגות הזאת במשך דורות על גבי דורות, עד שזה נהפך לחלק מנורמה חברתית אצל הזאבים להתעלם מהם. זאב שמתרועע עם אנושי ישר מוחשב לנחות יותר, כי הוא בעצם חושף את עצמו לפגיעה ישירה יותר. אני לא אומר שזה נכון,” הוא הוסיף בחופזה כשראה שאני פוצה את פי בשביל להגיב. “אני רק אומר שככה זה המצב. לכן יש אותי, ומתפקידי אני מחוייב, בין אם אני רוצה או לא, לדאוג לשני הגזעים. ואני כמובן רוצה, כי אני אוהב אנושיים וזאבים כאחד. אך ישנם אנשים שפועלים נגדי כעת עקב אידיאולוגיה זאת.”
זו הייתה הפתעה. “יש אנשים שמתנגדים לאלפא של המילניום?” תהיתי איך יש להם את האומץ.
פרד חייך חיוך קטן ונדיר, שגרם לסומק מחודש לעלות על פניי ולרעד קל לחלוף בגופי. “תתפלאי לדעת שישנם אנשי-זאב ובני-אדם שמשתפים פעולה בשביל להוריד אותי מהשלטון ולחסל אותי,” הוא אמר בטון מעט אדיש אך מהול בשעשוע קל. “מה שמצחיק הוא שהם לא מבינים שעצם העובדה שהם פועלים יחדיו, גם אם זה כנגד אויב משותף, זה כבר אומר שהם מסכימים, בדרך עקיפה או ישירה, עם מה שאני והאלפא הקודמים לפני נוצרנו בשביל לעשות.”
מצאתי את עצמי מחייכת חיוך קטן גם כן. “אז אתה לא באמת בסכנה?” שאלתי, מנסה להבהיר את הנקודה.
“אני מניח שלא,” עיניו נצצו מעט, לוכדות את שלי לפתע. “ועכשיו, כדאי שנרד לארוחת הערב.”
מצמצתי כמה פעמים בשביל להבין ששמעתי נכון. “אתה רוצה לרדת לארוחת הערב?” פלטתי, מסמיקה לפתע כשהוא הרים גבה בשאלה. “כלומר, איתי?” הוספתי בחופזה.
חיוכו של פרד נעלם ופניו נסגרו שוב, אך לא לפני שזיהיתי רגש כלשהו חולף בעיניו. “כן, אנג’לה,” הוא פתח את דלת החדר. “איתי.”
וכך מצאתי את עצמי הולכת לצידו של האלפא, ונכנסת לאולם האוכל איתו. כולם באולם פנו להביט בנו באופן אוטומטי – כבר התחלתי להתרגל, באופן דיי מחליא, לתשומת הלב הזאת שקיבלתי מאנשים – וקולותיהם דעכו והפכו ללחשושים חרישיים. פרד התעלם מהם, והחלטתי לאמץ גישה זו ולהתעלם מהם גם כן. הלכנו ביחד לבופה והעמסנו על צלחתנו מזון – אני שלחתי מבט מעט מרושע לאפולו כששמתי על צלחתי סטייק פילה כמו שאני אוהבת – ופרד ואני התפצלנו, כל אחד הולך לחבורתו.
כמובן שג’יין, הייזל ושארלוט מייד התחילו להגריל אותי על מה קרה שפתאום נכנסתי עם פרד לאולם. אני אמרתי שהוא רצה לדבר איתי על ענייני רוחות ושטויות כאלה, ולמזלי הן ירדו ממני בסופו של דבר. מזווית עיני בחנתי את שולחנו של פרד, אשר הכיל את אפולו, אשר דיבר באותו הרגע עם סאמנת’ה, קורה ומלינדה; סטריידר, ג’ייסון, רייצ’ל ומייגן שדיברו ביניהם ופלרטטו זה עם זו; גרג וברום, אשר בחנו את האולם במבטיהם הרציניים; וסאלי, אשר ישבה ממש לצד פרד, סומק קל על פניה היפות, ודיברה איתו בהתרגשות. הרגשות שהיא חשה כלפי פרד היו ברורים כשמש, ואני חשתי בצביטה בליבי כשראיתי איך פניו של פרד מתרככות כשהוא מביט בה ומדבר עמה. אולי לא היו לו את אותם רגשות, אבל הוא בהחלט חש אהדה מסויימת כלפיה.
המחשבה על השניים מלופפים זה סביב זו, עירומים, ועושים דברים מיניים גרמה לי לאחוז במזלג שבידי חזק כל כך, עד שכמעט ונשבר – וזה אומר הרבה, כי הוא עשוי ממתכת.
בנוסף לכך, ראיתי שסטריידר הניח את ידו סביב צווארה של רייצ’ל מקדניאלס, הזאבה היפהפייה איתה היה לו סטוץ לאיזה שבוע, ומסתבר שעכשיו הוא רצה עוד פעם, כנראה. שיערה, אשר היה שחור אך צבוע לבלונדיני, היה אסוף לקוקו גבוה ומשתפל כמו מפל על גבה, עיניה הסגולות-כקריסטל נצצו כאשר צחקה ופלרטטה עם סטריידר, וגופה, אשר היה מקומר במקומות הנכונים, היה מולבש בבגדים יחסית חושפניים. סטריידר אהב את מה שהוא ראה, וראיתי אותו כל הזמן נוגע בעורה החשוף כשחיוך מרוצה על שפתיו.
אפילו אפולו מצא לו בחורה – לא אחרת מאשר סאמנת’ה, אשר נראתה כאילו היא רוצה לעשות לו כל מיני טובות, עם המבט הנואש בעיניה הכחולות-חומות ושיערה הגלי שהיה קלוע לצמה. הם דברו בשקט, בזמן שסאמנת’ה כמעט וריירה עליו, ואפולו נראה מרוצה מתשומת הלב שהיא הפגינה כלפיו, כל הזמן סידר את שיערו הכהה ועיניי השוקולד שלו רצדו במעט בתחמנות.
“היי? אנג’י?”
פניתי להסתכל על הייזל. “מה?” שאלתי, מנסה לא להשמע כל כך מוסחת.
היא הטתה את ראשה הצידה בבלבול. “הכל בסדר?” היא שאלה.
למה כולם שואלים את זה כל הזמן? טמפסט בתוכי רטנה במן שאני עניתי, “כן. הכל מעולה.”
היא משכה בכתפיה ופנתה חזרה לשיחה שארעה. מצאתי את עצמי מסתכלת על שארלוט, אשר לא החזירה לי מבט בכלל. הרגשתי מעט עצבות לאור העובדה הזאת, והסטייק שעל צלחתי נותר שלם עד לסוף הארוחה.
פרק שבע-עשרה
בסוף השבוע של השבוע האחרון לאימוני הכושר שלי, שקלתי בדיוק שישים-ושבעה קילוגרם. התפשטתי במקלחת כדי לראות אותי ללא בגדים, וכשראיתי איך אני נראית, לא יכולתי שלא להחמיץ פנים. לפני ההרזייה, החזה שלי היה אומנם גדול, אבל הכרס שלי עברה אותו מעט. עכשיו הכרס שלי נעלמה, או ליתר דיוק השתטחה, והחזה שלי נראה בולט הרבה יותר, וגדול יותר אפילו משל רייצ’ל מקדניאלס, הזונה הנוכחית של סטריידר – וזה בהחלט אומר משהו. בנוסף לכך, פתאום גילית שיש לי מבנה גוף של גיטרה – דבר שלא הייתי מודעת אליו עד שרזיתי את כל הקילוגרמים האלה. עדיין היו לי שומנים פה ושם, בייחוד באיזור הירכיים והטוסיק, אבל לראשונה לא נראיתי שמנה. אפילו לא שמנמנה. לא הייתי רזה, זה בטוח, אבל יכולתי לקרוא לעצמי… מקומרת.אולי אפילו יותר.
נראיתי פחות או יותר כמו אידיאל היופי בשנות השמונים, לפני שהאידיאל השתנה לאנורקטיות. נראיתי… יותר טוב, אני מניחה. אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות לגבי השומנים העודפים שעדיין בצבצו פה ושם, או לעובדה שהפנים שלי לא היו מהממות כמו של נשות-זאב, אלא יחסית משעממות, עם הנמשים עליהן.
לאחר שהתקלחתי והתלבשתי, מחוץ לחדר המקלחת חיכתה לי סאלי אשוורת’, המאהבת של פרד. פרד פקד עליה לקחת אותי למסע קניות בשביל לקנות לי בגדים שיתאימו לי, וכמובן שסאלי הסכימה – כי אחרי הכל, היא הייתה שומרת, יחסיה עם פרד או לא, והיא צריכה להיענות לפקודות שלו.
כשיצאתי מהמקלחת, לבושה בבגדים הישנים שלי שעכשיו ישבו עלי ברישול, היא חיכתה לי, יפהפייה כתמיד. היא הייתה לבושה במכנסי ג’ינס הדוקים, מגפיים שחורים, חולצת לבנה עם ז’קט עור מעל, והיא נראתה פשוט מהממת. שיערה הבלונדיני היה פזור על גבה, עיניה התכולות נעימות, ועורה הכמעט-שקוף מעט זוהר באור המעומעם של החדר. כשראתה שיצאתי, היא חייכה חיוך שהפך אותה בשנייה מיפהפייה למושלמת. “שנזוז?” היא שאלה, קולה המתוק גורם לי להרגיש צביטה בלב, כמו בכל פעם שהסתכלתי עליה.
כי לא רק שסאלי הייתה המאהבת של פרד, אלא היא גם הייתה אישה טובה, עם אישיות קורנת ויופי אינסופי. אפשר היה לראות שיש לה לב חם, ושהיא פשוט טובה. יכולתי להבין למה פרד נמשך אליה ולקח אותה כמאהבת – זה לא היה קשה במיוחד. והעובדות האלו גרמו לי לחוש קנאה יוקדת.
הנהנתי לעברה קצרות ויצאנו מהחדר. היא לקחה אותי לחנייה ושם נכנסנו למכונית ההאוודי שלכל שומר יש. היא הסיעה אותנו אל תוך העיר המושלגת – אחרי הכל, היה כבר אמצע דצמבר, חג המולד מתקרב – ושם החנתה בקניון. יצאנו מהמכונית ונכנסנו לקניון בשתיקה יחסית נעימה – כי עם סאלי הכל היה נעים. בקניון היא לקחה אותי לחנות הבגדים הראשונה שראתה, ושם דחפה לידיי עשרות בגדים למדידה. “אני אחכה לך בחוץ!” היא אמרה בהתרגשות בזמן שאני ניגשתי לחדר ההלבשה.
אף פעם לא אהבתי שופינג. כל ההילולה שנעשתה סביב פעולה זו לא הייתה בשבילי. אהבתי פשוט לקנות את הבגדים שלי ולהסתלק מהקניון כמה שיותר מהר – הכל בשביל שיהיה לי מה ללבוש וזהו. ועכשיו לא הרגשתי שום דבר חדש מלבד אותו רצון לחזור כבר לקולג’ ולקרוא איזה ספר או משהו כזה.
מדדתי בגד אחר בגד, סאלי מחליטה בשבילי מה נראה עלי טוב, ואני כמעט ויורה חזרה שאני מעדיפה שלא, כי כל בגד לוחץ לי את הנשמה. לבסוף התפשרנו על מכנסי ג’ינס פחות צמודים משהיא רצתה, וחולצות וגופיות למיניהן.
לקחו לנו ארבע שעות לקנות גלדרובה חדשה, ובסופן סאלי לקחה אותי לבית קפה בשביל לעודד אותי. כשהתיישבנו שם, לא יכולתי שלא לשאול, “למה את נחמדה אלי כל כך?”
היא הביטה בי בבלבול. “למה שאני לא אהיה נחמדה?” היא נשמעה באמת תמהה.
“כי אנשי-זאב לא נחמדים לבני-אדם,” ציינתי.
הנחתי שהיא הבינה, כי היא חייכה חיוך קטן ואמרה, “אבל את לא בדיוק בת-אדם, נכון?”
לא יכולתי להתכווח איתה על זה. אבל – “ובכל זאת, אף אחד אחר לא נחמד אלי.”
היא משכה בכתפיה. “אני פשוט אוהבת להיות נחמדה. הם מחליטים להיות לא נחמדים, ולכן זו הבעיה שלהם.”
הנחתי שתשובה נורמאלית לא אוציא ממנה אז שתקתי עד שהמלצר ניגש אלינו, בוהה בסאלי כל אותו זמן שאמרנו לו את ההזמנה שלנו. הוא רשם אותן בהינף יד, עיניו לא משות מסאלי, וזו מסרבת להביט בו חזרה. לפני שהלך הוא השאיר את מספר הטלפון שלו על צלחתה של סאלי. הבטתי במספר, ואז בסאלי, וזו הסמיקה קלות ואמרה, “אני עם פרד. אני לא מתכננת לבגוד בו.”
הסתכלתי עליה בריכוז, מתעלמת מהצביטה הנוספת בליבי. “את באמת עם פרד?” שאלתי בסקרנות, רוצה לדעת מה עובר לה בראש.
היא השפילה את מבטה. “אנחנו… הוא… זה מסובך,” היא נאנחה. “הוא יודע שאני אוהבת אותו, אבל הוא… לא מחזיר את אותו הרגש כלפי.”
לא ציפיתי לכזאת כנות וישירות ממנה, ומצאתי את עצמי מעט המומה מכך שהיא בכלל ענתה לי. אבל מה שהיא אמרה לא היה לי חדש, כי כל אחד היה יכול לראות שפרד לא באמת מעוניין בה כמו שהיא בו. “אז למה את איתו?” שאלתי ברצינות, וכשהיא הסתכלה עלי בהבעה מעט קרועה, הכרחית את עצמי לומר, “כלומר, אם זו הייתי אני, לא הייתי רוצה להיות עם מישהו שלא מחזיר לי את אותה אהבה שאני מרגישה כלפיו. זה היה גומר אותי מבפנים, אבל הייתי נפרדת ממנו, ומחפשת מישהו אחר שיאהב אותי בדיוק כמו שאני אוהבת אותו.”
ציפיתי ממנה לומר לי, “זה לא עניינך בכלל!” או משהו כזה, אבל במקום זאת היא רק השפילה את מבטה פעם נוספת וצחקה צחוק חלש. “אם רק הייתי יכולה לתת לו ללכת…” היא מלמלה, כנראה יותר לעצמה מאשר לי, ואני החלטתי להניח לזה.
לאחר שהמלצר הביא לנו את ההזמנות שלנו – והמשיך לבהות בסאלי כאילו היא הייתה אלת היופי – סאלי נופפה בידה לעבר מישהו מאחורי. כשהסתובבתי לראות מי זה, ראיתי את גרג וברום מתקדמים לעברנו, אוחזים בשקיות בעצמם. “היי,” גרג אמר בחיוך זהיר, עיניו החומות בוחנות את סאלי ואותי. “מה אתן עושות כאן, אשוורת’, וויין?”
“אין צורך להיות רשמיים כל כך, אובריאן,” סאלי צחקה במבוכה. “אנחנו כאן כי פרד ביקש ממני לקחת את אנג’לה לסיבוב קניות.”
“אני מבין,” גרג אמר, חיוכו מתרכך כשרואה את סאלי מחייכת חיוך מלאכי שכזה – לא הייתי מתפלאת אפילו אם מתכת הייתה נמסה תחת חום-ליבה של סאלי. “אם כך, זה בסדר אם נצטרף אליכן?”
“בטח!” סאלי אמרה בחיוך רחב, ופנתה להביט בי. “אין שום בעיה, נכון, אנג’לה?”
“אה, כ-כן,” מלמלתי, מפנה מקום לגרג וברום. השניים התיישבו, ואני מצאתי את עצמי בוחנת את גרג. הוא היה בחור יפה-תואר גם כן, אך עצם העובדה שהוא היה אפילו יותר שקט, רציני וזהיר מפרד הפכה אותו לפחות מושך בעיניי. לברום, על אף היותו שקט אפילו יותר מגרג, היה מעין ניצוץ בעיניו שהראה על שובבות נסתרת מן העין. היו לו עיניים חומות כהות, כמעט שחורות, ושיער קצר ומתולתל בצבע חום כהה עם מעט אדום טבעי. הוא, כמו גרג או כל איש-זאב אחר, היה שרירי, אולי אפילו יותר מזאב ממוצע, גבוה ושזוף. וכמובן שגם הוא נראה טוב.
לאחר שברום וגרג הזמינו בעצמם, סאלי אמרה בחיוך, “אז מה אתם עושים כאן?”
“קונים דברים,” גרג ענה באותו חיוך זהיר. “אחרי הכל, גם אנחנו גרים עכשיו בקולג’.” כמו כל עוזריו השומרים הקרובים לפרד, ברום וגרג חיו בקולג’ בתור משמר קרוב. ידעתי שהם גרו במגורי הבנים ביחד עם ג’ייסון, עכשיו שסטריידר עבר לחדר איתי, עם אפולו ועם פרד. ידעתי שסאמנת’ה, סאלי, קורה ומלינדה – אשר הייתה באיזור רק לעיתים – באותו החדר במגורי הבנות, ותהיתי איפה אלברט ומריה שהו, אם הם היו באזור בכלל.
“כמו מה?” סאלי תחקרה.
“סדינים חדשים,” ברום היה זה שהגיב, ולראשונה שמעתי את קולו, אשר היה קול גברי רגיל אך עמוק במיוחד. “ג’ייסון קלקל את הישנים אחרי לילה סוער אחד יותר מידי…” חיוך שובבי התפשט על פניו.
מצאתי את עצמי מגחכת. “אני מעדיפה שלא לדעת,” מלמלתי.
גרג הביט בי במבטו הזהיר. “גם אנחנו היינו מעדיפים לא לדעת.” הוא ציין.
“אבל ג’ייסון הוא לא בדיוק הבחור הכי, אה, צנוע,” ברום חייך חיוך מלא עכשיו, ואני מצאתי את עצמי מצחקקת ביחד עם סאלי.
“הוא ממש מתאים להיות חבר של סטריידר,” סאלי חייכה. “לא רק באופי אלא גם ביופי.”
לא יכולתי שלא להסכים איתה. לג’ייסון היה שיער בלונדיני בגוון אחד בהיר יותר משל סטריידר, ויותר גלי משל סטריידר, ועיניו היו אפורות. הוא היה גם כן גבוה ושרירי, ובהחלט היה מעט דמיון בנתוניו החיצוניים, כמו בפנימיים, לסטריידר.
“עם זאת, החברים הכי טובים שלו הם דווקא אפולו ופרד,” גרג חייך חיוך מגחך.
“זה דיי מפתיע, למען האמת,” מצאתי את עצמי אומרת, והסמקתי קלות כשמבטיהם של השלושה הועברו אלי. “חשבתי שסטריידר הוא במעמד פטרון טירון – שגם זה נשגב, כי מעולם לא שמעתי על איש-זאב בן עשרים שזוכה במעמד הזה – אבל מצד שני, הוא חבר טוב של האלפא ושל רוח האש…” נתתיל קולי לנדוד, שמה לב לכך שסאלי נמנעת מלהביט בי ושגרג וברום מחליפים מבטים זה עם זה.
“ישנם דברים שאת עדיין לא יכולה לדעת, וויין,” היה זה ברום שאמר זאת.
“אנחנו רק יכולים לומר לך שסטריידר הוא הרחק מלהיות פטרון טירון,” גרג הוסיף.
סאלי, שחשה במתח באוויר בדיוק כמוני, חייכה חיוך רחב ומסנוור ביופיו. “בכל אופן!” היא קראה. “תספרו לי קצת על אדריאה ולואיס – חשבתי שהם באים לביקור..?”
לאחר שעה של שיחת חולין, סאלי ואני נפרדנו מברום וגרג וחזרנו לקולג’. כשהיינו בחדר שלי, סידרנו את כל בגדי החדשים בארון ובצער רק ויגון קודר זרקנו את כל הבגדים הישנים שכבר היו גדולים עלי יותר מידי. לאחר מכן, סאלי עזבה אותי לנפשי, ואני הלכתי להתקלח.
התקלחתי להנאתי, מזמזמת לעצמי שירים אהובים, ובוחנת את שריריי החדשים והמפותחים. כשיצאתי התלבשתי בפיג’מה הפרחונית שלי, קולעת שיערי לצמה רטובה, נוכחת לראות שהוא התארך ועכשיו כבר עבר את הכתפיים שלי, ויצאתי מהמקלחת עם חיוך רחב מזה יובלות על הפנים. אבל החיוך נפל מפני ברגע שראיתי את סטריידר בחדר.
הוא ישב על הרצפה בגבו לדלת, מרפקיו על ברכיו ופניו טמונות בידו. לקחו לי כמה שניות של בהייה בו בשביל לראות משהו שמעולם לא ציפית לראות.
סטריידר בכה.
פרק שמונה-עשרה
קפאתי במקומי, לא מאמינה למראה עיניי. פחדתי להתקרב עוד צעד כדי לבדוק בוודאות אם מה שאני רואה זה אכן אמיתי ולא סתם אשליה.
הוא חש בנוכחותי והרים את פניו לעברי. שתי דמעות שקטות זלגו מעיניו במורד לחייו. “מה?ֿ” הוא שאל בקול מאשים. “נהנית לראות אותי נשבר? כיף לך? טוב לך?”
בהיתי בו בעיניים פעורות, מנסה להבין מה הוא מנסה לומר. הוא השפיל את פניו חזרה לידיו. “לכי מכאן.” הוא אמר בלחש, קולו צרוד. “שנינו יודעים שאת רוצה לצחוק עלי, או להשפיל אותי כשאני בשפל גם ככה. אז תחסכי את זה ממני ותשאירי לי את הידיעה הזאת. פשוט צאי מכאן ותניחי לי לנפשי.”
משהו בקול השבור שלו, במראה הפגיע שלו – דבר שמעולם לא חלמתי שאראה אצל סטריידר לאקספורד – גרם לי לצעוד לעברו ולהתיישב לצידו בגבי לקיר. מה את עושה? טמפסט שאלה אותי ברוגז.
מנסה לעשות משהו טוב, השבתי לה חזרה.
הוא לא היה טוב אלייך! היא התווכחה. לא מגיעה לו האמפתיה שאת רוצה להעניק לו! הוא חתיכת נבלה שהקניט אותך לא פעם ולא פעמיים –
אני יודעת, קטעתי אותה. וזו בדיוק הסיבה למה אני רוצה להראות לו שאני, שלא כמוהו, לא מגעילה ולא מנצלת את חולשתם של אנשים לרעתם.
היא נחרה בבוז. תעשי מה שאת רוצה, אנג’לה.
וזה בדיוק מה שאני עושה, חשבתי חזרה. “אני לא רוצה לצחוק עליך, לאקספורד,” אמרתי בשקט, מחבקת את ברכיי לחזי. “אני לא הולכת להשפיל אותך גם כן. אני, שלא כמוך, בת-אדם. אני לא הולכת להעליב אותך או לפגוע בך כשאתה גם ככה שבור.”
ֿהוא לא ענה, ורק המשיך לטמון את פניו בידו ולבכות בשקט. נאנחתי. “אני לא יודעת מה קרה,” אמרתי. “אני לא יודעת מה עובר עליך או מה הדבר האדיר ששבר אותך – כי כמו שאני מכירה אותך, אתה איש חזק, וזה צריך להיות משהו גרנדיוזי בשביל לגרום לך לדמוע.” לקחתי נשימה עמוקה. “אבל אני רק יודעת שלא משנה, הכל תמיד יהיה בסדר בסופו של דבר.”
סטריידר קפא לשמע דברי, ולרגע חשבתי שאולי הוא יתייפח או משהו, אבל לפתע, מבלי שהספקתי לזוז או לעשות משהו, הוא רכן מולי, אוחז בכתפי בחוזקה, פניו מול פני, הבעתו קרועה מכאב. “לא, הכל לא יהיה בסדר!” הוא הטיח בי. “הכל חרא! כשאומרים ש’הכל יהיה בסדר’ זה ניסיון סרק להרגיע, אבל זה לא מרגיע! זה רק מעצבן יותר כי אני יודע שהכל הולך קיבינמט עכשיו!”
עיניי נפערו לרווחה, אבל הכרחתי את עצמי לשמור על חזות קרת-רוח ואדישה, אפילו שטמפסט בתוכי נהמה בכעס. “אני יודעת שכשאומרים את זה אתה לא באמת יכול להאמין בזה,” הידיים שעל כתפיי לחצו מעט ואני התכווצתי, אבל הכרחתי את עצמי להשאר איתנה. “גם לי אמרו זאת פעם כשהייתי בשפל, ולא יכולתי להאמין. אבל עובדה שאחרי כמה זמן שעבר, הכל באמת התחיל להסתדר. לא הכל שחור ולבן בחיים, סטריידר.”
הוא נראה המום שהשתמשתי בשמו הפרטי לפתע, אבל ההפתעה נמחקה והתחלפה בעוד כעס, דמעות שקטות נוספות זולגות מעיניו הכחולות כים, שעכשיו היו נפוחות וסוערות, צבען מתחלף לצבע כמעט לבן, של הזאב שבתוכו, כי כמו כל זאב, כשסטריידר חש ברגשות עזים, הזאב מופיע בעיניו. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל ראיתי שהוא נאבק במציאת מילים נכונות. החלטתי לתת לו פּוּש. “אתה יכול לספר לי,” אמרתי בשקט, מסתכלת עליו מבלי להתכווץ כשהוא הידק את אחיזתו בכתפי אפילו יותר, הבל פיו מדגדג את אפי בריח מנטה מעט מסחרר. “כפי שאתה יודע טוב מאוד, אין לי חברים לרכל עליך איתם. אני אשמור את המידע לעצמי, ואנסה לעזור לך.”
הוא הביט בי בחוסר אמון, ואני המשכתי להסתכל עליו בנחישות, לא נותנת לו לגרום לי להרגיש מבוכה או משהו כזה. כשהוא ראה בעיניים שלי שאני לא צוחקת, הוא השפיל את עיניו, נותן לידיו לעזוב את כתפי, והשפיל את ראשו. “אני בן יחיד,” הוא אמר לפתע, ואני נדרכתי כולי. “לאיש-הזאב המפורסם, דקלן לאקספורד, שהיה אחד מעוזריו האישיים בשנותיו האחרונות של האלפא של המילניום הקודם, עד שהאלפא פרש והעביר את התואר לפרד. אבא לא רצה להמשיך לעבוד כאחד מעוזריו הבכירים של האלפא הקודם והתפטר גם כן מתפקידו – ובמקום זאת החל לעבוד בפוליטיקה.”
הייתי יותר מידי המומה בשביל להגיב, ולכן פשוט הקשבתי לדבריו של סטריידר. הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך, עם זאת. “אבא פגש את אמא שלי בעבודתו החדשה. היא הייתה אשת-זאב ענייה שחייה חיים קשים יותר משכל אחד יכול לדמיין. היא התייתמה מהורים, ועקב יופייה האדיר, לקחו עליה בעלות כל מיני אנשים.” הבעתו של סטריידר נהפכה לנגעלת. “היא שכבה עם כל דבר שזז בערך מאז שהייתה בת עשר. הכל בשביל להשיג כסף למזון.” הוא השפיל את ראשו – אם במבוכה או באשמה, לא ידעתי.
“כשאבא שלי פגש אותה באיזה מועדון חשפנות בו היא עבדה יותר מאוחר, כשהייתה בת שבע-עשרה, הוא התאהב בה מייד. הוא לקח אותה איתו, הוציא אותה מהאשפטות, והתחתן איתה – בין אם היא רצתה ובין אם לא. והיא לא רצתה אותו – היא שנאה את אבא שלי על כך שהכריח אותה. היא כבר התרגלה להיות זולה, למכור את עצמה לאנשים, ושינוי הרוטינה הזאת הפחידה אותה. שלא לדבר על כך שעכשיו היא הייתה נשואה לבחור בשלהי גיל הארבעים לחייו.
“אבא טען שהיא הייתה המיועדת שלו, אבל גם אם היא באמת הייתה, היא לא קיבלה אותו כמיועד שלה.”
המשפט הזה גרם לי לכווץ את מצחי בבלבול. “מיועדת? מה זאת אומרת?”
סטריידר צחק צחוק חלש. “לכל איש-זאב בעולם יש מישהו שמיועד בשבילו. תקראי לזה ‘נשמה-תאומה’ אם את רוצה. יש כאלה שמאמינים בסיפור מהמיתולוגיה היוונים אשר ומר שבעבר פיצלו בני אדם לשניים, ושעד עכשיו כל חצי צריך למצוא את השני כדי להפוך אותו לשלם – אלו בעצם המיועדים. לכל איש-זאב יש את החצי השני איפשהו בעולם, אבל לא כולם מוצאים אותו. למעשה, אחוז המציאה הוא בערך עשרים אחוזים – שזה לא הרבה, אצל זאבים. בדרך כלל שזאב מוצא את המיועדת שלו, הוא צריך לחזר אחריה, לגרום לה להתאהב בו ולסמוך עליו ברמה כל כך עמוקה, עד שזה יגרום לזיקה ביניהם – כמו מעין חוט טלפטי שיתן לזאבים להרגיש את רגשותיו של האחר, ולעיתים נדירות ביותר גם לשלוח מחשבות לאחר.”
הרגשתי שמשהו בתוכי נחמץ ומתחמם לשמע הדברים הללו. “לא ידעתי שקיים קשר, או דבר, נפלא כזה בין שני זאבים,” אמרתי בשקט.
סטריידר לא הביט בי. “כן, טוב, זה לא מידע שזאבים חולקים בדרך כלל עם בני-אדם, אבל זה חיוני בשביל שתביני את הסיפור שלי,” הוא העביר את ידו בשיערו, לוקח עוד נשימה עמוקה. “בכל אופן, אבא שלי חשב שהיא הייתה המיועדת שלו. ג’וזפין, אמא שלי, לא חשבה על אבא את אותו הדבר. ובסופו של דבר, אבא שלי אנס אותה וגרם לה להכנס להריון איתי.”
הוא חייך חיוך מר. “היא שנאה אותי כל עשרים שנות חיי. הייתי דומה לאבא מבחינה חיצונית, מלבד צבע העיניים שלי, שנלקח ממנה. היא לא יכלה להסתכל עלי מבלי לרצות להכות אותי, ובסופו של דבר, היא החלה לצאת מהבית ולא לחזור למשך ימים ארוכים. אבא שלי היה שותה את עצמו עד לכדי שכרון ומרביץ לי שאספר לו לאן הלכה – אפילו שאני בעצמי לא ידעתי. לאחר זמן מה, התברר לאבי שהיא שכבה עם אחרים מאחורי גבו, ואז הוא אמר משפט שנחרט בזכרוני עד היום; ‘פעם זונה, תמיד זונה’. הוא הכה אז את אמא שלי כל כך חזק, עד שהיא איבדה את ההכרה ודממה כמעט למוות. מאותו היום, אבא שלי כלא אותה בבית, אנס אותה כשהתחשק לו, ואני נאלצתי לראות ולשמוע הכל מבלי יכולת לעשות כלום בשביל להגן על אמא שלי, שאפילו שתעבה אותי, אהבתי אותה. ועכשיו – היא מתה.” הוא הניח את מצחו על ברכיו, וראיתי שהוא נאבק בדמעות.
הייתי המומה מהסיפור. לא ידעתי שמישהו כמו סטריידר לאקספורד סוחב דברים כאלה איתו יום-יום. זה היה אחד הסיפורים הקשים ששמעתי בחיי. “מדוע היא מתה?” שאלתי בקול רך.
“מחלה,” היה מה שסטריידר ענה בקול מעט חנוק. “היא הייתה תמיד חלשה, ומחלה קשה הייתה מה שצריך בשביל לגרום לה למות.”
לקחו לי עוד כמה רגעים לעכל את דבריו, ואז ידעתי בדיוק מה הוא צריך עכשיו. ניגשתי אליו, כורכת את ידיי סביב צווארו. הוא קפא תחת מגעי, אבל לא הרפיתי, אלא הידקתי אותו אלי. “אני משתתפת בצערך, סטריידר,” אמרתי בשקט, בזמן שהוא עדיין נוקשה תחתי. “אני באמת מצטערת.”
נתתי לדקות לעבור, ועם כל דקה שעברה, סטריידר התרכך קצת תחתי. לאחר בערך עשר דקות, הוא ליפף את ידיו בהיסוס סביב מותני. כשהידקתי את ראשו אל כתפי בניסיון לתמוך בו, זה כנראה שבר משהו בתוכו והוא חיבק אותי חזק, גל חדש של דמעות זולג מעיניו ומרטיב את חולצת הפיג’מה שלי. אבל לא היה לי איכפת; ידעתי שהוא צריך את זה, והרגשתי טוב לעזור למישהו ככה. מזמן כבר לא יצא לי לעשות משהו כזה.
אני לא יודעת כמה זמן היינו מחובקים ככה, אבל בשלב מסוים סטריידר הרפה ממני קצת רק בשביל שיוכל להרים את ראשו על מנת להסתכל לי בתוך העיניים. הוא כבר לא בכה, נראה יותר רגוע, יותר אסוף, כמו הסטריידר שאני מכירה. “למה את עוזרת לי?” הוא שאל בקול נמוך, ויכולתי להשבע שראיתי בלבול ו…פלא בעיניו. כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. תהיתי מדוע השינוי, אבל החלטתי להניח לזה כרגע.
“כי אני לא אדם רע,” אמרתי במשיכת כתפיים אדישה כביכול.
“לא לזה התכוונתי,” הוא אמר בשקט. “למה את עוזרת לי אחרי שהתנהגתי אליך כמו בן-אלף?”
“כי אני לא בת-אלף כמוך,” אמרתי בחצי-חיוך. “ולמען האמת, כאב לי לראות אותך בוכה. למעשה, זה ממש לא הסטריידר שאני מכירה. הסטריידר שאני מכירה הוא הבחור הפופולארי הזה, שחבריו הטובים ביותר הם הרוח של האש והאלפא של המילניום, ושהוא אחד האנשים הכי חברותיים שיש בערך בקולג’ – וכמובן גם אחד הפלרטטנים הכי גדולים בעולם.”
זה גרם לו לצחוק, ואני הרגשתי שמשהו בתוכי מתחמם כששמעתי אותו צוחק ולא בוכה הפעם. “אני עד כדי כך גרוע?” הוא שאל בחיוך שלא ראיתי על פניו מעולם – חיוך אמיתי, מכל הלב, שגרם לפניו להיות אפילו יותר יפות-תואר ממה שהן כבר. עיניו הכחולות רצדו, שיערו הזהוב היה מעט פרוע אבל הוא עדיין נראה מושלם, חתיך, ואפילו יותר מזה.
“היי, אני לא שופטת,” התממתי כביכול שומרת על ארשת-פנים מעט אדישה, אפילו שהרגשתי שעשוע. “אני בסך הכל אומרת מה שאני רואה מהצד.” משכתי בכתפיי.
חיוכו דעך לאיטו והבעתו התחלפה ברצינות. “תודה,” הוא אמר, מחבק אותי שוב ומצמיד את ראשו לכתפי. “את לא מבינה כמה עזרת לי, אנג’לה. תודה.”
חיבקתי אותו חזרה. “אין על מה.”
פרק תשע-עשרה
לאחר החיבוק הממושך של סטריידר ושלי, ולאחר כל הסצנה הדרמטית הזאת, סטריידר ביקש ממני שלא לספר לאף אחד. כמובן, אמרתי לו פעם נוספת שאין לי למי לספר. יתר על כן, אמרתי לו שאני לא אוהבת לצחוק על אנשים בוכים. הוא שלח לי מבט מעט מרוגז עקב כך.
הוא יצא מהחדר בשביל ללכת לעשות דבר-מה, ואני הלכתי לישון. לא שמעתי אף אחד משותפיי לחדר נכנס במהלך הלילה, אך כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי שהמיטות היו משומשות בלילה. הם הלכו לישון אחרי והתעוררול פני על מנת ללכת לעשות את אימוני הבוקר שלהם.
על המיטה שלי היה פתק שדרש ממני להיות נוכחת בחצר האחורית של הקולג’ לאחר שעת הלימוד האחרונה שלי לאותו היום. איזו דרך נפלאה לפתוח את היום – פתק מאפולו. כמה חביב.
לאחר שהתלבשתי בבגדי החדשים – אשר הפעם היו מכנסי ג’ינס הדוקים וגופיה לבנה ומעליה ז’קט אפור – ולאחר שניסיתי לרסן את שיערי לקוקו ללא הצלחה, יצאתי מהחדר לאולם האוכל לארוחת הבוקר. כמו תמיד איחרתי, אבל זה לא היה אסון. וחוץ מזה, כבר התרגלתי למבטים שקיבלתי, והתעלמתי מכולם.
לאחר שהעמסתי על צלחתי מזון מכל טוב, התחלתי לפלס את דרכי לכיוון השולחן של האנושיים עד שלפתע קול מוכר קרא, “היי, אנג’לה!”
הפניתי את ראשי בחוסר-אמון כדי לראות את סטריידר מנופף לי מהשולחן שלו. השיחות בעולם דעכו לפתע, וכולם פנו להביט בסטריידר באי-הבנה, ואז בי בבלבול. “מה?” שאלתי, מכריחה את עצמי לא להסמיק ממבוכה. טמפסט בתוכי מלמלה משהו לא מובן.
סטריידר החווה בידו על כיסא פנוי לידו, בזמן שמצידו השני, רייצ’ל החמיצה פנים, כמבינה כבר מה הולך להגיע. “בואי שבי איתנו!” הוא אמר בחיוך החסר-דאגות הזה שלו, ששבה יותר מידי בנות. לא אותי, כמובן, אבל בנות רפות-שכל אחרות.
“אה…” לכסנתי מבט לעבר שארלוט, הייזל, ג’יין ואית’ן… וראיתי שהם מסתכלים עלי בציפייה. על פניה של שארלוט יכולתי לראות שאם אבחר לשבת עם סטריידר וחבריו, אני רשמית יכולה לשכוח שבני-האדם בכלל הכירו אותי. הבעות זהות ניכרו על פניהם של השלושה האחרים.
ההחלטה שלי הייתה מיידית. הפניתי להם את הגב והלכתי לכיוון סטריידר, אצבעותיי נהפכו ללבנות מרוב החוזק בו החזקתי את הצלחת. אני והאנושיים מעולם לא היינו חברים ממילא, וגם אני גם ככה לא כזאת אנושית יותר – אז לעזוב אותם זו לא משימה כזאת קשה. העדפתי להיות עם סטריידר וחברת הזאבים הזועמים שאיתו מאשר להיות איתם. ועכשיו שגם הוזמנתי לשבת איתם, יכולתי להתעלם מהאנושיים.
כולם הביטו בי ובסטריידר בהפתעה בזמן שהנחתי את צלחתי לצידו והתיישבתי על הכיסא שהוקצה לי. נמנעתי מלהביט באחרים ולכן הבטתי רק בסטריידר בעיניים מעט מצומצמות. “למה?” שאלתי בקול נמוך היה מיועד לאוזניו בלבד.
הוא משך בכתפיו, וחיוכו היה המענה שלו בחזרה. החלטתי לשאול אותו יותר מאוחר, כשלא כל כל הרבה אוזניים מאזינות לנו.
הנחתי את צלחתי על השולחן והתחלתי לאכול, מודעת למבטים שיושבי השולחן שלחו לי. רייצ’ל שלחה לי מבטים רצחניים; סאמנת’ה וקורה נראו מבולבלות ולא מרוצות במיוחד; אפולו שלח לסטריידר מבט של “מה לעזאזל?”; סאלי, שישבה ליד פרד חתום-הפנים כתמיד, שלחה לי מבט מעודד; גרג וברום לא שמו לב בכלל לכל מה שהלך ורק דברו ביניהם בשקט; ורייצ’ל וג’ייסון ניסו לקחת את תשומת ליבו של סטריידר, אשר לא הקשיב להם כלל אלא רק הסתלכ עלי עם אותו חיוך על הפנים.
“איך ישנת הלילה?” הוא שאל בשמחה, כאילו כל בוקר הוא שואל אותי את השאלה הזאת.
“אה…” מלמלתי בהיסוס. “ישנתי, אה, טוב?”
“מעולה!” הוא חייך חיוך רחב. “גם אני ישנתי טוב!”
הרמתי גבה, מנסה להבין מה הוא מנסה לעשות. “אה, מגניב… אני מניחה?”
“אוו, את גם אוהבת לאכול חביתה על הבוקר?” הוא הסתכל על הביצה המקושקשת שבצלחתי בהפתעה. “לא ידעתי.”
הוא זומם משהו, טמפסט לחשה בתוכי והפעם, לשם שינוי, הסכמתי איתה. “אני רואה שגם אתה אוהב לאכול, אה, בייקון,” הצבעתי על רצועות החזיר המעושן בצלחתו.
“אבל ביצה זה יותר מגניב,” הוא אמר, החיוך הדבילי עדיין מרוח על פניו. “ולא ידעתי שאת אוהבת שוקו!”
“אז הנה אתה יודע,” אמרתי בשקט, בזמן שטמפסט בתוכי פלטה נחרת צחוק. הוא ממש פתטי, היא ציינה. הוא נראה מעט נואש, את לא חושבת?
נואש למה? שאלתי חזרה.
להתחבר איתך.
זה הפתיע אותי. למה שהוא ירצה להתחבר איתי?
כי הבעת כלפיו אמפתיה אתמול, והוא זוכר לך את זה, היא השיבה כאילו זה מובן מאליו.
חשבתי שאת חושבת שהוא זומם משהו, הערתי.
זה לא סותר את העובדה שהוא מחשיב אותך לידידה עכשיו, טמפסט הגיבה, וגם צדקה. כי לאחר ארוחת הבוקר, כשהוא הלך איתי לכיתה, הוא באמת דיבר איתי, אפילו על סתם שטויות, ומצאתי את עצמי מפטפטת איתו חזרה, ומרגישה שמשהו בי מתרכך.
לא הפסקנו לדבר כל היום. מצאתי את עצמי יושבת איתו עוד הפעם בארוחת הצהריים, וממשיכה לדבר איתו על שטויות למיניהן. רייצ’ל המשיכה לשלוח לי מבטים שטניים, אבל אני התעלמתי ממנה והמשכתי לדבר עם סטריידר.
לא היה קשה להתחבר עם סטריידר – בייחוד אם הוא רצה להתחבר איתי. הוא היה ידידותי להפליא, גרם לי לצחוק לא פעם ולא פעמיים, והיה לי קל לדבר איתו. למעשה, הרבה יותר קל היה לי לדבר איתו מאשר עם שארלוט, כשעוד היינו חברות, לפני טמפסט.
בתום השיעור האחרון לאותו היום, הוא לקח אותי לחצר האחורית. בדרך, החלטתי לשאול אותו למה הוא מנסה להתקרב אלי. לאחר שהצלחתי למצוא פרק זמן מתאים, הוא ענה לי בטון רציני להפליא והבעה רצינית לא פחות, “את לא מי שחשבתי שאת, אנג’לה. את הרבה יותר. ואת צדקת בכל כך הרבה דברים שאמרת, ואני עכשיו מבין כמה אידיוט הייתי כשלא הקשבתי לך. ואת הרבה יותר חברותית משנראה לעין. אני אשמח להיות ידיד קרוב שלך.”
זה הפתיע אותי. “אתה באמת רוצה להיות ידיד שלי?”
הוא משך בכתפיו. “למה לא?” שאל חזרה. “חוץ מזה, כיף לדבר איתך, ואחרי שסיפרתי לך דבר אישי שסיפרתי רק לעוד שני אנשים מלבדך – אפולו ופרד…” הוא חייך חיוך קטן. “אני לא יכול שלא להיות ידיד שלך.”
אחרי זה, כבר לא שאלתי אותו יותר למה הוא בחר בי להיות ידידה שלו, אלא פשוט… זרמתי. טמפסט בתוכי, לשם שינוי, הסכימה עם הדרך בה בחרתי.
כשהגענו לחצר האחורית, ראיתי שאפולו ופרד כבר שם. השניים הרימו את מבטיהם אל סטריידר ואלי, ואפולו הנהן. “יופי. באת בזמן.” הוא שלח מבט שואל לסטריידר, אך זה לא הסכים לענות על השאלה הברורה בעיניו.
סטריידר הלך אל עבר פרד, והשניים התיישבו על ספסל מול אפולו ומולי. אפולו נעמד כמה מטרים ממני, והורה לי להתרחק גם כן. “אנחנו הולכים להתחיל לעבוד על השליטה שלך ברוח ובכוחות שהיא נותנת לך,” הוא ניגש ישר לעניין. “עכשיו, אחרי כמה שבועות שהרגשות שלך הפסיקו לסעור, אפשר לגשת לחלק הפרקטי. בנוסך לכך, הרוח שלך מקשיבה לך יותר, כמו שאת מקשיבה לה.”
הדביל צודק, טמפסט מלמלה.
ֿ”אז מאיפה מתחילים?” שאלתי.
“נתחיל מהחיבור שלך לרוח,” אפולו אמר, משלב את ידיו. “אני מניח שאתן כבר מדברות זו עם זו?”
לאחר שהנהנתי, הוא המשיך. “ואתן מסתדרות זו עם זו?”
“אני… חושבת שכן,” אמרתי בהיסוס. “כלומר, טמפסט ואני דיי שונות זו מזו, אבל בסופו של דבר אנחנו מסתדרות, נראה לי.”
אפולו חייך לפתע חיוך מעט רע. “אם כך, העבודה תהיה קשה. לרוח שלי ולי היה חיבור מהרגע הראשון שיצאתי לעולם הזה. הוא מעולם לא היה רדום בתוכי, ומאז שאני זוכר את עצמי תמיד הוא היה שם, מלחשש בראשי. קוראים לו פיירו, דרך אגב – קיצור של פיירוקינזיס, שמו המלא והמאוד מתוחכם.” הוא גלגל את עיניו לפתע. “כן כן, אני צוחק עליך, פיירו. בכל אופן, לפיירו ולי כבר היו 1743 שנים להתחבר ברמה כזאת, עד שאפילו כיוון המחשבות שלנו זהה. אני כבר בקושי שומע אותו בראשי – רק לעיתים רחוקות, בהן אני מחפש אותו – והנשמה שלנו כבר נהפכה לאחת. זה צריך גם לקרות לך עם טמפסט.”
“אוקי,” מלמלתי, בזמן שטמפסט בתוכי סיננה, כאילו שזה יקרה.
“בשביל להתחיל לעשות זאת, תצטרכי לעשות מדיטציה,” אפולו התיישב לפתע על הקרקע, מקפל את רגליו לתנוחת יוגה. “עשי כמוני.”
התיישבתי גם כן על הקרקע, נכנסת לתנוחת היוגה המכאיבה, שרק בעזרת האימונים בחדר הכושר הצלחתי לעשות מבלי לקרוע גיד או משהו כזה. “עכשיו, תעצמי עיניים,” אפולו הדריך, ואני עשיתי כדבריו. ציפיתי שהוא יתחיל להנחות אותי בדמיון מודרך או משהו כזה, אבל להפתעתי דממה ברכה אותי. הנחתי שהוא רוצה שאתחבר לשקט ולקולות הטבע סביבנו, וכך עשיתי.
הרגשתי איך גופי לאט-לאט נרפה, כל שריר מתוח נרגע, ואיך שלווה אופפת אותי. בתוכי טמפסט נהמה ברוגע גם כן, והרגשתי לפתע ישנונית.
“תתרכזי בנשימותיה של טמפסט,” אפולו אמר לפתע, קולו שקט ומרדים. “תתרכזי בכל פרט שאת יכולה לשמוע בה.”
התרכזתי במקום הזה בראש שטמפסט הייתה בו – איפה שמריה נגעה בי וגרמה לטמפסט להתעורר. שם, התרכזתי בכל נשימה של טמפסט, בכל רחש שהיא עשתה, כמו לנחור קלות או לנשום נשימות עמוקות. הרגשתי משהו נע בחזי, כמו בפעם הראשונה שהפגנתי איזושהי יכולת כוחנית, ולפתע הרגשתי במשהו שגרם לשיערותיי לסמור.
“מה שאת מרגישה עכשיו זה את הכוח של טמפסט בתוכך,” אפולו נשמע כאילו הוא נמצא באיזו גלקסיה אחרת, רחוקה ממני. “הוא שט החל מליבך ואל כל מקום בגופך. מדיטציה גרמה לטמפסט שלך להירדם, וכשהיא רדומה, את יכולה לשאוב ממנה את כוחות הכאוס ששייכים לה ולהשתמש בהם באופן מודע, באופן שלך, מבלי להסתמך על הזעם שלך שגורם לטמפסט לשמוח ולהשתמש בכוחותיה. ועכשיו, תפקחי את עינייך.”
עשיתי כדברו, וראיתי שאפולו כבד עומד, עיניו, דברך כלל צבען היה שוקולדי, עכשיו צבועות כחול יוקד. “גם העיניים שלי בצבע אחר?” מצאתי את עצמי שואלת בקול שקט, כמנסה לא להעיר את טמפסט.
אפולו הנהן. “הן כחולות בהירות במקום הזהובות שלך. ועכשיו, קומי.”
קמתי על רגלי לאט, מופתעת לגלות שהתזוזה לא מעירה את טמפסט משנתה. “היא לא תתעורר,” אפולו אמר בשקט. “לא כשאת עכשיו אוחזת בכוח שלה. ברגע שתתני לכוח לחזור אליה, היא תקום. עד אז…”
“אבל אני לא מבינה משהו,” ציינתי, מחזיקה בכוח שבדמי בכל מעודי. “אם אני ארצה להלחם במישהו, לא יהיה לי זמן לעשות מדיטציה בשביל לקבל שליטה מלאה על הכוחות האלו של טמפסט.”
“אלו גם הכוחות שלך,” תיקן אפולו. “וברגע שנגיע לעבוד על קרבות למיניהם, אני מקווה שעד אז כבר תהיי מחוברת מספיק לטמפסט כדי שהיא מרצונה החופשי תתן לך את השליטה על הכוחות, או לפחות תפעל ביחד איתך. כרגע, אנחנו מתאמנים על לווסת את כוחותייך. ועכשיו, את מוכנה?”
נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס אבל הנהנתי, יודעת שעדיף לגמור עם זה כבר. אפולו הנהן באישור ואמר, “אני רוצה שעכשיו תנסי לעשות משהו עם הכוחות שלך. זה יכול להיות כל דבר – רעידת אדמה, טרונדו או אסון טבע אחר. אני רוצה שתתחילי להכיר את הכוחות האלו ומניין הם באים.”
“אוקי,” מלמלתי, והתרכזתי על הדשא תחת רגלינו. תרעד, חשבתי. תרעד.
הכוח בתוכי נכנס לפוקוס – הרגשתי את זה פשוט קורה – אבל דבר לא רעד.
תרעדי, אדמה, חשבתי ביותר כוח. תרעדי!
“למה זה לא עובד?” שאלתי ביאוש לאחר עוד כמה ניסיונות סרק.
אפולו לא נראה מופתע. “כי את עוד לא יודעת להשתמש בכוחות שלך, והאנרגיה שלך הולכת ואוזלת עם כל רגע שאת מחזיקה את הכוחות הללו. הגוף שלך עוד לא רגיל לכזו שליטה בכוחות אימתניים שכאלה. לכן, אנחנו נסיים כאן, ונמשיך מחר. את יכולה לשחרר את הכוחות משליטתך.”
מצמצתי מספר פעמים. “זהו?” שאלתי בחוסר-אמון. “זה כל האימון להיום?”
הוא עיקם את אפיו. “עוד אימון ואת תתעלפי פה מרוב תשישות. אז קדימה, תעשי מה שאמרתי לך לעשות.”
ניצוץ כל עצבנות התלהם בתוכי. “אל תנסה לפקוד עלי דברים, אפולו. אני לא הכלב שלך.”
“וטוב שכך, כי אחרת הייתי צריך לאהוב אותך,” הוא אמר בגועל. “ועכשיו, תשחררי את הכוחות שלך כבר.”
הכרחתי את עצמי להיות בשקט ולא לצעוק עליו שהוא חתיכת אידיוט סבא מזדיין, ועצמתי את עיניי. נתתי לכוחות שלי לחזור לאזור החזה שלי, וברגע שאספתי אותם מכל קצות הגוף, הרגשתי את טמפסט פוקחת את עיניה המחשבתיות. ציפיתי לגל של כעס מצידה, אבל כל שקיבלתי היה בלבול ועייפות. מה קרה כאן? היא שאלה בקול מפוהק.
אני אסביר לך אחר כך, חשבתי חזרה, מרגישה איך התשישות משתלטת עלי. בקושי יכולתי לעמוד על רגלי מרוב עייפות ובמקום זאת נפלתי על הדשא, כאב ראש אופף אותי. אני חושבת ששמעתי את אפולו נאנח, ואז מישהו אומר משהו, אבל אני הרגשתי איך אני מתחילה להירדם…
הייתי מודעת רק שמישהו אסף אותי בזרועותיו, וכשניסיתי לפקוח את עיני כדי לראות מי, קול מוכר לחש, “אל תדאגי, אנג’ל. אני רק לוקח אותך למיטה.”
רוגע התפשט בגופי בבת אחת, ותחושת הבטחון שתמיד הרגשתי איתו השתלטה עלי. הנחתי את ראשי על חזהו של פרד, מתענגת בתחושה המדהימה הזאת של להיות עטופה בזרועותיו וגופו, ונותנת לו להחזיר אותי לחדר מבלי לומר מילה ורק לשקוע בשינה מתוקה…
פרק עשרים
התעוררתי במיטתי באמצע הלילה. שמעתי קולות נשימה חרישיים, וכשהרמתי את עצמי לתנוחת ישיבה, ראיתי שאפולו, סטריידר ופרד ישנים שינה עמוקה. רעד חלף בי לפתע, וכשחיפשתי אחר טמפסט בראשי, הרגשתי שהיא ערה.
אני שונאת את אפולו, היא אמרה בכעס. איך הוא מעז לקחת ממני את הכוחות שלי ולשים אותם בך?!
הוא רק רוצה לעזור, טמפסט, אמרתי לה חזרה. הוא רוצה שנפעל ביחד –
שטויות! הוא רוצה להרוס אותי! היא צעקה בראשי, גורמת לי לסחרחורת קלה. הוא רוצה להסיט אותך נגדי כדי שאני אהפוך להיות חיית-המחמד שמחזיקה את הכוחות שלה בשבילך, כמו שהוא עשה לפיירו! אני לא מוכנה לזה!
אני לא רוצה לאלף אותך או משהו כזה, טמפסט, חשבתי ברוגז. אני בסך הכל רוצה לדעת איך לחלוק איתך את הכוח שניתן לשתינו, ולא רק לך.
אבל אני לא רוצה לחלוק! היא צעקה בחוזקה בראשי, גורמת לי לכאב ראש.
אז באסה לך! צעקתי חזרה בראשי, והיא לא ענתה, במקום זאת שותקת שתיקה מרוגזת. לא היה לי כוח להתעסק איתה עכשיו, אז חזרתי לישון.
בבוקר שלמחרת, סטריידר, אפולו, פרד ואני הלכנו יחד לאולם האוכל, סטריידר מדבר ללא הפסקה איתי. לפני שנכנסנו לאולם האוכל, עם זאת, שאלתי אותו, “אתה בסדר?”
הוא הסתכל עלי עם החיוך החסר-דאגות הזה שלו ואמר, “למה שאני לא אהיה בסדר?”
“כי אמא שלך מתה לפני יומיים,” אמרתי חרישית.
הוא הביט בי כמה רגעים, ואז חיוכו דעך, הבעה עצובה על פניו. “אני מעדיף לא להיות מדוכדך מול כולם, אנג’לה,” הוא אמר בשקט. “לכן אני משתדל להיות שמח. את מבינה?” הוא סרק את פני בעיניו הכחולות.
הנהנתי. “אני מבינה.”
לאחר שהעמסנו מזון על צלחתינו, התיישבנו בשולחן עם כולם, שעכשיו נהפך לשולחן הרגיל שלי. לא יכולתי להתאפק ושלחתי מבט לעבר השולחן של חבריי-לשעבר, ומצאתי את הייזל ושארלוט שולחות לי מבטים נרעשים וזועמים – בטח מקנאה על כך שסטריידר מדבר איתי. לא היה דבר שיכולתי לעשות לגבי זה ולכן הסטתי את מבטי חזרה לשולחן. ישבתי ליד סטריידר וסאמנת’ה, מכל האנשים. סאמנת’ה לא הייתה קשובה בכלל לשיחה, ורק שיחקה עם הביצה שעל צלחתה. יכולתי לראות שהיא מתוחה, אבל ממה – לא ידעתי להגיד.
לאחר ארוחת הבוקר סטריידר ואני הלכנו לכיתת הכימיה. שם התיישבנו יחד, כמו תמיד, והוא סיפר לי כל מיני דברים מצחיקים שקרו לו באחד מהניסויים שהוא עשה בחשמל. צחקתי למשמע סיפוריו עד שלקחו לי כמה רגעים להבין שדמות עגולה עומדת ליד השולחן שלנו. סטריידר ואני הרמנו את מבטינו בתזמון מושלם לעבר לא אחרת מאשר שארלוט. “אנג’לה,” היא אמרה בקול שקט, פניה העגולות סמוקות תחת מבטו של סטריידר. “אני צריכה לדבר איתך.” היא לכסנה מבט לסטריידר, הסמיקה אפילו יותר, ואז החזירה את עיניה הכחולות העכורות אלי.
הסתכלתי עליה מבלי להתכווץ הפעם. שארלוט כבר פספסה את ההזדמנות שלה איתי. “אני לא צריכה לדבר איתך, שארלוט.” אמרתי בנימה שקטה ותהומית. “הבהרת את עצמך טוב מאוד.”
היא צמצמה את עיניה. “אני רוצה לדבר איתך, אז אני אדבר איתך – “
“היא אמרה לך לא, אז לא,” סטריידר התערב, מצמצם את עיניו חזרה אליה. “תעזבי אותה בשקט.”
שארלוט הסמיקה אפילו יותר, מסתכלת על סטריידר בציפייה שלא יכולתי להבין. “ז-זה…” היא גמגמה, לא מסוגלת לדבר.
סטריידר לא היה מושפע ממנה. “לכי.” הוא אמר ברוגז.
שארלוט לא חשבה פעמיים, סובבה את גבה והלכה, ראשה מורכן. לכסנתי מבט לסטריידר. “לא היית צריך להיות כזה מרושע אליה,” לחשתי לו בטון נוזף.
הוא הביט בי חזרה ,עיניו מצומצמות עדיין אבל הפעם בנחישות. “היא פגעה בך. אי לא יכול לתת לה לפגוע בך עוד.”
הרמתי גבה. “ממתי כזה איכפת לך ממני?” השאלה נפלטה מפי מבלי שחשבתי.
הוא לא חייך, הבעתו לא התרככה, אבל לפתע ידו חפנה את לחי, והוא הסתכל עלי בהבעה שלא ידעתי לפרש. נשימתי נעתקה ועיניי נפערו מעט באי-הבנה. “את ידידה שלי, אנג’לה,” הוא אמר בשקט. “ואני מגן על ידידים.”
לקחו לי כמה רגעים להסדיר את הנשימה – הוא תפס אותי בהפתעה שלקחה ממני אותה – ולאחר שנשמתי כיאות, אמרתי, “אני יכולה להגן על עצמי. עשיתי זאת יפה מאוד גם לפני שנהפכנו לידידים.”
סטריידר הנהן. “אני יודע. אבל עכשיו, שיש לך אותי, אני הולך לעזור להגן עלייך.”
מצאתי את עצמי מחייכת חיוך קטן ודבילי. “כמה אבירי מצדך, סטריידי,” אמרתי בקול משועשע. “רוצה גם להרים אותי כמו נסיכה ולהניח אותי במגדל גבוה בשביל לשמור עלי?”
רגש לא-מובן חלף בעיניו אך מייד התחלף עם גיחוך משועשע על פניו, ידו נופלת מפני. “מאוד מצחיק, אנג’.”
גלגלתי את עיניי לעברו. “אני לא נכה, סטריידר, אני יכולה להגן על עצמי,” ציינתי. “פעם הבאה תן לי לנהל את המצב, אוקיי?”
הוא הביט בי בריכוז. “אנחנו נראה.”
עמדתי להתווכח איתו אבל הוא כבר הספיק להעביר נושא, ולי לא הייתה ברירה אלא לתת לנושא הקודם לרדת.
בין השיעור השלישי לרביעי הודעתי לסטריידר שאני צריכה לשירותים, ושהוא יחכה לי בכיתה בינתיים. הוא הנהן באישור ואני הלכתי לשירותים לבדי, נכנסת לאחד התאים. שם, במן שעשיתי את צרכי, שמעתי שני קולות מוכרים מדברים בחוץ, כנראה ליד הכיור.
“…ואני לא מסוגלת יותר, קורה,” שמעתי לחרדתי את סאמנת’ה, קולה השבור גורם לליבי להתכווץ. “קשה לי כל כך לראות אותו כזה מרוחק, כאילו הוא לא מאמין בכל זה…”
“לא היית צריכה מלכתחילה לומר לו שאת אוהבת אותו, סאם,” קורה אמרה בטון מאשים. “הוא אולי שולט באש, אבל יש לו לב מקרח – הוא לא יודע רגשות מהם. זו לא אשמתך שהוא דחה אותך בכזאת בוטות.”
סאמנת’ה התייפחה. “אבל אני פשוט יודעת שזה הוא!” היא קראה בקול חנוק.
קורה, להפתעתי אמרה בקול נמוך ומאיים, “לא אומרים דברים כאלה בהינף יד, סאמנת’ה. לא אומרים דברי-סרק על מיועדים.”
“אבל אני פשוט יודעת שהוא שלי!” סאמנת’ה בכתה. “אני יודעת! הזאבה שלי יודעת! הוא היחיד שלא יודע!”
“אבל זה לא אפשרי, סאם!” קורה התעצבנה. “בני אנוש הם אף פעם לא יכולים להיות מיועדים לאנשי-זאב! המיועד שלך הוא איש-זאב, ולא בן-אדם כמו אפולו!”
“א-אבל הוא לא ב-בן-אדם רגיל!” סאם ירתה חזרה. “הוא בן אלמוות! הוא הרוח של האש!”
“תגידי את מקשיבה לעצמך?!” קורה התפלצה. “הבחור פגע בך! רמס את הכבוד העצמי שלך! שתינו שמענו איך הוא אמר לך בגסות שתרדי לו מהגב! איך את עוד מסוגלת לרצות אותו אחרי אמירה שכזאת?!”
יבבה נשמעה, ולפתע סאמנת’ה פרצה בבכי תמרורים. “אני כל כך אוהבת אותו, קורה…” היא אמרה בקול חנוק מדמעות. “אני כל כך רוצה אותו עד שזה כואב לי בכל מקום אפשרי…”
“אוי, סאם,” קולה של קורה התרכך. “אל תבכי ככה…”
“אני רוצה אותו עד לכדי כאב…”
“אני מבינה, מתוקה שלי,” קורה אמרה בשקט. “אני מבינה…”
ידעתי שאני לא יכולה להשאר בתא השירותים לנצח, ולכן פתחתי את הדלת בשקט. השתיים היו עם גבן אלי, ישובות על רצפת השירותים ומחובקות, בזמן שקורה לטפה את ראשה של סאמנת’ה הרועדת. על קצות האצבעות יצאתי מהחדר מבלי שהן ישימו לב, מרגישה בכעס אוחז בי. אפילו שלא אהבתי את סאמנת’ה, כמו שהיא לא אהבה אותי, ואפילו שלא היינו חברות, לאף אחד לא מגיע שידרכו לו ככה על הלב. ובטח אם מדובר פה באפולו.
בהמשך היום הייתי על קוצים כבר להגיע לאימון האישי עם אפולו, וברגע שהסתיים יום הלימודים, סטריידר הודיע לי שהוא ופרד לא יהיו הפעם באימון. התזמון לא יכול היה להיות יותר מושלם.
הגעתי לחצר האחורית, ואפולו כבר היה שם, לבוש במכנסי כדורסל לבנות וגופייה לבנה גם כן, עם נעלי ספורט שחורות. תהיתי איך הוא מסוגל ללבוש קצר כל כך בחורף המקפיא הזה. “אה, יופי, את פה,” הוא אמר בקולו המלגלג כשראה אותי מגיעה.
טמפסט נהמה כשראתה אותו.
“איך אתה מעז?!” מצאתי את עצמי צועקת.
אפולו הסתכל עלי בעיניים מתנשאות. “איך אני מעז… מה?” הוא שאל, קולו מעצבן אותי יותר מבדרך כלל.
“איך אתה מעז לפגוע ככה בסאמנת’ה?!” כעסתי. “חשבתי שיש לך עוד איזושהי טיפת אנושיות איפשהו, עמוק-עמוק בפנים, אבל אתה פשוט חתיכת רובוט חסר רגשות!”
עיניו החומות הצטמצמו בבת אחת. “הקשר שלי עם סאמנת’ה – או עם כל אחד אחר – הוא לא עניינך, ילדה,” הוא אמר בטון מאיים. “אז אל תנסי לחפור יותר מידי – “
“היית צריך לשמוע איך היא בכתה בשירותים!” התפרצתי, נעמדת מולו עם ידי על מותני. “זה היה בכי של אישה ששברו לה את הלב – ואתה לא סתם שברת לה אותו, אלא גם ניפצת את הרסיסים!”
הוא גלגל את עיניו. “אל תהיי מלודרמטית, ילדה,” הוא אמר בטון מזהיר. “ותשלטי בכעס שלך, או שטמפסט תשתלט עלייך ושתיכן תהרסו את העולם או משהו.” הוא נשמע מעט משועמם, וזה רק הרתיח אותי.
טמפסט בתוכי חשפה שיניים, בהסכמה מלאה איתי. “אתה האיש הכי מגעיל, דוחה, גועלי וקר-לב שפגשתי בחיי!” אמרתי בזעם.
הוא היה מולי לפתע, מסתכל עלי מלמעלה, עיניו בוערות בצבע כחול מפתיע, ולהבות מקיפות את ידיו. “אל תדחפי אותי, ילדה,” הוא אמר בטון נמוך, מזהיר ומאיים שגרם לי לצמרמורת קלה. “אני לא כמו סטריידר או פרד; אני לא חבר שלך. אני המורה שלך, ואני לא מוכן שתדברי אלי בכזה זלזול וחוסר כבוד. אני גדול ממך באי-אילו שנים, אם את צריכה להיזכר.”
“חה!” נחרתי בבוז. “כאילו שמספר השנים שאתה חי באמת משנה כשאתה מתנהג כמו ילד בן שלוש!”
“תשתקי!” הוא התפרץ, מאבד את שלוותו, להבות בוערות בגל גופו, וריח שרוף באוויר. “את לא יודעת מה אני עברתי בחיי! את לא יודעת שום דבר! כל מה שאיכפת לך הוא מהתחת של עצמך! את לא יודעת שום דבר על העולם הזה, שום דבר על רגשות! את חושבת שמה שסאמנת’ה מרגישה זה שברון לב? אז יש לי חדשות בשבילך: מה שהיא מרגישה הוא כעין וכאפס לעומת מספר הפעמים שהלב שלי נשבר במהלך חיי!”
בהיתי בו בתדהמה, פי נפער מעט באימה. מעולם לא ראיתי את אפולו כועס כל כך עד שהוא מאבד שליטה ברוח שלו – בפיירו. להבות יצאו מכל תא בגופו, עיניו היו יותר כחולות משאי פעם ראיתי אותן, והוא רעד מרוב זעם.
טמפסט בתוכי נהמה, והרגשתי אותה רוצה שאני אאבד שליטה ברגשות שלי כמוהו, אך כמובן שלא יכולתי לתת לה. במקום זאת, יצאתי מההלם ויריתי לעברו, “כל זה הוא טוב ויפה אבל זו עדיין לא סיבה מוצדקת לשבור למישהי את הלב!”
“מי את, ילדה קטנה ונלוזה, שתבין בכלל רגש מהו?!”
“אל תנמיך בערכי רק כי אני צעירה ממך באלפי שנים!”
“ילדה קטנה ומטומטמת!”
“סבא מזדיין!”
“לכי לעזאזל!”
“לך קיבינמט!”
הסתכלנו זה על זו בזעם, טמפסט בתוכי מרעידה את האדמה, בזמן שפיירו בתוכו מבעיר את הדשא, ולאחר כמה רגעים של מלחמת מבטים זועמים, סובבנו זה לזו את הגב והלכנו לכיוונים שונים, שנינו לא מוכנים להסתכל לאחור.
פרק עשרים-ואחת
אפולו לא חזר לקולג’ באותו הלילה, וגם בלילה שלמחרת. שמעתי את פרד מספר לסטריידר שהוא ביקש מפרד הפסקה קצרה מהכל, ופרד, ברוב נחמדותו, נתן לו את ההפסקה לה השתוקק. לכן היינו עכשיו רק סטריידר, פרד ואני במגורים.
אחר-הצהריים אחד, סטריידר היה באימון כדורגל – הוא חזר למגרש אחרי הפסקה ארוכה בטענה שהוא מתגעגע לזה והוא רוצה לשכוח קצת את הכל, וזו הסחת-הדעת הכי טובה שהוא יכול למצוא – ואני ישבתי בחדר, קוראת חומר בכימיה. חשבתי שאני הולכת לבלות את השעות הבאות לבדי, אך הופתעתי כאשר דלת החדר נפתחה ופרד נכנס פנימה.
הוא הלך ישירות אל עבר המיטה שלי, והתיישב על קצהה. הבטתי בו מבעד למשקפי הקריאה שלי, מבטי תמוה. “פרד?” שאלתי, מרגישה ברעד הרגיל שאני מרגישה כשאני רואה אותו.
הוא לא אמר מילה, אבל עיניו בהקו בצבע אדום מטריף. הרגשתי שהוא צריך ממני… משהו. לא ידעתי מה בדיוק. הנחתי את ספר הכימיה בצד, הסרתי את המשקפיים שלי והתיישבתי לצידו. “מה קרה?” שאלתי, חשה בדאגה לא מוסברת כלפיו. למה כל כך איכפת לי ממנו? אני בקושי מכירה אותו!
במקום לענות לי, לפני שהספקתי לעשות משהו, הוא הניח את ראשו במצחו על כתפי. נדרכתי מייד, מרגישה בחום גופו קורן, והכרחתי את עצמי להירגע. צמרמורת חלפה בגופי, אבל אני לקחתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי, נותנת למתח שחשתי להתפוגג לאיטו.
“את בסכנה.”
קולו היה כל כך חרישי, עד שבקושי שמעתי אותו. נדרכתי פעם נוספת כשהבנתי את משמעות המילים. “אני לא מבינה,” לחשתי, ומצאתי את עצמי כורכת את ידיי סביב צווארו באופן אינסטנקטיבי. הוא נשען על זרועותיי, ועל אף הכוח האדיר שבקע ממנו בעצם נוכחותו, הוא נראה מעט פגיע באותו הרגע.
“יש לנו בעיה בצפון,” הוא אמר בשקט. “בני-אדם ואנשי-זאב כאחד מאחדים כוחות נגדי ונגד הרוחות. הם רוצים לא רק להתנקש בי, אלא להרוג גם את עוזריי – הרוחות ביניהם.”
“כלומר…” מלמלתי. “כולנו בסכנה.”
הוא הרים את ראשו לפתע, עיניו האדומות חודרות לשלי. הוא הרים יד אחת לפני וחפן אותן, מבטו מתרכך מעט. “את בעיקר, אנג’לה,” הוא אמר בקולו השקט והרציני. “אם הם ידעו על קיומך, על טמפסט, רוח הכאוס…” הוא נתן לקולו לדעוך. “אסור לך להראות לאף אחד מה את. האנשים בקולג’ כבר יודעים, וגם חלק מהאנשים בעיר, אבל אל תספרי לאף אחד על טמפסט.”
“א-אוקיי,” אמרתי, מסמיקה קלות לפתע מקרבתו אלי. העור שעל פני עקצץ מעט מאיפה שהוא נגע בו, והסומק העמיק. “א-אני לא אספר.”
הוא בחן את פני, ולפתע אגודלו ליטפה את לחי. פניו התקרבו אליו ונשימתי נעתקה. הוא היה מילימטרים ספורים ממני, אפיו נוגע בפי. רגש לא מוסבר חלף בעיניו, ומשום מה זה גרם לי לצמרמורת בכל הגוף. טמפסט הייתה שקטה מתמיד בראשי, ואני תהיתי אם זה בגלל שפרד כל כך קרוב, נשימותינו מתערבלות…
הייתי יכולה להשבע שהוא עמד לנשק אותי. הוא הביט בי בכזאת אינטנסטיביות, גורם לשפתיי להתייבש בציפייה, לעפעפיי ליפול בחולמנות ותשוקה, לגופי לבעור רק מעצם נוכחותו, אבל בין אם הוא עמד לנשק אותי בפה או לא, הוא התרחק קצת, ונישק אותי במצח במקום. שפתיו היו רכות כנגד עורי עד לכדי כך שרעד בלתי נשלט חלף בגופי. עצמתי את עיניי למגע, מבולבלת יותר ויותר עם כל רגע שעובר. למה הוא היה כזה עדין ודואג כלפי עכשיו? למה לפעמים הוא פשוט היה מרוחק וקר? למה הוא החליט שעכשיו הוא רוצה להיות טוב כלפי? האם זה רק בגלל שאני בסכנה מהאנשים האלה שרוצים אותו מת?
רעד נוסף חלף בי, הפעם מסיבות שונות. לא רציתי שפרד ימות. לא רציתי שיתנקשו בו החבורה הזאת. לא רציתי שיהרגו אף אחד – אפילו לא את אפולו, אותו שנאתי.
פרד הסיר את פיו ממצחי ומשך אותי אליו לחיבוק. לא התנגדתי לזרועותיו השריריות שעטפו אותי פתאום, אלא אני בעצמי הידקתי אותו אלי. הסמקתי קלות כשחשבתי על חזי שנמחץ אל חזהו, אבל לא היה לי איכפת. חום גופו, זרועותיו, הוא עצמו – כל זה הסב לי את תחושת הבטחון הייחודית שחשתי רק איתו, את התשוקה העזות שחלפה בגופי. הוא היה היחיד שהוציא ממני תגובה כזאת. סטריידר, עם כל היותו נחמד, כן, ישיר ויפה-תואר לא משך אותי בכלל. פרד… פרד היה סיפור אחר לחלוטין. הוא היה שקט, רציני, אינטנסיבי, דואג, מגונן, דומיננטי, חזק, מאיים, קטלני, האלפא של המילניום, לפעמים קר, מנוכר, מרוחק – כל התכונות האלו גרמו לי לרצות שהוא… טוב, שהוא יהיה שלי.
אלו מחשבות רכושניות מצידך, טמפסט לחשה בראשי. אני יכולה להבין למה את מרגישה ככה, אבל שכחת דבר חשוב – את לא יודעת אילו מן התכונות הן חלק ממנו באמת. את לא יודעת עליו כמעט כלום, חוץ מהעובדה שהוא האלפא של המילניום. המשיכה את מרגישה כלפיו? היא פיזית בלבד. את צריכה להכיר אותו בשביל לרצות שהוא באמת יהיה שלך, אנג’לה.
“אני מרגיש שאת מבולבלת, אנג’ל,” פרד אמר לפתע. “ואני מצטער אם הפלתי את זה עלייך.”
ידעתי שהוא, כמו כל הזאבים האחרים, יכולים להרגיש מה שאחרים מרגישים רק לפי הריח, ואם הם ממש מתבייתים על מישהו. “זה בסדר,” מלמלתי חזרה. “אני… אני צריכה לדעת דברים כאלה.”
“אני יודע,” הוא התרחק ממני, מרפה ממני. חסרונו הורגש בבת אחת, וגופי כאב, רוצה אותו חזרה. “זו הסיבה למה סיפרתי לך.” הוא קם ממיטתי. “אני צריך ללכת. את תהיי בסדר?” הוא שלח לי מבט שואל.
לאחר שהנהנתי לעברו, הוא יצא מהחדר, מותיר אותי לבדי, שקועה במחשבות.
*
בארוחת הערב, חצי מהאנשים שאמורים להיות בקולג’ – כמו סאמנת’ה, קורה, פרד וסטריידר – לא היו נוכחים. לאחר שלקחתי צלחת עמוסה במזון והתיישבתי בשולחן עם גרג, ברום וסאלי בלבד – ג’ייסון, חברו של סטריידר, ישב עם חבריו האחרים, ביחד עם רייצ’ל מקדניאלס ומייגן לורנס, אחותה הקטנה של סאמנת’ה. ברום וסאלי היו שקועים בשיחה עמוקה, לפי איך שזה נראה, ונותרנו רק גרג ואני, ישובים זה לצד זו.
“אז גרג,” החלטתי לפתוח בשיחה. “אתה שומר, נכון?”
גרג שלח לי מבט מוזר, עיניו החומות בוחנות אותי בחשדנות. “לא, למה?” הוא שאל.
“לא?” הופתעתי. “אבל אתה חלק מעוזריו הבכירים של פרד והכל – “
“אני סוג מסויים של זאב,” הוא קטע אותי במשיכת כתפיים. “כמו שמריה היא מרפאת ואלברט הוא ‘שליח טלפטי’, אני גם סוג אחר של זאב.”
“איזה מן סוג?” הייתי באמת מסוקרנת.
“זאב-צייד,” הוא השיב באדישות. “נולדתי עם חוש ריח מפותח יותר משל זאבים רגילים, וזה מה שמבדיל אותי מהם. אני יכול למצוא כל דבר באמצעות חוש הריח בלבד – וכל דבר כולל גם אנשים. ברום הוא גם זאב-צייד.”
“וואו,” אמרתי. “לא ידעתי שיש עוד סוג של אנשי-זאב.”
גרג לכסן לעברי את מבטו. “זה לא מידע מעניין במיוחד לאנשי-זאב רגילים.”
“אה,” מלמלתי, פונה חזרה לאוכל שלי. לא דיברנו למשך עוד כמה דקות, עד שמצאתי את עצמי שואלת, “האם כבר מצאת את המיועדת שלך?”
הוא שלח לעברי מבט מופתע. “איך את ידעת על מיועדים?” הוא שאל.
“סטריידר סיפר לי.” אמרתי, מרגישה בצורך להתגונן.
“אה,” הוא מלמל. “עצה שלי; אל תדברי יותר מידי על מיועדים. זה נושא… רגיש לאנשי-זאב.”
הרמתי גבה בבלבול. “למה?”
“כי רוב אנשי-הזאב לא ימצאו את המיועדים שלהם בסופו של דבר,” הוא אמר בקול מעט עצוב. “קחי לדוגמא את שני האלפא-של-המילניום הקודמים, כריסטופר וקאזימיר. עד היום הם לא מצאו את המיועדות שלהם – והם כבר חיים למעלה מאלף-שנים כל אחד, כריסטופר בייחוד. הם מקימים כל פעם מחדש משפחות עם אנושיות למיניהן, אבל האנושיות מתות בסופו של דבר, והם נשארים בחיים, וצריכים לעבור הלאה.”
לא חשבתי על זה ככה – לפי מה שסטריידר סיפר לי, שיש לך מיועד זה נשמע כמו ברכה, או מתנה, ואם אתה לא מוצא אותה בזמן… הבנה האירה. “סליחה על ששאלתי אותך שאלה כזאת אישית,” מלמלתי בשקט. “אבל אם תוכל רק לענות לי על השאלה הזאת – לאלפא יש סיכוי בכלל שתהיה לו מיועדת? אחרי הכל, כל אלפא הוא בן אלמוות, נכון?”
“כן,” גרג נאנח. “ישנה תיאוריה שהמיועדות שלהם הן בנות-אלמוות, אבל כידוע לכולם, מלבד האלפא, בנות-האלמוות היחידות שקיימות בעולם הן… טוב, רק את, מבחינת בנות. ובני-אדם – או כל גזע אחר – לא יכולים להיות מיועדים לאנשי-זאב.”
הרגשתי צביטה של כאב – בשביל כריסטופר וקאזימיר, האלפא הקודמים, ובשביל פרד, האלפא הנוכחי, אשר כנראה לעולם לא ימצא מישהי שתבלה איתו את כל שנות הנצח שממתינות לו. צביטה נוספת תקפה את ליבי – צביטה של קנאה כלפי המיועדת של פרד, אם יש כזו בכלל.
“הטבע יכול להיות אכזר לפעמים,” אמרתי בשקט, מסיטה את מחשבותיי מהכיוון אליו שוטטו.
“אני מסכים,” גרג אמר בקדרות. “אבל אין דבר שאנחנו יכולים לעשות.”
לא יכולתי שלא להסכים איתו, ולמען האמת זה תסכל מעט. החלטתי לשנות נושא. “איפה כולם?” שאלתי, מנסה להרים את מצב הרוח.
אך מסתבר שהתוצאה הייתה הפוכה כשפניו של גרג הרצינו אף יותר. “בפגישה לגבי המצב בצפון.”
רעד חלף בי. “היא באמת מסוכנת החבורה הזאת, נכון?”
גרג הנהן, לא מופתע שאני יודעת מזה. “לכן יש את חיל המשמר ועוזריו האישיים של האלפא שיגנו עליו בכל מחיר – וכמובן יש את פרד עצמו, שיכול להגן על עצמו הכי טוב מכולנו. וכל עוד אפולו, מאגנוס, ריאן ואת נמצאים בצד שלנו, אנחנו נהיה בסדר.”
“מאגנוס?” גבותיי נורו כלפי מעלה.
“מאגנוס אודין,” אמר גרג, מקמט את מצחו. “את מכירה אותו?”
תדהמה התפשטה בי. הוא… חי? מאגנוס אודין מ”עלילות אינגלנד ומאגנוס”? זה נשמע מעט בדיוני. “אה… שמעתי עליו,” מלמלתי חזרה, כותבת לעצמי בזכרון לשאול את פרד פעם הבאה שנפגש אם חששותי נכונים. “ומי זה ריאן?” הכרחתי את עצמי להמשיך בשיחה.
“ריאן אינגלנד,” אמר גרג, ואני הרגשתי איך התדהמה מתחלפת בפליאה. אינגלנד? אבל מקסוול אינגלנד היה רוח, לא ריאן, ומקסוול כבר מת…
“איזה רוחות הם מאגנוס וריאן?” שאלתי, עדיין המומה.
“מאגנוס אודין הוא רוח של חשמל,” הסביר גרג כבדרך אגב, לא מודע לכך שהרגשתי כאילו כל עולמי מסתחרר מעט מהידיעה הנרעשת הזאת שהדמויות מהסיפורים שקראתי אכן אמיתיות – כמו שאפולו אמר בזמנו, אבל ביטלתי את דבריו. “וריאן אינגלנד הוא הרוח של הזמן.” גרג הוסיף במשיכת כתפיים.
“אבל… חשבתי שמקסוול אינגלנד…” פלטתי מבלי לחשוב.
גרג הסתכל עלי בבלבול. “מי זה מקסוול?ֿ”
“אה, אף אחד,” השפלתי את מבטי, ראשי מסתחרר מרוב מחשבות. אפולו אמר שהם רוחות. אפולו אמר שאני לא מוכנה לשמוע את הסיפור הזה עדיין.
ידעתי שברגע הראשון שאני אוכל, אני אתחקר את אפולו – או פרד – לגבי מאגנוס ואינגלנד. בקרוב, בטחתי לעצמי.
פרק עשרים-ושתיים
2004
“רוזה!”
הילדה זהובת-העיניים פנתה להביט על הילד שרץ לעברה. חיוך זוהר נפרש על פניה הקטנות והיא קפצה אל תוך זרועותיו בחיבוק מוחץ. “ברוק,” היא לחשה, מילה אחת מביעה את כל האהבה שהיא חשה כלפיו.
“היוקטה* שלך יפה,” ברוק הצביע על בגדיה של רוזה, על היוקטה הורודה שלבשה. “זה מתאים לאווירה.”
רוזה צחקה, לוקחת את ידו של ברוק בשלה. “בוא נלך, ברוקי. אנחנו צריכים להספיק להגיע לפני שפסטיבל האורות מתחיל.”
הילד הנהן, והשניים החלו ללכת בין הדוכנים הרבים והאנשים שהסתובבו עם משפחותיהם. הם עצרו באחד הדוכנים של קליעה-למטרה, וברוק אמר למוכר שהוא רוצה לנסות את מזלו. רוזה צחקה כשברוק פספס את המטרה פעמיים, אך בפעם השלישית, הילד הצליח, וקיבל בובת פרווה חומה בצורת כלב. “בשבילך,” הוא הושיט לרוזה את הבובה, וזו לקחה אותה בזרועותיה, מסמיקה קלות.
“לא היית צריך,” היא לחשה, מובכת.
ברוק צחק ולקח את ידה. “בשבילך, רוזה, אני אעשה הכל.” הוא אמר בקול הקליל הזה שלו, גורם לרוזה לחייך את החיוך שהוא כה אהב.
השניים הלכו יד ביד לכיוון אסופת האנשים, איפה שהם ידעו שיתקים טקס האורות. הם ראו אנשים סביבם – בעיקר זוגות – מכינים את העששיות לפעולה, והשניים הסתכלו זה על זו וחייכו חיוכים קטנים. “יש לי חמישה דולר,” רוזה אמרה בשקט. “כמה לך יש?”
“עשרה,” ברוק חייך חיוך מנצח. “בואי נקנה!”
באמצעות חמישה-עשר הדולר של הילדים, הם הצליחו להשיג עששית פלסטיק כתומה. הם פילסו את דרכם לאמצע הקבוצה הגדולה ברחבה, וחיכו כמעט בחוסר-סבלנות עד שחגיגת האורות תחל. אך לפני כן, ברוק שלף מכיסו עט שחור ולקח את העששית מידיה של רוזה. “מה אתה עושה?” היא שאלה אותו בהפתעה.
הוא לא ענה, אלא כתב דבר-מהעל העששית עצמה. רוזה קרבה את פניה לפני העששית, והאדימה בבת אחת. “אתה לא יכול לכתוב את זה!” היא התלהמה, כאילו צופה בשערורייה.
ברוק צחקק. “אבל אני אוהב אותך, רוזה,” הוא אמר בכנות הישירה הזאת שלו. “ואני מתכנן להיות איתך לעולמי עולמים. אז למה לא?” הוא הצביע על הכיתוב שקרא, ‘רוזה X ברוק = ברוזה’.
“ז-ז-ז-זה מביך!” רוזה טמנה את פניה בידיה, אך לברוק לא היה איכפת. הוא אסף אותה בזרועותיו, מצמיד אותה לחזהו. היא התרככה בבת אחת – היא לא יכלה לעמוד בפני ברוק, לא משנה מה – וחיבקה אותו חזרה. ברוק השעין את מצחו על מצחה ,כיוון שהיו באותו הגובה, וחייך לעברה, עיניו הירוקות מרצדות.
“אני אוהב אותך, רוזה,” הוא אמר ללא שום מסכה, ללא שום היסוס, כאילו זו הייתה עובדה חקוקה בסלע.
רוזה רצתה להשפיל את מבטה, רצתה להסתכל לכל מקום שזה לא ברוק. אבל היא לא יכלה – במקום זאת, היא מצאה את עצמה בוהה בעיניו, שיערה הג’ינג’י מתנופף ברוח הנעימה של האביב. “אני אוהבת אותך, ברוק,” היא אמרה בשקט-בשקט, סומק מחודש עולה לפניה.
נחישות נראתה בעיניו של ברוק, וחיוכו נהפך אפילו זוהר עוד יותר, עד שרוזה תהתה אם אפשר להסתנוור מחיוכים. “אני הולך להתחתן איתך כשנהיה בני שמונה-עשרה,” הוא אמר בקול רציני, עם זאת. “אני הולך להתחתן איתך, ושנינו הולכים לברוח מבית היתומים יחד.”
רוזה ידעה שאסור לה לקוות, שאסור לה לצפות שהחלום הזה יתגשם. היא כבר ידעה שתקוות לא שוות הרבה – הזמן שלה בבית היתומים מאז שהיא זוכרת את עצמה הוכיח לה זאת. אבל כשברוק אמר את זה, כשברוק הציע לה חופש, הציע לה להיות איתו לנצח נצחים… “אני אשמח לזה,” היא אמרה בשקט. “ונצטרך לקחת איתנו גם את שארלוט. היא לא תוכל להסתדר בלעדינו.”
ברוק הנהן, ואחז בידיה של רוזה חזק יותר. “אנחנו נצליח לצאת מהמקום הזה, רוזה,” הוא אמר בשקט. “את עוד תראי.”
ובמילים אלו, השניים הדליקו את העששית שלהם והפריחו אותה השמיימה, צופים איך היא עפה עם שאר העששיות אל על בשמיים השחורים וזרועי הכוכבים, כל אותו זמן מחזיקים ידיים, ולא עוזבים.
פרק עשרים-ושלוש
2012
חיכיתי כל הלילה מבלי לישון על מנת שאפולו, פרד וסטריידר יחזרו מהפגישה שלהם. הם חזרו לבסוף בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר.
הם נכנסו לחדר, מנסים להיות שקטים, אבל אני כבר הייתי ישובה במיטתי, האורות דלקו, ושילבתי את רגלי וידיי. כשראו אותי עירנית ומחכה בפנים חמוצות, הם קפאו במקומם, מופתעים כל השלושה – בייחוד אפולו, שכנראה לא תכנן לראות אותי בזמן הקרוב אחרי הריב הגדול שהיה לנו.
“אני צריכה תשובות,” לא התמהמהתי. “וזה לא יכול לחכות.”
פרד היה הראשון לצאת מההלם. “תשובות לגבי מה?” הוא שאל, פרקטי.
התכווצתי מעט. “אינגלנד ומאגנוס.” פניתי להביט באפולו בציפייה. “אמרת לי שזה עוד לא הזמן, אבל זה היה כבר לפני כמה שבועות. אני רוצה לדעת מה הם, מי הם, איך אתה מכיר אותם, ולמה הם פרמטר בכל העניין הזה.”
אפולו פלט פיהוק, כמנסה להעביר את הנושא. “וזה לא יכול לחכות למחר?” הוא שאל, משפשף את עיניו.
“לא.” קולי היה נחרץ.
הוא נאנח והלך להתיישב על מיטתו, כמוהו עשו גם פרד וסטריידר. כשהשלושה ישבו הבטתי בהם בציפייה. “ראשית כל,” אפולו אמר בקול משועמם ועייף. “את צריכה להבין מאיפה זה התחיל.”
התרגשות וציפייה חלפו בגופי באותה רמה, ואני נשענתי על הקיר, מסתכלת עליהם במתיחות.
“אני לא יודע אם סיפרו לך או לא, אך לפני תחילת האנושות בכללי, שלטו בעולם הזה רוחות,” אפולו פתח, מעקם את אפיו לאור דבריו. “הרוחות האלו היוו הרמוניה בעולם ואיזון בטבע – הרוחות היו כמו פיירו שלי וטמפסט שלך, רק הרבה יותר קדומות והרבה פחות חזקות. לא הייתה להן סיבה להיות חזקות.
“ברגע שהתחילה האנושות עם בני-האדם ואנשי-הזאב הראשונים, הרוחות החלו להתפוגג, מותירות את משימת האיזון לגזע החדש הזה שנוצר, לבני-האדם ולאנשי-הזאב,” חיוך קטן ומר עלה על פניו. “ואכן היה מעין איזון בעולם – אפילו שהיו מלחמות למיניהן בין שני הגזעים או בתוך הגזעים עצמם, אבל בסך הכל היה בסדר – עד שהגיעה שנת אפס, תחילת הספירה לפי הולדתו של ישו הנוצרי – או לפחות כך חשבו.
“הספירה החלה כשנולד אדם בשם ג’ון אינגלנד, ובתוכו נולדה הרוח הראשונה מזה מיליוני שנים, לאחר התפוגגות הרוחות הקדומות. הרוח הראשונה הזאת הייתה הרוח של הזמן.”
אפולו הפסיק לכמה רגעים, בוחן אותי כדי לראות שאני עוקבת. אלפי שאלות התרוצצו בראשי אך הכרחתי את עצמי להיות בשקט ולהקשיב, כי ידעתי שאני אבוא על סיפוקי. ואפולו לא איכזב.
“ג’ון אינגלנד, אשר גם נקרא ‘הנוסע בזמן’ בתקופתו, היה חברו הטוב של האלפא של המילניום הראשון, כריסטופר,” הוא המשיך. “השניים פעלו יחד בשביל שמירה על הבאלאנס – שלמטרתו גם דורותיו של האלפא של המילניום החלו, וגם הולדתו של ג’ון. כי בשנת אפס, ברגע שישו נולד, ג’ון נולד איתו – ומשמעות הדבר, שבלידתו של ישו האיזון בעולם הופר קצת, ולכן ג’ון נולד עם הרוח שלו.
“בשנת 269, פרצה שריפת-ענק ברחבי העולם עקב לחימה בין שבטים למיניהם. השריפה הזאת הובילה להולדתי, ולהולדת פיירו בתוכי – בשביל שאני אעזור באיזון העולם דרך כוח האש – הפיירוקינזיס – שניתן לי.” פניו של אפולו היו חתומות כשאמר זאת. “יצא לי להכיר את ג’ון אינגלנד ואת כריסטופר, האלפא הראשון. היינו חברים טובים ויצאנו למסעות והרפתקאות ביחד למשך מאות שנים – עד שהאלפא החדש של המילניום השני נולד; קאזימיר.”
פניו של אפולו היו ריקות מהבעה. “קאזימיר הוכתר לאלפא החדש באופן רשמי בשנת אלף לספירה על-ידי כריסטופר, וכריס פרש מעבודתו – ועקב כך, הפסיק את מסעותיו עם ג’ון ואיתי. במקום זאת, הוא מצא לעצמו אשת-זאב בת-תמותה שיחייה איתה כמה עשורים, עד שתמות, ופשוט החליף נשים ומשפחות כל השנים עד היום. תקופת ידידותנו הטובה נגמרה כשאני החלטתי שאני לא רוצה להתמסד, אלא להמשיך לחקור את נפלאות העולם ולחפש אחר רוחות ביחד עם ג’ון – אז עוד לא ידענו על התיאוריה שאחרי כל אירוע דרסטי שמפר את האיזון בעולם נולדת רוח חדשה, ולכן פשוט יצאנו מנקודת הנחה שישנן עוד רוחות אי שם.
“אבל בשנת 1492, השנה בה נגמרו ימי הביניים, או יותר נכון לקרוא להם ‘ימי החושך’, ג’ון נרצח.”
זה גרם לי לפעור את עיניי לרווחה בתדהמה. “אבל אנחנו בני-אלמוות, לא?” שאלתי.
פרד היה זה שענה לי הפעם. “זה לא הופך אותנו לחסינים בפני עריפת-ראשים או תקיעת סכינים בלב,” הוא אמר בשקט. “ג’ון אינגלנד נרצח באמצעות סכין בלב – אפילו בן אלמוות לא יכול להבריא מזה.”
“כשג’ון מת, הייתי בטוח שהרוח שאיתו מתה גם כן,” אמר אפולו, פניו מתקרקמות במעט צער. “אבל התברר לי שלא כך היה הדבר. לג’ון, שלא כמוני, היו צאצאים. הרוח פשוט עברה לאחד הצאצאים שנולד לו – ושמו של הצאצא הוא מקסוול אינגלנד, אשר נולד שמונה שנים לאחר מותו, בשנת 1500.”
“אז זה מקסוול מהסיפור?” שאלתי, פליאה מתפשטת בגופי.
אפולו הנהן. “לא התחברתי עם מקסוול, כי הוא, בניגוד לג’ון, לא היה בחור חברותי במיוחד. הוא היה עסוק בלנסוע בזמן כל הזמן בשביל הכיף ובשביל להרגיש את הכוח שיש לו, ולא שינה לא דבר בעולם. כמובן שזה השתנה ברגע שהוא פגש במאגנוס אודין, אשר נולד בשנת 1879, השנה בה אלכסנדר גראהם בל המציא את החשמל, וזה הפר את האיזון כמובן. מקסוול התלהב מהעובדה שמאגנוס יכול לשלוט בחשמל – שזה אחד הכוחות הכי חזקים שיש – והתחבר עם מאגנוס. השניים הסתובבו בעולם ונסעו בזמן בכל עת, ואני המשכתי לחיות את ההווה ולחפש אחר רוחות. אבל הרפתקואתיהם של מאגנוס ומקסוול נגמרו ברגע שמקסוול נרצח על-ידי חבורת רחוב באנגליה בשנת 1900. מאגנוס אז לא ידע שהרוח הזאת, הרוח של הזמן, מסוגלת לעבור בין הצאצאים של משפחת אינגלנד, ואני נאלצתי להסביר לו שנצטרך לחכות כמה שנים כדי שתצוץ. והיא אכן צצה, כאשר נולד ריאן אינגלנד בשנת 1910, שהוא חי עד היום, תודה לאל.”
אפולו שלח לי מבט מרוגז. “עכשיו שהסברתי, את מבינה את הדברים?” הוא שאל בקול חורק.
נשכתי את שפתי, שאלות ממשיכות לעלות למוחי. “הבנתי,” אמרתי בשקט. “אבל… ישנם כמה חורים בסיפור הזה…”
“כמו מה?” סטריידר היה זה ששאל, מסוקרן באמת.
“כמו למשל, אם בכל פעם שהאיזון בעולם הופר, למה לא נלדה אף רוח בשנת 1782 כשהייתה את המלחמה הכי נוראית בהיסטוריה?” שאלתי. “או אולי בשנת 992 אשר בה היה את הצונאמי הכי גדול בהיסטוריה שהציף שתי יבשות שלמות?”
“שלא תחשבי שלא תהינו לגבי זה,” היה זה פרד שענה. “אנחנו העלנו כל מיני השערות לגבי רוחות שאולי נולדו בשנים אלו, אבל לא מצאנו אף אחת, אז הנחנו לזה.”
“אז יכול להיות שיש רוחות שאתם לא יודעים על קיומם?” הרמתי גבה.
“אנחנו לא יודעים הכל, אפילו אני שאני חיי כבר כמה מאות טובות,” ציין אפולו בפנים חתומות.
“אז רגע,” סטריידר קמט את מצחו במחשבה. “מה קרה לפני תשע-עשרה וחצי שנים שאנג’לה נולדה עם רוח הכאוס?”
דממה שררה בחדר לאחר השאלה הזאת. למען האמת, לא חשבתי על זה – אבל עכשיו שהוא העלה את הבעיה הזאת, לא יכולתי שלא לתהות. מה קרה בשנת 1992 כשנולדתי? לא זכור לי שום אירוע היסטורי שאירע אז…
“יכול להיות שיש עוד תיאוריות לגבי הולדתן של רוחות,” פרד אמר בקולו הרציני והשקט. “אבל לחפור בזה זה לא מה שיביא לנו סיפוק. ואני מציע שכולנו נלך לישון עכשיו – אלא אם כן יש לך עוד שאלות, אנג’לה?” הוא פנה להביט בי, עיניו האדומות מפלחות את עיניי שלי.
הסמקתי קלות והנדתי בראשי לשלילה, אפילו שבתוכי חשתי באי-שקט מסויים. נכון, עכשיו הבנתי למה מקסוול אינגלנד ומאגנוס אודין היו אמיתיים – לעזאזל, רציתי ממש לפגוש את מאגנוס! – אבל… משהו בסיפור הזה נשמע לי מעט לא הגיוני, או מטריד…
אבל החלטתי להניח לזה, לפחות לעכשיו, ולנסות לישון קצת.
*
“את לא שולטת בה!”
זיעה ניגרה על פני, נשימותיי היו כבדות וקצרות, ואני הרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז. “אני, לא מסוגלת,” פלטתי בין נשימה לנשימה. “יותר.”
אפולו קילל. “אז תשחררי את הכוחות! את סתם מעייפת את עצמך לשווא!”
החלטתי לעשות כדבריו ונתתי לכוחות ברחבי גופי לחזור לליבי, ואז משם חזרה לטמפסט, שהתעוררה בבת אחת ונהמה בכעס בתוכי. נפלתי על ברכי וידיי, מתנשפת. “זה פשוט לא עובד!” צעקתי ביאוש. “למה זה לא עובד?!”
“כי אין לך שליטה!” צעק אפולו חזרה, והרגשתי כאילו חזרנו ללפני כמה ימים, ליום בו רבנו ולא דיברנו – אבל שנינו העמדנו פנים ששכחנו מזה, ושהמשכנו להתנהל כרגיל כאנטאגוניסטים. “את מנסה יותר מידי, ואז השליטה שלך מתרופפת! את צריכה להפסיק לנסות ולתת לכוחות שלך להיות באופן טבעי!”
“זה מה שהמנטור שלך אמר לך לעשות כשלמדת לשלוט בכוחות שלך?!” התעבצנתי.
“אמרתי לך שלמדתי בעצמי!” הוא התעצבן חזרה.
“מה הבעיות שלך?!” התפוצצתי, מרגישה איך פני מאדימות מזעם. “למה אתה חייב לריב איתי?! למה אתה חייב להיות בן-זונה כלפי?! מה עשיתי לך שאתה שונא אותי כל כך?! אתה בקושי מכיר אותי – וברגע הראשון שראית אותי החלטת שאתה מתעב אותי! למה?!”
אפולו הסתכל עלי בהבעה מלגלגת ומזלזלת ומתנשאת. “אל תדחפי את האף שלך למקומות שהוא לא שייך, ילדה,” הוא אמר בטון מאיים. “ואל תנסי לגרום לי לדבר – זה לא יעבוד לך.”
“אני חושבת שיש לי הזכות לדעת מה אתה שונא בי כל כך!” הרגשתי שעשן יוצא לי מהאוזניים.
לפתע הוא היה מולי, עיניו בוהקות בצבע כחול של הרוח שלו, ידיו מלופפות בלהבות כתומות. “אין לך זכות לדעת כלום,” הוא אמר בנוקשות, וזה גרם לי להתכווץ מעט, בניגוד לכל מה שהרגשתי באותו הרגע. הוא היה כל כך קרוב, עד שהרגשתי את נשימותיו בפרצופי. “את לא יודעת מה זה להיות אני. את לא יודעת מה זה לחיות כל כך הרבה שנים כמוני. את לא יודעת כלום. את ילדה קטנה ומזדיינת שצריכה להבין את מקומה בעולם.”
ראיתי לפתע משהו בעיני השוקולד שלו שגרם לליבי להחסיר פעימה, ואפילו שהרגש הזה נעלם כלעומת שבא, אני לא הצלחתי לתת לו ללכת. ומצאתי את עצמי אומרת, קולי לא גובר על לחישה, “זו הסיבה להתנהגות המכפירה שלך. אתה בודד, אפולו.”
הוא קפא, לא יכול להסתיר את ההלם שהתפשט על פניו, ואני ידעתי שאמרתי משהו שלא הייתי צריכה.
פרק עשרים-וארבע
אפולו קם על רגליו וסובב את גבו אלי. כל שריריו היו מתוחים – ניתן היה לראות זאת בבירור תחת בגדיו – וידיו היו קמוצות לאגרופים, הלהבות בהן דועכות. קמתי גם אני, מנערת את הדשא שנדבק לבגדי, ומנגבת את זיעתי. הסתכלתי עליו, ליבי הולם בחוזקה, וציפיתי להיות מותקפת בלהבות או משהו כזה – הוא נראה ממש מתוח, יותר משאי פעם ראיתי אותו.
לא יכולתי לסבול את הדממה הזאת ששררה בינינו, ולכן אמרתי בשקט, “סליחה. א-אני אלך עכשיו.”
סובבתי לו את גבי והתחלתי ללכת, אבל לפתע יד התלפפה סביב פרק ידי, ואני נעצרתי במקומי. הפניתי את ראשי לאחור בהפתעה וראיתי את אפולו משפיל את ראשו, שיערו ארוך מספיק בשביל להסתיר את פניו ממני. אחרי שעמדנו שם כמה זמן, מצאתי את עצמי פולטת, “אפולו – ?”
“כשג’ון מת,” הוא אמר לפתע, גורם לי לקפוא ולהשתתק. “משהו בי מת ביחד איתו.”
קולו היה קודר, וכשהוא הרים את הבעתו, רגש לא מובן חלף בפניו, והתחלף ב…יגון. משום מה, זה קרע את ליבי לראות את ההבעה הזאת על פניו יפות-התואר של אפולו. “ג’ון לא היה סתם חבר,” הוא אמר, קולו מחוספס מרגשות מעורבים. “הוא היה כמו אח בשבילי. וכשהוא נרצח… לא הייתי אותו הדבר.”
הוא עזב את ידי לפתע, טומן את ראשו בידו. “קיבלתי פרופורציה לחיים. אני אומנם אחיה לנצח, אבל לא כולם יחיו הרבה כמוני. זו הסיבה למה לא לקחתי לי מאהבות – כי כולן בנות-תמותה. כולן ימותו בשלב מסויים וישאירו אותי לבד בעולם. זו הסיבה למה דחיתי את סאמנת’ה – כי אם ארשה לעצמי להיות במערכת-יחסים כלשהי איתה, אני רק אפגע כשהיא תמות בסופו של דבר. המוות ממתין לכולנו בסופו של דבר, אפילו לנו בני האלמוות, אבל אצלנו הוא ממתין הרחק, בעוד מיליוני שנים לפחות, בניגוד לבני התמותה.”
ליבי התכווץ, ופתחתי את פי לומר דבר-מה אבל אפולו השיג אותי בזה. “אני הייחסתי אלייך זוועה כי כבר התרגלתי להתייחס לאנשים כברי-תחלופה, אפילו שאת בת-אלמוות כמוני,” הוא לא הביט בי. “אני עדיין מתייחס אלייך זוועה, כי כבר התרגלתי להיות הבן-זונה שאני. לחיות כל כך הרבה מאות לבד זה לא משהו שאני מאחל למישהו – אפילו לא לאויב הכי גדול שלי.”
הוא סובב לי את גבו פעם נוספת. “התחברתי עם פרד רק כי ידעתי שהוא חזק מספיק בשביל להגן על עצמו מפני המוות. סטריידר הוא אולי היחיד שהצליח לגרום לי לשנות את דרכי באופן חריג ולהתחבר איתו. אבל כל היתר…” הוא עצר לרגע והרים את מבטו לשמיים. “אני לא בחור טוב, אנג’לה,” הוא אמר לראשונה את שמי מאז שהכרנו. “אני לא בחור נחמד מטבעי. ברגע שג’ון מת, נהפכתי למי שאני עכשיו. אני רע וקר-לב כי זה מה שלמדתי להיות במהלך המאות בהן אני חי. הייתי צריך להתקשח בשביל להגן על עצמי – גם פיזית וגם נפשית. וזו התוצאה.”
הוא צחק לפתע, צחוקו חסר הומור. “אם אמא שלי הייתה רואה אותי עכשיו… היא הייתה מתפלצת,” בקולו הייתה נימה שלא ידעתי לפרש. געגועים? ארסיות? “היא הייתה אישה יווניה, את יודעת, מבית יווני חם. בעלה – אבא שלי – היה גם כן יווני טוב-לב. שניהם מתו כשיום אחד, כשהייתי בן שבע, איבדתי שליטה על פיירו ושרפתי את הבית בו גרנו בעיירה שקטה ביוון. אני נשארתי בחיים, אבל היוונים שנאו אותי, קראו לי ‘לוציפר’, השטן, כי הכוחות שלי היו ‘מרושעים’ בעיניהם ואפילו הדביקו לי את הכינוי ‘אפולו הבוער’, כי בתקופתה הזו לא היו שמות-משפחה ביוון.” הוא השפיל את ראשו. “ג’ון בא להצלתי. הוא לקח אותי תחת חסותו, גידל אותי עד שהגעתי לגיל עשרים-ושלוש שבו קפאתי בזמן מבחינת גדילה, והיה לי כאח עד רציחתו.”
הוא סובב לעברי את ראשו לפתע, פניו סגורות. “עכשיו שאת יודעת, אני מצפה ממך לא להפית את המידע הזה ברחבי העולם. סיפרתי לך בשביל שתרדי לי מהגב.”
והנה הוא חזר להיות אפולו המעצבן והישן – אבל הפעם לא קניתי את המשחק שלו. הוא אולי טוען שהוא רע וחרא של איש, אבל אני ראיתי אותו עכשיו. ראיתי את אפולו. מבלי לחשוב יותר מידי צעדתי לעברו עד שעמדתי מולו. “אתה לא רע, אפולו,” אמרתי לו בשקט. “אתה לא קר-לב. אתה פשוט לא יודע איך להביע רגשות אחרי מאות שנים שחסמת אותם.”
עיניו הצטמצמו. “אל תרחמי עלי, ילדה,” הוא איים. “אני לא כמו סטריידר או פרד שיפלו במשחק הזה שלך. אני יודע שאת שונאת אותי לא פחות משאני שונא אותך.”
“זה היה יכול להיות אמין אם באמת היית שונא אותי ואני אותך,” אמרתי לו בשקט, לא מפסיקה להסתכל לו בעיניים. “שנינו יודעים שאתה מנסה להרחיק אותי ממך מאותן סיבות שאמרת – שאתה לא יכול להתחבר לאנשים כי אתה יודע שהמוות מחכה להם בפתח. אתה לא חושב שזו מחשבה פרנואידית מידי?” הוא פתח את פיו כדי לומר משהו אבל אני קטעתי אותו מייד. “אנשי-זאב, ברוב טיפשותם, לא מתייחסים לבני-אדם יובלות בגלל אותן סיבות כמוך – והסיבות האלו לא מוצדקות! במקום לקחת סיכון ולהתחבר לאנשים אתה דוחף אותם הרחק ממך ובכך נותר לבד, בלי אף אחד! אתה באמת מתכנן לחיות את הנצח שלך מבלי ליצור מערכת יחסים עם בחורות? מבלי להתחבר לאנשים?” הוא פנה להסיט את מבטו אבל אני לא נתתי לו, מרימה את ידי לפניו ומיישרת אותן לעברי.
“נכון, זה יכאב אם האנשים בני-התמותה שתתחבר איתם ימותו בסופו של דבר – אבל זה יהיה שווה את זה! זה יהיה שווה כל רגע כי אתה תזכור תמיד את הדברים הטובים מהזמן שבילית איתם כשהם היו בחיים! ואתה בעצמך אמרת – המוות תמיד עורב בפינה, גם לנו, בני האלמוות – אז כשתמות, תגיע לאותו מקום בהם נמצאים חבריך שנפטרו מזמן ותוכלו להתאחד! תחשוב על זה מזווית אחרת, אפולו!” עיניי חיפשו את עיניו. “ג’ון לא היה רוצה שכל השנים שהוא השקיע בלגדל אותך ולהפוך אותך להיות הבחור שאתה היום יתבזבזו לשווא עכשיו כשאתה בחור כועס, אנטיפת ומתנשא. וגם ההורים שלך לא היו רוצים את זה – כי לפי מה שהבנתי, הם אהבו אותך מאוד!”
“אני שרפתי אותם!” הוא התפרץ, עיניו הפעם מחפשות את שלי ולא להפך. “אני שרפתי אותם למוות, אנג’לה!”
“היית ילד קטן, אפולו!” התפרצתי חזרה. “לאף ילד קטן אין באמת שליטה ברגשות שלו – או במקרה שלך, בכוחות שלך!”
“זה לא תירוץ!” אפולו צעק, ויכולתי לראות את המאבק הפנימי שהתחולל בו. הוא רצה להאמין לי, הוא רצה לפעול לפי מה שאמרתי, אבל הוא לא יכל לתת לעצמו לקוות סתם. הוא לא יכול היה לתת למנהגים שהוא טיפח במשך מאות שנים ללכת או להשתנות.
“אפולו – “ התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי.
“את לא יכולה להבין מה עבר עלי!” הוא כעס. “את לא יכולה להבין מה זה לחיות עם האשמה אני הבאתי למותם של ההורים שלי! שאני בסופו של דבר הובלתי למותו של החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם! את לא יודעת – “
“אני אולי לא יודעת, אבל מה שאני כן יודעת זה שאתה צריך להפסיק לחשוב שאתה אטלס ושכל העולם יושב על כתפיך!” כעסתי גם אני, ידיי לוחצות את פניו. “אתה חייב להבין שאתה. לא. אשם!”
“אבל אני כן אשם!” הוא שאג.
“תפסיק כבר להתנהג כמו קדוש מעונה!” צעקתי. “אתה לא יכול להיות אחראי להכל! אתה לא הבן-זונה שאתה חושב שאתה! אתה לא הבחור הרע וקר-הלב שאתה חושב שהפכת את עצמך להיות! עובדה – אנשים קרי-לב לא היו מתעצבנים כמו שאתה עכשיו מתעצבן!”
הוא הביט מטה אלי, עיניו פעורות לרווחה, הכעס מתחלף בפליאה, ואז בהלם, ואז בתקווה, וביאוש, ובכאב. מעולם לא ראיתי אצל מישהו כל כך הרבה רגשות בו זמנית. הוא השפיל את עיניו, לא מסתכל עלי יותר, אפילו שידי עוד חפנו את פניו. “אני לא בחור טוב,” קולו לא גבר על לחישה.
התרככתי בבת אחת, כל הכעס שחשתי מתנדף. “אתה כן, אפולו,” כרכתי את זרועותי סביב צווארו וחיבקתי אותו. “אתה כן בחור טוב. תאמין בזה, או לפחות תנסה.”
לקחו לו כמה רגעים עד שהוא כרך את זרועותיו סביב מותני וחיבק אותי חיבוק חזק, טומן את פניו בשקע שבין צווארי לכתפי. הוא רעד מעט, ואני הרגשתי שליבי נחמת. ליטפתי את שיערו החלק והרגשתי איך לאט-לאט הוא מתרכך, ואיך הוא מחבק אותי אפילו חזק יותר.
אני לא מבינה למה את עושה את זה, טמפסט מלמלה בתוך ראשי. אחרי כל מה שהוא עשה לך, כל ההעלבות, כל ההקנטות – ואת פשוט סולחת לו על זה ותומכת בו.
אני לא קרת-לב כמוך, טמפסט, השבתי לה חזרה. אני לא יכולה לראות מישהו שכואב לו ולא לנסות לעזור.
אם המצב היה הפוך, הוא בחיים לא היה בא לעזרתך, היא התעקשה.
לכן המצב לא הפוך, התווכחתי.
לפעמים דרך המחשבה שלך היא בלתי הגיוני בעליל, היא אמרה ביאוש בתוכי. את היצור הכי מוזר שפגשתי!
אני אקח את זה כמחמאה, חשבתי חזרה.
לאחר כמה דקות של חיבוק ממושך, אפולו התנתק ממני, ואז הביט בי בהבעה שהייתה זהה לזו של סטריידר לאחר שעזרתי לו – כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “אני…” הוא נראה כאילו הוא מחפש מילים לומר משהו.
הנהנתי, מראה לו שאני מבינה מבלי שהוא יצטרך לדבר. הוא שלח לי מבט מוקיר-תודה, הסתובב, והלך חזרה לכיוון המבנה של הקולג’. נשארתי עומדת בחצר, מעט המומה מכל מה שאירע, עד שהתעשתי וחזרתי פנימה.
בארוחת הערב מצאתי את עצמי יושבת ליד סטריידר ומקשיבה לברבוריו האינסופיים ולבדיחותיו אשר הצחיקו את כל יושבי השולחן – מלבד אפולו, אשר נראה היה שקוע במחשבות, ופרד וסאלי, אשר ישבו זה לצד זו ושתקו, כל אחד מביט בכיוון אחר רק לא על השני.
בסוף הארוחה, התעקבתי קצת בשביל למלא לי בקבוק מים, ולאחר מכן, כשיצאתי מהאולם הריק-כבר, מצאתי להפתעתי את סאלי ישובה עם גבה אל הקיר, פניה טמונות בידיה, והיא רועדת מרוב בכי. “סאלי?” שאלתי בדאגה, מתיישבת לידה מייד. “מה קרה?”
היא לא ענתה, ורק המשיכה לבכות. הנחתי יד על כתפה, והיא קפצה מעט, מרימה את פניה היפהפיות לעברי. עיניה היו אדומות ונפוחות, שפתיה רוטטות ומעט מדממות – כנראה שהיא נשכה אותן. “אני…” היא הסתכלה עלי בהבעה קרועה ושבורת-לב. “פ-פרד… נ-נפרד ממני…”
עיניי נפערו לרווחה בהפתעה, ולפני שהספקתי לעשות משהו היא התנפלה עלי בחיבוק, ממררת בבכי. “אוי, סאלי,” אמרתי בקול רך. “אני כל כך מצטערת…”
היא לא ענתה ורק המשיכה לבכות, אוחזה בי חזק. ידעתי שהיא צריכה חיבוק, ולכן נותרתי נטועה במקומי וחיבקתי אותה, נותנת לה לפרוק את כל הרגשות שלה בבכי, בזמן שאני מהדקת אותה אלי ותוהה למה אנשים נפתחים אלי כל כך לאחרונה. קודם סטריידר, ואז אפולו, ועכשיו סאלי…
כי את נחמדה יותר משאת צריכה להיות, טמפסט בתוכי ענתה על השאלה. וכי אנשים נמשכים באופן בלתי-מודע לאנשים שמקרינים חום, אהבה, תמיכה ונחמדות-יתר כמו שאת עושה.
אני מניחה שאת חושבת שזה רע, חשבתי במעט מרירות.
זה לא רע וזה לא טוב, זו ענתה. זה פשוט מי שאת, ואנשים אוהבים את זה.
וכל אותו זמן שבו חיבקתי את סאלי כשהיא בכתה, לא יכולתי שלא לתהות אם זו באמת מי שאני, או שכמו אפולו, זו מי שאני חושבת שנהפכתי להיות בגלל מה שקרה בעבר.
פרק עשרים-וחמש
הבוקר שלמחרת שבירתם של סאלי ואפולו התחיל חג המולד – ולכן גם חופש. מן הסתם לא היה לי לאן ללכת אז נשארתי בקולג’, וכמוני גם האלפא ועוזריו. כשקמתי, אף אחד לא היה בחדר – בטח יצאו להתאמן או לעשות אימונים למיניהם. אבל הפעם, התרגזתי לאור מחשבה זאת.
כי הייתי צריכה לקחת את פרד לשיחה רצינית.
הלכתי לארוחת הבוקר, ולא כולם היו שם – בכל זאת, חלק נכבד מהתלמידים חזרו הבייתה – אבל ראיתי שגרג נמצא שם אז התיישבתי לצידו, שולחת מבטים חוששים להייזל ושארלוט, שישבו לבדן בשולחן שלהן. לשארלוט, כמוני, לא היה לאן לחזור גם אם היינו רוצות. בית היתומים לא קיבל אנשים בני שמונה-עשרה ומעלה.
“מה קורה?” שאלתי את גרג, מכניסה לפי חתיכת בייקון.
הוא משך בכתפיו. “לא הרבה,” הוא השיב. “לפחות לא אצלי.” הוא לכסן לעברי מבט רב-משמעות.
צחקתי במבוכה. “כן, טוב, לא אשמתי שאני, אה, עסוקה.” מלמלתי מנערת את ראשי לאור המחשבה. “תגיד, אתה יודע איפה פרד?” החלפתי נושא.
“יצא עם אפולו וסטריידר לפגוש את אדריאה ולואיס שעכשיו בעיר,” גרג ענה באדישות. “למה?”
“אני צריכה לדבר איתו,” השבתי בשקט. “ומי אלו אדריאה ולואיס?”
“הם נביאים.”
מצמצתי כמה פעמים, בוהה בגרג בחוסר-הבנה. הייתי בטוחה שהוא צוחק עלי או משהו כזה, וחיכיתי לפאנץ’-ליין, אבל כשזה לא בא, גבותיי נורו כלפי מעלה בהפתעה. “נביאים?” שאלתי בחוסר-אמון.
גרג לכסן את עיניו החומות לעברי. “כן, וויין, נביאים,” הוא אמר. “לא שמעת עליהם?”
“על נביאים או על השניים האלה באופן כללי?ֿ כי על כל זה לא שמעתי,” אמרתי, נפעמת.
גרג נאנח, כאילו אני איזו מעמסה. “נביאים הם בני-אדם שנולדו עם יכולת נבואית. ישנם כל מיני סוגים של נביאים – כאלה שרואים לעתיד, שזה הרוב; כאלה שרואים לעבר, שזה פחות נפוץ; וכאלה שרואים הכל, שזה הכי נדיר. אדריאה היא נביאה שרואה הכל, בזמן שלואיס הוא נביא שרואה לעבר.” עיניו של גרג הוסטו הצידה לפתע, וראיתי את מלינדה מונרו, אחת מהשומרות שנמצאות בקולג’ גם כן, מתקרבת אלינו עם ארוחת הבוקר שלה. היא הייתה אשת-זאב יפהפייה, כמו כל האחרות, אבל היה בה משהו שגרם לי לתחושת-בטן לא טובה. זה לא היה משהו במראה שלה – עם השיער החום הגולש שלה ועיניה החומות-ירוקות הכהות, שלא לדבר על הגוף החטוב והשזוף המהמם שלה – אלא משהו… פשוט בה. לא יכולתי להסביר זאת.
לא יצא לי לדבר איתה, וראיתי אותה רק פעמים אחדות. אבל עכשיו, כשהיינו רק היא, גרג ואני, הרגשתי משהו לא טוב כלפיה. יכול להיות שזו סתם אינטואיציה או משהו כזה, אבל זה לא שינה הרבה – אני לא שופטת אנשים רק על פי תחושת-בטן שיש לי כלפיהם.
“בוקר טוב,” אמרה מלינדה בחיוך. “מה שלומכם הבוקר, אובריאן, וויין?”
“הכל מעולה, מונרו,” גרג הנהן לעברה, חיוך קטן על פניו. “בדיוק הסברתי לוויין על נביאים.”
הנהנתי קלות. “אני עדיין מופתעת שיש עוד סוג של, אה, יצורים בעולם.” הרמתי גבה מבולבלת לעבר גרג.
הוא הנהן. “הם מהווים אחוז מהאוכלוסייה, הנביאים, ומתייחסים אליהם בכבוד רב ובזהירות רבה בגלל מספרם המועט.”
מלינדה צחקה. “אני רואה שאת עוד לא יודעת הרבה דברים על העולם שלנו, וויין,” היא אמרה, וניצוץ כלשהו חלף בעיניה וגרם לי לרעד קל. משהו בה בהחלט לא מצא-חן בעיניי.
“בשביל זה אני כאן,” אמרתי בשקט.
שארתי הארוחה עברה בשיחת חולין על כל מיני דברים זוטרים, ובסופה החלטתי לחכות לפרד בחדר. לקחתי ספר רנדומלי מהספרייה וחיכיתי לשלושה שיחזרו, והם חזרו שעה לפני ארוחת הצהריים. ברגע שהם נכנסו לחדר, ראיתי שסטריידר פונה לדבר איתי, ואפולו שולח לי מבט לא מובן ומעט מתפלא, אבל לא איתם רציתי לדבר היום. “פרד?” אמרתי לעבר האלפא, אשר היה בגבו אלי.
הוא הסתובב מעט להסתכל עלי. “כן, אנג’לה?”
“אפשר לדבר איתך?”
אם הוא היה מופתע מהבקשה שלי, הוא לא הראה את זה. במקום זאת, הוא הנהן, ואני פתחתי את הדלת, יוצאתי כשהוא הולך מאחורי, ואז לצידי. הובלתי אותנו בדממה אל עבר החצר הקדמית, שם לא היו כלל אנשים. לקחתי אותו לאחד הספסלים והתיישבתי, הוא מתמקם לצידי.
החלטתי לגשת ישר לעניין. “אתה פגעת בסאלי.”
ֿֿכנראה שלזה הוא כלל לא ציפה, כי הוא לכסן מבט תמה לעברי. “איך סאלי בדיוק קשורה…?”
אוי לא, הנה את מתחילה, טמפסט מלמלה בראשי אבל אני התעלמתי ממנה, מרגישה את ניצוץ הכעס נדלק בתוכי. “אתה נפרדת ממנה אתמול,” זה יצא בטון מעט מאשים. “ושברת לה את הלב.”
פניו של פרד היו ריקות מהבעה. “אני לא מבין איך זה בדיוק קשור אלייך.”
אני לא יודעת למה, אבל המילים שלו חתכו את ליבי כמו סכין. “זה קשור אליי, כי אתמול היא התרפקה בזרועותיי, בוכה את הנשמה שלה החוצה!” אמרתי, קולי מתגבר.
“תירגעי, אנג’לה,” קולו של פרד ירד בכמה אוקטבות, נהפך לדומיננטי, כמו שקול של אלפא פוקד צריך להיות. “ומה שקורה בין סאלי וביני זה לא עניינך.”
ושוב הרגשתי את ליבי דואב – ולא הבנתי למה, לעזאזל! “איך יכולת לשבור לה את הלב ככה, פרד?!” כעסתי. “חשבתי שאתה, מבין כולם, לא תשבור לאף אחת את הלב ככה!”
“אנג’לה,” קולו היה מזהיר, פניו מאפילות. “אל תתערבי.”
הייתי בהלם שהוא סוגר את עצמו בפני ככה. “אבל – “
הוא קם ממקומו. “זה כל מה שרצית לדבר איתי עליו?” הוא קטע אותי בקול מעט חד. הבטתי בו בתדהמה, נפעמת מהעובדה שהוא נותר רגוע ושליו, כאילו שום דבר לא יכול לעצבן אותי. “אם כן, אז אין טעם בשיחה הזאת.”
והוא פשוט פנה והלך. הרגשתי איך דמי עולה לראשי, וצעקתי אל עבר גבו המתרחק, “חשבתי שאתה אוהב לפגוע באנשים, בגלל היותך האלפא של המילניום והכל! מסתבר שטעיתי!”
המילים שלי לא השפיעו עליו כלל, כי הוא לא עצר, לא סובב את ראשו לעברי, אלא רק המשיך ללכת. לתדהמתי הוא אפילו הוציא סיגריה מכיס מעילו – ממתי הוא מעשן? – וטחב לפיו. פי היה פעור, והרגשתי שאני חסרת-מילים.
סוף-כל-סוף, טמפסט אמרה בתוכי בקול משושע. מישהו שיכול להעמיד אותך במקום.
“הוא לא העמיד אותי במקום!” התלהמתי, פניי מאדימות.
תמשיכי להגיד את זה לעצמך אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב, טמפסט צחקה.
“אררג!” נהמתי בתסכול, בזמן שטמפסט פשוט המשיכה להתגלגל מצחוק, הטיפשה. אילו היה לה גוף, הייתי חונקת אותה. המחשבה רק גרמה לה לצחוק יותר ואפילו לחרחר.
רוח מטומטמת!
*
בארוחת הערב ישבתי בין אפולו וסטריידר. עדיין הייתי מעוצבנת מפרד ומהדרך בה הוא השתיק אותי – אררג! – אבל סטריידר הצליח להוציא אותי מזה באמצעות דיבורים על כל מיני שטויות כמו שסטריידר יודע. אפולו לצידי היה שקט, אבל האזין לשיחה אף על פי כן. הזאבים האחרים בשולחן מצאו את זה מוזר שאפולו ישב לצידי בנוסף לסטריידר – לסטריידר הם כבר התרגלו – וגם אני מעט הופתעתי כשהוא לקח את מקומו לידי. למעשה, מפעם לפעם אפילו תפסתי אותו מחייך חיוך קטן כשאמרתי משהו או צחקתי. תהיתי מה עובר עליו – ועל סטריידר, שגם נראה כאילו בוקר חג המולד הקדים בכמה ימים בכל פעם שצחקתי מאיזו בדיחה שהוא סיפר.
בינתיים, ראיתי שגרג שקוע בשיחה עם פרד – שגרם לי לרצות לבעוט בו! – ואת קורה מפטפטת עם מלינדה. מריה ואלברט, שהצטרפו אלינו הפעם לארוחת הערב, דיברו עם סאלי, אשר נראתה שוב חייכנית ופורחת כמו עצמה, אך לפעמים שלחה מבטים מלאי כמיהה לפרד שלא יכולתי לפספס ורק גרמו לי לכעוס אפילו יותר על פרד.
אבל מי שהכי הפתיעו אותי היו מייגן וסאמנת’ה, האחיות, אשר לא דיברו זו עם זו, וברום שישב ביניהם. “הם רבו?” מצאתי את עצמי פולטת, קוטעת את סטריידר באמצע משפט.
הוא הרים גבה, מסתכל לאיפה שאני הסתכלתי. הבנה נחתה על פניו. “אפשר לקרוא לזה ככה,” הוא אמר בשקט.
“מה זאת אומרת?” שאלתי, סקרנות מבעבעת בתוכי.
“את באמת צריכה להפסיק עם הרצון הזה לדחוף את האף שיש לך,” מלמל אפולו תחת האף, אבל יכולתי לשמוע את השעשוע הקל בקולו. מעולם לא שמעתי אותו מתבדח – וזה עשה לי קצת טוב על הלב לשמוע שהוא חזר לעצמו, רק בצורה טובה הרבה יותר ממה שהוא היה.
סטריידר שלח לו מבט זועף, אבל ענה לי. “ברום מחזר אחרי מייגן, וסאם לא מאשרת את זה במיוחד.”
חיכיתי שהוא יוסיף משהו… אבל כשהבנתי שזה הכל, חוסר-אמון לקח מקום בתוכי. “למה זה כזה משנה לסאם אם ברום מחזר אחרי אחותה הקטנה או משהו? זה לא כאילו זה טאבו לאנשים להיות ביחד.”
אפולו חייך חיוך קטן ומעט מרושע שכבר הכרתי – אבל הפעם היה לו זיק שובבי שלא היה לו בעבר. “סאם מקנאה, כי אחותה הקטנה מצאה את המיועד שלה לפניה.”
לקחו לי כמה שניות להבין את מה שהוא אמר, וחזרתי להביט בברום, סאמנת’ה ומייגן. עכשיו ראיתי מה שלא ראיתי קודם; ברום מחזיק בידה של מייגן, והבעתה של סאמנת’ה מלאה בקנאה יוקדת ואפילו עצב. “אה,” מלמלתי, מסתכלת על ברום ומייגן. הם באמת נראו טוב ביחד, עכשיו כשחשבתי על זה; מייגן עםשיערה השחור הכה, החלק והארוך, ועיניה הכחולות הצלולות, וברום עם עיניו הכהות ושיערו המתולתל. “אתם מקנאים גם?” מצאתי את עצמי שואלת.
אפולו וסטריידר החליפו מבטים תמהים. “מקנאים במה?” סטריידר שאל.
“בזה שהם מצאו מישהו שיהיה איתם עד לסוף חייהם,” הסברתי בשקט.
אפולו משך בכתפיו. “לי זה לא רלוונטי, כי אני לא איש-זאב.”
“ואני כנראה לא אמצא את המיועדת שלי,” סטריידר אמר בחצי-חיוך. “אז לא, אני לא מקנא.”
יש בזה מן ההיגיון; אחרי הכל, רק עשרים אחוז מאנשים הזאב מוצאים את ה”אחד” או ה”אחת” בשבילם. ומשום מה, ככל שחשבתי יותר על ברום ומייגן, כך מצאתי את עיניי נודדות לפרד, אשר פניו היו רציניות כתמיד, עיניו האדומות נעולות בריכוז על גרג, שיערו החום מלא המלא בגוונים מגיע לצווארו, ולא יכולתי שלא לתהות מי יהיו הבחורות ברות-המזל אשר יכבשו את ליבו של האלפא במהלך חיי הנצח שלו.
והכרחתי את עצמי להאמין שהצביטה שחשתי בליבי לאור המחשבה לא קשורה כלל לקנאה.
פרק עשרים-ושש
נתתי לכוחות לזרום בורידי, בעורקי, עד שהרגשתי אותם בכל חלק בגופי. “יופי, אנג’לה,” אפולו עודד – דבר שהוא לא עשה בעבר, והתחיל לעשות עכשיו, אחרי השיחה האינטנסיבית שהייתה לנו. “עכשיו תתרכזי בשליטה שלך, ולא בכוח עצמו, אחרת זה לא יעבוד, כמו הפעמים הקודמות.”
הנהנתי בדממה, מכווצת את שפתי בריכוז. התמקדתי על השליטה שיש לי בכוח, כמו בשלשלאות שכולאו את הכוח. “עכשיו תנסי לעשות משהו,” אפולו הדריך.
לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי וחשבתי, תרעדי, אדמה! תרעדי!
שום דבר לא קרה, והרגשתי איך תסכלו מבעבע בי. “לא נורא, אנג’לה, תמשיכי לנסות,” אפולו התעקש.
“אבל זה לא עובד!” התעצבנתי. “למה זה לא עובד?! אני עושה את כל מה שאתה אומר לי!”
“חוסר-סבלנות לא יעזור לך, פשוט תנשמי עמוק ותנסי שוב,” הוא אמר ברוגע, כאילו אין לו שום בעיה בעולם.
שלחתי לו מבט מרוגז. “לפעמים אתה ממש מרתיח אותי, אפולו.”
הוא משך בכתפיו. “לא משנה את הסיטואציה בה את נמצאת. קדימה, אנג’לה, לא להתמהמה.”
דחקתי את העצבים הקפוצים שלי ולקחתי נשימה עמוקה. עצמתי את עיניי פעם נוספת, וחשבתי על השליטה שלי בכוח שזרם בורידי כל עוד טמפסט ישנה. ובכל הרצון שלי צעקתי בראשי, תרעדי אדמה!
ואז זה קרה; הרגשתי כאילו האוויר סביבי מתערבל, וחום מוזר התפשט בגופי. הרגשתי שמשהו מתחיל לרעוד, וכשפקחתי את עיניי ראיתי שהאדמה רועדת מעט. תדהמה התפשטה בי, והרעידה נעצרה, אבל לא היה לי איכפת. חיוך התפשט על פני בבת אחת, והסתכלתי על אפולו בציפייה, רואה שהוא מחייך חיוך נדיר לעברי. “עשיתי את זה!” קראתי בהתרגשות, ורצתי לעברו, קופצת עליו בחיבוק.
הוא פלט צחוק קצר. “כן, אנג’לה, עשית את זה,” הוא אמר, מחבק אותי חזרה.
צחקתי צחוק משוחרר, מרגישה הקלה שסוף-כל-סוף משהו הולך, אבל השמחה הייתה קצרת-מועד, כי בבת אחת חשתי בתשישות עוטפת אותי מכל כיוון. עפעפיי כבדו על עיניי והרגשתי איך שינה מתפשטת בגופי, ואיך טמפסט קמה מתרדמתה בראשי ושואגת בזעם…
התעוררתי כשהייתי בחדר, שכובה במיטתי. סטריידר היה בחדר מלבדי, קורא איזה טקסט בחשמל. כשראה שהתעוררתי, הוא הביט בי בדאגה. “את בסדר?” הוא שאל, קם ממיטתו ומתיישב על קצה מיטתי. “אפולו הביא אותך חזרה לחדר ונראית חיוורת.” הוא חפן את לחי באחת מידיו.
“אני בסדר, סטריידר,” אמרתי, מחייכת חיוך רפה. “רק עייפה. לשלוט בכוחות האלו זה לא דבר קל.”
הוא גחך. “אני בטוח.”
לפתע, מבלי שהייתי מוכנה לזה, שאגת זעם נשמעה בראשי. עיניי נפערו בהפתעה, ואחזתי בראשי בחוזקה, מנסה לעמעם את הרעש שהיא יצרה בראשי. סטריידר נבהל, הסתכל עלי בדאגה, וראיתי ששפתיו נעות אבל לא שמעתי דבר. שמעתי רק את טמפסט.
את בגדת בי! היא צרחה. את בגדת באמון שלי! את אמרת שלא תשתמשי בכוחות שלי! שלי! לא שלך! חתיכת ילדה כפויית טובה! אני שונאת אותך! מתעבת אותך! אם את רוצה לשלוט בכוחות שלי את חייבת לתת לי את הגוף שלך! זה רק הוגן! תהיי את כלואה פה במקומי! תרגישי את איך זה מרגיש שאת לא יכולה לעשות דבר בשביל לשלוט בגוף!
מיגנרה נוראית תקפה את ראשי, ואני ראיתי רק שחור בעיניים שלי. טמפסט, תירגעי, בבקשה, התחננתי אבל הזעם של טמפסט היה בלתי ניתן לעצירה.
הייתי מודעת באופן קלוש לכך שעולם סביב רעד, שרעמים נשמעו בחוץ, ושמבול ירד. הייתי מודעת באופן חלקי לעובדה שאנשים צעקו דברים, שידיים נערו את כתפיי. כל שהרגשתי היה את טמפסט ואת זעמה הבוער.
הכאוס הוא שלי! היא שאגה. הכאוס הוא שלי! שלי! שלי!
טמפסט! קראתי ביאוש.
ולפתע משהו חזק נחת על פני, והרגשתי איך עיניי נעצמות, ואיך החושך מאפיל עוד יותר, ואני שוקעת אל תוך תהום, נופלת… וממשיכה ליפול…
*
“רוזה… רוזה…”
“לא! תושיט לי את ידך, ברוק! אל תוותר!”
“רוזה… א-אני…”
“ברוק!!!”
קמתי בבת אחת, מתיישבת בחדות, מתנשפת ומזיעה. כאב חד פילח את ראשי, גורם לי להתכווץ, וכשהרמתי את ידי למצחי, הרגשתי שם תחבושת. שמתי לב שאני גם לא בחדר שלי במגורים; הייתי במרפאה של הקולג’.
נזכרתי במה שקרה לפני שאיבדתי את ההכרה, בטמפסט הצווחת, וכשחיפשתי אותה בראשי מצאתי שהיא… איננה. כלומר, לא איננה לגמרי. הרגשתי בה במעומעם, אבל היא הייתה שקטה, דוממת.
דלת המרפאה נפתחה ולתוך החדר נכנס פרד, כשראה שאני ערה, ראיתי שכתפיו הנוקשות התרככו מעט. “אנג’לה,” הוא אמר בקולו המוך, מתיישב ליד מיטתי. “איך את מרגישה?”
חשתי בעקצוצי בכל גופי – התגובה הרגילה שאני מקבלת כשאני לבד עם פרד והוא קרוב אלי. “אני בסדר,” אמרתי בלחש. “אני… טמפסט איבדה שליטה, זה הכל.”
הוא הנהן בהבנה. “אפולו אמר את אותו הדבר – היא התרגזה שלקחת ממנה את השליטה בכוחות, נכון?”
הנהנתי. “התרגזה זה בלשון המעטה.”
פרד נאנח, ולפתע הוא חפן את פני בידו ולקח אותי אליו בחיבוק. “אני שמח שאת בסדר,” הוא אמר בשקט. “הדאגת אותי – את כולנו.”
הייתי המומה מעט מגילוי החיבה הזה, אבל הכרחתי את גופי להירגע – דבר שלא היה קשה, כי כמו תמיד, בזרועותיו של פרד הרגשתי את הבטחון הזה שלא ידעתי לומר מאיפה בא. חיבקתי אותו חזרה, מתענגת בתחושה של גופו השרירי והחם מוחץ אותי אליו.
“איך שיתקתם את טמפסט?” שאלתי, שוברת את הדממה ומתנתקת מפרד, אשר, ידיו עדיין חפנו את פני.
פרד צמצם את עיניו במעין כעס מלווה בעצב. “היינו צריכים להכות אותך ממש חזק בשביל שתאבדי את ההכרה. לצערי, זה הוביל לכך שפתחת את המצח.” הוא הצביע על התחבושת שעל מצחי. “אבל זה צריך לעבור עד סוף השבוע, שזה חג המולד.”
הסמקתי מסיבה לא ברורה. “אני מבינה.” מלמלתי.
פרד סרק את פני במבטו וראיתי שנחיריו התרחבו. “אני חושב שהגיע הזמן שאספר לך כמה דברים,” הוא אמר לפתע.
הסתכלתי עליו בבלבול. “דברים כמו… מה?”
הוא הוריד את ידיו מפני, וחסרון עורי על עורי היה מורגש עד לכדי שהשתוקקתי שהוא יחזיר את ידיו לאן שהיו – אך הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב ככה. תהיתי אם המשיכה ההיסטרית הזאת שיש לי אליו תפסק אי פעם, כי הרי אין לי שום סיכוי איתו – זה מובן מאליו, בגלל היותו האלפא, ושיש לו בטח מלא בחורות שעומדות אצלו בתור, ורק מחכות שהוא יאמר את המילה והן יקפצו ישר למיטה איתו.
ידי נקמצו לאגרופים לאור המחשבה על פרד עם מישהי במיטה – מישהי שהיא לא אני.
אני באמת צריכה להפסיק עם ההדלקות המטופשת הזאת, חשבתי לעצמי בעגמומיות. כי זה לא מוביל אותי לשום מקום.
לרגע ציפיתי שטמפסט תענה לי או משהו כזה, אבל נזכרתי שהיא אילמת כרגע, אחרי המכה החזקה שהונחתה עלי.
“נתחיל בסטריידר,” קולו של פרד חדר למחשבותיי ואני התמקדתי בו שוב. “סטריידר הוא לא פטרון טירון כמו שכולם חושבים.”
“זה לא חדש לי,” אמרתי. “עליתי על זה ברגע שראיתי כמה הוא קרוב אליך.”
“יש סיבה למה הוא כל כך קרוב אלי,” עיניו של פרד לא משו מעיניי. “כמו שבכל מילניום נולד אלפא, כך גם בכל מילניום נולד בטא – זה לא מידע נפוץ, ורק אנשי-הזאב שמתרועעים עם האלפא והאלפא עצמו יודעים על כך. סטריידר נולד להיות הבטא שלי.”
מצמצתי בהפתעה. “אז הוא בעצם כמו יד-ימינך.”
“אפשר להגיד,” פרד הנהן. “אבל, שבניגוד לאלפא של המילניום, הבטא לא חיי לנצח. הוא יחיה אלף שנים, וימות ברגע שזמן כהונתו של האלפא שלו יגמר. כלומר, סטריידר יחייה כל עוד אני מכהן.”
לזה לא ציפיתי. הייתי המומה, ומצאתי את עצמי פוערת את פי בהלם. “אז חייו של סטריידר תלויים בהיותך האלפא?” שאלתי בחוסר-אמון.
“בדיוק,” פרד הנהן. “אני מספר לך את זה עכשיו כדי שתוכלי להבין למה הוא חלק מהעוזרים הכי קרובים שלי.”
“הנחתי ככה,” מלמלתי יותר לעצמי מאשר לו, מסיטה את מבטי מעיניו האדומות. “אבל למה עכשיו? למה לא סיפרת לי קודם?”
“לא ממש חשבתי על זה עד שנזכרתי שזה בטח נראה לך מוזר שהוא כל הזמן מסתובב איתנו,” פרד אמר, הגיון בדבריו. לפתע אחת מידיו הסיטה קצוות שיער שנפלו לפני, ועיניי הובזקו לעבר האדומות שלו. הסמקתי פעם נוספת, מרגישה ששפתיי יבשות.
אבל אז נזכרתי בסאלי, ובעובדה שהיא אוהבת את פרד. חיבבתי את סאלי; היא הייתה אשת-הזאב הראשונה שלא התנהגה אלי מגעיל. וגם ככה הרגשתי דברים מטומטמים כלפי פרד – לא הייתי צריכה להחמיר את המצב. לפתי את פרקי ידיו של פרד, משפילה את מבטי. “אני…” פלטתי, לא יודעת מה אני מנסה להגיד.
פרד הוריד ממני את ידיו ואני התכווצתי כשחשתי שוב בחסרונו. “נפרדתי מסאלי בשביל לא לפגוע בה,” הוא אמר לפתע, גורם לי להרים א מבטי אליו. “היא הרגישה יותר מידי דברים כלפי שלא יכולתי להחזיר. אני מחבב אותה – אבל כעוזרת טובה וידידה קרובה, ולא כמאהבת. נתתי לזה להמשך יותר מידי, ואני מצטער על כך, אבל הכי חשוב זה שעכשיו היא פנוייה.”
הבטתי בו בתדהמה. לא ציפיתי ממנו לכזאת כנות או ישירות, או שבכלל יספר לי למה הוא נפרד מסאלי. עיניו כלאו את שלי, ואני הרגשתי פעם נוספת סומק מציף את פני. “אני מצטערת,” לחשתי. “לא הייתי צריכה להתערב לך בעניינים. פשוט, ברגע שראיתי את סאלי בוכה…”
“הרגשת שאת צריכה לעשות משהו,” הוא השלים את דברי בהנהון יחיד. “אני מבין.” הוא קם ממקומו לפתע. “ביום שישי, בערב חג המולד, אנחנו יוצאים למסעדה כולם ביחד. את מוזמנת להצטרף אלינו.”
חייכתי לעברו חיוך מעט רועד. “אני אשמח.”
הוא הנהן. “עד אז, אני רוצה שתשארי כאן ותבריאי,” הוא הצביע שוב על מצחי.
“אין בעיה,” לחשתי, מרגישה תחושה מוזרה בחזי. כמו מעין כאב כזה, אבל לא בדיוק. וכשפרד יצא מהחדר, הכאב הזה התעצם. לא ידעתי למה אני מרגישה משהו שכזה, ולקחו לי כמה דקות של שכיבה במיטה בשביל לפענח שמה שחשתי היה לו פחות ולא יותר מכמיהה.
כמהתי לפרד, לתשומת הלב שלו, למגע שלו, לו עצמו, יותר משכמהתי לכל דבר אחר בחיים שלי.
פרק עשרים-ושבע
סאלי ואני ישבנו באולם האוכל לבדנו. כל האחרים היו בפגישת-חירום באחוזה בעיר, וסאלי היחידה שנשארה מהם בקולג’ – בשביל להשגיח עלי. “המצב בצפון הדרדר,” היא אמרה בקדרות, לא כמו סאלי בכלל. “ויש לנו כבר את שם המנהיג של הארגון הזה שפועל נגדנו.”
“באמת?ֿ” שאלתי בהפתעה.
היא הנהנה. “קוראים לו אֵווָנְדֶר, מסתבר,” היא נאנחה. “לפי מה שהבנתי הוא מנהיג כריזמטי שמוביל אחריו עשרות אנשי-זאב ובני-אדם כאחד שמתאגדים נגד פרד ועוזריו – אנחנו.”
אבד לי התיאבון בבת אחת, בזמן שהרגשתי עקצוץ של עצבנות כלפי אותו אוונדר. טמפסט בתוכי, שהתעוררה לא מזמן, נהמה בהסכמה. לפחות עכשיו, שהיא נרגעה, היא חזרה להיות ריונאלית.
שתינו לא דיברנו במהלך הארוחה, כל אחת שקועה במחשבותיה שלה, ולבסוף, כשהבנו שאין לנו עוד מה לעשות באולם, סאלי ליוותה אותי חזרה לחדר – השתחררתי מהמרפאה לפני יומיים כבר, תודה לאל.
בחדרי הלכתי לישון, לא מחכה לאף אחד מהבנים לחזור. ובבוקר, כשקמתי, הופתעתי לראות ששלושת השותפים שלי לחדר ישנים בשלווה במיטותיהם. אף פעם לא קרה שקמתי לפניהם – אירוע כזה הייתי צריכה להנציח.
הלכתי לעבר מיטתו של אפולו ושם בדקתי את פניו הישנות. הוא נראה שליו כשהוא ישן, כאילו אין לו אף דאגה. פיו היה פעור מעט, מאחורי עפעפיו רצדו עיניו מה שהעיד על כך שחלם, והוא נחר קלות. חייכתי חיוך קטן ועברתי למיטתו של סטריידר, מרגישה כמו סטוקרית. סטריידר, בניגוד לאפולו, נראה פחות שליו בשינתו, הוא נע במיטתו ללא סוף, כאילו אפילו שהוא ישן הוא לא מוצא מנוחה, מה שהיה מעט מוזר ומסקרן. וכשעברתי למיטתו של פרד, מצאתי אותו ישן עם אותן תווי פנים נוקשים, כאילו הוא רציני בשינתו כמו שהוא בעירנותו.
לאחר שסיימתי לבחון אותם, מרגישה מסופקת עקב כך, נכנסתי למקלחת. לא התעקבתי יותר מידי ולאחר שלבשתי מכנסי ג’ינס וחולצת טריקו פשוטה, עמדתי לפתוח את דלת המקלחת בשביל לצאת, אבל לפתע שמעתי קולות מבחוץ. הם היו ערים. עמדתי לפתוח את הדלת ולצחוק להם בפנים שעכשיו אני יודעת איך הם נראים כשהם ישנים אבל אז שמעתי את סטריידר אומר משהו שגרם לי לקפוא עם ידי על הידית.
“אנחנו צריכים לספר לה.”
“אין איזושהי דרך אחרת לתת לה להבין את זה?” שמעתי את אפולו שואל, קולו שקט ולא אופייני לו.
“אנחנו עוד לא יכולים לדעת בוודאות,” פרד אמר, קולו הנמוך מעביר בי צמרמורות. “אנחנו צריכים לראות אותה בשביל להיות בטוחים.”
לא יכולתי להשאר בחשכה והכרחתי את עצמי לפתוח את הדלת. השלושה פנו להסתכל עלי במבטים מופתעים ואני נשענתי על הדלת שסגרתי מאחורי. “להיות בטוחים במה?” שאלתי, לא מעמידה פנים אפילו שלא האזנתי להם.
שלוש זוגות עיניים בהו בי. עיניים חומות כשוקולד, עיניים כחולות כים, עיניים אדומות כורד. משום מה, מבטיהם גרמו ללחיי לבעור, אבל הכרחתי את עצמי להחזיק את עיניהם. אני לא אתן להם לאיים עלי.
ובבת אחת, כאילו הם תאמו זאת מראש, הבעותיהם של פרד, סטריידר ואפולו נסגרו, נהפכו לבלתי ניתנות לפענוח. “אני מניח שאפשר לדעת בוודאות עכשיו.” אמר סטריידר בשקט, שובר את הדממה.
אפולו נאנח. “לא ידעתי שזה אפשרי שמשהו כזה יקרה, ובטח שלא עם רוחות כמו אנג’לה וכמוני – או בני-אדם בכללי.”
“למישהו איכפת להסביר לי מה קורה?” שילבתי ידיים ברוגז. “זה קשור איכשהו לאוונדר הזה? סאלי סיפרה לי עליו ועל כך שהוא ראש הארגון הזה שרוצה אותנו מתים.”
“לא, זה ממש לא קשור לאוונדר,” סטריידר מלמל, נמנע מליצור איתי קשר עין. בכלל, כל השלושה נמנעו מלהביט בי.
“מה הולך?” הרגשתי שאני מתעצבנת, וטמפסט בתוכי מלמלה, חברות פושטקים סותמי-פה.
אהבתי אותך יותר כשהיית בקומה, חשבתי חזרה.
כבר התנצלתי שאיבדתי-את-זה, אילו טמפסט הייתה יכולה לגלגל עיניים, אני בטוחה שהיא הייתה עושה זאת עכשיו. את לא יכולה לשמור לי טינה על זה. להזכירך, אפולו וסטריידר עשו לך דברים יותר גרועים וסלחת להם בסוף.
החלטתי להתעלם ממנה. הסתכלתי על הבנים בציפייה להסברים, וידעתי שאם לא אקבל כמה, אני אתרגז ממש.
היה זה פרד שסיפק לי את ההסבר הכי לא מובן שיש. “ארבעתנו נמצאים במירוץ היעוד.”
אוקיי, לדבר כזה לא ציפיתי. “מירוץ היעוד?” שאלתי, מטה את ראשי הצידה בבלבול. “מה זה?”
השלושה החליפו מבטים והרגשתי עקצוץ של עצבנות, כאילו הם משאירים אותי בחוץ. “מירוץ היעוד,” הסביר סטריידר בקול מעט לחוץ, ולהפתעתי ראיתי שגם אפולו ופרד לא נראים רגועים במיוחד. “קורה לעיתים נדירות, כאשר איש-זאב מוצא את המיועדת שלו, אך בנים נוספים רוצים אותה – והיא לא בחרה במיועד שלה, בינתיים. במקרה כזה, נוצרת זיקה בין הבנים הנלחמים על אותה בחורה, כך שהם יודעים שהם מתחרים זה בזה על ליבה, ובסופו של דבר, באירוע משמעותי כלשהו, הבחורה צריכה לבחור בין השלושה – אם היא בוחרת במיועד שלה, הכל טוב ויפה, אבל אם היא בוחרת בבחור שהוא לא המיועד, אז הבחור נאלץ להלחם במיועד כדי לזכות בה באופן חוקי.”
תחושה רעה התפשטה בבטני, והיה לי קשה לנשום או לבלוע את רוקי. “מה זה ק-קשור אלי?” פלטתי, אפילו שידעתי כבר את התשובה.
אפולו לא הביט בי כשאמר, “אנחנו נמצאים במירוץ היעוד.”
דממה שאפשר היה לחתוך בסכין השתררה בין ארבעתנו. פרד עצם את עיניו ונאנח; סטריידר התיישב על אחת המיטות וטמן את פניו בידיו; אפולו היה עם גבו אלי. השלושה לא רצו שאסתכל עליהם, לא רצו להסתכל עלי. ובאותו הרגע, ירד לי האסימון.
פרד, אפולו וסטריידר רוצים אותי. באיזושהי דרך מוזרה, הזויה, וקוסמית – הם רוצים אותי. ואחד מהם הוא… “לא,” פלטתי, מרגישה משום מה באימה אוחזת בי. “זה לא הגיוני… אני לא אשת-זאב! לא יכול להיות לי מיועד! ולך, אפולו, לא יכולה להיות מיועדת!”
“זה מה שגם אנחנו חשבנו,” סטריידר מלמל בקול אומלל.
“אבל שלושתינו יודעים שאנחנו נמצאים במירוץ היעוד,” אמר פרד בשקט. “זו ידיעה כמו שאיש-זאב יודע מי המיועד או המיועדת שלו.”
“אנחנו גם יודעים מי מאיתנו המיועד שלך, אנג’לה,” אמר אפולו, קולו מעט קרוע. “מה שהופך את כל העניין הזה לבאלגן אחד שלם.”
שפתיי רטטו, והרגשתי שאני נופלת לקרקע. שיערי המתולתל והפרוע היה סביבי, משמש לי כוילון. “למה?” פלטתי בקול רועד. “למה… אני? למה אתם? איך… למה?” ידיי נקמצו לאגרופים. “מה אתם מוצאים בי בכלל? אני… אני לא…” קולי היה קטן, בקושי נשמע. “למה אתם….איך אתם…רוצים אותי? ול-למה לא אמרתם על זה…כלום?”
דממה הייתה המענה.
אני לא יודעת כמה זמן היינו ארבעתנו במצב של הלם, אבל הנחתי שאם לא היו דופקים בדלת באותו הרגע, היינו נשארים ככה לעוד זמן מה לא מבוטל. קמתי על רגלי, ברכיי מעט רועדות, בזמן שאפולו פתח את הדלת. בפתח עמדו גרג, ברום ומייגן, שהייתה צמודה אליו מאז שהשניים נהפכו למיועדים שלמים – עם הקשר הטלפטי הזה והכל – ובנוסף אליהם היו שם עוד שני אנשים שלא הכרתי.
“אפשר להכנס?” שאל גרג, מעביר את מבטו מאפולו, לפרד, לסטריידר, אלי ואז חזרה לאפולו. המתח באוויר היה עדיין מורגש.
אפולו הנהן וזזה צידה כדי לאפשר לחמישה להכנס. מייגן וברום התיישבו על אחת המיטות, כרוכים זה בזרועותיה של זו, בזמן שגרג נשען על הקיר לצידי ושני הזרים נכנסו. הם היו בני-אדם – יכולתי לדעת זאת בוודאות. הבן היה בערך בגילי, עם שיער שחור חלק ומסודר, עיניים תכולות-אפורות וגוף רזה עם כתפיים רחבות. האישה הייתה בתחילת שנות העשרים לחייה, עם שיער חלק בצבע חום עם גוונים רבים בלונדינים, וזוג עיניים חומות ובוהקות יותר מכל עין אחרת שאי פעם ראיתי. היא הייתה נמוכה ודקיקה, ובשביל בת-אדם היא הייתה יפהפייה, כמו שהבן, בשביל בן-אדם היה חמוד.
“וויין, תכירי,” גרג אמר, קולו מפלח את הדממה. “אלו אדריאה קוֹל ולואיס פורד, הנביאים שסיפרתי לך עליהם. אדריאה, לואיס, תכירו את אנג’לה וויין, הבחורה שמחזיקה בטמפסט, הרוח של כאוס, בלהה ואסונות.”
אדריאה ולואיס פנו להביט בי בבת אחת. שניהם בהו בי לכמה רגעים, וראיתי אצל שניהם ניצוץ של זיהוי, כאילו הם כבר ראו אותי פעם. “אני מבינה,” הייתה זו אדריאה שאמרה, קולה גבוה ושקט.
פרד התקרב אל עבר אדריאה ולואיס ונעמד מולם. “אנג’לה היא מי שנבאת עליה בעבר, אדריאה?” הוא שאל, קולו מעט מחוספס.
אדריאה הביטה בפרד, ואז בי, ואז שוב בפרד. “היא דומה לה,” היא אמרה בטון שהביע כאילו היא רחוקה מאיתנו באלפי גלקסיות. “היא דומה, אבל לא בדיוק זהה.”
“אני לא מבין,” אמר סטריידר, נראה קצת אבוד ומסתכל בין אדריאה, ללואיס, לפרד וחזרה לאדריאה.
לפתע לואיס התקרב אלי, עיניו לכודות על שלי. הוא לקח לפתע את ידי בשלו, והבעה מלאה בצער התפשטה על פניו. משהו בתוכי נפל, גורם לי לרעוד ללא שליטה. זה היה יותר מידי. כל מה שקרה היום היה הרבה יותר מידי בשבילי לשאת.
ואז הוא אמר, קולו השקט מלא בצער וכאב, “מותו של ברוק לא הייתה אשמתך, רוזה.”
פרק עשרים-ושמונה
הייתי מודעת בעמומיות לכל זוגות העיניים שנעוצות בי. הייתי מרוכזת אך ורק בפניו של לואיס פורד. ההבעה הכאובה שעל פניו. העיניים שננצו בהזדהות ורחמים. הרגשתי בחשכה מתגנבת לשדה ראייתי, מרגישה את העקצות המוכר והנושן בידי, מרגישה את ליבי פועם, בום, בום, בום.
“רוזה… רוזה…”
“תקח את ידי! תקח את ידי ברוק!”
“לא… יכול…”
“ברוק – לא!!!”
רגע לפני שהספקתי לעשות משהו, אפילו סתם להתעלף, דלת החדר נפתחה וסאמנת’ה וקורה עמדו בפתח. השתיים היו בלתי-מודעות למתח ששרר בחדר, הולכות ישירות אל פרד. “אלברט קיבל הודעה משונה מחברינו בצפון,” קורה אמרה בבהילות. “המצב הדרדר – אוונדר גרם למותם של חיל המשמר הסקוטי.”
הידיעה ניפצה את הטראנס בו הייתי שקועה ושלפה את כולם חזרה למציאות. לואיס הניח לידי, פונה להסתכל על אדריאה, שהנהנה הנהון שיכול היה לבוא מאישה בת מאה. עצב נראה בעיניה, וכשמבטה נדד לעברי, היא התקרבה אלי בצעדים קצובים. בינתיים, אפולו, סטריידר, פרד, סאמנת’ה, ברום, גרג, קורה ומייגן החלו לדון במה לעשות, כשוכחים שלפני רגע המצב היה שונה לחלוטין.
“אל תשכחי את מה שהיה, רוזאנג’לה,” היא אמרה בקול נמוך, גורמת לי להתכווץ לשמע שמי המלא והישן, ששנים כבר לא השתמשו בו. “אבל תני לזה ללכת ולא לתקוע אותך בעבר.”
היא הניחה יד על ראשי, מסתכלת עלי ועם זאת גם דרכי – כאילו עיניה רואות הכל וכלום בו זמנית. ואז היא הסתובבה, חזרה לצידו של לואיס, השחילה את ידה בשלו, ונשענה עליו. לא היה קשה לנחש שהשניים היו זוג, לפי האווירה שאפפה אותם, או שלואיס גרר אותה לחיבוק ארוך.
אני נותרתי לעמוד שם, מרגישה את העולם השברירי שלי נע על צירו, מתנדנד תחת כובד משקלי, בזמן שהזאבים החלו לפתוח בויכוח סוער על המצב בצפון, על אוונדר הרוצח, ועל איך הם הולכים לפעול. בקושי שמתי לב כשהם יצאו מהחדר על מנת ללכת לאחוזה, שם יפגשו באלברט ובמריה. בקושי שמתי לב כשפרד אמר כלאחר יד שהם יחזרו מאוחר יותר ושלא אחכה להם עם אוכל. בקושי שמתי לב שנותרתי לבד בחדר.
כל שהייתי מודעת אליו זה הכאב ביד.
מצאתי את עצמי זוחלת לכיוון הארון שלי.שלפתי ממגירת התחתונים את התחתון השחור, ושלפתי בידיים רועדות את הסכין שהייתה כלואה בתוכו. מוחי כבה והרגשתי בחלילות, כמו לפני שטמפסט צצה פתאום. אם היא דיברה או אם לא – לא שמעתי. החשכה אחזה אותי בשלשלאות ברזל.
אחזתי בסכין ביד שמאל שלי, ובתנועה חדה החדרתי אותה לעור שבזרוע יד ימין. קול העור הנקרע, רחש הורידים המתנפצים, הרגשת הדם הזורם במורד ידי, הכאב המתפרץ – הכל הסב לי את החלילות לה ייחלתי. הכל גרם לי להרגיש כלום.
אני לא יודעת כמה פעמים החדרתי את הסכין עוד פעם ועוד פעם מחדש לקרע בגידיי. אני לא יודעת כמה זמן בהיתי בדם הזורם מידי לאצבעותיי ולרצפה. אני לא יודעת איך הגעתי למצב בו אני שוכבת על רצפת החדר, מדממת, מחזיקה את התמונה של ברוק ושלי קרוב לליבי, ובוכה את נשמתי החוצה.
“את הרגת אותו! את יכולת להציל אותו אבל את הרגת אותו במקום! רוצחת!”
“שארלוט… בבקשה…”
“אני שונאת אותך! שונאת! שונאת! שונאת! את הרגת לי אותו! את הרגת את ברוקי שלי!”
“שארלוט…”
“הלוואי והיית מתה במקומו!”
“בבקשה…”
“רוצחת!”
“סליחה…” מלמלתי בין יפחה ליפחה. “סליחה, ברוקי… סליחה…”
“אנג’לה?”
התנשפתי בבהלה, מסיטה את עיניי לדלת החדר. פרד עמד שם, ולראשונה ראיתי על פניו הבעה שהיא לא רצינית או אדישה.
ראיתי על פניו אימה.
“אנג’לה!” הוא קרא בדאגה מהול בכעס ומעט יאוש. הוא רכן לעברי, ידו אוחזת בראשי בזמן שידו השנייה בודקת את מצב ידי הפצועה. “מה עשית?!” הוא שאל בטון מאשים, מוצא את הסכין בידי השנייה.
“לא הצלתי אותו, פרד…” בכיתי, מרגישה כאילו גופי רדום בזמן שלקח אותי בידיו, מרים אותי. התמונה נפלה מחיקי אבל לאמ צאתי בי כוחות לנסות ולהושיט יד לעברה. “לא הצלתי אותו…”
הוא לא אמר דבר, רק רץ אל מחוץ לחדר. שמתי לב בקושי לכך שהכל סביבנו מטושטש מרוב המהירות בה הוא רץ, והייתי עסוקה רק בלבכות. ולבכות. ולבכות.
אני לא יודעת מתי או איך, אבל הגענו למרפאה. הוא הניח אותי על אחת המיטות בעדינות, ואני גיליתי שאני לא מסוגלת לזוז. פרד הביט בי בהבעה קרועה מרוב דאגה, נוגע בי בנסיון לשמור אותי בפוקוס, אומר מילים לא מובנות ואפילו מחליף שפה באמצע לספרדית כנראה מרוב היסטריה. מצאתי את עצמי לא מסוגלת להקשיב לו. במקום זאת, המשכתי לבכות.
חשכה מלאה את עיניי, ולא התנגדתי לה. נתתי לה לעטוף אותי, לחבק אותי חזק, ולהרדים אותי.
*
הרגשתי משהו חם, רך ונעים על לחיי. משהו שליטף אותי והרגיע אותי, הסיט את שיערי מפניי, עיסה את רכותיי ברכות. המשהו הזה גרם לי לצמרמורת נעימה ולרעד קל, וכשפקחתי את עיניי וראיתי את פרד, הבנתי למה. כי כמו תמיד, כשעורו נגע בעורי זה יצר ניצוצות.
“היי,” מלמלתי בשקט, רואה את פרד נדרך, הבעתו קפואה, אבל בעיניו האדומות היה…. כעס. כעס שגרם בבת אחת לעיניו לזהור באדום בוהק, כמו של הזאב שלו. אדום כדם.
הוא לא ענה לי, אבל ידיו, אשר חפנו את פניי, התקשחו, לוחצות את פניי מעט חזק מידי. “פרד?” התכווצתי מעט, כשראיתי איך הבעתו משתנה לזו של זעם.
שומר על שתיקתו, הוא קירב את פניו לשלי. הרגשתי שהפעם אני זו שנדרכת בזמן שהוא הניח את מצחו על מצחי, אפו נוגע מעט בקצה אפי. “את,” הוא אמר לפתע, קולו מחוספס וצרוד מרוב רגשות מעורבלים וחוסר-שימוש. “כמעט וגרמת לליבי להפסיק לפעול.”
עיניי נפערו לרווחה בהפתעה, בחשש ובמעט פחד. הוא הצמיד את מצחו חזק יותר למצחי, אפו מתחכך בשלי, שפתיו מילימטרים משלי. נשימותינו התערבלו, ושמתי לב שאני מתנשפת, כמו שהוא נושם עמוקות. “א-אני…” לא ידעתי מה להגיד, מה לעשות. הרגשתי אבודה.
ולפתע פניו נוקו מהכעס, מתחלפות בדאגה שכמותה מעולם לא ראיתי, והוא טמן את ראשו בשקע שבין צווארי לכתפ,י ידיו נכרכות סביב גופי, מרימות אותו מעט מהמיטה ומהדקות אותו בחוזקה לחזהו. “למה?” הוא שאל, קולו עדיין נמוך וצרוד. “למה עשית את זה לעצמך, אנג’ל?”
זו שאלה שגם אני מצפה לשמוע עליה את התשובה, טמפסט לחשה לפתע בראשי. כי מה שעשית, מה שקרה, גרם לי לשקוע בתרדמת זמנית, ואת יודעת כמה אני שונאת שמנסים לשלוט בי.
לא עניתי לשניהם. הייתי עסוקה בלהדרך ולנסות שלא להסמיק. כי פרד צמוד ככה אלי, מתנהג כאילו באמת איכפת לו ולא כאילו הוא אדיש ורציני והאלפא של המילניום… זה היה אירוע נדיר, שגרם להורמונים שלי להסתחרר. בידיים רועדות, כרכתי את זרועותי סביבו, וכשלכסנתי מבטי מטה לעבר ידי הימנית, ראיתי שהיא חבושה. אשמה חלפה בי, וגם מבוכה – מבוכה שפרד נאלץ לראות את כל זה.
לראות אותי כשאני בתחתית.
“תעני לי,” פרד נשמע מתחנן ומיואש, וזה גרם לי לחבק אותו חזק יותר. “אחרת אני לא אהיה אחראי למעשי.”
“א-אני…” לא יכולתי למצוא את המילים. לא יכולתי לארגן את מוחי. מחשבותי רצו במהירות של אלף מחשבות לשנייה, ומתוכן יכולתי לשלוף רק אחת. “איך אני יכולה לדעת אם לא תהיה שוב קר אלי מאוחר יותר, אחרי שאם וכאשר אספר לך?” מצאתי את עצמי פולטת.
הוא התקשח לרגע, ואז הרפה ממני מעט. פאניקה השתלטה עלי כמעאט מייד, ואני ניסיתי למשוך אותו צמוד אלי, אבל הוא היה חזק ממני והתנתק ממני כמעט לחלוטין, זרועותיו עדיין סביבי, וראשו מול שלי, קרוב כל כך עד שהרגשתי את הסומק הפעם עולה על פני במלואו.
“אני לא טוב בזה,” הוא אמר בפרץ של כנות שהפתיע אותי, שפתיו מכווצות. “בכל העניין של להפגין רגשות, זאת אומרת.”
“אתה עושה עבודה נפלאה עכשיו,” ציינתי בהתנשפות, מסמיקה כשהדאגה עדיין רצדה בעיניו.
הוא הצמיד את מצחו לשלי פעם נוספת, עוצם את עיניו. “אני אשתגע,” הוא מלמל. “אם לא תגידי לי למה לעזאזל חתכת לעצמך את הורידים.”
לא ידעתי מה לעשות. לומר? לא לומר? מצאתי את עצמי עוצמת את עיניי גם כן, רוצה שהרגע האינטנסיבי הזה יעבור.
“אנג’לה,” הוא נהם לפתע, וכשפקחתי את עיניי ראיתי את הזאב שחי בתוכו משתקף דרך עיניו. קולו היה דורש, מעט פוקד, כמו האלפא שבו.
“אל תנסה לשלוט בי כמו שאתה שולט בכולם,” לחשתי, מרגישה לפתע פגיעה. “אל תנסה להורות עלי לעשות דברים. אני לא אחת מהשומרים שלך.”
“תספרי לי,” הוא התעלם מדברי, הדאגה בעיניו כמעט וקורעת אותי לשניים. וידעתי באותו הרגע שאני לא יכולה שלא לעשות בדיוק את זה. עצמתי אתע יניי, לקחתי נשימה רועדת, והשפלתי את ראשי.
“הכל התחיל כשהייתי בת שש.”
פרק עשרים-ותשע
“אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה אתמול. ישבתי עם שארלוט במקום הקבוע שלנו בארוחת הצהריים, ופתאום מנהלת הפנימייה שלנו נכנסה, מאחוריה ילד קטן, בגילנו, אוחז בידו של בחור גדול. שארלוט ואני ישר נדהמנו מיופיו של הילד – אפילו בגיל שש ידענו לדעת מהו יופי. והילד היה כל כך יפה עם חיוך מסנוור על פניו, עד שכאב כמעט להסתכל עליו.
“המנהלת אמרה דבר-מה לבחור שאחז את ידו, ולאחר כמה מילות פרידה, הבחור הלך, מותיר את הילד עם המנהלת. כולם הסתכלו עליו כאילו היה מיצג בתערוכה כשהמנהלת הושיבה אותו ליד שארלוט ולידי. לא יכולנו להתיק את עינינו ממנו, ולהפתעתי הרבה, הוא לא יכול היה להפסיק להסתכל עלי.
“’אני ברוק,’ הוא אמר בחיוך כל כך רחב וכל כך יפה עד שהרגשתי שאני נמסה מרוב החום שהוא הקרין. ‘איך קוראים לך?’
“’רוזה,’ עניתי לו. בזמנו, עוד קראתי לעצמי רוזה, קיצור של רוזאנג’לה.
“שארלוט אמרה לו גם כן את שמה, כמנסה לקחת את שומת ליבו של ברוק אליה, אבל ברוק לא פנה להסתכל עליה, אפילו שהנהן לאות הוכרה ששמע את דבריה. במקום זאת הוא הביט בי ודיבר איתי. הייתי כל כך מוחמאת, כל כך נפעמת שהוא מדבר איתי. שארלוט קנאה מאוד – אני לא יודעת אם בי או בו בזמנו, כי אני הייתי החברה היחידה שלה, כמו שהיא הייתה החברה היחידה שלי, ואז ברוק פתאום הגיעה והכל השתנה.
“ברוק ואני נהפכנו לחברים טובים. שארלוט נגררה איתנו, כי לא היה לה אף אחד אחר, ואני ניסיתי לשלב אותה איתנו כמה שאפשר, וברוק גם כן. אבל זה אף פעם לא היה באמת כמו שזה צריך להיות. בגיל עשר, שארלוט התרחקה מאיתנו ונותרה חברה שלי בלבד. בגיל אחד-עשרה, הבנתי שהיא התאהבה בברוק – אם אפשר לקרוא לזה אהבה בגיל כל כך קטן – והיא קנאה בי כל כך, עד שהיא לא יכלה לסבול אותי.
“יום אחד, באמצע האביב, צוות הנהלת הפנימייה לקחו את הילדים לטיול בהרים – הם עשו את זה אחת לשנה, בגלל התקציב הדל שהיה להם. אפילו שהם אהבו אותנו בכל ליבם, לא הייתה להם שום אפשרות לקנות לנו בגדים יפים יותר ולא המרופטים שלבשנו, ואפילו הכסף למזון היה מועט. ברוק הבטיח לי שיקח אותי הרחק משם בבוא היום, ושיתחתן איתי ונהיה ביחד ‘לנצח נצחים’. הוא הבטיח שנקח גם את שארלוט איתנו, ושלא נותיר אותה לבדה בפנימייה.
“אך בטיול, הכל השתנה. הכל היה בסדר – הטיול של היומיים היה חביב; ראינו נופים מרהיבים, אכלנו אוכל נחמד, ישנו באוהלים. אבל בתום הטיול, נאלצנו להתחלק לכמה מכוניות, כי האוטובוס שהיה אמור לבוא ולקחת אותנו הבריז. ברוק ואני היינו האחרונים שיצאו – שארלוט יצאה כבר קודם – ומי שהיה אמור להסיע אותנו היה המורה שלנו להיסטוריה, מר גריפר.
“מר גריפר נסע בכביש הנטוש, בזמן שברוק ואני ישבנו במושב האחורי ופטפטנו לנו כמו שנהגנו לעשות, תוך כדי שהחזקנו ידיים. אבל משהו השתבש בנסיעה. מר גריפר איבד שליטה על המכונית, ואני לא בדיוק יודעת איך זה קרה, אבל המכונית התהפכה.
“הייתי נמחצת תחת המכונית אלמלא ברוק היה מסיר את חגורת הבטיחות שלי בשבריר הרגע ודוחף אותי החוצה דרך החלון. שברת את יד שמאל שלי בתהליך, בזמן ששכבתי על הבטן לצד המכונית שהחלה לבעור באש. ברוק היה עדיין תחת המכונית, קלוע בחגורת הבטיחות שלו, ונמחץ תחת המכונית. אני צעקתי לעברו, הושטתי לעברו את יד ימיני, מנסה להגיע אליו, צועקת לו שהוא צריך לקחת אותה כדי שאוכל למשוך אותו ולהציל אותו. אבל הוא רק חייך לעברי חיוך שבור, עיניו הירוקות בוהות בי בכאב, ואמר לי, ‘אני אוהב אותך, רוזה.’
“אחרי זה, לא יכולתי לעשות דבר. המכונית התפוצצה, שורפת את מר גריפר וברוק. רק אני נותרתי שם שכובה על הקרקע, מביטה באימה במחזה שמולי. אחרי אותו היום, לא הייתי מוכנה יותר שיקראו לי רוזה – רק אנג’לה. אחרי אותו היום, התחלתי לחתוך עד יד ימין שלי, זו שלא הצליחה להגיע אל ידו המדממת של ברוק. אחרי היום הזה, כבר לא הייתי אותו בן-אדם.
“שארלוט האשימה אותי שוב ושוב במותו של ברוק. היא אהבה אותו כל כך, אולי אפילו יותר משאני אהבתי אותו, ואחרי שהאשמות נפסקו, המשכנו להיות ‘חברות’, כי לא היה לנו אף אחד אחר. זה היה עצוב, קשה, וכאוב לדבר על הנושא הזה, אז נמנענו מכך. כשהיא הלכה לקולג’ וגררה אותי איתה, לא התנגדתי. לא היה בי הכוח לעשות משהו בשביל לסרב לה. כי אחרי מה שקרה עם ברוק, היא לעולם לא התייחסה אלי אותו הדבר.”
לא הסתכלתי על פרד כשסיימתי את סיפורי. הייתי עסוקה בלתת לדמעות שלי לזלוג בדממה על לחיי. ידו הגדולה של פרד חפנה את פני, מוחה את דמעותיי, ומצמיד את ראשי אל כתפו בחיבוק חזק. לא התנגדתי למגעו; חיבקתי אותו חזרה במקום, כורכת את ידיי – החבושה והלא חבושה – סביב צווארו. הוא הידק אותי אליו כל כך חזק עד שחשבתי שהוא יפגע בי, אבל מצאתי שלא איכפת לי. הייתי צריכה את המגע הזה שלו בי. הייתי צריכה את החיבוק הזה.
“אני כל כך מצטער בשבילך, אנג’ל,” הוא אמר בשקט, קולו מעט מעומעם. “אני כל כך, כל כך מצטער שנאלצת לחוות דבר שכזה.”
לא יכולתי לענות. גרוני ננעל.
“ועם זאת, אני לא שמח שאת חותכת,” הוא אמר בשקט, מהדק אותי אפילו חזק יותר. “אני לא מוכן שתפגעי בעצמך יותר ככה. זה לא עושה לך טוב.”
“זה תחליף להאשמה העצמית,” מצאתי את עצמי פולטת. “במקום להאשים את עצמי ולדעת שאני לא מסוגלת להתאבד, אני מאשימה את היד, שלא הייתה מספיק ארוכה בשביל להגיע אליו.”
“את לא יכולת לעשות דבר,” הוא אמר בשקט. “ברוק בחר להציל אותך ולא אותו. הוא עשה מעשה אצילי. את לא צריכה לסבול בגלל החלטה שהוא החליט.
“אני לא מסוגלת לשקוט על כך, פרד,” מלמלתי. “אני לא מסוגלת להמשיך ולהרגיש שיכולתי לעשות יותר, שיכולתי באמת ובתמים להציל אותו.”
הוא נאנח לפתע, משחרר אותי טיפה כדי להסתכל לי בעיניים. “כשהייתי בן חמש,” הוא אמר לפתע בכנות מפתיעה. “סיפרו לי שנועדתי להיות האלפא של המילניום. לא לקחתי את הידיעה טוב כל כך – התפרעתי, מרדתי והתנהגתי כמו זאב מופרע. ויום אחד, כשהייתי בן תשע, מבלי להתכוון, פגעתי באימי כל כך חזק עד שהיא הפילה את הילדה שהייתה לה בבטן.”
עיניי נפערו לרווחה באימה מהולה בצער, כשראיתי את הרגשות המעורבים בפניו של פרד. “אחרי שעשיתי את זה, חטפתי על הראש כל כך חזק מאבא שלי, ואמא שלי לא הייתה אותו הדבר מאז. הענשתי את עצמי בכך שמגיל עשר, החלטתי להפסיק להרגיש. בגיל אחת-עשרה כבר הייתה לי שליטה מלאה ברגשות שלי, ולא הפגנתי אותם בכלל. הייתי אסוף, קר, ובאימונים שקאזימיר, האלפא הקודם, אימן אותי, הייתי קשוב ומוכן. בגיל עשרים ושבע, כשקפאתי מבחינת גדילה עקב היותי בן-אלמוות, כבר הייתי מוכן ומזומן להיות האלפא. בשנת אלפיים הכתר עבר מקאזימיר אלי, ואני נפרדתי לתמיד ממשפחתי. אבא שלי לא הצטער על עזיבתי, ואימי לא שמה לב כלל שעזבתי את הבית. הם לא יכלו לסבול אותי גם ככה. הם לא התגאו בי שאני האלפא של המילניום. כל שהם רצו היה שאתרחק מהם ולא אפגע בהם עוד.”
הכאב בעיניו גרם לי לחבק אותו חזק. “זו לא הייתה אשמתך,” לחשתי לו. “לא שלטת בעצמך – הרבה זאבים לא שולטים על עצמם כשהם קטנים, אני יודעת את זה. ואם איבדת שליטה בטעות כשהיית עם אמא שלך… אני בטוחה שלא רצית לפגוע בה.”
“ועם זאת,” הוא אמר בשקט, קולו נמוך ומחוספס. “את מאשימה אתע צמך במשהו שגם לך לא הייתה שליטה בו. אני הפסקתי להאשים את עצמי בשלב מסויים, אפילו שהרגש עוד היה שם, ואני עדיין עצוב לעיתים לגבי זה, לגבי האחות שיכול להיות שהייתה לי. אבל אני למדתי עם הזמן, במשך ארבעים השנים שאני חיי, שלא הייתה לי שום ברירה. את צריכה להבין – גם לך לא הייתה ברירה. את בעצמך נפצעת. לא יכולת לשלוף את ברוק ממתחת למכונית. זה כנראה היה הגורל שלו להשאר שם.”
עצמתי את עיניי, לוקחת נשימה עמוקה, והתנתקתי מעט מפרד, כך שפניי היו כמילימטר משלו. עיניו האדומות בערו לתוך עיניי החומות בהירות, ויכולתי לראות את הרגשות שבו צפים. “אני לא טוב בלהפגין את מה שאני מרגיש, אנג’לה,” הוא אמר בשקט. “אני התרגלתי לחסום את הרגשות שלי. אם אני שוב נותן לך כתף קרה, תדעי שזה לא בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שזה נהפך כבר להרגל.”
הנחתי יד על פניו מבלי לשים לב. מוקסמת מעור פניו, התחלתי לטייל עם ידי לשיערו, מסיטה חלק ממנו אחורנית. הוא עצם את עיניו, נשען על ידי, ואני הרגשתי איך ליבי מחסיר פעימה וצמרמורת מדהימה מתפשטת בגופי. נשכתי את שפתי התחתונה, מסמיקה מעט. רציתי שהוא יגע בי. רציתי שהוא ינשק אותי, קיבינמט!
כשהוא פקח את עיניו, שמתי לב שנחיריו התרחבו. הסומק על פני העמיק – אנשי-זאב יכולים להריח מה בני-אדם חשים באותו רגע. הוא בטח שם לב לכך שאני, אה, מעוררת מבחינה, אה, מינית. הסמקתי אפילו יותר לאור המחשבה, וראיתי איך עיניו נפערו קלות לרווחה, ואז הבעה שלא יכולתי לפרש נפרשה על פניו.
הוא התקרב לעברי, נשימותינו מתערבלות זו בזו. נשמתי בכבדות, כלא מסוגלת להסדיר את נשימתי, בזמן שעורי עקצץ מרוב ציפייה, מרוב רצון שהוא ידביק את השפתיים החושניות האלו שלו לשלי. עפעפיי כבדו על עיניי, וכל שיכולתי לראות היה את שפתיו מתקרבות יותר ויותר. ליבי פעם כל כך מהר בליבי עד שהתפלאתי שאני לא מתה וזהו.
פרד הניח את אחת מידי מתחת לשיערי, חופן את עורפי, והרגשתי איך אני רועדת. ידו השנייה התלפפה סביב מותניי, והרגשתי שאני נמסה. היה לי חם כל כך פתאום, ורציתי שהוא פשוט יקח אותי כאן ועכשיו. ולא היה לי איכפת בכלל שאני בתולה.
אבל אז קרה דבר מדהים. שפתיו נגעו בשלי, ואני הרגשתי שהכל סביבי מתפוצץ. כמהתי לו כל כך עד שלא יכולתי לחשוב כמו שצריך – ולכן החלטתי פשוט לא לחשוב. עצמתי את עיניי, כורכת את ידיי סביב צווארו, ומהדקת את עצמי אליו בכזו עוצמה, עד שהוא פלט נהמה שהרעידה את חזהו באופן שגרם לי לרעידות קטנות ובלתי נשלטות. ידיו התקשחו סביבי, מושכות אותי אליו אפילו יותר, וספתיו נמעכו על שלי, לשונו נכנסת לפי שלי ומתערבלת עם לשוני. פלטתי קול גניחה קטן, לופתת את צווארון חולצתו ביאוש, רוצה שהוא ינשק אותי עוד ועוד, ושיגע בי במקומות שמעולם לא ננגעו על-ידי גבר.
הוא הרים אותי כך שישבתי על ברכיו,רגלי כרוכות סביב מותניו. ידיו טיילו על גבי, בשיערי, על צווארי, בזמן שאני השחלתי את ידיי שלי בשיערו הרך. הוא המשיך לנשק אותי, והרגשתי שהוא חש בתסכול וביאוש שאני חשתי גם כן. גניחה נוספת ומביכה נפלטה מפי, ומצאתי את עצמי מתחילה לזוז מעליו, בתנוחה שחקתה, טוב, סקס. הוא נהם שוב עמוק בחזהו, גורם לעורי לבעור כאילו הייתה לי קדחת. ידיו איכשהו הגיעו לישבני, אוחזות את פלחי כאילו חייו תלויים בזה, ושפתיו נדדו משפתיי שלי ללסתי, ומשם לצווארי, רכות ובוערות. הטתי את ראשי הצידה, עוצמת את עיניי ונושכת את שפתיי בזמן שנתתי לו גישה לנקודה הרגישה הזאת שמחברת בין הצוואר לכתפיים. ושם הוא סגר את שיניו סביב עורי, כמו ערפד, ושאב. גנחתי, שוב, מרגישה כזאת תשוקה עד שכמעט ולא יכולתי לשאת בזה.
“פרד…” מלמלתי בגניחה, והוא נהם, ידיו כולאות אותי אפילו חזק יותר. רעד נוסף חלף בי כשהוא הרים את שפתיו מסימן המציצה שהשאיר לי על הצוואר חזרה אל פי, ואז הוא נישק אותי בכזו סערה עד שכל תא במוח שלי התקשקש לכדי חביתה. כל אותו זמן המשכתי לזוז עליו, מרגישה משהו בבטני, משהו שרצה לצאת החוצה, למצוא ישועה, למצוק סיפוק, אך לא מוצא את מה שמחפש.
הוא המשיך לנשק אותי, וידיו אחזו במותניי. הוא הרים אותי מעט בעזרתן, ואז הושיב אותי ישירות על משהו קשיח שעמד דרך מכנסי הג’ינס שלו והתחכך בג’ינס שלי. הרגשתי לפתע איך הכל מתכווץ, ואיך אני מאבדת שליטה לחלוטין בזמן שהדבר הזה בבטני יצא לחופשי בכמעט שאגה, גורם לי לראות ניצוצות בעיניי ולמשהו רטוב בתחתוניי.
וכשפקחתי את עיניי, ראיתי את פרד מסתכל עלי בהבעה לא מוסברת, ומוחץ אותי אליו בחיבוק חזק.
פרק שלושים
פרד ואני לא דיברנו על מה שקרה במרפאה לאחר שחזרתי לחדר. אפולו וסטריידר שאלו אותי מה קרה לי ליד, אך אמרתי שפצעתי אותה בטעות. פרד לא הכחיש ולא אישר את דבריי.
השבוע הגיע לקיצו, ולא ראיתי כמעט את פרד. לפי מה שהבנתי הבעיות בצפון עם אוונדר לקחו כיוון משמעותי, והוא נאלץ לעבוד על זה. אבל לא משנה כמה הוא היה רחוק, לא יכולתי שלא לחוש בגעגוע אינסופי אליו. שפתיי עוד עקצצו, כזוכרות את נשיקותיו, ואת הדרך בה הוא החזיק אותי וגרם לאורגזמה.
לרשונה בחיי התנשקתי, ולא סתם סשן התנשקות קצר – אלא התמזמזות ארוכה ללא רחם. לא יכולתי להיות מרוכזת בשום דבר מרוב מחשבות על מה שקרה ועל כמה אני רוצה לעשות את זה שוב. או ליתר דיוק, לעשות את זה שוב עם פרד.
כששאלתי את אפולו יום אחד מי מהם המיועד שלי – לפי מה שהבנתי, ה”מירוץ” הדבילי עדיין המשיך – הוא אמר לי שאסור להם להגיד, כי אחרת השניים האחרים יאבדו את הסיכויים, ולא ככה פועל המירוץ. וכששאלתי אותו מה יקרה הלאה, הוא רק חייך חיוך מיסתורי ואמר, “זאת הפתעה.”
באותו הרגע רציתי לבעוט בו.
ערב שישי הגיע, ואיתו ערב חג המולד. התלבשתי בשירותים – לצערי, בקשתי לעבור חדר בוטלה עקב כך שאני עדיין “מסוכנת” ולא עזר בכלל שאמרתי להם שזה לא אפשרי להיות עם שלושת ה, אה, מאהבים שלי באותו החדר – וכשעמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי, ידעתי שאני נראית כאילו אני מנסה יותר מידי. אלו היו הבגדים שקניתי עם סאלי בזמנו – מכנסי ג’ינס שחורים והדוקים שהדגישו כמה שאני לא רזה ודקיקה; חולצה אדומה וארוכת שרוולים שהדגישה את החזה הגדול שלי יותר משהיה צריךז וזוג מגפיים שחורות. את שיערי, שהתארך והגיע לי כבר לאמצע הגב, קלעתי לצמה מעט מרושלת בניסיון נואש לרסן את קרזוליו האינסופיים. בסופו של דבר, התוצאה הייתה כאילו התייפיפתי יתר על המידה, אפילו שלא מרחתי שום איפור.
“את מוכנה?” סטריידר צעק מעבר לדלת. הוא, פרד ואפולו התלבשו בחדר, כמובן. רק אני, הבת, נאלצתי להתלבש בשירותים.
“כבר!” קראתי חזרה, בוחנת את עצמי שוב במראה. תהיתי אם לשים איזה עפרון שחור מתחת לעין, אבל החלטתי נגד זה. אין לי את מי להרשים.
את בטוחה? טמפסט מלמלה בראשי. כי לפי מה שקרה לפני כמה ימים, נראה כאילו את רוצה להרשים מישהו ספציפי.
סומק עלה על פניי. טמפסט הייתה נוכחת כל זמן שהתנשקתי עם פרד ולא פצתה את פיה עד מאוחר יותר. היא ירדה עלי ללא הרף מאז, ואפילו שזה היה סתם הקנטות לשם ההקנטות, זה עצבן והביך שלא יכולתי לשמור את הרגע הזה בשבילי בלבד.
יצאתי מהשירותים וראיתי ששלושת הבנים מחכים לי כבר ליד הדלת. התקשחתי כשראיתי אותם בוחנים אותי מלמעלה למטה, והחלטתי להתעלם מזה, אפילו שסומק קל ומרדני החל לעלות על לחיי כששמתי לב שעיניו האדומות של פרד נעוצות באיזור החזה שלי. בנים! טמפסט רטנה בתוכי. לא יכולים להסתכל על שום דבר אחר!
לא יכולתי שלא להסכים איתה באותו הרגע. “שנלך?” שאלתי אותם, מרימה גבה. פרד, אפולו וסטריידר הנהנו בדממה, ויצאנו ארבעתנו מהחדר.
כל הדרך למסעדה עברה בשקט. פרד נהג, בזמן שאפולו ישב לצידו במושב הנוסע ואני וסטריידר נדחקנו מאחור. בסופו של דבר הגענו למסעדה, ושם כל שאר הזאבים חיכו לנו. התיישבנו ביחד, כולם מפטפטים זה עם זה בשמחה, ניחוחות חג המולד באוויר.
כולם הזמינו לעצמם מזון, ואני מצאתי את עצמי ישובה בין אפולו לסטריידר וטוחנת כבד-אווז, כמו שאני אוהבת. לא דיברתי עם אף אחד במיוחד, אבל זה לא הציק לי הפעם. כל שהייתי מודעת לו היה עיניו של פרד עלי כל הערב. זה שלח בי צמרמורות מהסוג הטוב ביותר.
בסוף ארוחת הערב, קורה וסאמנת’ה הציעו שנלך למועדון. ברום ומייגן מייד הסכימו, ופרד, אפולו וסטריידר הסכימו גם כן. סאלי חייכה חיוך יפהפה שהודיע שהיא בפנים, ושמתי לב שרק אחרי שהיא אמרה שהיא תבוא, אז גרג הסכים, שולח לה מבטים חשאיים. לא יכולתי שלא לחשוב שמשהו קורה שם. בנוסף לכך, אדריאה ולואיס – אשר גם היו בארוחת החג הזאת ולמזלי ישבו בקצה השני של השולחן – אמרו שהם בעד קצת מסיבות, וכך נוצר מצב שהחבורה הגדולה שלנו פילסה את דרכה למועדון הקרוב. או ליתר דיוק, למקום אשר נקרא “אוקטביוס דאנס-בר”.
פרד הכניס את כולנו בעזרת הדרגה שלו כהאלפא של המילניום, וכך מצאנו את עצמנו במועדון דחוק באנשי-זאב, עם בר משקאות בחלקו האחר, אזור ספות להתמזמזויות ככל הנראה, ורחב ריקודים ענקית. הקבוצה שלנו התפזרה, ולפני שבכלל תהיתי עם מי ללכת, סטריידר ואפולו היו שם. פרד, לפי מה שראיתי, הלך עם הקבוצה של ברום וגרג לבר. “רוצה לרקוד?” שאל סטריידר מעל המוזיקה.
“אני לא חושבת,” אמרתי חזרה. למען האמת, הייתי דיי לחוצה להיות רק עם אפולו וסטריידר כאן, שלא לדבר ברחבת הריקודים צפופת-האנשים הזאת כשאנחנו נמצאים במשהו שנקרא “מירוץ היעוד”.
“תני לנו צ’אנס, אנג’,” קרץ לי אפולו באופן משועשע. “אחרי הכל, יש סיכוי שאנחנו המיועדים שלך.”
נשכתי את שפתי התחתונה בלחץ, אבל החלטתי שלעזאזל עם זה. “בסדר!” קראתי, נכנעת. הם חייכו חיוכים זהים ומשכו אותי אל תוך הרחב, כל אחד מהם אוחז ביד אחרת.
שיר פופ עכשוי החל להשמע, ומצאתי את עצמי דחוקה בין אפולו וסטריידר – אפולו מאחורי וסטריידר מלפי. החום, הלחות, הדביקות – כל זה גרמו לאדרנלין שלי לעלות ולזיעה להנגר על מצחי. האזנתי למוזיקה, והתחלתי לנוע לפי הקצב, מרגישה יותר מאשר רואה את אפולו וסטריידר נעים גם כן. מישהי חילקה שוטים של וודקה עם כמות אלכוהול מוכפלת בשביל שתוכל להשפיע על המערכת הקשיחה של הזאבים, ואני לקחתי מייד כוס, בנוסף לסטריידר ואפולו, ולגמתי בבת אחת. האלכוהול החריף בפי היה דוחה לאין שיעור – כל כך מגעיל עד שרציתי להקיא אותו החוצה – אבל הכרחתי אותו להשאר בפנים, כי רציתי להשתחרר, לשכוח מהכל.
הרגשתי איך אני מתחילה לקבל ראש טוב. התחלתי לרקוד ביותר התלהבות, מרגישה את ידיו של אפולו נכרכות סביב מותניי מאחור ואת גופו הקשיח רוקד מאחורי. נעתי ביחד איתו, מודעת בקושי לכך שסטריידר הותיר אותנו לבד. בגדיי נדבקו לגופי עם החום והזעה, המוזיקה פמפמה לאוזניי, ואני כרכתי יד אחת מאחורי צווארו של אפולו מבלי לשים לב מה אני עושה. השיר התחלף בשיר חושני פתאום, והרגשתי איך אחת מידיו של אפולו נחה על בטני, בזמן שידו האחרת הונחה על ירכי. פלג גופי התחתון נע בהתאמה מושלמת עם שלו, והרגשתי בסומק עולה על לחיי עקב התנועה החושנית.
“אנג’לה…” שפתיו של אפולו היו על אוזני, נשימותי מדגדגות את נוכי. פי נפער מעט כשהרגשתי ניצוצות שלא היו שם בעבר בוקעים בינינו. שפתיו טיילו על צווארי, ועל לסתי, ואז בעזרת ידו הוא סובב את ראשי והדביק לי נשיקה על הפה. לא היה לי איכפת כלל כשהוא גרם לפי להפער והחדיר את לשונו פנימה. לא היה לי איכפת בכלל להתמזמז עם אפולו על רחבת הריקודים.
אני לא יודעת איך זה הגיע לשם, אבל מצאתי את עצמי יושבת על ברכיו של אפולו, שישב על אחת הספות בפינה עם כל הזוגות המתמזמזים, והוא ממזמז אותי לאין סוף. הכי הפתיע אותי שפשוט נתתי לו להניח את ידיו על האגן שלי כאילו הוא היה, טוב, פרד. שפתיו המשיכו לחקור את שלי, ואני פשוט זרמתי עם זה.
לאחר נצח של התמזמזות הוא הושיב אותי על הספה, ממלמל משהו לא מובן, ועוזב אותי לבדי על הספה. אבל לא הייתי לבדי למשך זמן רב, כי בדיוק באותו הרגע הגיע סטריידר והתיישב לצידי. מצאתי את עצמי נשענת עם ראשי על כתפו, והוא כרך יד אחת סביבי. עוד פעם ניצוצות מוזרים הופיעו, ניצוצות שמעולם לא היו לי עם סטריידר. תמיד הוא היה יפה מידי בשבילי, אף פעם לא נמשכתי למישהו כמוהו. אבל כנראה כשאני שיכורה אני נמשכת לבנים יפי-תואר כמוהו וכמו אפולו.
ושוב, כמו עם אפולו, סטריידר התחיל לנשק אותי. ושוב לא היה לי איכפת ונתתי לו אפילו להניח את ידיו על הישבן שלי. ישבתי על ברכיו בזמן שהוא גיפף אותי ללא רחם, ואני פשוט נתתי לו וזרמתי איתו. באיזשהו שלב הוא החזיר אותנו לרחב הריקודים ושם רקד איתי ריקוד חושני כל כך, עד שזה הרגיש יותר מידי אינטימי, כאילו אנחנו עושים סקס על הרחבה. הוא נישק אותי אפילו יותר עמוק, סגנון הנשיקה שלו שונה מזה של אפולו – מעט פחות אינטנסיבי, יותר סנסואלי. אילו רק אפולו וסטריידר היו מנשקים כמו פרד – גם אינטנסיביות וגם סנסואליות – זה היה מושלם. אבל אצל כל אחד מהם היה חסר המשהו הזה.
ואז זה הגיע לסיטואציה בה ידעתי שלמחרת בבוקר אני לא אוכל לסבול לראות את עצמי במראה. סטריידר שוב רק מולי, בזמן שאפולו רקד מאחורי, ופשוט החלפתי בין השפתיים שלהם. ופשוט לא היה לי איכפת. הרגשתי זנותית. הרגשתי שווה בערך אגורה. והרגשתי שאני כזאת קלה, עד שלעולם פרד לא ירצה מישהי כמוני.
ובבוקר, כשקמתי עם האנגאובר נוראי בחדר שלנו, ידעתי שרק הפכתי את הסיטואציה בין אפולו, פרד, סטריידר וביני להרבה יותר גרועה. וההוכחה שלי לכך הייתה ארוחת הבוקר, בה ישבתי בין גרג לברום – ליתר בטחון – ואפולו, סטריידר ופרד לא הפסיקו או להסתכל עלי, או לבהות בצלחתם. ארבעתנו ידענו שהתנשקתי עם כל אחד מהם – לא היה לי ספק שסטריידר ואפולו ידעו על הנשיקה שלי עם פרד – וארבעתנו ידענו שעכשיו הכל נהפך להרבה יותר גרוע.
וזה לא עזר בכלל כשגרג וסאלי נראו שקועים זה בזו, או שברום ומייגן התמזמזו זה עם זו בשולחן, או שסאמנת’ה קרצה לג’ייסון, או שקורה נמרחה על אלברט – מכל האנשים בעולם! רק מריה ומלינדה נראו שהן שולטות בהורמונים שלהן סביב השולחן.
לא ידעתי שיש בך כזאת, אה, תשוקה, צחקקה טמפסט בתוך ראשי. מסתבר שכשאת שיכורה את נהפכת למישהי שאת לא. או שאולי את כן מופקרת שאוהבת להתמזמז עם כל בן שאת יכולה לתפוס?
עד לפני כמה ימים לא התנשקתי בכלל או הייתה לי כל פעלות בקטע המינית או אהבתית עם מישהו, התפרצתי חזרה. ועכשיו פתאום התמזמזתי עם שלושה בנים. אין לי מושג מה לחשוב, ובטח שאת לא עוזרת לי, טמפסט.
אוו, אל תהיי כזאת דרמטית, אנג’, היא נשמעה כל כך משועשעת עד שרציתי לחנוק אותה – אם היה לה גוף, זאת אומרת. את יודעת שאהבת את זה, את התחושה שיש לך שליטה כזאת על בנים. אני מכירה את התחושה כי גם אני כזאת.
עד לא מזמן לא היית ישות בעולם בכלל, אז איך את אמורה לדעת?! התעצבנתי.
היא פשוט צחקה ולא אמרה דבר. ובאותו הרגע הרמתי את מבטי, קולטת את אפולו, פרד וסטריידר נמנעים מלהביט בי חזרה. ליבי החסיר פעימה, ומשהו בי הרגיש רע.
עכשיו העניינים הסתבכו רק יותר. והכל באשמתי.
פרק שלושים-ואחת
“היום בערב אני לוקח אותך לדייט.”
פניתי להסתכל על סטריידר מבעד לספר שלי. הוא ואני היינו היחידי בספרייה כרגע, ובזמן שאני קראתי בשקט שוב את “עלילות אינגלנד ומאגנוס”, הוא קרא איזה ספר מורכב על חשמל. חשבתי שהשקט בינינו ימשך עד שמישהו מאיתנו יעזוב את הספרייה, אבל סטריידר החליט להפיל את הפצצה הזאת במקום. כמה נחמד מצידו.
“ומי אתה בדיוק שתקבע בשבילי אם נצא לדייט או לא?” שאלתי בלי עצבים, מסתכלת עליו בשאלה.
הוא משך בכתפיו. “כל אחד מאיתנו צריך לנסות לזכות בך, לא? אז הדרך הכי טובה זה לקחת אותך לדייט.”
“ואתה הקורבן הראשון,” מלמלתי יותר לעצמי מאשר לעצמו, אבל הוא צחק כאילו אמרתי את זה לא.
“משהו כזה.” הוא קרץ לי, סוגר את הספר שלו. “תהיי מוכנה בכניסה בשעה שמונה. אני אהיה שם.” והוא יצא מהספרייה, מותיר אותי לבדי, מעט המומה.
וכך מצאתי את עצמי בחדר שעתיים לאחר ההכרזה הזאת על הדייט, בוחנת את עצמי שוב ושוב בראי האמבטיה. לבשתי את מכנס הג’ינס האהוב עלי ביחד עם חולצה הדוקה ונעליים שחורות. הכל הדגיש את השומנים שנותרו בגופי, אבל הנחתי שזה נראה בסדר. חוץ מזה – כל עוד החזה שלי יותר גדול מהכרס שלי, זה אומר שאני בסדר. או לפחות ככה קראתי באינטרנט.
לאחר שלקחתי נשימה עמוקה יצאתי מחדר האמבטיה. למזלי אף אחד לא היה בחדר לראות אותי בוחנת את עצמי שוב ושוב בראי. עמדתי כנראה הרבה זמן מולו כי כבר הגיעה השעה לדייט.
סטריידר חיכה לי בכניסה כמו שאמר, וכשראה אותי חייך חיוך סופר-סטאר זוהר שהפיל יותר מידי בנות לרצפה. “את נראית מדהים,” הוא החמיא בחיוך מגחך בזמן שהשחיל את ידו סביב כתפיי. “אני מרגיש בר-מזל פתאום.”
הכרחתי את עצמי לא להסמיק וצמצמתי את עיניי. “אל תצחק עלי.” מלמלתי במבוכה.
הוא בתגובה הדביק לי נשיקה לא צפויה על הרכה. לקחתי נשימה עמוקה וידעתי שהלילה הזה הולך לסבך את העניינים אפילו יותר.
הוא הסיע אותנו אל תוך העיר, ושם אל בית קפה קטן. הוא החנה את המכונית ועזר לי לצאת ממנה – ממש כמו ג’נטלמן אמיתי. טמפסט נחרה בבוז בראשי ואני אמרתי לה לסתום את הפה. היא בתגובה ירתה שהוא יעשה הכל בשביל להכנס לי לתחתונים, ואני הזכרתי לה שאנחנו נמצאים ב”מירוץ” המפגר הזה, ושהוא באמת רוצה אותי. היא מלמלה שאולי המירוץ נכנס לתוקף גם כשמישהו רוצה את הבחורה רק בשביל סקס. על זה לא יכולתי להתווכח איתה, אבל בתוך תוכי ידעתי שלא זה העניין.
התיישבנו בשולחן שסטריידר הזמין מראש, בזמן שהמלצרית הציעה לו כל מיני סוגים של עזרה. כמובן שהוא דחה אותה בעדינות, שולח לה חיוך כובש שגרם לה כמעט להתעלף, וחזר אלי. “אני באמת שלא יכולה להבין למה אתה רוצה אותי,” הערתי כבדרך אגב לאחר שהזמנו מה שאנחנו רוצים לשתות. “המלצרית הזאת נראית פי מיליון יותר טוב ממני – והיא גם זאבה.”
סטריידר משך בכתפיו. “אין לי מושג, אם להיות כן,” הוא הביט בי בריכוז, עיניו הכחולות כים בוחנות את פני. “את פשוט… נכנסת לי איכשהו ללב.”
הוא לא נשמע מתלוצץ, אבל היה לו זיק מוזר בעיניים. “אני לא מבינה,” אמרתי בכנות. “באמת שאני לא.”
“באהבה עדיף לא לנסות ולנתח דברים,” הוא יעץ.
נחרתי בבוז, מחקה את טמפסט שעשתה בדיוק אותו דבר בראשי פעם נוספת. “כאילו שאתה יודע משהו על אהבה,” אמרתי במעט מרירות. “אני בספק אם היית מאוהב במייגן לורנס או רייצ’ל מקדניאלס כשיצאת איתן.”
סטריידר משך בכתפיו, והבעתו התקדרה מעט. “ניסיתי את מזלי עם כל מיני בנות. הבעיה הייתה שהן השליכו את עצמן עלי, וזה הוריד לי מכל החשק לנסות אפילו להרגיש משהו כלפיהן. מלבד זאת, מייגן לורנס היא המיועדת של ברום מקדין, אז אין מה לעשות ממילא.”
“אבל רייצ’ל עדיין פנויה,” הזכרתי לו.
“ג’ייסון כרגע דופק אותה, אז אני אשאיר אותה לו,” הוא הרצין לפתע. “אבל לא באנו לפה בשביל לדבר על חיי-האהבה שלי או שלך. באנו לפה בשביל דייט. רק את ואני. אנג’לה וסטריידר. סטרייג’לה. או אנג’יידר. החלטה שלך.”
זה גרם לי לצחקק. “סטרייג’לה? זה נשמע כמו סוג של ג’לי.”
שפתיו התעקלו לחיוך מעט ממזרי. “אז אנג’יידר? כי זה פשוט לא נשמע כמו שם של משקה אנרגיה.”
צחקתי, לא מסוגלת לעצור בעצמי. כבר שכחתי איך זה להיות רק אנחנו, כמו ידידים טובים, ולא כמו, טוב, עניין זוגי אחד של השנייה. זה היה נחמד ומשחרר, והרגשתי לפתע יותר אני משהרגשתי בימים האחרונים. “אתה חסר תקנה,” הנדתי בראשי.
“חסר תקנה שרוצה אותך,” הוא הדגיש, חיוכו נמחק. “ושצריך לגרום לך לרצות אותו בחזרה.”
נדרכתי מעט, משפילה את מבטי לצלחת. למזלי, המלצרית חזרה, שולחת לי מבט מלא בטינה וכמעט ומשליכה את המשקאות שהזמנו על השולחן. לקחתי לגימה מהשוקו החם שלי, מסתכלת לכל מקום שהוא לא סטריידר, כי לא ידעתי אם אני אהיה מסוגלת ליצור קשר עין במצב שכזה.
“היי,” קולו הרך של סטריידר היה לפתע ממש ליד אוזני, וכשסובבי את ראשי ראיתי שהוא הזיז את כסאו כך שבמקום לשבת מולי, הוא ישב ירך-אל-ירך לצידי. ליבי פעם מעט מהר יותר, וסומק כל עלה על לחיי. לא שמתי לב שהוא זז בכלל, אבל זה לא היה העניין – הוא נראה היה כל כך יפה-תואר באותו הרגע, עם העיניים הכחולות האלו שלו, השיער הזהוב כשמש, הגוף השזוף, השרירי, החזק, הגבוה. הוא הניח יד אחת על משענת הכסא שלי, מתקרב לעברי, ריח של הקפה שהזמין נודף מפיו. “אני יודע שכל המצב קשה לך,” הוא מלמל בשקט כנגד אוזני, ואני הרגשתי איך גופי מתכווץ, משתוקק למגעו. “אני יודעש זה לא קל לעמוד איפה שאת עומדת. אבל תני לנו צ’אנס, לכל אחד מאיתנו, וכשתהיי מוכנה, תבחרי במי שאת תרגישי שהכי נכון לך.”
“סטריידר…” מלמלתי, ולפתע הוא חפן את פני, גורם לי להסתכל לו בעיניים.
“אני רוצה אותך,” הוא אמר בשקט, קולו נמוך מבדרך כלל, ומעט צרוד. “אני רוצה אותך מאוד, אפילו, עשיש לי זקפה במקומות ציבוריים,” הוא נראה מובך לאור העובדה הזאת – וגם אני הייתי מובכת, מפני שאני לא בדיוק יודעת הרבה דברים על, טוב, מיניות. “ואני בטוח – יודע, למעשה – שגם אפולו ופרד מרגישים כך איתך. אבל אף אחד מאיתנו לא יאשים אותך כשתבחרי בסופו של דבר במישהו.”
השפלתי את עיניי, כי לא יכולתי להסתכל עליו עוד. “אני לא רוצה לפגוע באף אחד מכם,” לחשתי. “אני לא… עד לפני כמה ימים, לא ידעתי שיש לי סיכוי עם בנים כלשיהם, ועכשיו פתאום יש לי שלושה בנים שבאמת ובתמים ר-רבים עלי.” פניי הרגישו כמו מנגל. “אני לא יודעת מה לעשות.”
“פשוט תני לכל אחד מאיתנו צ’אנס, אנג’,” הוא מלמל, שפתיו כמילימטר משפתיי. “תני לי צ’אנס להוכיח לך שאני טוב בשבילך…”
“סטריידר – “ התחלתי לומר אבל הוא הדביק את פיו לשלי וסתם לי את הפה. שוב הניצוצות התפפצו באוויר, ואני עצמתי את עיניי, מוצאת את עצמי נשענת לעברו, כורכת את זרועותי סביב צווארו ומושכת אותו אלי. הוא גם כך אסף את מותניי בידיו, מדביק אותי אליו.
הוא התנתק ממני, מסתכל עלי בהבעה מלאה בלהט. “כדאי שנפסיק,” הוא נהם. “או שאני לא אהיה אחראי למעשיי.”
הוא התרחק ממני בבת אחת, וחזרנו לשתות את המשקאות החמים שלנו, ישובים זה לצד זו, בדממה.
בשלב מסוים התחלנו לדבר על כל מיני דברים, כמו המצב בצפון, וסטריידר סיפר לי קצת ממה שהם יודעים על אוונדר – על כך שהוא לא איש-זאב, ככל הנראה, ושהוא בעל יכולות כריזמטיות מעל הממוצע. לפי מה שהבנתי, אף אחד מלבד חברי הכת שלו, או הארגון אנטי-אלפא שלו, לא ראה אותו, כך שאין להם תמונה מדוייקת של איך הוא נראה. שמועות אומרות שהוא גבוה ורחב-כתפיים, אבל אף אחד לא יכול לדעת בוודאות.
לאחר מכן עברנו לנושאים רנדומליים, כמו ברום ומייגן, או גרג וסאלי, שנראים קרובים מתמיד, או אפילו לואיס ואדריאה, הנביאים, שגם הם זוג רשמי. לאחר מכן דיברנו על סאמנת’ה ועל כך שהיא רוצה את אפולו עד כלות, ועל קורה שרוצה את אלברט, שלפי מה שהבנתי מסטריידר אלברט רוצה אותה גם בחזרה. מריה ומלינדה, שהן בוהות מהצד.
ואחר כך דיברנו על ג’יין ואית’ן, חברי האנושיים שכבר לא ממש חברים שלי, ועל כמה שהם כנראה כבר דיל-סגור. אחר כך דיברתי איתו על הייזל ושארלוט, ועל כמה שהשתיים נהיו חברות טובות החל מהרגע שנפגשו, אפילו שנראו שונה בהתחשב בעובדה שיחסית לאנושית, הייזל מהממת, ושארלוט כל כך מוכערת שלפעמים כואב להסתכל עליה.
כששאלתי את סטריידר איך הוא קרוב כל כך לאלפא, הוא הסביר לי על המעמד האמיתי שלו בהיררכיה הזאבית – שהוא בעצם נולד להיות מעין סוג-של בטא לאלפא, שגם כן נולד אחת למילניום, וחיי בדיוק אלף שנים עד שבהולדת האלפא הבא הוא ימות. כששאלתי אותו אם הוא מרגיש עצבות כלשהי לגבי זה שהוא יודע מראש כמה זמן יחייה, הוא רק משך-בכתפיו ואמר שזה עושה את הכל קל יותר.
בסופו של דבר, סטריידר החזיר אותנו לקולג’, ולפני שנכנסנו למגורים, הוא לקח אותי אליו לחיבוק והדביק לי נשיקה על הפה. “נהניתי היום,” הוא אמר בשקט לאחר שהתנתקנו.
הסתכלתי עליו, רואה את הכנות בעיניו, וחייכתי. “גם אני.” אמרתי, אמיתית גם כן, ולאחר עוד נשיקה מעט מסחררת, נכנסנו חזרה לחדר. אפולו כבר ישן במיטתו, ופרד, לפי הרעש, היה באמבטיה, כך שהרשנו לעצמנו לגנוב עוד נשיקה קטנה, ואז כל אחד הלך למיטה שלו.
ובלילה, כשהאזנתי לנחירותיהם הקלות של שותפי לחדר, לא יכולתי שלא להרגיש שליבי מתכווץ. באמת נהניתי בדייט עם סטריידר. באמת רציתי לצאת איתו אפילו לעוד דייט – הייתה לנו שפה משותפת, והיה לי קל לדבר איתו. וידעתי, שאם אבחר בו בסופו של דבר, אפגע באפולו ובפרד. ולא רציתי שאף אחד מהם יפגע.
אני מציעה לך שתהני מזה כל עוד את יכולה, אנג’, טמפסט מלמלה בראשי. זה לא בכל יום ששלושה בנים נלחמים עלייך.
אבל זה כואב, טמפסט, חשבתי חזרה. זה כואב כל כך.
אל תהיי חלשלושה, הנחתי שרוחה מגלגלת עיניים לפי נימת קולה. אז מה אם הם יפגעו קצת? זו בעיה שלהם שהם רצו אותך מלכתחילה. שישאו בתוצאות כמו גברים.
“זה חשוב לי,” לחשתי. “אני לא רוצה שהם יפגעו, כי אני אוהבת אותם, ואיכפת לי מכל אחד מהם.”
את לא יכולה לאהוב שלושה אנשים! היא התלהמה.
“אבל אני כן,” התכרבלתי בפוך, מנסה למצוא בו נחמה אך ללא הצלחה. “אני אוהבת אותם. את שלושתם. וזה כואב כל כך.”
פרק שלושים-ושתיים
אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שאני הולכת להיות בחנות לשמלות-נשף ביחד עם שמונה נשות-זאב מהממות שמתנהגות באופן ידידותי אליי, או אפילו שמתי לב אלי מלכתחילה, הייתי אומרת למי-שזה-לא-יהיה שאמר לי את זה שהוא צריך ללכת לבדוק את הראש, כי הוא הוזה.
אבל זה בהחלט מה שקרה.
קורה, סאמנת’ה, מייגן, רייצ’ל, מלינדה, מריה, אדריאה, סאלי ואני היינו בחנות לבגדי-נשף, כמה שעות לפני נשף השנה-החדשה הגדול שהתקיים באחוזה של האלפא כאן בעיר. הן לקחו אותי איתן מהסיבה שהן רצו שאני אראה מהמם לקראת הנשף – אחרי הכל, זה כבר נהפך לרכילות כל עניין “מירוץ היעוד”. כולן ידעו על כך, ולא פעם ולא פעמיים שמעתי אותן מרכלות עלי ועל כמה הן מקנאות בי ולא מבינות מה הבנים מוצאים בי, אבל עכשיו, כשמגיע הנשף, הן החליטו לעזור לי פתאום. לא שהתנגדתי; הטעם שלי באופנה הוא זוועתי, ואני באמת צריכה את כל העזרה שבעולם בשביל להיראות טוב.
מלינדה הייתה הראשונה למצוא שמלה מתאימה – לא היה לה קשה במיוחד, בהתחשב בעובדה שיש לה שיער חום חלק ומהמם, זוג עיניים ירוקות-חומות מדהימות ומבנה גוף חטוב ביותר עם עור שזוף וחלק. כל שמלה שהיא מדדה התאימה לה כמו כפפה ליד, אבל לבסוף היא בחרה בשמלה בצבע ירוק-זית שהזכיר את עיניה, שהייתה הדוקה על גופה, גורמת לה להיראות סקסית ברמות קשות.
הבאה בתור למצוא שמלה הייתה סאלי, עם השיער הבלונדיני היפהפה שלה ועיניה התכולות, שלא לדבר על עורה הלבן-חלומי שלה. היא לבשה שמלה תכולה מבד אוורירי שגרמה לה להיראות כמו מלאכית. ובנוסף לכך היא גם חייכה חיוך מסנוור שגרם לה להיראות טהורה.
אדריאה בחרה בשמלה שחורה שהתאימה לאישיות המעט עגמומה שלה. מייגן ורייצ’ל הלכו על שמלות לבנות שהשתלבו יפה עם היותן יפהפיות בקנה-מידה אחר – רייצ’ל עם השיער הבלונדיני ועיניי הקריסטל הסגולות שלה, ומייגן עם שיערה השחור ועיניה הכחולות – וסאמנת’ה וקורה בחרו בשמלות שהיו כמו אנאתמה אחת של השנייה: קורה שמלה תכולה-אפורה-לבנה שהזכירה קרח, וסאמנת’ה שמלה בצבע כתום עדין משולב עם אדום שהזכירה אש.
מריה, אם לומר את האמת, נראתה הכי יפה מבין כל הבנות. היא בחרה בשמלה בגוון סגול כהה, שנראה כל כך יפה על רק עורה הקרמי, שיערה הבלונדיני-כסוף ועיניה החומות-ירוקות בהירות. השמלה גרמה לגופה הגבוה והרזה להיראות כל כך ענוג ונשי עד שהרגשתי כמו בהמה עם השומנים המרצדים אצלי בגוף.
כשהשמונה סיימו לבחור לעצמן שמלות, שהן כבר היו לבושות בהן בשביל ללכת למספרה ולקוסמטיקאיות (אחרי הכל, היינו צריכות את השעות האלו לפני הנשף בשביל להתארג), הן פנו אלי והתחילו לחפש לי שמלה שלא רק תתאים לי מבחינת צבע, אלא גם מבחינת גזרה.
“אני חושבת ששחור זה יהיה נזק,” העירה מלינדה כשסאלי בחנה שמלה שחורה ואלגנטית. “הוא ידגיש את הצללים בעור החיוור שלה, משמע שהאף המעט-שבור שלה יהיה בולט יותר.”
“אני גם לא חושבת שלבן זה טוב,” אמרה מריה. “אותו טיעון של העור החיוור.”
“צריך צבע חזק,” מייגן אמרה. “שיבליט לה את העיניים הזהובות או משהו כזה.”
“או את השיער האדום,” ציינה קורה.
“אין לי שיער אדום!” מייד התלהמתי. “הוא חום בהיר עם מעט אדמדם!”
“אוי תסתמי,” התפרצה רייצ’ל, שאף פעם לא אהבה אותי, ושלחה לי מבט רושף. “השיער שלך ג’ינג’י. תתמודדי.”
הרגשתי איך דמי מבעבע וטמפסט מאיימת להתפרץ החוצה ולחנוק אותה, אבל הכרחתי את עצמי לקבל שליטה.
“אדום,” אדריאה אמרה לפתע, עיניה נראות מעט מזוגגות.
כולן פנו להביט בה, והיא הסתכלה עלינו ולא עלינו, כאילו היא רואה משהו נשגב יותר, משהו אחר. “היא תלבש אדום, הוא ילבש ירוק. הם ירקדו, העבר פוגש בעתיד.” קולה היה מעט לא יציב, הבעתה בלתי נתנת לקריאה לפתע.
“אה, אדריאה?” מייגן נגעה בכתפה של הבחורה. “את בסדר?”
אדריאה מצמצה, וחזרה לעצמה. היא הסתכלה עלינו בהבעה מבולבלת ושאלה, “מה קרה?”
הרגשתי שהדם נוזל מפני. “אמרת משהו,” מלמלתי. “על מישהי שלובשת אדום, ומישהו שלובש ירוק, עבר ועתיד… משהו.”
אדריאה הסתכלה ישירות עלי, השמלה שלה מתנפנפת סביבה. “את צריכה ללבוש אדום.”
לא ידעתי איך לקחת את ה”צריכה”, כי זו החלטה שלי בסופו של דבר מה אני אלבש. טמפסט נהמה בתוכי בהסכמה.
“עכשיו שאני חושבת על זה,” סאלי סרקה אוית בהבעה מרוכזת. “אדום באמת יתאים לך. בואי נמצא לך שמלה אדומה!”
הרגע המוזר שלאחר דבריה של אדריאה חלף, והבנות מייד ניגשו למשימה – למצוא לי שמלה אדומה.
לאחר מדידות של כל מיני שמלות בגוונים שונים של אדום, כולן התבייתו על שמלה אחת ספציפית שנראתה כאילו היא נתפרה במיוחד בשבילי. היא הייתה הדוקה בחזה עם כתפיות ספגטי ומבט סטן אוורירי, והשתפלה עד מעט מעל הקרסוליים שלי. היא גרמה לי להיראות רזה יותר – תודה לאל! – והדגישה את החזה שלי. המחשוף היה יחסית נדיב, והגוון האדום הבוהק של השמלה גרם לי לבלוט בין כולן. היא הייתה שמלה מדהימה, הייתי חייבת להודות.
לאחר ששילמנו על השמלות, יצאנו מהחנות אל עבר מספרה קרובה, ושמתי לב שכל הדרך אדריאה בוחנת אותי במבט חושש… מפוחד. תהיתי מה היא רואה בי – או בעתיד או בעבר, עקב היותה נביאה רואת-כל. אבל הנחתי שזה לא משנה במיוחד.
במספרה גרמו לכל הזאבות ולאדריאה להיראות מהממות, וכשהספר פנה לעבוד על השיער שלי, הוא החמיץ פנים. “כמה פוטנציאל,” הוא סינן בזמן שבחן את הליפה שעל ראשי. “וצבע משגע – אבל את הורסת אותו.”
“אה… סליחה?”
“אל תתנצלי,” הוא התעצבן. “ועכשיו תהיי בשקט ותני לי לעבוד עליו, אנושית.”
עיקמתי את האף אבל לא אמרתי מילה כשהוא חפף לי את השיער ואז טבל אותו בכל מיני קרמים ושמנים למיניהם. החלטתי שאני לא רוצה לצפות במה שהוא עושה לשיער המסכן שלי ועצמתי את העיניים כל הזמן שהוא טיפל בו. לאחר הרבה מאוד זמן, הרגשתי שהוא מסיר את ידיו מראשי, והצצתי לראות איך אני נראית.
התנשפתי בהפתעה. השיער שלי כבר לא היה מקורזל ומתולתל ומלא בקשרים; להפך. הוא היה גלי ומסורק, מרגיש כמו קטיפה על צווארי, וארוך יותר משאי פעם היה. הוא היה פזור על גבי, צבעו החום-בהיר-אדמדם משתלב נהדר עם הצבע האדום העז של השמלה. הייתה לו פתאום צורה, ועל כך לא יכולתי להסתיר את ההלם.
“לא ידעתי שהשיער שלך יכול להיראות ככה,” רגזה קורה. “הוא יותר יפה משחשבתי!”
“אני לא מבינה למה זה מעצבן אותך,” שלחתי לה מבט כעוס.
היא שלחה לי מבט רושף בתגובה ולא פצתה פה.
לאחר המספרה הגענו למכון יופי ושם אופרנו במקצוענות. לאחר מכן יצאנו לקנות נעלי-עקב, ואני בחרתי לי זוג נעלי עקב אדומות עם עקב נמוך – כי העקבים הגבוהים שהאחרות לבשו היו בלתי נוחים בעליל, ומלבד זאת, גובה יש לי גם ככה. סאמנת’ה הייתה היחידה מבין הזאבות שבאמת הייתה בגובה שלי, אם לא אינץ’ יותר.
ובסופו של דבר, חכתה לנו לימוזינה כסופה שתיקח אותנו לאחוזה. “איפה הבנים?” שאלה מלינדה כשנסענו בלימוזינה, מצטופפות לנו על הספה המרווחת.
“הם מקבלים את פני האורחים,” הסבירה סאמנת’ה. “כל האנשים החשובים שהוזמנו וכו’ – אנשי פוליטיקה, חילות משמר מהדרום והמזרח, ושליטים-משניים לאלפא מכל מיני ערים – הם צריכים להיות שם בשבילם, עקב היותם כה חשובים. ואנחנו הולכות לעשות כניסה דרמטית.” היא גחכה.
“אני חושבת שאנג’לה צריכה להכנס ראשונה,” אמרה מריה בחיוך נעים. “אחרי הכל, לה מחכים שלושה עלמי-חן.” היא קרצה לי בהחבא והרגשתי איך פניי מאדימות קלות – מזל ששמו לי מעט סומק על הלחיים בשביל לטשטש זאת, שלא לדבר על כך שהסתירו לי את הנמשים, תודה לאל.
“אני עוד לא מצליחה להבין איך הצלחת ללכוד ברשתך את שלושת הבחורים הכי מהממים בעולם,” מלינדה אמרה לי בהרמת גבה. “מבלי להעליב, את לא נראית לי כמו מישהי מיוחדת.”
וזה באמת לא העליב. ידעתי שאני לא מי-יודע-מה יפה – אפילו שהאיפור והתסרוקת כרגע הפכו אותי ליותר יפה משאי פעם הייתי – ושאני שמנמנה. ידעתי שיש לי אף מעט שבור, ושפתיים מעט מוזרות, שלא לדבר על עור חיוור ונמשים פזורים. לכן מלינדה לא העליבה אותי – מה שפגע בי היה יותר עצם העובדה שהיא כאן, איתי, באותו מכונית. כי התחושה הרעה שלי כלפיה עוד לא נעלמה – אלא התעצמה, אפילו. “אני יכולה להגיד לך שאין לי מושג מה הם מוצאים בי,” אמרתי לה בשקט. “הלוואי וידעתי, עם זאת.”
דממה השתררה בלימוזינה וראיתי את הבנות מחליפות אחת עם השנייה מבטים מוזרים. רק אדריאה הביטה אל מחוץ לחלון, שקועה במחשבות.
הגענו בסופו של דבר לאחוזה, ושם יצאנו מהלימוזינה, רואות שהאחוזה נראית מהממת בחשכה, עם אורות מאירים אותה מכל עבר. אנשי-זאב לבושים בהידור נכנסו פנימה, ואנחנו נשרכנו אחרי קבוצה שמסתבר שסאלי הכירה – אחרי הכל, עם כל היותה טהורה-ושברירית-למראה, היא עדיין ראש חיל המשמר האזורי. “אלסנדרו!” היא אמרה בחיוך רחב לראש הקבוצה וקפצה עליו בחיבוק. “כמה טוב לראות אותך!”
אלסנדרו, כך מסתבר, צחק צחוק שהזכיר לי כלב שנחנק. “ילדונת!” הוא אמר בחיבה, מחזיר לה חיבוק. “אני מרגיש כאילו שנים לא ראיתי אותך!”
השניים פטפטו בזמן ששאר חיל המשמר של אלסנדרו הנהן לעברנו בהכרה והמשיך הלאה. גם אנחנו המשכנו הלאה מייד אחריה, מותירים את סאלי עם אלסנדרו.
נכנסנו לאולם הכניסה, שם התקיים האירוע, וראינו אנשים לבושים בבגדי-ערב מהממים מכל הכיוונים, עומדים בקבוצות ושותים משקאות אלכוהוליים בכוסות מהודרות, חלקם שותים פונץ’, חלקם כבר מסתחררים על רחבת הריקודים. המראה הזכיר לי נשקף ריקודים מהספרים של ג’יין אוסטין או משהו כזה – זה היה כל כך יפה, כל כך מסורתי, והרגשתי שאני נשאבתי לאיזה סרט ישן.
“הנה הם,” מלמלה קורה, ואני פניתי להסתכל על הבנים, אשר פטפטו עם קבוצת חיל המשמר של אלסנדרו. כאילו חשו בנוכחותנו, בתזמון מושלם, הם סובבו את ראשיהם לעברנו. שמתי לב שאני הולכת לעברם ראשונה, כמו שמריה הציעה, והרגשתי ששיערי מתנפנף סביבי. מצאתי את עיניו הכחולות של סטריידר בוהות בי, פעורות מתדהמה; אפולו פער את פיו מעט כמוכה-ברק; ופרד, אשר תמיד נראה היה אדיש, בחר הפעם להפגין רגש והסתכל עלי במבט כזה אינטנסיבי עד שהרגשתי, משום מה, שהוא מפשיט אותי מהשמלה.
וכשאני בחנתי אותם, לא יכולתי שלא להתנשף בהפתעה. הם היו לבושים בחליפות טוקסידו מרהיבות – סטריידר בצבע תכלת; אפולו בצבע חום כהה; ופרד בצבע אדום-יין, שהתאים, באופן מקרי לחלוטין, לשמלה שלי. לחיי האדימו קלות לאור המחשבה שזה נראה היה כאילו תיאמנו בגדים.
ואז נזכרתי במילותיה של אדריאה על כך שארקוד עם מישהו לבוש בחליפה ירוקה. לאף אחד מהבנים לא הייתה חליפה ירוקה.
אז עם לעזאזל אדריאה חזתה שארקוד?
פרק שלושים-ושלוש
הבנות התפזרו, כל אחת הולכת לבן-זוגה להערב, ואני נשארתי לעמוד דוממת מול אפולו, פרד וסטריידר, אשר המשיכו לבהות בי. “את נראית מדהים,” היה זה אפולו שיצא ראשון מההלם.
האדמתי. “אה, אממ… תודה.” השפלתי את מבטי, בוחנת את רגלי, שפתאום נורא עניינו אותי.
יד הושטה לעברי, והרמתי את מבטי לסטריידר, שחייך אלי חיוך חסר-דאגות כזה שגרם לליבי להחסיר פעימה. “תרקדי איתי?” הוא שאל.
“ב-בטח,” מלמלתי, לוקחת את ידו, והוא גרר אותי אל רחבת הריקודים, והרחק מאפולו ופרד. הוא הניח את ידיו סביב מותניי, בזמן שלי לא נותרה ברירה אלא לשים את ידיי על כתפיו הרחבות.
“את נראית מהמם,” הוא לחש לאוזני, רוכן לעברי קלות. עם העקבים הגעתי לו רק לסנטר. “לא חשבתי שתיראי כל כך טוב בשמלה שכזאת, ובטח שלא אדומה…” הוא נאנח והסתכל לי בעיניים. “את גורמת לי לחשוב מחשבות מלוכלכות, אנג’י.”
לא יכולתי ממש לדבר. נהפכתי לאילמת. במקום זאת השפלתי את מבטי, רוקדת בשקט עם סטריידר. לאחר שני שירים בהם נענו זה עם זו, אפולו הופיע, מחייך חיוך מעט מתוח לעבר סטריידר. סטריידר הנהן, פניו מתקרקמות באכזבה, בזמן שהוא התנתק ממני, מפנה את המקום למועמד הבא. הרגשתי כמו בספיד-דייט או משהו כזה – וזו לא הייתה תחושה שאהבתי. כל הדבר הזה, הסיטואציה הזאת, הבלאגן הזה אליו נקלעתי מבלי לרצות – לא אהבתי זאת כלל וכלל.
אפולו הניח את זרועותיו סביבי, איפה שסטריידר הניח קודם, רק שהוא היה יותר, אה, פתוח. הוא הוריד את ידיו עד שהן נגעו לי בעכוז ואני הרגשתי איך פניי מתלהטות. “אפולו!” נזפתי בו בשקט, והוא גחך, מרים את ידיו חזרה לגבי התחתון. הוא הביט בי בהבעה שהייתה קרובה יותר לרוגע ושלווה משאי פעם ראיתי אצלו, כאילו הוא נולד להיות כאן על רחבת הריקודים איתי. זו הייתה תחושה שלא ידעתי איך לעכל או מה לחשוב עליה, כי אני הרגשתי ההפך – הרגשתי לחוצה, שאני רוצה רק לברוח מהאולם הזה, שנדמה היה מחניק יותר.
“אמרתי שיש לך פוטנציאל,” קולו של אפולו חדר למחשבותיי, וראיתי אותו מסתכל עלי בהבעה שהזכירה לי את אנשי-הזאב שהסתכלו על בנות כמו רייצ’ל, שהוציאו מהם נהמות פרימיטיביות ורצון לכבוש. זה גרם לליבי לפעום מהר יותר, משום מה. “והנה מימשת אותו. הוא העביר יד אחת בשיערי, נאנח.
הסטתי את מבטי, לא מסוגלת להסתכל עליו, מובכת יותר מידי. טמפסט בתוכי, לשם שינוי, שתקה. לא תהיתי לגבי זה – היה לי עדיף שתסתום את פיה וזהו.
לאחר עוד שני שירים בערך, פרד הופיע, ושוב הרגשתי כמו בספיד-דייט, שהדייטים מתחלפים. כשפרד כרך את זרועותיו סביבי, הרגשתי את הזרם החשמלי הזה שלא הרגשתי עם אפולו או סטריידר. חום גופו היה מהפנט, ידיו שריריות ומשרות לי תחושה של נינוחות ובטחון, ראשי נח על חזהו, בזמן שהוא עוטף אותי כמגן עלי, ויכולתי פשוט לעצום את העיניים ולדמיין שהוא תמיד יהיה שם, יגן עלי.
לראשונה תהיתי אם פרד הוא המיועד שלי. אבל נאלצתי לבטל את המחשבה – איך מישהו נכבד כל כך כמו האלפא של המילניום יכול להיות המיועד של מישהי כמוני, בסך הכל בת-אדם עם רוח בתוכה? אם כבר, המיועד שלי הוא אפולו – אני לא יכולה להיות עם אף אחד שהוא לא אנושי. זה נוגד את חוקי הטבע המתוקנים – אנשי-זאב מתרבים רק עם אנשי-זאב, מתחתנים רק בינם ובין עצמם. לבני-אדם/נביאים/מחזיקי-רוחות אין מקום שם.
אפילו שהוא לא אמר כלום כל הריקוד, ושאני שתקתי, הדממה בינינו לא הייתה מתוחה. היא הייתה נעימה, נינוחה, והרגשתי שטוב לי שהוא לא מחמיא לי. לא אהבתי מחמאות, וגם אף פעם לא ידעתי לקחת מחמאות באופן טוב במיוחד. וכשהוא לא אמר דבר על איך שאני נראית, הרגשתי בהקלה. ליבי עדיין פעם בקצב לא סדיר, ופניי עדיין היו סמוקות, אבל זה היה עדיף מאשר להרגיש בלחץ הזה שהרגשתי קודם לכן עם אפולו וסטריידר.
כעבור כמה זמן, פרד נאלץ לעזוב אותי לטובת האורחים שדרשו את תשומת ליבו, ואני נותרתי לבדי על הרחבה בין הזוגות הרוקדים. ראיתי את מריה רוקדת עם אלסנדרו, מכל האנשים, שפלרטט איתה ללא הרף. סאלי רקדה עם גרג, והשניים נראו טוב ביחד, ציינתי לעצמי. יותר טוב משסאלי נראתה עם פרד, למעשה. ברום ומייגן גם כן הסתחררו איפשהו על הרחבה, מאוהבים מתמיד, ואדריאה ולואיס רקדו צמוד-צמוד, מחזיקים זה בזו כאילו לא רוצים לעזוב. קורה רקדה עם אלברט, ואם השילוב של השניים – אלברט איש-הזאב הטלפט השקט והצנום-יחסית וקורה הפייטרית היפהפייה – נראה היה לי מוזר בהתחלה, עכשיו כבר חשבתי אחרת, כי הדרך בה הם נעו יחד… הם נראו טוב ביחד. כמו שגרג וסאלי נראו. או אפילו ברום ומייגן.
אפולו, להפתעתי, רקד עם סאמנת’ה, ולא נראה שמח על כך, אפילו שסאמנת’ה נראתה פי מיליון יותר יפה ממני, עם השיער השחור שלי אסוף לקוקו גבוה, עיניה הכחולות כמו יהלומים נוצצים, ולחייה הסמוקות מהנאה שרק הסבו לה מראה יפה אף יותר. לא הבנתי איך אפולו יכול לרצות מישהי כמוני, כשסאמנת’ה לורנס עומדת מולו ביופייה המרהיב ונראית שהיא רוצה אותו עד כלות.
סטריידר גם כן לא היה לבדו. הוא רקד על הרחבה עם רייצ’ל מקדניאלס המהממת, והשניים גם כן נראו הרבה יותר טוב משאי פעם אני אראה עם מישהו שנראה כמו סטריידר. אפשר היה לראות על רייצ’ל את החיבה העזה שהיא חשה לסטריידר לפי הדרך בה היא ניסתה לפתות אותו עם גופה, אך הוא לא נראה כאילו הוא מרוצה מבת-זוגו, כמו אפולו.
באותו רגע לא יכולתי שאל לחשוב שהם מתנהגים באי-רציונאליות. הם צריכים להיות עם הבנות האלו. הם צריכים להיות עם בנות שלא מרגישות דברים מוזרים כלפי האלפא של המילניום. אבל כמובן שלא משנה כמה הייתי מנסה להניא אותם מלרצות אותי, הם כל כך עקשנים.
בעודי לוקחת כוס מלאה בפונץ’, לא יכולתי שלא לתהות אם הם הוזים. אולי הם רק חושבים שהם רוצים אותי, כי ייחסתי להם תשומת-לב כלשהי ועזרתי להם בסיטואציות יחסית קשות בשבילם? אולי המחשבה על כך שהם רוצים אותי השפיעה על הזיקה הזאת של מירוץ היעוד ולכן הם מועמדים והכל? מלבד זאת, אני לא יכולה להרגיש אליהם שום דבר מעבר לידידות. עם סטריידר הרגשתי כאילו אנחנו ידידים, לא בני-זוג או משהו כזה. אפולו גם כן – הוא היה מעין מנטור שלי עם כל עניין הרוחות, והקטע הרומנטי ממש לא התאים.
רק עם פרד הרגשתי איזשהו משהו שלא קשור רק לידידות או למנטוריות. משהו… אחר. אפילו שלא הכרתי אותו עדיין טוב, וידעתי עליו רק פרט אחד מאוד אישי. משהו עם פרד הרגיש לי יותר… נכון, יותר אמיתי, מאשר כל הדברים שחשתי עם אפולו וסטריידר.
בחור לפתע הופיע מולי. הבטתי בו הפתעה כשראיתי שהוא לא איש-זאב, אלא בן-אנוש, כמוני. היה לו שיער חום כהה, כמעט שחור, ופרוע באופן שנראה מלאכותי, מלא בג’ל. עיניו היו כמו עלומות תכולות כל כך בהירות, שכמעט נראו לבנות. מעולם לא ראיתי עיניים כאלה. הוא היה יפה-תואר – כמו שאפולו, בתור בן-אדם, היה יפה-תואר אפילו ליד זאבים – והיה לו גוף שרירי, ללא ספק, תחת החליפה הירוקה שלו –
חליפה ירוקה. הוא לבש חליפה ירוקה.
לא היה לי זמן אפילו להתנשף בהפתעה כי הוא שאל בחיוך מעט מוזר, “אפשר לרקוד איתך, מיס?”
שפתיי יבשו כשתחושה מוזרה התפשטה בבטני. משהו לגבי האיש הזה לא היה… במקום. התחושה הייתה דומה לתחושה שחשתי בסביבת מלינדה, אבל לא זהה, לא בדיוק. יותר כאילו האיש הזה לא אמור להיות שייך לכאן, לנשף הזה, למקום הזה, לזמן הזה.
כן. התחושה בשרה לי שהוא לא שייך בכלל לתקופה הזאת. היה לו מראה בריטי-אריסטוקרטי שלא ידעתי איך לפרש. עצמות לחיים גבוהות, תווי פנים חדות, עור בהיר עם שיער כהה ועיניים בהירות. הוא נראה אנגלי, ללא שום ספק, וגם מבטאו היה בריטי ישן, שוב מזכיר לי את הספרים של ג’יין אוסטין. ממש מר דארסי.
“א-אוקיי,” מלמלתי, לוקחת את ידו ביתר היסוס. הוא בריטי שלבש חליפה ירוקה והיה יפה-תואר. תחושה מוזרה התפשטה בקרבי. מה אם הוא מאגנוס אודין? או… או ריאן אינגלנד? אבל זה לא יתכן. הם אמורים להיות איפשהו אחר, מטיילים להם בזמן.
הוא הניח יד אחת סביב מותניי ולקח את ידי בידו השנייה. הוא נע לצלילי המוזיקה, שהייתה עכשיו מוזיקה לטינית מעורבת עם פופ מערבי. הבחור ידע לזוז, זה בטוח, ואני ניסיתי להתאים את עצמי אליו. אהבתי לרקוד, אבל זה לא אומר שהייתי טובה בזה.
“האם את יכולה לומר לי את שמך?” הוא שאל, קולו עמוק ומבטאו בריטי. עיניו נצצו במעט שעשוע, ויכולתי לראות צל של חיוך מגחך על פניו.
“א-אנג’לה,” גמגמתי קלות, והסמקתי מבושה. “אנג’לה וויין.”
“אנג’לה,” הוא אמר, מבטאו הבריטי מצלצל כמו פעמונים. “נעים להכיר, מיס וויין.”
“ומה שמך?” שאלתי חזרה, כשראיתי שהוא לא מתכוון לספק לי את שמו.
הוא חייך חיוך מסתורי. “מה את רוצה שהוא יהיה?” הוא שאל, קולו יורד, חיוכו מתרחב.
צמרמורת לא נעימה במיוחד חלפה בגופי. “אה…” מה עונים לדבר שכזה?!
לפתע טמפסט קללה בראשי. מה קרה? שאלתי מייד.
אלטון, היה כל שטמפסט השיבה, קולה מלא בארס כמו שמעולם לא שמעתי אצלה.
מה? מה זה אלטון?
לא משנה! היא התפרצה.
“עדיף לך ולי שלא תדעי את שמי, מיס אנג’לה וויין,” הוא אמר, חיוכו נופל לפתע ופניו נהפכות רציניות. “אף אחד מלבדך לא יודע שאני כאן. אני לא אמור להיות כאן.”
לא ידעתי מה לענות, איך להגיב, מה לומר.
הוא הניח לפתע אצבע אחת על מצחי, כמו שמריה עשתה לפני יובלות, ועצם את עיניו. אני לא יודעת מה הוא ניסה לעשות, עד ששמעתי קול מדבר לאט ובלגלוג מלחשש בראשי, כמו שחשבתי, טמפסט כבר התעוררה.
צא מכאן, אלטון! טמפסט צרחה בראשי, גורמת לי לכאב ראשי מיידי, ברמה של מיגרנה. צא ואל תחזור! צא!!!
חביבה כתמיד, טמפי, הקול השני, הזר, של הבחור מלמל בלגלוג. הרבה זמן לא יצא לי לשמוע אותך מדברת ככה. אינספור שנים, למעשה. כמה טוב לשמוע אותך שוב.
צא!!! קולה של טמפסט גבל בפאניקה ואני מצאתי את עצמי קופאת במקומי ומתכופפת, אוחזת בראשי בחוזקה מרוב כאב. תניח לי לנפשי, אלטון! תעזוב את אנג’לה ואותי במנוחה!
אבל כל כך נעים פה, גחך אלטון, והקול הצורם גרם לי לרעד בלתי נשלט. וחוץ מזה, אני צריך לבדוק כמה דברים. תחשבי עלי כטכנאי שצריך לבצע תחזוקה.
אלטון, בבקשה, לא – טמפסט מעולם לא נשמעה כל כך היסטרית – היא תמיד הייתה הרגועה בינינו – אוקיי לא רגועה, אבל רציונאלית – ולשמוע אותה ככה בפאניקה גרם לי לרעד בלתי נשלט.
לפתע הרגשתי משהו לוחץ על ראשי. כאב מפלח וחד כל כך תקף אותי בבת אחת, בזמן שטמפסט צרחה בתוכי. צרחתי בעצמי, עוצמת את עיניי בחוזקה, חוסמת את אוזניי, מנסה לגרום לטמפסט להפסיק אך לשווא.
“תוציאו אותו!” צרחתי ללא הפסקה, קולי מתערבל בקולה של טמפסט. “תוציאו לי אותו מהראש!”
“אני מצטער, רוזאנג’לה מארטינלי וויין,” הייתי בטוחה ששמעתי מרחוק את הבחור בעל החליפה הירוקה אומר בשקט. “אבל זה היה נחוץ יותר משאת יכול לשער.”
וכשפקחתי את עיניי קצת, ראיתי אותו נעלם לנגד עיניי באוויר הדק. ואז הכאב היה חד כל כך, צרחותיה של טמפסט בקולי גורמים לי בבת אחת לאבד כל שליטה אפשרית.
האדמה רעדה. החלונות התנפצו. הנברשות כבו ונפלו לרצפה בהטחות. סדקים נוצרו בתקרה, ברצפה, בקירות. האורחים צרחו בבהלה ובפחד, מנסים למצוא מקום מסתור. שמעתי אנשים קוראים בשמי, מתחננים שאפסיק, אבל לא יכולתי לעשות דבר. כאבה של טמפסט היה כאבי שלי. היינו נשמה אחת עם אישיות נפרדת. היינו אחד. טמפסט ואני. אני וטמפסט.
מבלי לחשוב על מה שאני עושה, מצאתי את עצמי על ברכי, פותחת את ברכי על הרצפה, ידיי פרושות לצדדים, כפו ידיי כלפי מעלה, והאדמה משקשקת בעוצמה שלא הייתה מביישת את ריכטר. כוח זרם בעורקי, בורידי, בדמי, בבשרי, בכל מקום. ואני נתתי לו לזרום, להציף אותי, לחנוק אותי כמעט.
שמעתי רעמים. ראיתי ברקים. גשם זלעפות ירד בחוץ, ומבנה האחוזה כולו רעד מהסופה שהתחוללה בחוץ, מהסערה שהפכה לאט-לאט להוריקן בלתי נשלט. בעמעום שמעתי אנשים קוראים בשמים שאעצור, אבל לא יכולתי. לא משנה כמה רציתי, טמפסט לא נתנה לי, ומצאתי את עצמי לא מסוגלת לתת לעצמי גם כן.
ואז לפתע משהו חזק, מצלצל ומטלטל נחת על פני, גורם לראשי להיות מוסט הצידה בכזאת חדות, עד שכמעט נקעתי את הצוואר. ובבת אחת הכל נגמר; הרצפה הפסיקה לרעוד, ההוריקן הפסיק לתקוף, המבול, הרעמים, הברקים, הכל פשוט הפסיק.
גופי היה רפה, טמפסט דממה לפתע בראשי, ומצאתי בי כוח רק להרים ידי לפני ולהרגיש עד כמה הלי שלי בוערת מעוצמת הסטירה שקיבלתי. עיניי היו פעורות לרווחה בתדהמה, ומצאתי שאני המומה.
הזזתי את ראשי בקושי בשביל לראות את סאמנת’ה מסתכלת עלי בהבעה מפוחדת, חוששת וזועמת בו זמנית, ידה עדיין באוויר, אחרי הסטירה החזקה שהנחיתה על פני.
וכשהסתכלתי סביבי, הרגשתי שאני מתחילה לרעוד. הייתי בחוץ, במדשאה שלצד האחוזה, ומהאחוזה עצמה לא נותר דבר מלבד חורבן. אנשים היו כלואים תחת האחוזה. צוותי חילוץ נשלחו לשלוף אותם משם, נעזרים בכל מי שאפשר, ולא מצליחים להציל את חלקם, שכבר נהרגו.
כמו שברוק נהרג כשלא הצלחתי לשלוף אותו בזמן.
סביבי עמדו האנשים שאני מכירה, בוהים בי באימה, ואני הרגשתי באפלה עוטפת אותי, לוקחת אותי תחתיה, מכריחה אותי לעצום את עיניי ולישון.
הדבר האחרון שהרגשתי לפני שאיבדתי את ההכרה היה עקצוץ ביד ימין.
פרק שלושים-וארבע
התעוררתי במרפאה – נדמה שאני מבלה שם הרבה זמן לאחרונה. הייתי לבושה בפיג’מת הכותנה שלי, שיערי עדיין רך מהטיפול שנעשה לו, והרגשתי את טמפסט בתוכי עושה קולות לא ברורים. “טמפסט?” לחשתי, קולי צרוד מחוסר שימוש.
היא פלטה יבבה.
“מה קרה?” שאלתי בדאגה – כי עם כל ההתקלויות שלנו, חיבבתי את טמפסט. היא הייתה חלק ממני כבר.
היא לא ענתה, רק המשיכה לייבב בראשי. היא בכתה, הבנתי פתאום; לא ידעתי שרוחות יכולות לבכות, ובטח שלא בתוך גוף של בן-אדם.
“בבקשה תגידי לי מה הבעיה, טמפסט,” לחשתי בתחנונים.
היא משכה באפה הדמיוני, כנראה. זה… שום דבר שתביני, היא לחשה, קולה קטן כל כך.
“נסי אותי,” אמרתי בנחישות.
היא לקחה נשימה עמוקה. מה שקרה בנשף לא היה אמור לקרות, היא צייצה. לא הייתי אמורה לאבד כל כך את השליטה שלי. זה לא היה מכוון. רציתי לשמור הכל בפנים, אבל ברגע שא-אלטון…
“מי זה האלטון הזה?” שאלתי. “הוא היה קול אחר בראש שלי, כמוך, אבל הוא לא רוח… או שהוא כן?”
הוא הרוח העתיקה של הזמן, לחשה טמפסט באומללות. הבחור שרקדת איתו אתמול? זה בחליפה הירוקה? אם א-אלטון היה בתוכו, זה אומר שהוא יכול להיות אחד ממשפחת אינגלנד – ג’ון, מקסוול או ריאן. או ליתר דיוק, זה אחד מהם במאת האחוזים.
נדרכתי. “אבל…” נשכתי את שפתי. “ג’ון ומקסוול כבר מתים, לא? אז זה חייב להיות ריאן.”
הם נודדים בזמן, אנג’לה, טמפסט נאנחה ברעד. זה יכול להיות כל אחד מהם, למרות שיש לי תחושה חזוקה שזה לא ריאן, ולא ג’ון.
“אז… מקסוול? אינגלנד מהספר ‘עלילות אינגלנד ומאגנוס’?” שאלתי בסקפטיות. “זה לא נשמע לי הגיוני.”
זה לא משנה ממילא, טמפסט מלמלה. אל תדברי על זה עם אף אחד, אוקי? אם הבחור לא רצה שאף אחד ידע שהוא שם, אז עדיף שנשאיר את זה ככה. זה יהיה רק בינינו.
הייתי מהוססת להסכים אך לבסוף אמרתי, “בסדר. ועכשיו, איך בדיוק האלטון הזה, הרוח של הזמן, הצליח להכנס לי לראש?”
רק רוחות עתיקות יכלו לעשות זאת, טמפסט מלמלה. ואלטון הוא רוח עתיקה מאוד. הוא בעצם אחת מהרוחות ששלטו בעולם לפני שהאנושות – הזאבית או לא – התחילה.
הארה נצתה בתוכי. “אז… זו הסיבה שהוא יכול לעבור מצאצא אחד לאחר? כלומר, אחרי שג’ון אינגלנד מת, הוא עבר למקסוול, ואז ממקסוול לריאן, שהוא המחזיק הנוכחי בו.”
אני לא יודעת, היא אמרה בכנות, והרגשתי שהיא נרגעה מעט מבכייה. אני לא חושבת שמחזיקי-רוחות אחרים מתו אי פעם, עקב היותנו בני-אלמוות. אז אף אחד לא יכול לבדוק את התיאוריה הזאת. למעשה, רק רוח עתיקה כמו אלטון יכולה לדעת את כל התשובות האלו.
לא אמרתי דבר למשך כמה דקות, מנסה לעכל את המידע הזה, אבל כששמעתי את טמפסט מתחילה לבכות שוב, הרגשתי שליבי נחמץ. “אל תבכי,” אמרתי לה ברוך. “בבקשה תפסיקי. אני מבינה שפחדת – “
לא פחדתי! היא התלהמה בבכי. אלטון לא מפחיד אותי! כן, הוא רוח מלחיצה במיוחד, וזיהיתי אותו בשנייה הראשונה שהרגשתי בנוכחותו בטריטוריה שלי, אבל עצם העובדה שהוא גרם לי לאבד שליטה ככה… זה מה שמפחד אותי. אני לא רוצה שזה יקרה שוב!
הרגשתי מעט מבולבלת. “אבל את זאת שדחפת אותי מלכתחילה לאבד שליטה,” הערתי. “ואת הרוח של כהאוס. סדר ושליטה זה לא משהו שאת אוהבת. אז מה הבעיה?”
היא שתקה לכמה רגעים, ואז אמרה בקול מעט מובך, אני לא אוהבת שאני מאבדת שליטה, אני אוהבת שאת מאבדת שליטה, כי זה נותן לי כוח לשלוט בגוף שלך. אני לא אשקר לך, פרץ של כנות מפתיעה התגנב לדבריה. אני לא אוהבת את זה שאין לי גוף משלי, שאני נאלצת לסנכרן את הכוחות שלי דרך הגוף שלך. אני אעשה הכל בשביל להשיג אזושהי שליטה בגוף שלך, אפילו בשביל פעם אחת, כדי שאוכל להרגיש חופשייה. את לא יודעת איך זה לחיות כל הזמן בראש של מישהו אחר. זה לא נעים, זה מחניק, ואפילו שכבר התרגלתי לזה, אני עדיין רוצה לצאת החוצה. מלבד זאת, את לא יודעת איך זה כשאת רואה ושומעת הכל, והגוף זז לפי איך שהוא רוצה, והקול שמדבר הוא לא שלך, אלא קול אחר שמדבר דברים אחרים. זה חוויה תוך-גופית שהיא לא נעימה.
זה הפתיע אותי. לא ידעתי שככה היא מרגישה – לא שאי פעם דיברנו שיחת-נפש שכזאת, כך שלא יכולתי לדעת ממילא. “ובמידה והיה לך את הגוף שלי לעשות בו כרצונו, האם הגוף שלי היה משנה צורה למשהו אחר?” שאלתי, סקרנות מבעבעת בי.
כן, טמפסט נאנחה בעצב. הוא היה משנה צורה לאיך שאני נראית.
זו הייתה הפתעה. “יש לך מראה? את לא סתם קול?”
כל רוח נראית איכשהו, היא הסבירה בשקט. הרוחות העתיקות של לפני האנושות נראו כמו בני-אדם, והטבע העתיק את צורתם ויצר את האבולוצייה והאנושות, כך שצורתם נשמרה הרבה אחרי שהם נעלמו. גם לנו, הרוחות שנמצאות בתוך בני-האדם, יש גוף כלשהו, הוא פשוט חבוי בתוכך, ויצא החוצה רק אם וכאשר אני אהיה בקונטרול ואת תהיי כאן, בראש, במקומי.
“איך את יודעת את כל זה?” שאלתי בהפתעה. “חשבתי שאת לא יודעת הרבה על רוחות ודברים כאלה.”
אני יודעת דברים, היא מלמלה. לא הרבה, אבל אני יודעת. זה כמו לדעת איך קוראים לך. ואילו היית שואלת אותי קודם לכן, היית יודעת.
היא עדיין נשמעה מדוכאת, ולכן החלטתי להניח לה כך שאמרתי, “אני מבינה.”
היא השתתקה, ויכולתי להרגיש אותה מהרהרת לעצמה. טמפסט אף פעם לא מהרהרת. למעשה, טמפסט אף פעם גם לא מדוכאת, או כנה, או בוכה. יצא לי להכיר בה צד אחר היום שלא הכרתי בה קודם לכן.
דלת המרפאה נפתחה לפתע, וראשי הוסט לכניסה. לתדהמתי ראיתי את שארלוט נכנסת לחדר, שמנה כתמיד, שיערה מקורזל סביב פניה העגולות, עיניה העכורות נעוצות בי, מחוסרות הבעה. “יופי,” היא נאנחה בהקלה. “שומרי-הראש שלך לא כאן עכשיו.”
“שומרי-ראש?” שאלתי באי הבנה, אפילו שרציתי שהיא תצא מכאן.
היא הנהנה. “הזאבים שאת מסתובבת איתם כל הזמן עכשיו. ג’יין הציעה שאני אבוא לבקר בלילה, כשהם בטח הולכים לישון או משהו כזה, וזה מה שעשיתי. ג’יין חכמה,” היא הוסיפה, כאילו לא ידעתי את זה לבדי.
“מה את עושה כאן?” שאלתי, מרגישה קור מתפשט בגופי. “חשבתי שסיימת איתי.”
היא עמדה, עגולה וגוצית, לצד מיטתי, והסתכלה עלי במבט מוזר. “אני צריכה לדבר איתך.”
“אוקי…” מלמלתי, מנסה להבין לאן היא החותרת.
היא לקחה נשימה עמוקה, וזרקה את הפצצה. “אני… אני חושבת שראיתי את ברוק.”
לקחו לי כמה שניות להבין מה היא אמרה, וכשקלטתי, הרגשתי איך חוסר-אמון מבעבע בי. “ומה בדיוק גרם לך לחשוב שראית ילד מת?” שאלתי בברוטאליות, לא איכפת לי כלל שהיא התכווצה במקומה.
“בקניון,” היא פלטה, ממענת להסתכל עלי. “הייתי בקניון עם הייזל, ג’יין ואית’ן, ו…הוא היה שם.” היא השפילה את מבטה, כאילו היא גם כן מודעת לכמה מפגר זה נשמע.
“את מודעת לכך שזה בלתי אפשרי,” ידיי נקמצו לאגרופים, קולי חד כתער. “אין שום מצב בעולם שאת יכולת לראות אותו. ברוק מת, שארלוט. אני ראיתי אותו מת. אני ‘רצחתי’ אותו, זוכרת?” לא יכולתי למנוע מלגלוג, ארס, כאב ועצב להתגנב לקולי.
שארלוט התכווצה אפילו יותר. “אני יודעת מה ראיתי,” קולה לא גבר על לחישה. “אני יודעת שראיתי אותו. אני יודעת!” יאוש היה ניכר בקולה.
“ואיך בדיוק זיהית שזה הוא?” צעקתי, לא מסוגלת להסתיר את הכעס בקולי. “כי לפי החישובים שלי, הוא אמור להיות בן תשע-עשרה כרגע, ואני דיי בטוחה שהוא השתנה מגיל שתים-עשרה!”
“היה לו את אותו שיער שחור ועיניים ירוקות, אנג’לה!” היא צעקה חזרה, דמעות בעיניה. “הוא היה יפה כמוהו, חתיך כמוהו, והרגשתי את מה שתמיד הרגשתי כשראיתי אותו – את האהבה שאני חשתי כלפיו, ושאת לא טרחת לנסות ולהרגיש, אפילו שהוא אהב אותך יותר משהוא אהב מישהי אחרת!”
“תפסיקי לדבר שטויות!” שאגתי, דמעות עולות לעיניי מבלי ששמתי לב בכלל. “ישנם אלפי אנשים בעולם עם שיער שחום ועיניים ירוקות, שארלוט! ולמה נראה לך שהוא יהיה בקניון באיזו עיר מבודדת במרכז?!”
“זה היה הוא, רוזאנג’לה!” היא צרחה חזרה, נופלת על הרצפה מרוב יגון, כתפיה רועדות בבכייה הבלתי נשלט. “זה היה הוא! אני יודעת שזה היה הוא! אני אהבתי אותו! אני עדיין אוהבת אותו! וזה הוא!” קולה היה מלא בכמיהה, ברצון, בתקווה, ביאוש, ולא יכולתי שלא להזדהות איתה אפילו לרגע, כי גם אני התפללתי כל לילה שהוא היה חי, שהוא באמת היה כאן, בין החיים, ושאני הייתי מתה במקומו. אבל שארלוט דיברה שטויות. היא חייבת להזות. אני ראיתי אותו נשרף לנגד עיניי. אני ראיתי אותו מת!
“לכי מכאן,” קולי היה נמוך, כמעט שקט, אבל החל להתגבר פעם נוספת. “פשוט לכי מכאן.”
היא הסתכלה עלי בעיניים קרועות. “אנג’לה – “
“עופי מכאן!” צרחתי. “לכי מכאן וקחי את הפנטזיות וההזיות שלך הרחק ממני! אל תנסי להפוך את הרגשות שלי ליותר בלאגן ממה שהם כבר! אל תנסי להשתלב לי שוב בחיים! היה לי טוב יותר בלעדייך ובלעדיי הגועל נפש שהפגנת כלפי! תפסיקי לנסות ולפגוע בי! ברוק מת! הוא לא יכול לחזור לחיים סתם כי החלטת! אפילו את לא מספיק סתומה בשביל לחשוב ככה! אז פשוט תזיזי את התחת השמן שלך ועופי מכאן!”
היא הסתכלה עלי באימה, רועדת מרוב בכי, בזמן שדלת הכניסה למרפאה נפתחה בבת אחת ואפולו, סטריידר, פרד, סאלי, מריה, אלברט, קורה, סאמנת’ה וגרג נכנסו פנימה, לבושים בבגדים רגילים. הם כנראה שמעו את הצעקות שלנו. כשראו את שארלוט על הרצפה ליד מיטתי, ואותי קמוצת-ידיים עם דמעות בעיניים, הם נעמדו דום.
“בבקשה תקשיבי לי,” שארלוט התעלמה מהם, קולה קטן, רועד, מתחנן. היא לקחה את ידי בידה לפתע. “בבקשה תאמיני לי. אני ראיתי אותו, אני נשבעת לך ביקר לי שראיתי אותו…”
הדמעות זרמו ללא שליטה מעיניי. “לכי מכאן,” קולי לא גבר על לחישה. “תצאי לי מהחיים, שארלוט. פשוט תצאי.”
“אנג’לה…” היא בכתה.
חטפתי את ידי ממנה בכוח, אוחזת בה קרוב לליבי. “הוא מת,” אמרתי בקול יותר שטוח משתכננתי. “הוא נשרף למוות לנגד עיניי. אני הייתי שם. אמרת את מה שהיה לך להגיד. עכשיו תעופי מכאן לפני שאני לא יודעת מה אני אעשה – ועשיתי מספיק נזק גם ככה.”
שארלוט לא אמרה מילה נוספת. היא קמה על רגליים רועדות, ורצה החוצה מן המרפאה, מתעלמת מהזאבים שעמדו בפתח ובהו במתרחש באי-הבנה. כשהיא הייתה בחוץ, טמנתי את ראשי בידי. “לכו,” ביקשתי בשקט, קולי רועד. “אני רוצה להיות לבד.”
שתיקה הייתה המענה שלי, אבל ידעתי שהם לא הלכו. “אנג’לה…” אפולו התחיל אבל לא היה לי כוח להתמודד איתם עכשיו.
“אני בסדר,” שיקרתי, נשכבת חזרה על מיטתי ומתכרבלת בשמיכה בחוזקה, מפנה את גבי אליהם כדי שלא יוכלו לראות את הדמעות שזלגו כמו נהר פרוץ-סכר במורד לחיי.
שמעתי אותם עוזבים אותי לנפשי, וזה היה מה ששבר אותי לחלוטין עד כדי כך שלא יכולתי להפסיק לבכות כל הלילה.
פרק שלושים-וחמש
“אף אחד לא כועס עלייך, אנג’לה.”
השפלתי את ראשי, ממאנת להסתכל על פרד, אפולו וסטריידר אשר ישבו איתי בחצר האחורית של הקולג’. “אני גרמתי לאחוזה שלמה להתפרק ולעשרה אנשים להיהרג, פרד,” אמרתי בקול חלש. “אני לא רואה איך אתה יכול לסלוח לי על דבר שכזה.”
“את בעצמך אמרת שזו טמפסט שהשתגעה,” העיר אפולו. “זה קורה לרוחות – הן לא ישויות יציבות. אף פעם לא היו. בטח שלא הרוח שלך, שהיא הרוח שנועדה להיות לא יציבה, עם הכאוס, בלהה והאסונות. גם פיירו שלי לא בדיוק הכי יציב שיש. כבר שכחת את מה שסיפרתי לך? שרפתי את ההורים שלי כשפיירו השתולל. זו לא הייתה אשמתי, ואני יודע את זה. תסלחי לעצמך, אנג’לה.”
לא יכולתי להסתכל עליהם. הייתי עסוקה ברחמים עצמיים לשם כך. אבל ידו של אפולו על כתפי לפתע גרמה לי להרים את מבטי העגמומי. “איך מורידים את האשמה הזאת?” שאלתי אותו, קולי רועד. “אני לא אוכל לחיות ככה.”
“אני יודע,” הוא משך אותי אליו לחיבוק, ושמתי לב שפרד וסטריידר הותירו אותנו לבד. “אני יודע, ילדונת, אני יודע.”
חיבקתי אותו חזק, ואפילו שלא חשתי בביטחון שבדרך כלל חשתי עם פרד, חשתי בנינוחות עם אפולו. “מה את אומרת,” הוא מלמל לפתע. “שאני אקח אותך לדייט ואנסה לעשות לך טוב על הלב?” הוא התנתק ממני, מלטף את פניי ברכות, עיניי השוקולד שלו בוערות לשלי.
הסמקתי קלות. “ב-בסדר,” מלמלתי.
חזרנו לחדר, פרד וסטריידר הלכו לעשות משהו שקשור לעיסוקי האלפא-והבטא של המילניום, ואני הלכתי לחדר האמבטיה להתקלח ולהתארגן. לבשתי בגדים פשוטים – ג’ינס וסווטשרט – ואספתי את שיערי, שעדיין היה משיי עוד מהנשף, לקוקו גבוה ומשתפל. כשיצאתי מהחדר ראיתי שאפולו מוכן, לבוש גם כן במכנסי ג’ינס משופשפים וחולצת טריקו שחורה ופשוטה. “שנזוז?” הוא שאל בחיוך מחמם, מושיט לי את ידו.
הנהנתי ולקחתי אותה, נותנת לו לקרב אותי אליו.
אפולו הסיע אותנו לבית קולנוע קטן ומקומי. שם, הוא קנה לנו כרטיסים לסרט קומדיה כלשהו, ולאחר שקנה לנו קערה גדולה של פופקורן ולכל אחד מאיתנו שתייה – לו קולה ולי את סדייר התפוחים האהוב עלי – נכנסנו לאולם הקולנוע. ראיתי בנות – נשות-זאב – בוחנות את אפולו מעלה ומטה, ומחייכות, כמרוצות ממה שהן רואות. אבל כשראו אותי לצידו, שלחו לי מבטי איבה, ולא יכולתי שלא לגחך לעברן. אז מה אם אני כרגע נמצאת במירוץ היעוד – לפחות מותר לי להנות מזה, איכשהו. וההנאה הצרופה שלי היא לראות את נשות-הזאב אוכלות את הכובע שמישהי כמוני כבשה, בדרך משונה, שלושה בחורים מסוקסים וחתיכים לאין שיעור.
כמובן, אני עדיין הנחתי שאפולו וסטריידר רק רוצים להאמנים שהם רוצים אותי, אבל החלטתי שלא לקחת סיכונים, כי במידה ויש להם באמת רגשות כלפי, אני לא רוצה לפגוע בהם.
התיישבנו במושבים שהוקצו לנו, ולאחר ויכוח קצר מי יחזיק את הפופקורן, הוחלט שהוא יחזיק עקב הטיעון החזק והמלא בטסטוסטרון/אגו גברי שהוא לא יכול לתת ל”אישה” להחזיק קערה מסכנה של פופקורן. אחרי שגלגלתי את העיניים שלי לעברו הוא שלח לי מבט מעט אדיש שהזכיר לי את אפולו הישן, שרק הכרתי, אבל יכולתי לראות את השעשוע בעיניו, וזה גרם לליבי להלום מעט חזק מידי.
הטריילרים הוקרנו על המסך, ואחד אחרי השני אפולו מצא הערות לגבי דרכי עריכת הטריילר והעיר לי אותן בטון יבש שגרם לי לצחוק עד שכאבה לי הבטן. על אף חזותו הרצינית, היה לו חוש הומור.
כשהסרט התחיל, כבר סיימנו את הפופקורן. הודעתי לו שזו אשמתו, כי הוא החליט שזה ראוי שהפופקורן יהיה עליו ובגלל שהוא גבר הוא אוכל פי שתיים מבחורות. הוא בתגובה טען שאני בעצמי זללתי כמות נכבדה. מצאתי את עצמי מתעצבנת, אבל לא באמת, ובטח שלא מספיק בשביל לרצות לשפוך עליו את תכולת סיידר התפוחים שלי. או שאולי כן. אבל אני אוהבת סיידר תפוחים יותר מידי.
הסרט עצמו התחיל משעשע, אבל ככל שהוא התקדם, אפשר היה לראות שמדובר בלא סתם קומדיה, אלא קומדיה רומנטית. מה ההבדל? שאלה טמפסט בהרהור בראשי.
שקומדיה רומנטית זה יותר קשור ליחסים בינו-לבינה ודברים, טוב, רומנטיים, השבתי.
באמת? היא פיהקה. אם כך אני אלך לישון.
גלגלתי את עיניי אליה, ושמעתי גחוך מהצד. לכסנתי מבט לאפולו והרמתי גבה בשאלה. “תתעלמי ממני,” הוא גחך. “אבל אל תתעלמי מטמפסט.”
הכיתי אותו קלות בכתף. “כאילו שאתה לא מנהל שיחות מפגרות עם פיירוקינזיס,” שילבתי ידיים בנרגנות.
הפעם היה זה הוא שגלגל את עיניו. “אל תקראי לו ככה, קוראים לו פיירו,” הוא אמר ביובש. “אחרת הוא סתם מתרגז.”
“הוא מזכיר לי קצת את טמפסט עם הפתיל הקצר שלו,” ציינתי.
“את מתכוונת טמפסט מזכירה לך אותו. אחרי הכל, פיירו הרבה יותר מבוגר מטמפסט.” הפעם היה זה הוא שהרים גבה מאתגרת.
במקום לענות כמו בן-אדם בוגר הוצאתי לו לשון. הוא פלט נחרת צחוק שגרמה לכמה בנות לסובב את ראשן ברוגז לעברנו, אבל אז כשראו את אפולו, הן לא יכלו להתיק את עיניו ממנו. אפולו לא החזיר להן מבטים, עיניו על שלי.
בינתיים הסרט המשיך, ושמתי לב שסצנות מלאות ב…סקס מגיעות. לחיי האדימו כשסצנת הסקס הראשונה לסרט נכנסה לפעולה והתכווצתי מעט במקומי. לכסנתי מבט חושש לעבר אפולו, שבדיוק באותו הרגע לכסן את מבטו לעברו. הבעתו הייתה בלתי מובנת, אבל עיניו היו מלאות בלהט שגרם לי להאדים אפילו יותר. כשפתחתי את פי בשביל לומר משהו – לא בדיוק ידעתי מה בעצמי – הוא משך אותי כך שישבתי על ברכיו. זה היה מפתיע אותי אילו לא ראיתי כל מיני בנים ברחבי האולם עושים זאת לבנות-זוגם. אפולו כרך יד חסונה אחת סביב מותניי, ובעזרת ידו השנייה קירב את ראשי אליו ושפתותינו התנגשו.
הוא נישק אותי בעוצמה, באינטנסיביות, כלעומת נשיקותיו הסנסואליות של סטריידר. כרכתי את ידיי אוטומטית סביב צווארו בזמן שהוא חקר את פי עם לשונו, גורם לי לפרפרים קלים בבטן ולניצוצות לעוף באוויר סביבנו. גנחתי קלות לתוך פיו, וידיו הונחו על ישבני. לפתי את חולצתו, נמחצת אליו אפילו יותר, והוא, הגבר שהוא, רק רצה אותי קרוב יותר. ידיו נכנסו אל מתחת לחולצתי והתחלו לטייל על גבי, מסרטטות ציורים. עורי עיקצץ מעט מאיפה שהוא נגע, ובאותו הרגע הייתה לי הארה.
הרגשתי הרבה יותר דברים לאפולו משהרגשתי לסטריידר. אוקיי, אולי לא הרבה יותר, אבל בטוח יותר. עם סטריידר לא הרגשתי ככה. ניצוצות היו. אבל לא היו לי כאלו עיקצוצים. סטריידר היה יותר כמו ידיד שפשוט יודע לנשק מעולה. אפולו היה קצת מעבר לידיד, שלא רק מנשק מעולה, אלא גורם לי לגנוח ולרעוד קלות.
לאחר נצח של התמזמזות בלתי נשלטת, הוא התנתק ממני, מניח את ראשי על חזהו, מחבק אותי, וככה, בתנוחה הזאת, המשכנו לצפות בסרט, שכבר הגיע לקיצו, בקטע הרומנטי בו הבחורה אומרת שהיא אוהבת את הבחור, ושהבחור לוקח אותה בזרועותיו ומנשק לה את הצורה.
בסיום הסרט, אפולו ואני יצאנו יד ביד מהאולם, וכשהוא רכן לאוזני ושאל אותי אם אני רוצה לאכול איתו ארוחת ערב במזללה קרובה, הנהנתי, לא יכולה להסתיר את החיוך שלי מפני. אהבתי מזון-מהיר, ואני לא חושבת שאף פעם יצא לי לאכול מזון כזה עם אפולו, שכל כך רצה שאשמור על הגזרה ואוכל בריא…
הגענו לסניף קרוב של מקדונלדס, ושם אפולו שילם לנו על ארוחת ערב חגיגית – המבורגר, צ’יפס ושתייה. הפעם לקחתי מיץ ענבים, לשם הגיוון.
התיישבנו באחד השולחנות הפינתיים, ואכלנו את המזון. ישבתי לידו על הספה מפלסטיק, והוא כרך את ידו סביב צווארי תוך כדי שאכלנו. זה היה נעים ונחמד, והאפיפניה של מקודם רק הובהרה אפילו יותר כשהוא התחיל ללטף את ידי מעלה ומטה, וזה שלח לי זרמים מרטיטים ישירות ללב.
כל מהלך הארוחה דיברנו בשקט על נושאים למיניהם, ובניגוד לאיך שזה היה עם סטריידר, זה היה… שונה. האווירה הייתה שונה, יותר רומנטית, אפילו שהיינו בסתם מזללה ולא בית-קפה רומנטי. החיבור בין אפולו לביני היה יותר אינטימי מאשר בין סטריידר וביני. סטריידר היה אומנם יפה יותר מאפולו ופרד, אבל הוא משך אותי הכי פחות. הרגשתי אליו דברים שאני מרגישה לחברים, ולא מעבר לזה. ולהתנשק איתו היה כיף, ללא ספק.
אבל עם אפולו הרגשתי יותר… טבעית? לא בדיוק. כן, הרגשתי טבעית, אבל גם עם סטריידר הרגשתי טבעית.
הארה נוספת: לאפולו הרגשתי משיכה יותר עזה משהרגשתי כלפי סטריידר. טמפסט בתוך ראשי מלמלה משהו לא מובן אבל החלטתי להתעלם ממנה.
דיברנו על כל מיני דברים, שקועים זה בזו, מנותקים מעט מהעולם, ולבסוף, כשהגיע הזמן לחזור, הרגשתי ששנינו לא רוצים ממש לחזור.
אבל נאלצנו לעשות זאת למרות הכל, ואפולו הסיע אותנו חזרה. הוא החנה ליד הקולג’, ושם יצאנו מהמכונית והלכנו אל המבנה. כמו עם סטריידר, לפני שנכנסנו לחדר המגורים שלנו נעצרנו, והסתכלנו זה על זו.
הוא לא אמר משהו כמו, “היה לי ממש כיף היום,” או משהו כזה, ולמען האמת לא ציפיתי ממנו לומר, כי זה פשוט לא היה הוא. אפולו היה יותר בחור של מעשים, ולא מילים. ולכן הוא לקח אותי בזרועותיו ורכן לעברי בשביל להדביק לי נשיקה. אוטומטית כרכתי את ידיי סביב צווארו, מושכת אותו אלי, ופוערת את פי, נותנת לו גישה ללשונו להתערבל עם לשוני –
דלת החדר נפתחה ואפולו ואני קפצנו זה מזו, מסתכלים על סטריידר ופרד שעמדו בפתח. סטריידר הסתכל עלינו בהפתעה גמורה, וראיתי כאב מתגנב לעיניו בזמן ששפתיו התכווצו. פרד נראה אדיש וקר, פניו חתומות יותר מתמיד, וכשהוא אמר, “יש לנו בעיה,” זה היה בקול מקפיא.
“מה קרה?” שאל אפולו, שניסה לשמור על קולו ענייני אפילו שהיה מעט צרוד. גם אני הרגשתי מעט לא יציבה.
סטריידר גם כן התעשת, משפיל את מבטו, וגורם לליבי להשבר. לא רציתי לפגוע באף אחד מהשלושה. לא רציתי לפגוע באף אחד נקודה. אבל הנה כבר הפגיעה הראשונה הגיעה.
פרד עקף אותנו, מתחיל ללכת לכיוון היציאה. “אוונדר תקף במזרח.” הוא אמר בפשטות, קולו מנוכר וגורם לבטני להתכווץ מרוב כאב. “והפעם אי אפשר להעביר את זה הלאה, כי יש הרוגים.”
פרק שלושים-ושש
היינו בחדר ישיבות בקומה האחרונה של מבנה הלימודים של הקולג’, ששם נערכה הפגישה לגבי מה שאירע במזרח. זה היה אמור להיות בחדר הפגישות באחוזה, אבל מפני שהאחוזה התפרקה לרסיסים בגללי ובגלל טמפסט והיא כרגע נבנית מחדש, נאלצו לעשות הפגישה כאן.
הרגשתי לא שייכת עם כל האישים החשובים שישבו כאן בחדר. ישבתי בין סטריידר לאפולו, מובכת קלות עקב כך, ומולי ישבו מריה, אלברט ומלינדה. בקצה השני של השולחן ישב פרד ביחד עם אלסנדרו החמוד למראה, ראש חיל המשמר של הצפון, ביחד עם שני חיילים מהחבורה שלו. איתם ישבו בחור מבוגר וחמור-סבר בשם סולומון, אשר היה אחראי על חיל המשמר המערבי, ושני חייליו; קייל, בחור צעיר, חתיך ושרמנטי למראה עם מבטא צרפתי מתגלגל שפלרטט ללא הרף עם כל דבר ממין נקבה שזז – אפילו איתי )למרות שזה הפסיק מייד כשסטריידר, פרד ואפולו שלחו לו מבטי-מוות(, שהיה ראש חיל המשמר הדרומי וישב עם שני חיילים לא פחות פלרטטנים ממנו; לאקלן, בחור בשלהי גיל השלושים לחייו עם פנים טובות-לב ועיניים מלוכסנות, שהיה ראש חיל המשמר המזרחי, ביחד עם שני חיילים מלוכסני-עיניים ומתוחים במקומותיהם; וסאלי, אשר ישבה עם שני חיילים שכבר הכרתי טוב מחיל המשמר שלנו – ברום וגרג. איתם ישבו גם סאמנת’ה וקאלי, והופתעתי לראות את מייגן שם, ליד ברום – כנראה שהמיועדים של חיילים או כל דרג גבוה מקבלים איזשהו מעמד חדש. מתוך כל החבורה היו חסרים רק ג’ייסון בייקר, חברו של סטריידר הקרצייה והמעצבן, ורייצ’ל מקדניאלס, העלוקה של סטריידר. וטוב שהם לא היו שם. בנוסף לכל האנשים הללו, הופתעתי לראות גם את אדריאה ולואיס ישובים שם, מתוחים כמעט כמוני.
כולם דברו בלחש זה עם זה עד שפרד נעמד, מכחכח בגרונו. “אני רוצה להתחיל את הישיבה,” הוא אמר בפני-פוקר ובקול נטול רגשות. הוא פנה להסתכל על לאקלן מלוכסן-העיניים ואמר, “לאקלן, דווח.”
לאקלן הנהן ברצינות תהומית, עיניו מצטמצמות אפילו יותר, עצב וכעס ניכרים בהן. “כמה עיירות מאיזור חיל המשמר המזרחי,” הוא פתח בקול עם מבטא אסייתי בוהק. “היה פיגוע באחוזה בה ביקרת לפני שמונה חודשים, פרד. לפי הסימנים שנראו, האחוזה הוצפה מים, וכמה שומרים טבעו. המים גם לא היו מים רגילים, ככל הנראה, כי הם הרסו חפצים בקנה-מידה היסטרי.”
אפולו לצידי התקשח ופלט קללה, בזמן שהאחרים ניסו לעכל. פרד פנה להביט בו ושאל, “יש לך מה לומר, אפולו?”
כולם פנו להביט באפולו, שטמן את ראשו בידו. “אני מכיר רק דבר אחד שיכול להרוס בעזרת מים,” הוא לכד את מבטו של פרד. “וזה הרוח של המים.”
“הרוח של המים?” פלטתי מבלי לחשוב, מסמיקה קלות כשראיתי כמה מהשומרים הזרים שולחים לי מבט מעט מרוגז, כאילו הם מסתכלים על ילדה קטנה וחסרת אחריות.
“לא רציתי להאמין שדבר כזה קיים, כי ההשלכות יהיו יותר מידי גדולות,” הסביר אפולו, מזעיף פנים. “אבל כנראה שאחרי הצונאמי הגדול של שנת 992 לספירה כן נולדה רוח, ופשוט לא הכרתי אותה. אם באמת יש רוח של המים, ואם היא בצד של אוונדר…” הוא לקח נשימה עמוקה.
פרד לא היה צריך שיסיים את המשפט. “אם בהחלט נולד מישהו שמחזיק ברוח של המים והוא לא בצד שלנו, הסכנה רק תוכפל,” הוא סיכם בטון מעט שטוח.
“אוי, תירגעו,” אמר קייל המהולל, מחייך חיוך שרמנטי ומבטאו הצרפתי מתגלגל בפיו. “אני בטוח שזה לא כזה נורא כמו שזה נשמע, Chéri.” הוא קרץ לסאמנת’ה כשאמר זאת, והיא שלחה לו מבט מעוצבן.
“אנשים נהרגו, קייל,” סולומון אמר, סבר-פניו נוקשה. “זה כבר לא צחוק.”
“אבל אני לא מבין משהו,” אלסנדרו העיר, פונה להביט באפולו. “אם באמת יש רוח של מים, איך אתה לא מכיר אותה, או לפחות יודע על קיומה?”
“הרוחות שלנו לא יודעות הכל,” אפולו הסביר. “פיירו יודע רק דברים בסיסיים.”
“וגם טמפסט,” אמרתי, תומכת באפולו ומתעלמת מהמבטים המזהירים שהשומרים שלחו לי. הייתי בדיוק באותו מעמד של אפולו, כך שהייתה לי הזכות לדבר בין אם הם רצו או לא, והם יכלו ללכת לעזאזל מצידי. “לא מזמן היא – “ קטעתי את דבריי בבת אחת כשטמפסט צעקה בתוכי, אל תספרי להם על אלטון! הסכמנו על כך!
טמפסט אין לי ברירה! חשבתי חזרה, בזמן שכולם שלחו לי מבטים לא-מבינים. הם צריכים לדעת!
בבקשה! היא התחננה, ונשמעה על סף ההיסטריה – כמו שהיא הייתה כשאלטון פלש לראשי. אם את אוהבת אותי, בבקשה תעשי את זה בשבילי!
לקחתי נשימה עמוקה, והחלטתי מה לעשות. “לא מזמן,” פתחתי שוב, מודדת כל מילה שיוצאת לי מהפה. “טמפסט ראתה… חפץ, שהזכיר לה משהו. היא אז נזכרה ברוח ששמה אלטון, הרוח של הזמן, והיא ידעה מיהו אפילו שלא הכירה אותו קודם לכן, וידעה שהוא רוח עתיקה וכל זה.”
“אלטון?” אפולו הרים גבה בהפתעה. “הרוח שעוברת במשפחת אינגלנד וכרגע נמצאת אצל ריאן?”
הנהנתי. “לכן, יש סיכוי שיש באמת רוח של מים ואנחנו פשוט לא יודעים על קיומה,” משכתי בכתפיי.
“אני מסכים עם אנג’לה,” סטריידר הביט באלסנדרו. “אחרי הכל, אנחנו לא יודעים הכל. ישנם עוד כל מיני מאורעות בהיסטוריה שבהם יכלו להיוולד רוחות, בדיוק כמו שאפולו נולד בזמן השריפה הגדולה, או שמאגנוס אודין נולד כשאלכסנדר גראהם בל המציא את החשמל. הלוא היו את ימי הביניים, ימי החושך, והם התחילו בשנה מסויימת. היה את הצונאמי הגדול של 992, שלא לדבר על המלחמה הכי אכזרית בהיסטוריה שאירעה בשנת 1782.”
“הנקודה ברורה,” סולומון התפרץ לכיוונו, משום מה לא מחבב את סטריידר במיוחד. וכשסטריידר הסתכל עליו בפנים זעופות, הסקתי שגם הוא לא מחבב אותו.
“אם התיאוריה הזאת היא באמת נכונה,” סאלי אמרה, מקמטת את מצחה במחשבה. “אז מה קרה לפני כמעט עשרים שנה, כשאנג’לה נולדה?”
“זה גם מה שאני שאלתי,” אמרתי לה במשיכת כתפיים.
“אנחנו לא כאן בשביל לדבר על מה ואיך,” סאמנת’ה ציינה. “תיכף תגידו לי שגם נולדה רוח בשנת 1854 בזמן תקופת ההתרבות הכי גדולה שהייתה אי פעם לאנשי-הזאב והפריחה הטבעית עולמית!” היא גלגלה את עיניה.
“לכי תדעי, Chéri,” קייל קרץ לה. “אולי באמת נולדה רוח בשנה הזאת. אחרי הכל – מי אמר שרוחות חיובות להיות חזקות ורעות? אולי יש גם רוחות טובות?”
“אני בספק,” קורה סיננה, שולחת מבט מדוד לקייל, שבתגובה שלח לה נשיקה באוויר. אחד משומריו, להפתעתי, נטן לו מכה על הראש, וקייל הזעיף לעברו פנים, אבל זה היה רק לשנייה, כיוון שחיוך פלרטטני נפרש על פניו פעם נוספת והוא קרץ למריה.
“אני חושב שאין עוד טעם לבחוש בנושא,” אמר לאקלן בפנים עצבוביות. “מה שהיה – היה. מי שמת – מת.”
“אז מה יקרה הלאה?” שאל גרג, מבטו על האלפא. “הרי אי אפשר לשתוק להם על זה.”
“הנחנו להם מספיק זמן,” הסכים ברום.
פרד הנהן לעברם. “אני חושב שזה הזמן המתאים לשלוח אתכם למשימת ציד,” הוא אמר להם. “כבר הרבה זמן שלא צדתם, וזה נוגד את הטבע של סוג הזאבים שאתם.”
ברום וגרג הזדקפו, מסתכלים על פרד ברוב רצינות. “אני רוצה שתחזרו עם לאקלן וחייליו למזרח,” הוא אמר בשקט. “ושם, אני רוצה שתנסו לתפוס את אחד מאירגונו של אוונדר. זה לא חייב להיות אוונדר עצמו – אלא מישהו מספיק קרוב לו. אני רוצה לשמוע מה יש להם להגיד.”
גרג וברום הנהנו כאחד, ומייגן שלחה לאלפא מבט כחול ומתחנן. “אני יכולה לבוא איתם?” היא ביקשה. “אני לא…” היא השפילה את מבטה.
פרד התרכך קלות. “ודאי, מייגן,” הוא הנהן. “אני יודע כמה זה קשה לזוגות שרק מצאו את המיועדים שלהם להפרד זה מזו לזמן ארוך. לכן את רשאית ללכת עם גרג וברום.”
“אני אלך איתם גם כן,” סאלי אמרה לפתע. “הם יצטרכו תגבור, ולא תהיה לי שום בעיה ללכת איתם. מלבד זאת, אלסנדרו ממילא נשאר כאן לזמן הקרוב בגלל הדברים שיש לו לעשות.”
פרד חשב על כך לכמה רגעים, ולבסוף אישר גם לסאלי ללכת למזרח. לאחר מכן הוא פנה להביט במריה ואמר, “אני רוצה שתיצרי קשר עם סאקורה ויוקי ותגידי להן להתלוות למשלחת שאנחנו שולחים מכאן, מהמרכז. אני לא מוכן שיהיו אצלנו פצועים.”
מריה הנהנה. “המרפאות גם ככה בכוננות אחרי כל מה שאירע עם אוונדר,” היא אמרה לו. “אלברט יצר כבר קשר עם הטלפת הינאטה.”
“מעולה,” פרד פנה להביט באלברט. “עשית טוב, אלברט לוגוס.”
אלברט הנהן, וראיתי איך הוא שולח מבט לעבר קורה, וזו חייכה לעברו. תהיתי אם משהו קורה בין השניים, שנראו כמו שילוב לא צפוי או מתאים במיוחד, בהתחשב באופי שלהם. אבל הנחתי שבאהבה אין חוקים – תראו לאן האהבה הביאה אותי כרגע.
“יש למישהו עוד משהו להוסיף?” עיניו האדומות של פרד נדדו בין אחד לאחד, חולפות על פניי גם כן וגורמות לי לרעד הרגיל, וכשהוא שמע דממה, הוא הנהן. “אם כך, הפגישה הסתיימה.”
פרק שלושים-ושבע
אני על הקרקע, ממררת בבכי, חסרת אונים, בזמן שכולם נשרפים למוות לנגד עיניי. האחוזה בוערת, הרוקדים בה צורחים ונשרפים, ריח גופותיהם החרוכים מדגדגים את אפי.
אני עומדת, צופה איך רייצ’ל מקדניאלס וג’ייסון בייקר מחבקים זה את זו בזמן שהלהבות מקיפות את שניהם, נאחזים זה בזו בפעם האחרונה, לפני שהם נשרפו למוות.
“לא…”
אלסנדרו, סולומון, קייל ולאקלן, כל ראשי חילות המשמר, טובעים תחת המבול שירד מהשמיים, פניהם ריקות מהבעה בזמן שהמים לוקחים אותם תחתם, לוקחים את חייהם מהם…
“תפסיק… בבקשה…”
ברום מקדין מנסה להציל את מייגן לורנס, שנאחזת בידו בשביל לא ליפול אל תוך התהום שהאדמה טמנה להם, בזמן שהכל סביבם רועד, מתפרק לרסיסים.
גרג אובריאן, סאלי אשוורת’, קורה אלמר ואלברט לוגוס מביטים מטה, בזמן שמריה אוליבר נופלת מהשמיים עד שפוגעת באדמה, גופה מתפוצץ, ולא נותר ממנו עוד.
ג’יין סמית’ ואית’ן בוכים זה בכתפו של זו, בזמן הסערה לוקחת אותם, מפרידה ביניהם בכוח, חודרת אל כל אחד מהם ורוצחת אותם בקור.
אדריאה ולואיס אוחזים בידה של מלינדה בתוך הרוח החזקה, אבל היא מנדנדת בראשה לשלילה, והשלושה מתפצלים, נזרקים אל האוויר, מתים כמו חרקים שנדרכו.
הייזל מושיטה יד אל עבר שארלוט, שקלועה מתחת למכונית בוערת באש, וזו רק מחייכת אליה ונותנת למכונית להתפוצץ איתה. אני מביטה באימה על הגופות המתפצלחות מהמכונית, ורואה את סטריידר עף באוויר, גופו חרוך ושרוף, והוא נראה שליו יותר מאי פעם.
אפולו בוכה על גופתה המתה של סאמנת’ה, בזמן שהסערה לוקחת גם אותו, גורמת לו ולפיירו להתפרץ ולשרוף את כל מה שבדרכו. לשרוף כמעט אותי. אבל הוא לא שרף – הוא שרף רק את סאמנת’ה המתה, ואת עצמו, הלהבות לוקחות את חייו כאילו לא היו יותר מאשר פיסת בד ריקנית.
ופרד… כרע אל מול דמות חשוכה, שלא יכולתי לראות את פניה בין האפלה, רק את רגליה הלבושות במכנסיים שחורות, את קצה מעילה השחור והארוך, ולפי נעלי העור השחורות, ידעתי שהדמות היא בחור. ולא סתם בחור. אינסטינקט צרח לי שזהו אוונדר.
“זמנך תם, פרדריק רודס, האלפא של המילניום,” הבחור אמר בקול שגרם לי לבכי בלתי נשלט.
“לא! פרד! בבקשה – “
פרד הרכין את ראשו, ואוונדר הניף את ידו, ולפני שהספקתי לעשות משהו, חרב הונפה וכרתה את ראשו של פרד מהמקום, דם מושפרץ לכל עבר, וגופו חסר-הראש של פרד נח על האדמה.
הרגשתי שהכל בתוכי נעלם. שהכל בתוכי מתפוצץ. שזה לא יכול להיות שפרד, מי שנישקתי, מי שכיבדתי, מי שרציתי עד שזה היה כאב פיזי, עכשיו נעלם…
“לא!!!”
צחוק מרושע נשמע, ולפתע ראיתי מולי זוג עיניים בצבע שחדר לי ישירות ללב. ואז, התגשמה מולי גופו הקטן של ברוק, עיניו הירוקות כמו של חתול באפלה, שיערו הכהה מתנפנף ברוח, פניו ריקות מהבעה, דם על גופו, רגליו שרופות. הוא הושיט לעברי את ידו, מלמל, “רוזה…” בדיוק לפני שזוג ידיים התלפפו סביב צווארו, גורמות לעיניו כמעט ולצאת מחוריהן מרוב הפתעה, והבחור יפה-התואר עם המבטא הבריטי והעיניים הכל-כך בהירות, שאיתו רקדתי בנשף ולבש את החליפה הירוקה שלו גם כאן, הביט בי בהבעה רצינית.
“זהו לא חלום, רוזאנג’לה מארטינלי וויין,” הוא אמר בשקט, הבעתו נהפכת לזו של צער, קולו כאוב. “זוהי רוח הגורל שמנסה לשלוח לך מסר. היא לא עושה זאת לאף אחד מלבד לנביאים – ועצם העובדה שהיא עושה זאת לך אומרת שיש בך חלק ממנה, רסיס מהרוח הכי עתיקה, מהישות הכי עתיקה, שקיימת בעולם הזה.
“תזכרי את החלום הזה, רוזאנג’לה,” הבחור אמר בשקט, דמותו מתחילה להיעלם. “ובבוא הרגע, תזכרי שידעת על זה הרבה לפני כן, ואל תרגישי אשמה. ניסו להציל אותך בעבר, אבל זה היה מאוחר מידי. זיכרי זאת, כשהרגע יגיע, וכל חברייך יהיו בסכנה.
“וזכרי עוד דבר אחד,” חשכה עטפה אותי מכל הכיוונים. “מה שיקרה, זוהי לא אשמת אף אחת מלבד דונובן. לא מקסוול אינגלנד, לא מאגנוס אודין, לא ריאן אינגלנד, לא אוונדר. רק דונובן.”
הכל סביבי התפוגג, ושקעתי באפלה…
*
2003
מאגנוס הסתכל על הילדים, מקמט את מצחו. הם לא היו מטופחים, אף לא אחד מהיתומים הקטנטנים האלה, אבל מאגנוס לא חיפש מטופח. הוא חיפש ילדה כבת תשע, ולא למצוא אותה לא היה אפילו אופציה בשבילו.
מנהלת הפנימייה המבוגרת לא הפסיקה לבחון אותו, ועל אף שמאגנוס היה רגיל לקבל תשומת לב רבה מנשים בכל הגילאים, הוא חש בניצוץ של עצבנות כשעיניה של האישה ננעצו בחזה השרירי שלו, שנראה היטב תחת הגופייה הלבנה שלבש. בתוכו, ואדים נאנח ביאוש. הן לעולם לא יפסיקו לבהות בנו, הא? הוא שאל בראשו.
לא אשמתי שנולדתי סקסי, מאגנוס השיב בראשו ופנה להביט באי-חשק משווע במנהלת. ״אני מחפש ילדה בשם רוזה מארטינלי.״ הוא אמר, רואה איך האישה מסמיקה לשמע קולו הנמוך והצרוד, שכונה לא פעם ולא פעמיים כ״קול הכי סקסי של כל הזמנים״.
ואדים צחק בשקט בראשו.
״מ-מייד אביא אותה,״ המנהלת חייכה חיוך שמאגנוס הניח שהיה אמור להיות פלרטטני אך יצא מעט עקום לטעמו. מלבד זאת, האישה לא הייתה יפה במיוחד גם ככה, אז החיוך הזה לא הוסיף לה.
היא עברה בין הילדים הקטנים, אשר ישבו בשולחן האוכל ורבו זה עם זה על כל פירור לחם. ליבו נחמץ, והוא תהה למה ריאן הביא את הילדה למקום כזה… אפל. אבל מאגנוס כבר למד לא להתווכח עם הרוח של הזמן כשהיא מחליטה החלטה חשובה.
המנהלת הלכה לעבר ילדה ג׳ינג׳ית קטנה ולקחה את ידה. הילדה הסתכלה על חברה ירוק-העיניים שהזכיר למאגנוס מישהו שראה פעם, והילד חייך לעברה בעידוד. הילדה הלכה עם האישה, והשתיים הגיעו למאגנוס, אשר הביט ביתומה הקטנטנה עם צביטת כאב בלב.
״הנה היא, מר אודין,״ אמרה המנהלת בהתנשפות, כאילו חם לה – ולפי הסומק העז על פניה, מאגנוס הניח שבאמת חם לה. האישה עזבה את ידה של רוזה וקרבה אותה אליו.
מאגנוס חייך לילדה, אשר הסתכלה עליו בהבעה חשדנית וזהירה. ״אני יכול לקחת אותה לחצר?״ הוא שאל את המנהלת, לא מתיק את עיניו מהילדה.
״ב-ב-ב-בטח!״ צפצפה האישה
מאגנוס הנהן וחזר לילדה, מושיט לעברה את ידו. הילדה הסביטה ביד בהיסוס, אבל כשראתה שהוא לא זז, היא הכניסה את ידה הקטנה בהרבה אל שלו. מאגנוס סגר את ידו על שלה, ולקח אותה איתו לחצר. שם, הוא התיישב על אחד הספסלים, מושיב את הג׳ינג׳ית הקטנה לצידו. ״רוזה,״ הוא אמר בקול שקט. ״אני מאגנוס אודין. באתי כדי לבדוק מה שלומך.״
עיניה הזהובות הבזיקו לעברו, אינטליגנטיות מידי בשביל ילדה כה קטנה. ״למה?״ היא שאלה בקולה הקטן.
מאגנוס הרגיש חיבה מיידית לילדה. ״כי אני מכר של המשפחה שלך,״ הוא אמר, וזה לא היה בדיוק שקר.
עיניה הגדולות גם ככה נפערו לרווחה עוד יותר מרוב תדהמה. ״באמת?״ היא שאלה, תקווה וכמיהה בקולה, ומאגנוס שם לב שהיא התקרבה אליו מעט.
הוא לא יכול היה לשאת לראות אותה כל כך קטנה, מלאה בתקוות שינופצו כשיעזוב. הוא כרך את ידיו סביב גופה הקטן, ומחץ אותה אליו. היא פלטה קריאת הפתעה, אך לא התנגדה לחיבוק החם שהעניק לה, אלא התכרבלה בחיקו. לאחר כמה דקות בהן הוא לא נתן לה ללכת, הוא התנתק ממנה, חופן את פניה בידיו הגדולות. ״אני הולך לעשות משהו עכשיו,״ הוא אמר בשקט. ״אז אל תיבהלי, כי זה לא משהו רע.״
היא נדרכה, מסתכלת עליו בריכוז, והנהנה בנוקשות. מאגנוס חייך חיוך מעט עצוב. ״עיצמי עיניים,״ הוא ביקש בשקט.
כשעיניה היו עצומות, מאגנוס הניח את ידו האחת על מצחה וידו השנייה בצווארה. היא נדרכה אפילו יותר, אך לא פקחה את עיניה, סומכת על הזר שהרגע פגשה. אולי היא זוכרת אותך עוד מהעבר, הציע ואדים בקולו המשועשע.
יכול להיות אבל זה לא משנה כרגע, מאגנוס ענה. עכשיו תעשה את מה שאתה צריך לעשות, ואדים.
ברצון, ואדים מלמל, ומאגנוס עצם את עיניו, נותן לרוח שלו את הריכוז שהוא היה צריך.
שניות חלפו להן, עוקבות בדקות, ולאחר כעשר דקות בהן ישבו ללא תזוזה, ואדים קילל. טמפסט עדיין מורדמת בתוכה, הוא אמר ברוגז. ויש לי תחושה רעה שהיא לא תתעורר.
מה זאת אומרת? מאגנוס שאל, מרגיש משהו קר מזדחל לליבו.
זאת אומרת שגורם חיצוני יצטרך לבוא ולהעיר אותה, אמר ואדים. ובגורם חיצוני אני מתכוון ל –
זאב מרפא, מאגנוס השלים. משמע, צריך להביא הנה את בסטיאן ולגמור את הסיפור. אסור לתת לטמפסט להמשיך ולהיות רדומה.
אבל בסטיאן עדיין צעיר ולא יודע לשלוט בכוחות הריפוי שלו כמו שצריך, ציין ואדים בהיגיון שגרם לשיערותיו של מאגנוס לסמור. לכן אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות עכשיו מלבד להניח לילדה לנפשה עד שבסטיאן יקבל שליטה מלאה בכוחותיו.
לעזאזל! מאגנוס כעס. זה יכול להיות מאוחר מידי –
אבל אין משהו אחר שאפשר לעשות, מאג, ואדים אמר בעצב. ואם היא תיפול לידיים הלא נכונות, אז כנראה שכך רצה הגורל.
מאגנוס ידע שלא להתווכח עם ואדים כשהוא אמר שהגורל מתערב. גורל היה משהו מעל לרוחות, לאנשי-זאב, לבני-אדם, ואפילו מעל לנביאים, אשר יכלו לצפות בגורל אך לא לשנותו. היחיד שהיה מסוגל לשנות את הגורל היה ריאן אינגלנד, הרוח של הזמן, אשר גם לו היו מגבלות בכוח איתני שכזה.
אז ניאלץ לחכות. מאגנוס חשב בכעס וחוסר-אונים.
ואדים המהם תשובה חיובית. מאגנוס הסיר את ידיו מרוזה, פוקח את עיניו ורואה את הילדה מסתכלת עליו בסקרנות. הוא חייך חיוך מעט רועד ושלף מכיס מכנסי הג׳ינס שלו בקבוקון עם נוזל תכול. ״שתי את זה,״ הוא אמר לילדה כשזו לקחה את הבקבוקון. ״זה יגרום לך להרגיש טוב יותר.״
הילדה לא חשדה כלל, לוקחת את הבקבוקון ומרוקנת אותו לפיה בבת אחת. מאגנוס ספר עד חמש, וראה איך עיניה של הילדה נעצמות. הוא השכיב את גופה המווסר הכרה על ברכיו, מלטף את שיערה המתולתל. ״זה רק לטובתך, רוזאנג׳לה מארטינלי וויין,״ הוא מלמל בשקט, נלחם הלחלוחית שתקפה את עיניו לפתע. ״אילו יכולתי לעשות משהו אחר, אני מבטיח שהייתי עושה זאת. כבר מזמן.״
ובמילים אלו הוא עזב אותה שכובה שם, מפיודע שכשהיא תתעורר, היא לא תזכור דבר מהפגישה – וממנו.
*
2011
״פנימיית פלאמבורג שלום, מדברת ארינה.״
״שלום, מדבר מאגנוס אודין. ברצוני לדעת אם רוזה מארטינלי נוכחת.״
״רוזה..? אה! אתה בטח מתכוון לאנג׳לה. היא כבר לא משתמשת בשם רוזה.״
״אז אנג׳לה. היא נמצאת?״
״בדיוק פספסת אותה – היא עזבה אתמול.״
דממה. ואז – ״עזבה?״
״כן, היא בת שמונה-עשרה כבר. קיבלה מלגה באחד הקולג׳ים במרכז המדינה באיזו עיר קטנה. אה, סלח לי אדוני, אבל איך אתה קשור בדיוק – ״
ניתוק.
״הלו? יש שם מישהו?״
דממה.
פרק שלושים-ושמונה
2013
זרועות חמות וגדולות היו עטופות סביב גופי, ואני נאנחתי והתכרבלתי עוד בחיקו. הזרועות משכו אותי אליו חזק, משרות לי שוב את אותה תחושת ביטחון מוכרת.
השענתי את גופי על גופו החם והגדול של פרד, נותנת לעצמי לקבל נינוחות ממנו. הלילה היה אחד הלילות הקשים שחוויתי – הסיוטים היו בלתי נגמרים, הצרחות שבקעו מגרוני נמשכו ונמשכו, ומעולם לא התחננתי למות כמו באותו הרגע.
אבל אז הרגשתי מישהו מחבק אותי – פרד, עכשיו ידעתי – והכל נגמר. ישנתי בערך שעתיים נורמאלי עד שהבוקר הפציע, ופרד נשאר איתי כל הלילה, מלטף את ראשי, מנשק את מצחי ברכות, ואני הרגשתי דמעות עולות לעיניי מרוב חיבה שהוא הפגין כלפי.
״תודה,״ לחשתי לו, טומנת את פני בחזהו מתחת לשמכה. ״תודה…״
״ששש…״ הוא ליטף את שיערי, מדביק נשיקה לראשי. ״אין על מה להודות. תנוחי עכשיו…״
נחתי בין זרועותיו למשך כשעה לפני שהרגשתי מספיק נינוחה לקום. חסרונו של גופו של פרד היה כמעט בלתי נסבל, אבל הכרחתי את עצמי להפרד ממנו. לאחר שהתלבשתי בשירותים, פרד חיכה לי ליד דלת החדר. אפולו וסטריידר כבר ירדו לארוחת הבוקר – נראה לי לפחות, לא ראיתי אותם בחדר כשהתעוררתי – וכששאלתי את פרד בפנים מעט סמוקות אם הם היו בכלל כל הלילה בחדר, הוא הניד בראשו. ״הייתה להם משימה לילית,״ הוא הסביר בזמן שהלכנו לכיוון אולם האוכל. ״לכן הכל בסדר.״
הנהנתי בנוקשות, מרגישה מובכת אחרי הלילה הנורא הזה. הלכנו זה לצד זו בדממה, והגענו לאולם האוכל בזמן. לאחר שלקטנו מזון והתיישבנו בשולחן, מצאתי את עצמי מיוצבת לצד פרד. ברום, גרג, מייגן וסאלי היו עכשיו עם לאקלן וחיל המשמר המזרחי במזרח, בזמן שאלסנדרו החליף אותה כאן. הוא פטפט עם מלינדה בהתרגשות, ואפשר היה לראות עליו שהוא מרגיש חיבה כלפיה, או כלפי יופייה. מלינדה מצידה השתדלה להתעלם ממנו, לא מרגישה את אותה חיבה, ככל הנראה.
מלבדם, ישבו גם בשולחן מריה, רייצ׳ל, ג׳ייסון, אלברט, קורה וסאמנת׳ה. תמונות שלהם מהסיוטים שהיו לי, שלא זכרתי אץ רובם מלבד חלקים, עלו לזכרוני כשראיתי איתם מדממים, נרצחים, בוכים. רעד חלף בי לפני שיכולתי לעצורו, ופרד החליק יד סביב כתפיי ומחץ אותי אליו. נשענתי למגע, עוצמת עיניים קלות.
בתום ארוחת הבוקר לא היה זכר לאפולו וסטריידר. פרד אמר שהם היו אמורים לחזור, אבל עדיף שלא אדאג, ויצא עם מריה ואלברט לסידורים. אלסנדרו ניסה לגרום למלינדה לצאת איתו לדייט אבל זו דחתה אותה בסיבה שיש לה ״עיסוקים״. היא שלחה לעברי מבט כשאמרה זאת, משום מה, והתחושה הרעה בבטני כלפיה חזרה. היא הלכה אז, מפנה את גבה לעברנו, בזמן שהלכה אל מחוץ לקולג׳. אלסנדרו החמיץ פנים והנחתי שהוא לא היה רגיל לדחייה – אחרי הכל, כמו כל זאב, הוא היה נאה למראה.
סאמנת׳ה וקורה פטפטו וצחקקו ויצאו לשופינג משעמם. קורה שאלה אותי בקול מזלזל אם מתחשק לי להצטרף אליהן, אבל ידעתי שהיא רק מנסה להתחנף או משהו כזה, כי שתינו ידענו שלא הן ולא אני רוצות לבלות זמן ביחד, אז מן הסתם סירבתי. בנימוס, כמובן.
אז מצאתי את עצמי מפלסת את דרכי לספרייה עקב חוסר מעש – היום היה היום הלפני אחרון לחופשה, ואת כל העבודות והשיעורים שלי כבר סיימתי. אז החלטתי להשאיל שוב את ״עלילות אינגלנד ומאגנוס״ כי אחרי הכל, עכשיו הבנתי שזה לא סתם סיפור הרפתקאות בדיוני אלא דוקומנטרי.
הגעתי לספרייה שכוחת האל וניגשתי למדף שם היו הספרים. גיששתי בין כל ספר וספר, קיח הטחב העולה מכריכות הישנות מדגדג את אפי, ואני נאנחתי, מחייכת מעט, מרגישה טוב יותר אחרי הלילה הקודם.
לפתע שמעתי שני קולות מוכרים שגרמו לי לקפוא במקומי. ידי נעצרה על אחד הספרים, בזמן ששמעתי את אחד הקולות אומר, ״זה לא הוגן מה שאתה עושה ואתה יודע את זה.״
סטריידר. בלעתי את רוקי.
״אני לא מבין מה הבעיה,״ קולו הכביכול רגוע של אפולו. כמה פעמים שמעתי את הכל הזה וידעתי שזה בסך הכל עצבים מאופקים מדברים. ״בסך הכל יצאתי איתה לדייט. לא עברתי על שום חוק, ולהזכירך גם אתה יצאת איתה לפני כמה זמן.״
״אבל אתם נראתם כאילו עשיתם משהו מעבר לסתם נשיקה בפה, אפולו!״ סטריידר התפרץ. אנחנו אמרנו שלא ננסה להשכיב אותה – לא אני, לא אתה, ולא פרד!״
״לא שכבתי איתה, חתיכת אידיוט!״ אפולו גם כן איבד את שלוותו והרחתי ריח שרוף באוויר: בראשי טמפסט סיננה ׳פיירו׳ וידעתי שבטח ידיו של אפולו עולות באש, כמו תמיד כשהוא מתרתח.
״אני יודע מה ראיתי!״ סטריידר כעס, קולו מלא בכל כך הרבה תועבה עד שנשמע היה שמדבר לאויב ותיק ולא חבר. ״כשהתנשקתם הייתם כל כך בתוך זה עד ש – ״
״עלה בדעתך שאולי היא סתם רצתה אותי יותר משהיא קצתה אותך?״ אפולו ירה גם כן. ״או שהמחשבה שמישהי תבחר בי על פניך כזאת הורסת אגו?״
קולו המלגלג של אפולו הגיע לסטריידר, כי ברגע שדיבר ידעתי שמשהו רע יקרה. ״אנג׳לה שלי,״ הוא נבח.
״אין לך בעלות עליה!״ אפולו התעצבן.
״אבל שנינו יודעים שאין מועמד מתאים יותר ממני בשביל שהיא תהיה שלי,״ סטריידר סינן. ״ושנינו יודעים שהיא תבחר בי בסוף.״
נהמה נפלטה מגרונו של אפולו, כאילו הוא בקושי מצליח להחזיק בפיירו בפנים. ואני החלטתי ששמעתי מספיק.
הזעם שחשתי באותו רגע היה כל כך גדול, עד שהתפלאתי שטמפסט בתוכי לא גועשת ומפוצצת ומרעידה דברים. אני לא עושה זאת מהסיבה היחידה שחיי האהבה שלך לא קשורים אלי בכלל, היא הסבירה בקול משועמם בתוך ראשי. אפילו שהם ממש כמו טלנובלה מעניינת למדי.
לא יכולתי לענות מרוב שדמי געש ושפתי היו קפוצות.
הלכתי לחצר להירגע, ושפ הבטתי בקבוצת זאבים בצורתם הזאבית משחקים כדורגל. חלק מהתלמידים כבר חזרו מהחופשה.
המראה בדרך כלל היה גורם לי לשכוח דברים אבל הפעם לא יכולתי. השיחה של אפולו וסטריידר התנגנה לי בראש פעם אחר פעם, והרגשתי איך העצבים שלי כמעט ומתפוצצים. לא האמנתי על סטריידר שהוא יחשוב שאני שלו, כאילו אני איזו קופסאת נעליים או משהו כזה. כאילו אין לי החלטה בנידון. ומאיפה הבטחון שאני בכלל אבחר בו? הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי!
אני לא יודעת במי אני אבחר כשיגיע הרגע הגורלי לעשות זאת. אבל רק ידעתי שמבחינתי, סטריידר כרגע נפסל במירוץ. ובגדול.
*
נמנעתי מליצור קשר עם אף אחד מהבנים או עם קורה וסאמנת׳ה או עם כל אחד אחר בעצם. הייתי כל כך מעוצבנת ומבואסת וממורמרת ולא היה לי כוח לאף אחד. אבל לא הכל הלך כפי שרציתי, ובארוחת הערב נאלצתי לראות את כל מי שבקולג׳ כרגע.
התיישבתי לצד קורה ואלסנדרו, מתחמקת מהבנים במכוון, והרגשתי במבטיהם של השלושה עלי. אך התעלמתי לחלוטין.
כל עניין המירוץ נמאס עלי.
אם הם חשבו שזה יחמיא לי, יגרום לי להרגיש נחשקת, אז הם טעו. במקום זאת אני מרגישה כאילו אלף ואחת תחושות מתקיפות אותי באותו הרגע, וכעס ועצבים וכאב ועצב ונמאס לי. נמאס לי לחשוב כל פעם למי בסופו של דבר ישבר הלב. ונמאס לי שהם מתחרים בי כאילו אני איזה חפץ שצריך לכבוש. והכי גרוע זה שלא נתנו לי להחליט איזה בחור אני רוצה. ומה אם זה לא מישהו משלושתם? אין לי חופש בחירה בזה?
המחשבות גרמו לי להתרתח בשנית ןכנראה זה היה ניכר על פני כי אלסנדרו שאל אם אני בסדר. לא יכולתי לענות אז רק הנהנתי בשקט.
סיימתי לאכול ראשונה וקמתי מהשולחן ויצאתי מחדר האוכל מבלי להסתכל לאחור. הלכתי לחדר שלי ושם הלכתי לכיור השירותים ושתפתי פנים, מנסה להרגיע את הסערה שהתחוללה אצלי בפנים. לאחר מכן התלבשתי בפיג׳מה שלי ובדיוק כשיצאתי מהשירותים ראיתי שהבנים כבר שם, לבושים בפיג׳מות שלהם. התעלמתי מהם לחלוטין כשהלכתי לעבר מיטתי והתיישבתי עליה, מארגנת את מצעי לקראת שינה.
הם הרגישו במורת רוחי כי אפולו אמר, ״מה קרה?״
לא עניתי. פחדתי שאם אפתח את פי אני אצרח עליהם.
״אנג׳לה,״ קולו של פרד היה מזהיר. ״תגידי לנו מה עובר עלייך, כי זה ברור שאת לא מרוצה.״
משום מה הקול הדורש שלו גרם לי להתעצבן שבעתיים ומצאתי את עצמי נעמדת והולכת לעמוד מולם. בדרך כלל המחזה של השלושה ללא חולצות היה גורם לי להסמיק או לבהות אבל עכשיו זה רק הרתיח את דמי המבעבע. ״למה שאגיד לכם משהו?״ שאלתי בקול מקפיא ונמוך פי כמה וכמה מקולי מטוני הרגיל. ״כדי שתריבו מי יוכל לעזור לי?״
סטריידר התכווץ. ״את שמעת אותנו.״ הוא מלמל.
התעלמתי ממנו, כי הוא ואפולו כבר הבינו שהקשבתי. ״אני לא צריכה נסיכים על סוסים לבנים,״ קולי החל לעלות, עצביי החלו להמתח. ״אני יכולה לדאוג לעצמי.״
השלושה הסתכלו עלי הפתעה – אפילו פרד האדיש בדרך כלל. אבל זה לא הזיז לי. לא כרגע. ״אני לא רכוש של אף אחד מכם!״ התפוצצתי. ״אני עצמאית! אני לא צריכה לבקש רשות מאף אחד מכם לעשות מה שבא לי! אם אני ארצה לשכב עם אחד מכם אני אעשה את זה! אם אני לא ארצה אף אחד מכם גם זו החלטה שלי! וש׳מירוץ היעוד׳ ילך לעזאזל כי לי לא איכפת לי!״
לא חיכיתי שהם יענו. לא רציתי שהם יפצו את הפה בכלל. ״אז שלא תעזו לריב עלי כאילו אני איזה סמרטוט! ותעזבו אותי בשקט!״
ידעתי שאני לא הולכת לישון איתם באותו חדר עכשיו, אז לקחתי כמה חפצים ויצאתי ממנו בטריקת דלת דרמטית. הלכתי המורד המסדרון לחדר של קורה וסאמנת׳ה, יודעת שבגלל שסאלי במזרח יש להם מיטה פנויה. דפקתי על הדלת כשהגעתי וסאמנת׳ה פתחה אותה, מביטה בי בהפתעה.
״אני יודעת שאת וקורה לא סובלות אותי וזה דו צדדי,״ אמרתי בקול משקשק. ״אבל אני מבקשת פעם אחת טובה מכן, וזה לישון איתכן הלילה. אני זקוקה למרחק מ…הם.״ השפלתי את מבטי, יודעת שהן הבינו על מי אני מדברת.
סאמנת׳ה הנהנה בשקט וזזה לתת לי להכנס. היא סגרה אחרי את הדלת, אני נשכבתי במיטה הפנויה לפני שמישהי מהן תשאל אותי משהו, ונרדמתי לקולות הסערה בתוכי.
פרק שלושים-ותשע
בבוקר שלמחרת התעוררתי כשסאמנת׳ה וקורה התלבטו איזה בגד ללבוש להיום. ״הולכים לאנשהו?״ שאלתי אותן כשקמתי מהמיטה.
קורה הנהנה לעברי. ״סאלי וכולם חוזרים מאוחר יותר היום ואנחנו יוצאים לסיבוב. מן הסתם גם את צריכה לבוא איתנו.״ היא גלגלה עיניים על כך.
ידיי נקמצו. ״הם באים גם כן, נכון?״ שאלתי בשקט וכשהשתיים הנהנו, חשתי בעצב. לא רציתי לראות אותם בכל מחיר, ועכשיו אני צריכה לבלות איתם יום שלם. כמה נפלא.
קורה וסאמנת׳ה הסבירו לי בחצי-רוגז למה הם חוזרים כל כך מוקדם והבנתי שהמצב התייצב שם, אפילו שלא תפסו אף אחד. תהיתי אם אוונדר עבר מקום עכשיו בשביל להפציץ מקום אחר הקשור לאלפא או שהוא יורד למחתרת. הגעתי למסקנה שזה לא מעניין אותי.
חזרתי לחדר באי חשק וכשהגעתי נשמתי לרווחה שאף אחד מהבנים לא שם. התארגנתי בזריזות וכשירדתי לארוחת הבוקר והתעלמתי מהבנים שוב, אלברט ומריה יידעו אותי שאנחנו הולכים לאיזה מקום לחגוג את בואם של חברינו מהמזרח. בסיום ארוחת הבוקר, כולם יצאו לחכות להן בחנייה, וכשהם הגיעו, כולם התנפלו עליהם בחיבוקים ונישוקים כאילו לא ראו אותם יובלות ולא רק יום-יומיים.
לאחר שהתאקלמו בחדריהם, כל החברים – מייגן, ברום, גרג, סאלי – חזרו לחנייה ויצאנו לדרך. אני נתקעתי במכונית שהאלפא הסיע, ביחד עם סטריידר, אפולו ומריה. מריה ישבה לצד האלפא במושב הקדמי, ואני הייתי תקועה בין אפולו וסטריידר, למורת רוחי. התעלמתי מהם לחלוטין כל הנסיעה אפילו שניסו להתחיל שיחה פה ושם, והשתדלת שרגליי לא יגעו בשלהם, ושבכלל נשאר מנותקים זה מזה.
לאחר מכן, פרד החנה ביחד עם כל האחרים בחנייה גדולה ברחוב ההראשי והעמוס של העיר. יצאנו מהמכונית והצטרפנו לאחרים. המסעדה הייתה במרחק של כמה בלוקים מהחנייה, ולכן נאלצנו ללכת ברגל למשך כמה זמן. קורה הלכה לצד אלברט, השניים מדברים ביניהם; גרג וסאלי החזיקו ידיים, מודיעים לעולם על כך שהם ביחד, ופטפטו באושר עילאי שגרם לליבי להתכווץ בקנאה; ברום ומייגן הלכו צמודים זה לזו, לא מדברים, אלא רק נהנים זה מנוכחותה של זו; רייצ׳ל הייתה דבוקה לסטריידר, ולתדהמתי הוא לא בדיוק גרם לה ללכת, ואפילו צחק ופטפט איתה. היא כמובן הייתה מאושרת, ונצמדה אליו, לוקחת את ידו בשלה, עיניי הקריסטל שלה שולחות לי מבט מעט מרושע ומסופק, בזמן שהוא כרך יד אחת סביבה. ידיי שלי נקמצו לאגרופים כשידעתי מה הוא מנסה לעשות – וכמוהו גם אפולו, שנראה לפתע מאוד מעוניין בסאמנת׳ה, שנצמדה אליו והשליכה עצמה עליו. הוא, שלא כמו תמיד, פלרטט איתה ללא סוף.
והכי גרוע היה פרד, שהלך לצד מריה, וזו הסתכלה עליו במבטים כמהים, בזמן שהוא דיבר איתה בשקט, באינטימיות, ואפשר היה לראות את עורה סומר.
עיניי נפערו לרווחה, והרגשתי כאילו מישהו שילח חץ לליבי, והוא נשבר לרסיסים. נעצרתי במקומי, קופאת, רואה איך כולם עוברים אותי – החבורה, העוברים ושבים האחרים ברחוב, בזמן שמכוניות נוסעות להן. דמעות עלו לעיניי כשהבנתי שהם רוצים לנקום בי על ליל אמש. ועל מה? על שאמרתי מה שחשבתי?
התחלתי לרעוד והכרחתי את עצמי ללכת צעד אחר צעד, רגל אחר רגל, לאט-לאט להתקדם, אבל זה היה קשה. אחרי עוד כמה צעדים קפאתי שוב, לא מסוגלת לזוז כשכל מה שרציתי היה להתקפל לכדי כדור ולבכות בפינה חשוכה.
בכל פעם שרציתי מישהו או משהו, עשיתי דבר שגרם לו להתרחק.
בכל פעם זו הייתה אשמתי.
כמו עכשיו.
כמו עם ברוק.
אנג׳לה!!! טמפסט צרחה לפתע בראשי, וכשסובבתי את ראשי הצידה, ראיתי איך מכונית מגיעה במהירות היסטרית לכיווני. הייתי על הכביש. והמכונית הייתה שנייה מלהתנגש בי.
מאית שנייה לפני שהיא התנגשה, שמעתי את טמפסט צורחת לי, תני לי לצאת החוצה ולעזור לך – לנו!
ובמצבי הנוכחי לא יכולתי להתנגד. אז עצמתי את עיניי, חיכיתי לפגיעה, ונתתי לשליטה שלי בגוף להיעלם, נותנת את עצמי לטמפסט, כי מה כבר היה לי להפסיד?
איבדתי בחורים טובים. איבדתי אנשי רבים. אין לי באמת חברים. זה כבר לא משנה מה יקרה לי. בין אך המכונית תפגע בי ובין אם טמפסט תגרום לה שלא.
מבין עפעפיי העצומות ראיתי אור חזק כל כך עד שסינוור אותי אפילו שעצמתי עיניים. הכל סביבי רעד, עד שלפתע… לא. רוח חזקה נשבה, וקלטתי שאני באוויר. הרגשתי לפתע את גופי מתנמך – מעולם לא חשתי דבר שכזה, כאילו מוחצים אותי. הרגשתי איך החזה הגדול שלי מתקין, כאילו לבשתי חזייה מוחצת במיוחד, ואיך הירכיים שלי גם כן מרזות דרך הכוח הבלתי מוסבר הזה שפעל על הגוף שלי. הרגשתי את שיערי מתארך עד שהגיע לי למותניים פחות או יותר, וכשפקחתי את עיניי, ראיתי לתדהמתי שאני מרחפת מעל העיר, ושהיא כולה נשרכת מתחתי, קטנה כל כך עד שהבנתי שאני במרחק כביר באוויר. אבל כשבאתי לצרוח, קלטתי שהפה שלי לא זז. כשניסיתי להזיז את גופי, הרגשתי שאני לא מסוגלת. כשניסיתי לומר משהו, לא יכולתי. מה קורה כאן?! שאלתי במחשבותיי.
״החלפנו מקום,״ טמפסט ענתה דרך גופי – שעכשיו הבנתי היה הגוף האמיתי שלה, הצורה האמיתית שלה. ״את עכשיו בצורת נשמה, או רוח, בתוך הראש לי, ואני בחדר הבקרה, שולטת על הגוף.״
איך? תבעתי לדעת. ולמה לעזאזל אני לא יכולה לצאת מפה?!
״כשנתת לי שליטה, העברת את הגוף שלי גם כן,״ טמפסט אמרה בסיפוק. ״עכשיו תני להינות מרגע החופש הראשון והאחרון שלי, אנג׳לה. ובבקשה תני לי להחטיף לאנשים האלה שמסתכלים עלינו שם למטה.״
מי מסתכל עלינו? שאלתי באי הבנה. אני לא מבינה מה קורה! פאניקה החלה לתפוס פיקוד אצלי.
״חברייך, אנשים רנדומליים,״ טמפסט אמרה החוסר איכפתיות. ״ואנחנו כרגע באוויר, בעזרת הכנפיים שלי. הנה, תראי,״ היא סובבה את ראשה ודרך העיניים שלה – שלנו! – ראיתי זוג כנפיים כבירות פורצות משכמותיי בכאב חד. הן היו הדבר הכי אלוהי והכי יפה שראיתי מימיי; גדולות, שמימיות, מלאות בנוצות לבנות-שקופות שנראו כל כך רכות ועם זאת מאיימות. ״קוראמם להן ׳כנפי הסערה׳ או ׳כנפי הכאוס׳ והן שלנו,״ אמרה טמפסט כאילו היא משוויצה בצעצוע מגניב.
לא יכולתי לחשוב כלל. מראה הכנפיים היה אדיר מידי, הסיטואציה סוראליסטית, ואז הבנתי למה טמפסט התכוונה שמחניק כאן בפנים. אומנם נשמתי, אבל הייתי ללא גוף, רק הנשמה שלי בתוך הראש, בתור נפש, והיה לי קשה לנשום. קלסטרופוביה הייתה כאן, ואפילו שראיתי הכל דרך העיניים של טמפסט.
״עכשיו כל שאת צריכה לעשות זה לשבת בשקט ולצפות בהצגה,״ טמפסט אמרה והרגשתי שהיא מחייכת – אנחנו חייכות. ״הכיני את הפופקורן, חברה. זה הולך להיות מלא באקשן.״
ואז, לפני שהספקתי להסדיר את נשימתי, צרחתי בתוך ראשה כשהיא צללה באוויר, הכנפיים מופנות לאחור בשביל לאפשר תנופה מהירה יותר אל הקרקע, ואני רציתי לעצום עיניים אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי.
ואז ראיתי את כל החבורה מקובצת על המדרכה עם אלפי אנשים אחרים שצפו בי בפיות פעורים, ובבת אחת טמפסט נחתה על אחת מהמכוניות הרבות שעצרו, הורסת את גג האוטו באמצעות התנופה. רגליה נחו על הגג והיא נעמדה זקוף, בוחנת את כל החבורה בעיניים מצומצמות. ואז היא חייכה, חושבת לעברי, ׳והנה אנחנו מתחילים,׳ ולפני שמישהו הספיג לומר משהו, היא סובבה להם את הגב והחלה לרוץ במהירות מטורפת, הכנפיים משמשות כמכונת תנופה עוצמתית, בזמן שהיא קופצת מגג מכונית אחת לאחרת. מישהו מאחור צרח, ושמעתי את פרד נותן פקודה, ״אחריה!״
טמפסט צחקה צחוק מתגלגל ומלא בשעשוע ולגלוג, אפילו עם ניצוץ של חדווה, ריגוש, אדרנלין ושיגעון. הצוק היה כל כך מוזר עד שלא ניסיתי אפילו לפענחו.
טמפסט את הורסת את המכוניות! התלהמתי כשראיתי את המכוניות מאחורי נהרסות אחת אחת.
לא איכפת לי, אנג׳, היא צחקה במחשבותיה. זה כל כך אדיר! מעולם לא ידעתי שלהיות חופשייה זה כל כך כיף!
לפתע חלפנו על פני חלון ראווה של אחת החנויות, ובחטף ראיתי איך נראיתי – איך טמפסט נראתה. התנשפתי בתוך ראשה של טמפסט כשראיתי את האישה הכי יפה בעולם, בערך. שיער ארוך בצבע בלונד כהה, שהיה חלק וגלי ונעים כל כך למראה; זוג עיניים תכולות סוערות, פי מיליון יותר יפות מהחומות בהירות הפשוטות שלי. גופה היה נמוך משלי, חזהה קטן יותר, ירכיה גם כן, וכל גופה היה רזה ומחוטב, כמו של דוגמנית. הבגדים שהיו עלי ישבו עליה ברישול ובריפוף, הג׳ינס כמעט נופל לה מהמותניים הצרות וחולצת הטריקו חושפת את החזייה הגדולה מידי.
המראה נצרב בראשי בזמן שהיא המדיכה לקפץ ממכונית למכונית, עד שהגענו לקצה העיר. לא הרגשתי כמה מהר טסנו, ועכשיו פתאום היינו חזרה על האדמה, כשטמפסט מריצה אותנו לתוך יער. מאחורינו היו נהמות, וכשטמפסט סובבה את ראשה, היא חייכה חיוך משוגע. כי כמה זאבים בצורתם הזאבית רדפו אחרינו, בנוסף לאפולו שרץ לצידם עם אש בידיו כמו מנועים מחוממים וטבעיים.
הגענו לקרחת יער גדולה ושם טמפסט נעמדה באמצע, בזמן שכולם התפרשו סביבנו במעגל גדול, כולאים אותנו. טמפסט לא הייתה כלל מוטרדת, ואפילו באופן נועז פשטה את בגדינו. ״ככה יותר טוב,״ היא גחכה כשראינושהבנים בולעים אותנו במבטים – אפילו ברום, שהיה בערך נשוי למייגן.
מעולם לא קיבלתי כזאת תגובה ברורה מבנים, אבל טמפסט התנהגה כאילו היא רגילה לזה – ובטח היא הייתה, עםמראה דוגמנית העל שלה.
״שלומלום לכל האנשים החמדמדים!״ טמפסט אמרה בחיוך רחב וצחוק מתגלגל, אופיה במטורף בא לידי ביטוי הרבה יותר מאשר שהיא הייתה בראשי. ״תנו להציג את עצמי – אני טמפסט, הרוח של הכאוס. נעים להכיר – או שלא!״ חיוכה כמעט קרע את פניה לשניים. ״חהחהחהחה!״ היא צחקה במופרזות, ראשה נופל לאחור מרוב היסטריה וידה מחזיקה את בטנה.
בפרץ של אור כל הזאבים השתנו חזרה לצורתם האנושית. היינו בדיוק מול פרד, מכולם, שלבש את בגדיו. על אצבעותיו – ושל כל האחרים – היו טבעות, וזכרתי שלמדתי בעבר שהטבעות אלו, אשר היו נדירות, כשזאבים משתנים חזרה לצורה נורמאלית הבגדים שלהם נשארים עליהם במקום שיהיו עירומים.
״טמפסט, תחזירי לאנג׳לה את הגוף,״ אפולו אמר בקול מזהיר, האש עדיין מרצדת סביבו, פיירו מודגש בעיניו שנהפכו כחולות.
טמפסט הטתה את ראשה הצידה כאילו מבולבלת. ״אבל למה?״ היא שאלה בקול ילדותי לפתע. ״אנג׳לה נתנה לי את האוקיי לקחת פיקוד – אילו לא הייתי מעיפה את שתינו לשמיים המכונית הייתה מתנגשת בנו – והכל באשמתכם!״ היא פלטה נחרת צחוק מהדהדת, גופה העירום רועד מרוב צחוק. היתרון בשיערה הארוך של טמפסט הוא שהוא כיסה את גופה בכל המקומות שצריך – בחזה ובאיבר מינה, כך שלא ראו יותר ממה שצריך.
״אנחנו לא עשינו כלום,״ סטריידר שילב את ידיו בהפגנתיות, רייצ׳ל צמודה אליו כמו עלוקה. ״היא זאת שלא דיברה איתנו והתנהגה כמו ילדה קטנה ומעוצבנת.״
חיוכה של טמפסט נמחק בבת אחת ושעשועה התחלף ברוגז. ״אל תקרא לרוזאנג׳לה ככה,״ היא אמרה בקול נמוך פי מאה ממה שהיה קודם. ״היא לא סתם ילדה. היא הבן-אדם הכי אמיתי שהכרתי בחיי, אז שלא תעז להמר עת פיך עליה.״
כולם נדרכו, כמוכנים לתקיפה. ״רוזאנג׳לה?״ שאל פרד, עיניו האדומות נפערות קלות בשבריר של הלם. ״זהו שמה המלא?״
״ואתם עוד קוראים לעצמכם חברים שלה, או רבים על ה׳זכות לזכות בה׳,״ היא אמרה בלגלוג. ״אתם לא יודעים עליה כמעט כלום. אתם כל כך מטומטמים.״ היא שלחה להם מבטים יורי-גיצים. ואז היא חייכה שוב – הפעם חיוך מלא באתגר. ״בוא נראה מי מכך יצליח לעצור בעדי עכשיו שעיצבנתם אותי.״
לפני שמישהו מהם הספיק לעשות משהו יותר מאשר להתנשף, טמפסט קפלה את ברכיה וקפצה לאוויר, כנפיה נפרשות אל על.
פרק ארבעים
טמפסט לא חכתה שמישהו מהם יקלוט מה קורה. היא פשוט תקפה.
בנחיתה חזקה על הקרקע ומשיכת הכנפיים לאחור, היא החלה להרעיד את האדמה. הרגשתי את הכוח זורם בעורקים שלה, את תחושת השמימיות כשהיא גרמה לסילון של רוח להשלח אל עבר אפולו.
אפולו בבת אחת חסם את הסילון בעזרת אש, אבל טמפסט לא הפסיקה ושלחה אליו משב רוח אחד אחרי השני, ללא הפסקה, ללא רחמים. אפולו פלט קללה בזמן שמישהו מאחורינו – גרג! – החל להתקרב אלינו בצעדים בטוחים ואגרוף מוכן. זין! פלטתי במחשבותיי בעצבים.
אבל טמפסט לא הייתה מוטרדת. היא פשוט הסתובבה, שלחה סדק באדמה לעברו, וגרמה לו לעוף כמה מטרים טובים אחורה. כל שאר האנשים יצאו מההלם, ולפני שהספקתי לחשוב משהו בכלל, טמפסט הייתה במצב קרבי לחלוטין, יורה סילוני אוויר ושולחת רעידות אדמה. סופה החלה לגעוש בשמיים, ברקים מבצבצים לאור שמחתה המטורפת של טמפסט מהמצב.
כמובן, לא היה לה כלל איכפת שהיא נלחמה עירומה, ללא הגנה. היא הייתה עד-כדי-כך בטוחה ביכולות הקוסמיות-רוחניות שלה, מסתבר.
“עוד!” היא צווחה בחדווה כשאפולו שלח סילון אש לעברנו פעם נוספת והיא בטלה אותו באמצעות תנועה זריזה של ידיה. “תנו לי עוד!”
“היא משוגעת!” צעקה קורה. “אין טעם להלחם בה!”
“אבל חייבים להחזיר את אנג’לה!” סאמנת’ה אמרה ואז פלטה קללה כשטמפסט תפסה אותה ללא הגנה והעיפה אותה הרחק.
אבל לפני שטמפסט הספיקה לעשות משהו נוסף, פרץ של אור ואש יצא מאפולו, ותוך רגעים ספורים, במקומו של אפולו חום-השיער-והעיניים עמד בחור בעל מבנה-גוף זהה לאפולו, אם כי קצת פחות שרירי ויותר גבוה, עם שיער בלונדיני קוצני ועיניים כחולות כהות ומעורפלות.
טמפסט חייכה חיוך רחב וסוער. “פיירו.” היא אמרה בסיפוק.
כולם שתקו, פונים להסתכל על אפולו – פיירו, עכשיו – בתדהמה מהולה באימה. “טמפסט.” פיירו הנהן לעברה בהבעה רצינית, אך עיניו נצצו בזיק עוין.
בבת אחת השניים החלו להקיף זה את זו. “במה זכיתי לעונג?” טמפסט שאלה בקולה המזלזל, מסתכלת עליו בהבעה חדה.
“אני יכול להגיד את אותו הדבר לך, טמפסט,” פיירו חייך חיוך זדוני לפתע. “חשבתי שלרוזאנג’לה יש שליטה עלייך. מסתבר שטעיתי.”
“אנג’ נתנה לי את השליטה הזאת, פיירוקינזיס,” טמפסט ירתה לעברו. “ואני לא יכולה להאשים אותה, לא אחרי שהבעלים שלך וחבריו התנהגו אליה.”
“אוי נו באמת,” פיירו גלגל את עיניו. “הילדה בסך הכל רוצה קצת צומי. אם היא לא יודעת מה לעשות בסיטואציה שהיא נמצאת, היא לא הייתה צריכה להכנס אליה מלכתחילה, טמפי.”
טמפסט צמצמה את עיניה, קופאת במקומה. “מאיפה שמעת את הכינוי הזה?” היא נהמה, איום בכל מילה.
חיוכו של פיירו הפך מרושע. “אני ואלטון מכירים כבר הרבה זמן.”
ניצוץ של זעם אמיתי וכאוב פרץ בטמפסט ולפני שהספקתי לומר לה משהו – כמו לא לעשות את מה שהיא עמדה לעשות! – הכל החל לרעוד.
רעמים נשמעים בקולי קולות בשמיים. ברקים נראו בבירור. בזמן רעידת האדמה, העננים בשמיים החלו להתערפל, להתערבל, יוצרים טורנדו. “תפסו מחסה!” שמעתי את אלברט קורא אי שם, ואת פרד מגבה אותו…
והכל בגלל טמפסט.
טמפסט, לא! חשבתי בכל הכוח. אל תתני לו להשפיע עלייך ככה!
“שקט, רוזאנג’לה!” טמפסט התפרצה. “אל תגידי לי מה לעשות!”
הכל פרכס ואני מצאתי את עצמי מנסה להחזיר שליטה על הגוף. לא יכולתי לתת לטמפסט להמשיך להתנהל ככה, להשתמש בגוף שלי – שלנו – למען מטרות הרסניות. בכל הכוח שיכולתי לגייס, דחפתי בקיר הבדיוני שמנע ממני להגיע ל”חדר הבקרה” של הגוף. אבל לא הצלחתי לעשות דבר.
עצמתי את עיניי הרוחניות, לא יכולה להסתכל יותר, והתחרטתי על כל מה שעשיתי בעשרים-וארבע השעות האחרונות. החל מלריב עם אפולו, סטריידר ופרד, ועד לרגע בו קנאתי בהם כשהם היו עם בנות אחרות.
באותו הרגע הרגשתי אשמה שאני קיימת בכלל. כל דבר שעשיתי היה גרוע. אסור היה לי להתעצבן כי זה הוביל לתגובות מטומטמות מצידי או תופעות-טבע כאוטיות. לא יכולתי לעשות דבר מלבד לפשל.
ונמאס היה לי לפשל.
חוסר-האונים שחשתי באותו הרגע היה הגדול מחשתי מעולם. חוסר השליטה הזה על המעשים שלי, כשרוח אחרת מניעה אותו, משנה את צורתו, מתקיפה בעזרתו את האנשים החשובים לי… זה היה נורא ואיום. הבנתי איך טמפסט מרגישה יום-יום כשהיא נמצאת בתוכי, לא יכולה לצאת. הרגשתי איך זה להיות בתור כלוב מבלי שום מפתח החוצה.
ולפתע הרגשתי משהו מפלח את הגוף של טמפסט. שתינו ביחד התנשפנו, כל הכוח עוזב אותנו בבת אחת, ומבלי יכולת של אף אחת מאיתנו לשלוט בגוף נפלנו על האדמה עם הפנים אליה. בקושי רב הצלחנו לסובב את הראש לאחור, וראיתי בטשטוש שלושה אנשים מגיחים אל תוך קרחת היער. גשם החל לטפטף, ואני הרגשתי כל טיפה וטיפה בגוף העירום של טמפסט.
טמפסט הכריחה עצמה להיעמד שוב על רגליה, אבל זה היה קשה, כיוון שהגוף שלנו הרגיש כאילו הוא ספג איזו מכה חשמלית. לא יכולתי לראות בבירור את האנשים שהתקרבו אלינו, האנשים הלא מוכרים, ולפתע, אחד מהשלושה הצמיד את אצבעו למרכז מצחי.
הטבע נדם. הגשם שקט. הכל הופסק, כאילו כולם מצפים למשהו שיקרה מהמגע. בבת אחת טמפסט החלה לצרוח, ואני צרחתי יחד איתה, בזמן שהרגשתי את בפאניקה מזדחלת אל תוכי. כי הגוף שלנו החל להתעוות שוב; החזה גדל פתאום, וגם הבטן והירכיים. הגוף נמתח כלפי מעלה, מתגבהה. השיער התקצר, ואפילו העיניים עקצצו מעט. ותוך כמה רגעים זה נגמר, והייתי שוב אני, עם שליטה מלאה בגופי.
הייתי שוב אנג’לה וויין. וגופי שלי היה עירום אל מול כולם.
לפני שהספקתי לעשות משהו, ראיתי בטשטוש את האדם שנגע במצחי הולך ממני בדיוק לפני שאפיסת הכוחות תפסה פיקוד והתעלפתי לתוך זרועות חמות ושריריות.
*
התעוררתי במרפאה שבקולג’ בפעם המי-יודע-כמה בחודש האחרון, רק שהפעם לא הייתי לבד.
לצד המיטה שלי ישבו פרד ואפולו, ואיתם עוד שלושה בחורים אחרים שלא הכרתי.מבטי נדד מהראשון מביניהם, שהיה בחור בערך בגילי, אם לא גדול ממני בקצת כמו סטריידר, בעל שיער בלונדיני קצוץ, זוג עיניים בצבע כחול-אפור יפה, והוא היה איש-זאב. אפשר היה לראות זאת רק לפי ההילה הזאבית היפה הזאת שאפפה כל איש-זאב בעולם. בנוסף לכך, הוא היה שרירי, אבל להפתעתי לא גבוה במיוחד. הנחתי, למעשה, שהוא בגובה שלי. יתר על כן, הוא גם לא נראה מאיים או אגרסיבי כמו זאבים רגילים. הוא הזכיר לי בעדינות שלו יותר את… מריה.
ידעתי בזיק של אינטואיציה שהוא זאב-מרפא, כמו מריה.
הבחור שישב לידו היה חתיך יחסית לבן-אדם – בסגנון של אפולו – עם שיער שחור מתולתל קלות וזוג עיניים כל כך תכולות עד שהיו כמעט לבנות –
הוא הזכיר לי את ההוא מהנשף, רק שהשניים לא נראו כלל אותו הדבר. שניהם היו יפי-תואר, בזה לא היה ספק, בייחוד כשהבחור הזה שישב מולי היה שרירי וגבוה כמו ההוא מהנשף, אבל היופי שלהם היה אחר זה מזה. רק העיניים… העיניים הסגירו את היותם קרובי-משפחה לפחות. כי עיניים כאלה לא רואים בכל יום.
והבחור שישב ליד תכול-העיניים היה… הבחור הכי יפה, הכי סקסי, הכי לוהט, הכי מושלם שראיתי מימיי. אם חשבתי שסטריידר עוצר נשימה ,אז חייתי בהזייה. אם חשבתי שפרד נראה מעלף, אז טעיתי בגדול. שלא לדבר על אפולו, שלא השתווה בכלל לבחור הזה.
הבחור היה סמל-סקס מהלך על שתיים. יותר יפה מכל זאב שאי פעם ראיתי, יותר חתיך מכל אחד אחר – והוא היה בן-אדם, לפחות לפי מה שאני ראיתי.
היו לו שרירים שבטח גרמו להרבה בנות לחלום עליהם חלומות רטובים בלילה. היה לו שיער פרוע בצבע חום-בלונדיני-זהוב, שנראה כל כך טבעי וכל כך סקסי עד שבטח גרם לבנות לרייר עליו – ולא תיאורתית. והעיניים שלו…
הן היו עיניים זהובות. חומות-בהירות. מזכירות לי את עיניי שלי.
מי לעזאזל שלושת הבחורים האלה?
“אנג’לה,” פרד אמר בשקט, גורם לי להפנות מבט אליו. עם כמה שהבחור זהוב-העיניים היה חתיך ומהמם יותר מכל אחד אחר שראיתי, לו אליו חשתי משיכה אינסופית, שלא לדבר שלא חשתי כזה רעד וכמיהה כשהסתכלתי לו בעיניים, כמו שהסתכלתי בעיניו האדומות של פרד. “איך את מרגישה?”
הנהנתי, להראות שאני בסדר – ובאמת הייתי, משום מה. אפולו ראה את הבלבול על פניי, כנראה, מפני שנאנח ואמר, “בסטיאן גרייסון כאן ריפא אותך, לכן את מרגישה טוב.”
“בסטיאן?” פניתי להסתכל על הזאב עם העיניים הכחולות-אפורות, שהשיב לי בחצי חיוך ידידותי.
“תכירי,” פרד אמר בקול מעט צרוד. “את ריאן אינגלנד, מאגנוס אודין ובסטיאן גרייסון, אנג’לה. אינגלנד, אודין, גרייסון – תכירו את אנג’לה וויין.”
“הו, אנחנו מכירים,” אמר מאגנוס זהוב-העיניים, מביט בי בהבעה אניגמטית שגרמה לי לבלבול. “אבל בכל זאת, בשביל להיות רשמיים, אני מאגנוס קאמדן אוזוויי אודין, מחזיק ברוח של החשמל, ואדים.” הוא חייך חיוך מיסתורי שרק הפך אותו ליפה עוד יותר באופן כמעט ואלוהי – אם הדבר היה בכלל אפשרי.
“אני ריאן אינגלנד, נצר לשושלת אינגלנד העתיקה, והמחזיק השלישי ברוח של הזמן, אלטון,” ריאן הציג את עצמו בהנדת ראש רצינית, וברגע שאמר את שמו של אלטון, שמעתי את טמפסט לראשונה מאז ההתעוררות בתוכי ממלמלת קללה.
“ואני בסטיאן גרייסון, איש-זאב מרפא,” בסטיאן חייך אלי את חיוכו הידידותי, שעכשיו ראיתי שהיה גם עדין ונוגה. זה גרם לו להיראות מעט… שמימי.
תדהמה התפשטה בגופי ועיניי נפערו לרווחה, נכלאות על אלו של פרד. “למה הם כאן?” מצאתי את עצמי פולטת בקול שלא גבר על לחישה.
אך לפני שפרד הספיק לומר דבר, מאגנוס ענה לי. “אנחנו כאן בשביל לבקר את פרדי, וגם בשביל להסביר לך, רוזאנג’לה מארטינלי וויין, כמה דברים שאנחנו חושבים שכדאי שתדעי.”
ראשי התפרץ לכיוונו בבת אחת. “איך את יודע את שמי המלא?” שאלתי, קולי רועד, מקרבת את שמיכתי אלי כמנסה להגן על עצמי מפניהם.
חיוכו של מאגנוס דעך קלות, ורגש בלתי מוסבר חלף בעיניו. “אני יודע הכל עלייך, רוזה,” הוא אמר לי בקול שקט, גורם לי לצמרמורת בלתי נשלטת לשמע הכינוי הישן שלי.
“מי אתה?” שאלתי, לא טורחת אפילו להסתיר את הפאניקה שהשתלטה על כל תא בגופי.
הוא חייך הפעם, וחיוכו היה מעט עצוב. “אני אחיך הגדול, רוזה.”
פרק ארבעים-ואחת
הבטתי במאגנוס קאמדן אוזוויי אודין ולא ידעתי אם לצחוק לו בפרצוף, לבכות בהיסטריה, או לצעוק בתדהמה.
רעד חלף בגופי כשהבחור האלוהי שמולי נאנח. הוא נראה כאילו היה מעדיף לא לומר דבר, או לא להיות כאן בכלל. אבל ראיתי את ריאן אינגלנד שולח לו מבט רב-משמעות, ואני חשתי בצמרמורת חולפת בגופי, מרגישה שמשהו עומד להתרחש. משהו… מוזר.
“אני חושב שזה זמן לספר לך דברים שאת צריכה לדעת,” אמר ריאן, מסתכל בשעונו, שנראה עתיק, כמו מלפני שמונים שנה, אם לא יותר. לא הייתי בטוחה שהוא לא חי בדיוק את כמות הזמן הזאת. “רק לפני כן אני צריך לדבר איתכם, פרד, אפולו. בסדר אם נצא לכמה דקות?”
אפולו ופרד הנהנו ברצינות, והם נעמדו. מאגנוס החטיף מבט נוסף לעברי לפני שהוא גם כן נעמד, פוקד על בסטיאן לשמור עלי, ויצא מהמרפאה ביחד עם שלושת האחרים.
כשדלת המרפאה נסגרה אחריהם, פניתי להסתכל על בסטיאן, מרגיש את שיערי, שהיה קלוע לצמה הדוקה, חובט בכתפי קלות. “אז אתה מרפא.” פתחתי בשיחה, לא מסוגלת לסבול את השקט.
הוא נראה משומם. “לא ידעתי שאפשר לגלות זאת רק על פי ראות.” הוא אמר בקול גבוה יחסית לבן, אבל לא פחות גברי.
משכתי בכתפיי. “אתה מזכיר לי את מריה, המרפאת העוזרת של פרד. העדינות יוצאת ממך בגלים.”
סומק מתוק עלה על לחייו. “אני, אה, תודה?” הוא הביט בי בהיסוס.
הנהנתי באישור. “בבקשה.”
“אז, אה… את הרוח של הכאוס.” הוא ציין, מעסה את עורפו במחווה של אי-נוחות או מבוכה.
הוא היה ממש מקסים, הערתי לעצמי, ומצאתי את עצמי מחייכת לעברו. “כן, אני הרוח של הכאוס,” אמרתי. “או ליתר דיוק, אני המחזיקה של רוח הכאוס. טמפסט.”
בסטיאן הנהן. “אני יודע. רָיי ומאג דיברו עלייך,” הוא ציין, משפיל מבט. “אפולו עדכן אותם שהרוח שלך… התעוררה.” הוא התכווץ, משום מה.
“לא ידעתי שהם בקשר ישיר עם אפולו,” אמרתי בהפתעה. “הוא אמר לי שהוא לא בדיוק סובל אותם.”
הוא משך בכתפיו, עדיין עיניו הכחולות-אפורות נטועות ברצפה. “מבחינה אישיותית הם לא מחוברים,” הוא מלמל. “אבל אני לא חושבת שהוא ‘לא סובל אותם’. יותר לכיוון הלא מחבב אותם במיוחד, אבל הם נאלצים לעבוד ביחד לפעמים, אז אין לו ממש ברירה – “
בדיוק באותו הרגע הארבעה נכנסו חזרה למרפאה. הבעותיהם של אפולו, מאגנוס וריאן היו קודרות וחמורות, ופניו של פרד היו חתומות, אפילו שעיניו זהרו באדום, שהדגיש את הזאב שחי בתוכו. כלומר שהוא חש ברגש חזק כלשהו.
מבטי, עם זאת, לא הצליח לנדוד ממאגנוס. הוא אמר שהוא אח שלי, ועדיין לא התגברתי על התדהמה. איך בדיוק מישהו כל כך חתיך כמוהו יכול להיות אח שלי? שלא לדבר על כך שהוא… חלק מהמשפחה שלי? איך לעזאזל?
הם התיישבו סביב המיטה שלי פעם נוספת, ומאגנוס פנה להביט בי, אבל לפני שמישהו מהם הספיק לשאול משהו, הייתי חייבת לדעת דבר אחד לפני כן. “איך החזרתם לי את השליטה בגוף?”
“אני עשיתי זאת,” בסטיאן ענה לי. “טכניקה של מרפאים.”
הנהנתי בהבנה, וחזרתי להביט במאגנוס. “עכשיו תפתיעו אותי.” התכווצתי קלות. תהיתי מה יש להם לספר לי שאני לא יודעת.
ריאן ומאגנוס החליפו מבטים עם אפולו ופרד, אשר הנהן בנוקשות, כאילו הוא לא רוצה שהם יספרו לי את מה שהם עמדו לספר. ריאן לקח נשימה עמוקה, עצם את עיניו הבהירות, ונאנח. “הכל התחיל בשנת 1782, כשתינוקת בשם רוזאנג’לה מארטינלי וויין נולדה.”
מצמצתי פעם אחת. מצמצתי פעם שנייה. פעם שלישית ו… הרגשתי איך הדם נוזל מפני. ידיי לפתו את השמיכה שכסתה אותי, ושפתיי התכווצו בזמן שעיניי נפערו לרווחה בתדהמה מהולה ב… פחד. אבל סתמתי את פי, בלעתי את ההלם, והכרחתי את עצמי להמשיך ולהקשיב לו.
“לוצ’יה מארטינלי הייתה איטלקייה צעירה, ידועה בהיותה בת-איכרים פשוטה,” ריאן אמר בשקט, עיניו עדיין עצומות. “היא חייה בונציה של המאה ה-18 בעוני רב, עובדת בכמה עבודות בו זמנית, שאחת מהן הייתה לא פחות מאשר, מה שנקרא היום, ‘מועדון חשפנות’.”
ריאן פקח את עיניו והביט בי בהבעה מרוכזת ועצובה. “באותה תקופה, האלפא הראשון של המילניום עבר בין עיר לעיר במסעותיו לחבוק-עולם, בזמן שקאזימיר, האלפא הנוכחי באותה תקופה, מילא את תפקידו. כריסטופר, כמו קאזימיר, לקח לו מאהבות בנות-תמותה מפעם לפעם, כי אין כמעט בכלל נקבות בנות-אלמוות שיוכלו לחיות איתם למשך שנים. יתר על כן, התחילו אפילו שמועות שלאלפא לא יכולות להיות מיועדות, בנות-תמותה או לא. אך זה התברר כשמועת כזב ברגע שרגלו של כריסטופר נחתה בונציה, איטליה.”
הוא חייך חיוך מעט עצוב. “לוצ’יה עבדה באחד מהפונדקים בריקוד החושפני, ולשם חברו הטוב ביותר של כריסטופר לאותה תקופה, אָשֵר, לקח אותו לילה אחד בשביל להתפרע. ברגע שעיניו של כריסטופר נחו על הרקדנית האיטלקייה, הוא הרגיש שכל עולמו השתנה. פתאום הכל נראה בוהק יותר, הכל נראה טוב יותר, והוא לא יכול היה להזיז את עיניו ממנה. לוצ’יה מארטינלי, בת-האדם פשוטת-העם, הייתה המיועדת של האלפא הראשון של המילניום, כריסטופר וויין.”
פי נפער לרווחה בהלם, עיניי כמעט יצאו מחוריהן מרוב שהיו פעורות, וראיתי שהאנשים סביב מיטתי חוו את אותה תופעה. סנטרו של אפולו צנח לרצפה בזמן שעיניו של פרד נראו אדומות יותר וגדולות יותר. מאגנוס נאנח, בסטיאן נראה מופתע גם כן מהמידע, ואני לא ידעתי מה לעשות, איך להגיב, או האם אני צריכה בכלל להגיב.
“אני יודע שזה הרבה לעכל,” ריאן התכווץ. “אבל יש עוד דברים שאת צריכה לשמוע. אז בבקשה תני להמשיך.”
נשכתי את שפתי התחתונה והנהנתי חלושות. הוא לקח נשימה עמוקה, והביט אל מחוץ לחלון כשפתח את פיו ואמר, “לוצ’יה התאהבה בכריסטופר ממבט ראשון, וכריסטופר, אחרי לילה אחד בונציה, הפך את לוצ’יה לשלו, עם הזיקה והכל. אבל הוא לא יכול היה לסכן את מעמדו הגבוה, ונאלץ לבקש ממנה להסתיר את מערכת היחסים שלהם. לוצ’יה לא הייתה מרוצה כל כך מזה, אבל הסכימה – כי היא אהבה אותו יותר מכל דבר אחר.
“שנתיים לאחר ההזדווגות שלהם, פרצה המלחמה הגדולה שמיליוני אנשים נספו בה, ערים ומדינות הוחרבו, והכל היה כמעט על קצה האפוקליפסה. לוצ’יה נכנסה להיריון בדיוק בתקופה הזאת, וילדה אותך, רוזאנג’לה מארטינלי וויין, המחזיקה ברוח של הכאוס, טמפסט. אף אחד לא ידע על רוחות אז – מלבד מחזיקי הרוחות עצמם, כמובן, ולכן אף אחד לא ידע שהילדה הראשונה בעולם ובהיסטוריה להיוולד לאיש-זאב ובת-אדם הייתה בעצם אחת הרוחות הכי חזקות שישנן.
“לפני שאני ומאגנוס ידענו על קיומך – אף אחד מלבד לוצ’יה מארטינלי לא ידע מיהו אביך, אשר נטש את לוצ’יה לאחר שנכנסה להריון ונעלם – את גדלת בתקופה ההיא וזרעת הרס בעולם, בין אם בכוונה ובין אם לא. את גדלת להיות מפלצת אימתנית שאנשים פחדו ממנה. וכשמאגנוס מצא אותי, לאחר שכבר קפאתי בזמן לאלמותיות שלי, הוא סיפר לי שצריך למנוע את מה שאירע כשאת חיית בתקופה ההיא. אז אני קפצתי בזמן לשנת 1783, כשהייתה רק בת שנה, ורדפתי אחרי לוצ’יה, שאז נראתה כמו הצרות שלי מרוב יגון שכריסטופר עזב אותה, ולקחתי אותך ממנה והבאתי אותך לשנת 1993, בה שמתי אותך בבית היתומים.”
הוא לקח עוד נשימה עמוקה, לא נותן לי את האפשרות בכלל לשאול שאלות כשדיבר שוב. “כריסטופר סיפר לנו הכל, ולכן ידענו עלייך ועל כל זה. כריסטופר הוא גם אביו של מאגנוס, ולכן הקשר ביניכם. השניים אומנם לא ביחסים מדהימים – “ מבט זועף מצד מאגנוס לעברו ” – אבל הכרחנו אותו לספר לנו אז על לוצ’יה ועלייך בתמורה לכך שמאגנוס יפסיק לנסות וליצור איתו קשר. כי לאחר שכריסטופר שמע על מותה של לוצ’יה שנתיים לאחר הולדתך, הוא לקח מאהבות זו אחר זו, ואחת מהן הייתה בת-אדם בריטית ממעמד האצולה אשר הביאה לעולם את מאגנוס בזמן המצאת החשמל, וכריסטופר לא רצה שום קשר עם מאגנוס. אז מאגנוס הבטיח לו זאת בתמורה למידע על מה קרה אי שם במאה ה-18. וכשגילינו זאת, עשינו מה שעשינו.
“מאותו זמן, מאגנוס לא יכול היה שלא לדאוג לך כי המעבר בזמן גרם לטמפסט אצלך לשקוע בתרדמת. אז סיכמנו שכל כשלוש שנים הוא ילך לבקר אותך, ואז יעלים לך ולאחרים שראו אותו את הזכרון באמצעות תמצית שהנביאה ורמיליון רקחה בשבילנו. אבל כשהיית בת עשר ומאגנוס בא לבקרך, רוחו הודיעה לו שעוד לא תהיי מוכנה לטמפסט להתעורר. אז מאגנוס ואני החלטנו לחכת כמה שנים לפני שננסה שוב – אבל זה היה מאוחר מידי. לפני כשנה וחצי, כשעזבת את בית היתומים, מאגנוס התקשר, וגילה שאת כבר לא שם. אז ידענו שמאוחר מידי, ושמישהו אחר ישקים אותך. תכננו שבסטיאן יעשה זאת, אבל בסופו של דבר… זה לא יצא.” ריאן השפיל את מבטו בעצב. “ועכשיו טמפסט שוחררה לחופשי, ואת עדיין לא יודעת לשלוט בה.”
טמנתי את ראשי בידיי, לא מסוגלת להסתכל עליו, או על מאגנוס, החצי-אח הגדול שלי, או על כל אחד אחר. לא ידעתי מה לחשוב. בתוכי מערבולת של רגשות התחוללה, ואני רציתי להקיא, אבל הכרחתי את עצמי שלא. לאחר כמה נשימות עמוקות, ידעתי שאני אצטרך לשאול שאלות. והיו לי הרבה.
“איך אתם מכירים את בסטיאן?” מצאתי את עצמי שואלת את השאלה הראשונה שקפצה לראשי.
“אמצנו אותו כשהיה רק בן שלוש לאחר מות הוריו,” ענה מאגנוס בנימה אוטומטית ומעט יבשה, כמנסה להסתיר את רגשותיו.
ֿנשימותיי הפכו רועדות. “איפה כריסטופר וויין חיי עכשיו?”
“אי שם בברזיל,” היה זה פרד שהשיב, קולו מונוטוני גם כן, אך פחות אדיש מבדרך כלל, אלא יותר… רך.
לא רציתי רחמים, ובטח שלא ממנו, אבל באותו הרגע החלטתי שלהתמקד בדברים הדחופים יותר. “איך זה הגיוני שאני הישות הראשונה להיות חצי-בת-אדם-חצי-אשת-זאב?”
“אף פעם לא היה מקרה של איש-זאב שמתרבה עם בת-אדם. אחרי הכל, אנשי-זאב לא הסתדרו באופן טוב כל כך עם בני אדם,” הסביר אפולו בשקט.
“ואם אני חצי אשת-זאב באמת, למה אני לא יכולה להשתנות לזאבה?”
“כי את צריכה להיות זאבה מלאה בשביל זה,” מאגנוס היה זה שהשיב. “גם אני שאלתי את השאלה הזאת את כריסטופר, כי גם אני כמוך, חצי איש-זאב, והוא ענה לי כך.”
עוד נשימה עמוקה, דמעות מדגדגות את עיניי. “אלטון, הרוח של הזמן, נמצאת בתוכך, ריאן, נכון?ֿ”
“כן,” ריאן השיב ללא היסוס.
“והרוח של החשמל נמצאת בתוכך, מאגנוס,” ציינתי, מרגישה דמעה אחר דמעה זולגות מעיניי.
“קוראים לו ואדים,” הוא אמר, קולו נסדק מעט.
זה מה שעשה את זה; לא יכולתי להחזיק יותר הכל בפנים ופשוט נתתי לעצמי לפרוץ בבכי מול החמישה. בתוכי טמפסט הייתה שקטה, נותנת לי את הפריקה שהייתי צריכה, והרגשתי שגופי רועד מרוב עוצמת הבכי. “תעזבו אותי, בבקשה,” קולי היה צרוד וחורק, וכל כך חלש עד שלא הייתי בטוחה ששמעו אותי.
אבל שמעתי אותם עוזבים, ואני בכיתי אף יותר. הייתי בטוחה שכולם עזבו אותי לבד, והתחלתי אפילו להתגעגע לפרד – אבל אז הרגשתי זוג זרועות חמות ושריריות נעטפות סביבי, לחישה של, “אני כאן, אנג’ל שלי…” ואני נמסתי, התפוצצתי, ונתתי לכל הרגשות שלי לצאת דרך הבכי, מחבקתי את פרד חזק, ונותנת לו להחזיק בי בזמן שהתמוטטתי עם כל אירועי היממה האחרונה.
פרק ארבעים-ושתיים
לאחר השבירה במרפאה, השבועות שלאחר מכן חלפו ביאף. מאגנוס, ריאן ובסטיאן נשארו בעיר לעת עתה עקב כל המצב עם אוונדר והכוננות הגבוהה, אבל אפילו שמאגנוס ניסה כמה פעמים לדבר איתי, וכמותו גם ריאן, לא הרשיתי לעצמי לדבר איתם. המצב עדיין היה רגיש, וידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לספוג עוד מידע, ועוד גילויים מרעישים על חיי.
הידיעה על מה אני, מי אני, העבר המפגר שלי – הכל כבר נודע לאחרים, וקיבלתי מבטים מרחמים מכולם, אפילו סטריידר ואפולו. סטריידר עלה לי על העצבים ולא הייתי מסוגלת להיות בחברתו, אפילו שהוא ניסה להיות בחברתי ואפילו התנצל על התנהגותו המכפירה. פשוט ירד לי ממנו באופן מוחלט – וידעתי שאם אי פעם נהיה ידידים, אני אצטרך להיות משוכנעת במאת האחוזים שהוא לא יתנהג כמו קרציה, כי אני לא סובלת קרציות.
אפולו טען שאני צריכה להקפיא את לימודי השליטה בכוחות הכאוס והכל בגלל מה שקרה, ושנפשי כה שברירית, ובלה, בלה, בלה. החלטתי שהוא סתם מחרטט והחלטתי שאם הוא לא יאמן אותי – אני אאמן את עצמי. לא הייתי צריך מנטורים. הייתי בסדר לבדי.
בינתיים, סאלי וגרג הכריזו על היותם מיועדים. כמובן שכולם שמחו כמו מפגרים בשבילם, אבל אני לא מצאתי בתוכי שמחה. רק מרירות. לפחות סאלי יודעת מי המיועד שלה, במקום לעמוד מול שלושה בחורים ולא לדעת מה לעשות.
בנוסף אליהם, גם אלברט וקורה הכריזו שהם מיועדים. כמובן שזה גרם לפרץ של חגיגות אצלנו, ואני מצאתי את עצמי מתבודדת, הרחק מכולם. פרד היה היחידי שניסה לגשת אלי, אבל דחיתי אותו בעדינות כמה שיכולתי, כי הוא היה היחידי, פחות או יותר, שלא רציתי לפגוע בו. אז במקום לחגוג, חיפשתי אחר ספרים על רוחניות ויוגה בספרייה, יצאתי לחצר האחורית, התיישבתי על הקרקע, יושבת ישיבה מזרחית, והתחלתי למצוא דרכים איך למצוא שליטה.
טמפסט לא הייתה מאושרת שאני מנסה למצוא דרך לשלוט בה ובכוחות “שלה” אבל אני בכל פעם סתמתי לה את הפה בטענה שלא רציתי שמה שקרה בעיר יחזור על עצמו. לא הייתי מוכנה לתת לה פעם נוספת שליטה כזאת על הגוף שלי – זה היה הגוף שלי, והיא זאת שלא הייתה שייכה לו באמת.
היוגה התבררה כהצלחה פעם אחר פעם. כשהייתי שלווה, המחשבות שלי היו צלולות ורציונאליות, והרגשתי את הכוח זורם בדמי. תחושת השליטה הייתה משכרת, והרגשתי כל כך גאה בעצמי על ההתפתחות שהפגנתי. רציתי להתרברב גם לאחרים, אבל מפני שלא דיברתי עם אף אחד מלבד פרד לאחרונה, לא יכולתי.
בבוקר יום שבת אחד בשלהי חודש מרץ, התעוררתי כשסטריידר ואפולו כבר היו באימוני הכושר הבוקריים שלהם. האדם היחידי שהיה בחדר היה פרד, והוא ישב עם מסמכים למיניהם בשולחן העבודה בחדר וכתב דבר-מה. בחוץ, בוקר אביבי נגלה, עם עננים קלים בשמיים ושמש מפציעה מביניהם. כשהסתכלתי על פרד, ואז על החלון, משום מה תחושה של… בית השתלטה על גופי. אף פעם לא היה מקום שהרגשתי בו בבית, אבל עכשיו, משום מה הרגשתי מעין תחושה שכזאת…
פרד סובב את ראשו לעברי, וחייך חיוך פתאומי ומהמם שגרם לליבי להחסיר פעימה – מראה כזה על הבוקר צריך להיות לא חוקי באיזשהו מקום. “בוקר טוב, אנג’ל,” הוא אמר בקול שקט, מניח את עטו על השולחן.
“ב-בוקר טוב,” מלמלתי, מסמיקה קלות. למה לעזאזל אני מסמיקה?
“איך את מרגישה?” הוא שאל, החיוך הקטן והמדהים הזה שלו עדיין נוכח על פניו. הוא הסתובב לעברי עם כסאו.
“ב-בסדר,” גמגמתי, מרגישה איך אני מאדימה אפילו יותר. הוא צריך להפסיק להיות מושך כל כך.
הוא קם ממושבו והתקרב לעבר מיטתי. הוא התיישב על קצהה, מביט בי בהבעה מרוכזת. “יש פסטיבל שמתקיים בעיר היום,” הוא אמר לפתע. “פסטיבל לרגל תחילת האביב, אשר נקרא גם ‘פסטיבל האורות הסיניים’. זה אירוע שמתחולל פעם בשנה בלא הרבה מקומות, אבל למזלנו זה אחד מהם. תהיתי אם תרצי לבוא איתי.”
נשימתי נעתקה, והרגשתי שפניי דומות לסלק באותו הרגע. כי הבנתי שהוא הזמין אותי לדייט!
פתחתי את פי לומר לו שבטח, אבל אז זכרון נושן עלה למוחי. הלכתי בעבר עם ברוק לפסטיבל האביב שהתקיים בעיר ההיא…
נאנחתי. זה לא משנה, לא באמת. ברוק כבר לא חיי. אני לא יכולה לבגוד בו בלצאת עם פרד לאותו אירוע… נכון?
“אני אשמח,” עניתי בחיוך.
פרד נשף לרווחה, ורק באותו הרגע הבנתי שהוא עצר את הנשימה בזמן שהתלבטתי. משהו בתוכי התרכך, מחסום אחד הוסר, ואני ידעתי שאם פרד ימשיך ככה…
“תתארגני,” הוא נעמד. “ואנחנו נצא בעוד רבע שעה.”
זה כמובן היה הסימן בשבילי לחפור בארוני בשביל למצוא בגדים הולמים. היה זה יום אביבי, וידעתי שאני צריכה למצוא בגדים גם יפים וגם אביביים. רציתי להיראות נשית עם פרד, להיראות יפה… כי פרד, מבין השלושה, היה היחיד שבאמת נמשכתי אליו באופן שגרם לי לפעמים לא להבין איך זה אפשרי שקיימת כימיה כזאת בין זוג.
אז מצאתי בארוני חולצה כחולה עם שרוולים שהגיעו לי עד למרפק והייתה הדוקה על הגוף באופן מרזה – ואלוהים יודע כמה אני צריכה להיראות רזה יותר – והוספתי לה מכנסי-ג’ינס כהים עד קצת-אחרי הברכיים עם נעלי בובה פשוטות ותכולות, שתאמו לשאר הבגדים. את שיערי השארתי פזור על גבי, טובלת אותו בקרם שהריח כמו דובדבנים, כך שהוא נראה פחות מקורזל מתמיד, וכשתהיתי אם למרוח איפור, התפשרתי על קו דקיק בצבע כחול כהה מתחת לעין. חייכתי לבבואתי, וקיוויתי שפרד יאהב את מה שיראה.
כשיצאתי מחדר האמבטיה, פרד חיכה לי לצד דלת היציאה מהחדר, לבוש בחולצה עם שרוולים מקופלים עד למרפקים בצבע אינדיגו עז שישבה עליו כל כך טוב עד שהדגישה כל קובייה וקובייה בחזהו ובטנו. שיערו היה ארוך מתמיד, מדגדג את צווארו, ומסורק באופן שהפך אותו להורס בכל מובן המילה. מכנסי הג’ינס השחורים שלבש לא היו יכולים לשבת טוב יותר אפילו על דוגמן מקצועי, וכשהוא חייך אלי את החיוך הקטן והמפתיע הזה שלו, ידעתי שהולך להיות לי דייט מאוד כיף. או לפחות כך קיוויתי.
לאחר שסרקנו זה את זו במבטים, הוא שאל, “את מוכנה?” וכשהנהנתי הוא אמר, “אז בואי נלך.”
הוא לקח אותנו במכונית יחסית פשוטה ולא מנקרת עיניים, והחנה לצד הכניסה לפסטיבל. יצאנו מהמכונית והלכנו זה לצד זו ביחד עם זרם האנשים אל תוך הפסטיבל. דוכנים היו סביבנו בשפע, מוכרים את מרכולתם, ובעצים הסובבים היו תלויות עששיות קטנות שהיו כבויות, עקב העובדה שהיה זה רק בוקר. הכל היה נראה ססגוני ושמח, ולא יכולתי להסתיר את הפלא שהתפשט על פני.
“את רוצה ללכת לשם?” פרד שאל אותי, מצביע על מקבץ של אנשים שהיו מצופפים סביב משהו. סקרנות בערה בי, והנהנתי בלהיטות. הוא צחק צחוק נמוך וסקסי שגרם לי להסמיק כמעט מייד והוביל אותנו אל ההצטופפות. כמובן, עקב היותו גבוה מכולם וחזק יותר מכל אחד בעולם, הוא הצליח לפלס לנו את הדרך בין האנשים ולהיות במעגל הפנימי. וכשראינו על מה כל המהומה, לא יכולנו להסתיר שנינו את החיוך שהתפשט לנו על הפנים.
סיני ישיש ושפוף-קומה חילל בחליל עץ, מנגינה כל כך יפה, עד שהרגשתי שליבי מתכווץ מרוב רגש. מאחוריו היה אגם קטן ומלכותי עם מים צלולים שאנשים השליכו לתוכו מטבעות וביקשו משאלות, וכשהבטתי בציפייה בפרד, הוא הבין, כאילו הוא מכיר אותי כבר שנים, מה אני רוצה. בזמן שהסיני חילל באוזנינו, הלכנו לאדם הקטן, ופרד הושיט לי מטבע כסוף. לקחתי אותו, עצמתי את עיניי, והבעתי משאלה. לאחר מכן השלכתי את המטבע אל תוך המים, בזמן שראיתי את פרד עושה את אותו הדבר. החלפנו מבטים, עינינו נלכדות זו בזו, והחשמל באוויר מורגש בינינו.
המשכנו משם לעבר הדוכנים, ובחנו כל מיני פריטים שנמכרו שם – פריטים סינים ויפנים כאחד, הקשורים לאוויר, כמו דגם קטן של עץ הסאקורה היפני, או עץ מהוגאני-סיני. צחקתי כשראיתי שמישהו גילף זאב מעץ עם שיניים חשופות, כמוכן למתקפה, ופרד חייך גם כן. אומנם לא דיברנו כמעט בכלל, אבל הרגשתי כל כך נינוחה איתו כך שהשקט בינינו לא הפריע לי. מלבד זאת, הרגשתי כאילו אנחנו מבינים אחד את השנייה, בלי צורך במילים. פרד לא היה דברן גדול, וגם אני בדרך כלל, לפני שהכרתי אותו ואת כל היתר, לא הייתי פטפטנית. כך ששנינו היינו בסדר גמור בשתיקה הזאת.
בזמן שהסתובבנו בין הדוכנים, צהריים כבר ירדו על העיר, ובשעה שלוש פרד הציע שנלך לאכול משהו. הלכנו זה לצד זו אל עבר אחד מדוכני האוכל, ובזמן שהלכנו, ידינו רחוקות מרחק של סנטימטרים בודדים זו מזו, הרגשתי שאני רוצה להחזיק איתו ידיים. אף פעם לא חשבתי על להחזיק ידיים עם בחור, או חבר, או בן-זוג. אבל רציתי להחזיק איתו ידיים, לשלב את אצבעותינו, כמו שראיתי זוגות רבים עושים בסרטים או בספרים. אבל רק המחשבה על ליזום זאת גרמה לי להסמיק ולהשתפן. אז התפשרתי על לקמוץ את ידי לאגרוף.
פרד הורה לי להתיישב באחד השולחנות, תחת עץ סאקורה שנשתל במיוחד לכבוד המאורע, בזמן שהוא הלך לקנות לנו אוכל. חיכיתי לו דקות בודדות, וכשהוא חזר, עם המגשים בידיו החסונות, ראיתי הרבה בנות בוחנות אותו. ללא ספק, פרדריק היה חתיך, אבל פתאום רציתי שהוא יוריד כף-חתיכות או משהו, כי המבטים שהבנות שלחו לו גרמו לי לרצות לערוף להן את הראשים.
פרד הניח את המגש על השולחן שלנו, וראיתי איך הבנות שולחות לי מבטים רוויי קנאה, ולא הצלחתי להסתיר את החיוך המרוצה שלי. פרד הביט בי בבלבול בזמן שהתיישב בכסא לידי. “מה גורם לך לחייך ככה?” הוא שאל, קולו הנמוך גורם לדברים בי לרטוט.
משכתי בכתפיי, מסמיקה קלות, ומצאתי את עצמי משעינה את ראשי על כתפו הרחבה. “שום דבר,” אמרתי, מרגישה לפתע איך ידו נכרכת סביבי, ואיך רעד מהסוג הטוב ביותר חולף בי.
הוא לא אמר דבר, והרגשתי לתע את ידו משחקת עם שיערי, מלטפת את כתפי, כאילו הוא מנסה להראות ש…אני שלו, או משהו כזה. המחשבה גרמה לי להסמיק עוד הפעם. באותו הרגע, לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להיות שלו, של פרד.
כשראיתי מה הוא הביא לנו לאכול, לא יכולתי להסתיר את החיוך שעלה על פניי. “לא ידעתי שאתה יודע שאני אוהבת נודלס,” אמרתי לו, קמה מכתפו, מודעת לעובדה שידו עדיין סביבי.
הוא לכסן לעברי מבט. “ואני לא ידעתי שיש אצלך יצר של קנאה כלשהו,” הוא גיחך לפתע גיחוך סקסי שמעולם לא ראיתי אצלו קודם, וגורם לי להאדים אפילו יותר. הו, כשהוא רוצה לשחק, הוא בהחלט משחק.
וכשפרד מפלרטט… אלוהים שיעזור לי, הלב שלי כמעט הפסיק לפעול.
החלטתי להתעלם ממנו ובמקום זאת לקחתי חתיכת נודלס לפי, אוכלת בדרך מאוד לא נשית – שואבת את כל הפסטה לפי. פרד הביט בי בהרמת גבה, ואז צחק את הצחוק הנמוך הזה שלו. הרגשתי שליבי רוקד משמחה, כי לשם שינוי, הוא לא נראה רציני. הוא נראה חסר-דאגות פתאום, אפילו צעיר יותר, מאושר…
וזה גרם לי לשמוח בדרך הכי טובה שאני היא זאת שהעלתה לו את החיוך הזה על הפנים.
פרק ארבעים-ושלוש
“תספר לי משהו שאני לא יודעת עליך.”
פרד ואני היינו על גונדולה המיועדת לנאהבים, עם סיני שהשיט אותה. ברקע התנגנה לה מוזיקה שקטה ורומנטית, בזמן ששעות אחר הצהריים התגנבו להן.
פרד, אשר ישב לידי וכרך זרוע אחת סביבי בשיא-הטבעיות, לכסן לעברי את עיניו האדומות, נאנח, והחזיר את עיניו אל האופק של הים, כאילו הוא רואה משהו שאני לא. “אין יום שאני לא מתחרט על דברים שעשיתי בעבר,” הוא אמר בקול שקט מתמיד. “על טעויות.”
השענתי אתר אשי על כתפו, מנסה להביע לו ללא מילים שאני שם, ושהוא יכול לדבר על מה שהוא רק רוצה. הוא קלט את הרמז, וליבי התחמם כשהוא נפתח אלי. “ביום ההוא בו גרמתי לאמא שלי להפיל את הילדה, לא יכולתי להסתכל על עצמי אפילו. שנאתי את עצמי כל כך, שנאתי את מה שהטבע הכריח אותי להיות, ולא רציתי כלל להיות האלפא. אבל כשקאזימיר, האלפא השני, הסביר לי פעם אחר פעם את הנטל שהולך להיות לי על הכתפיים, ידעתי שאין לי דרך לעקוף את זה, ונאלצתי להשלים עם מה שאני נהייתי. אפילו שאני עדיין שנאתי את עצמי.”
מבלי לשים לב התחלתי ללטף את ידו, כמנסה להרגיעו. “אי פעם פגשת את כריסטופר… אבא שלי?” שאלתי, מוצאת את עצמי מתכווצת בשתי המילים האחרונות. עדיין היה לי קשה להאמין שהאלפא הראשון של המילניום הוא אבא שלי, שנולדתי בשנה כה רחוקה, שאני בעצם, בדיעבד, יותר זקנה מפרד, או ממאגנוס, שכרגע הוא מעין האח הגדול שלי.
“כן,” פרד ענה בשקט. “הוא בא פעם אחת לאחד מהאימונים שלי עם קאזימיר. הוא היה איש טוב, יכולתי לראות זאת בעיניו, אבל הוא היה זקן מאוד, אפילו שנראה צעיר, והעצב הציף אותו. לפעמים היה לי קשה לנשום בחברתו מרוב העצב שהוא הקרין, והתשישות,” פרד לכסן לעברי את מבטו. “את לא דומה לו בשום צורה, אנג’לה. מלבד העיניים – אבל הייתי צריך לדעת. לא לכולם יש עיניים זהובות כמו שלך. לכריסטופר יש, וגם למאגנוס יש.”
לא יכולתי להסתכל עליו. “מה עם השיער?” שאלתי, קולי מעט חנוק. “גם לכריסטופר יש שיער… כמו שלי?”
“שיערו של כריסטופר נוטה לכיוון חום כהה יותר,” השיב לי פרד, קולו עדין. “לפי מה שהבנתי, ירשת את שיערך מאימך, לוצ’יה.”
הנהנתי בהבנה, ומצאתי את עצמי פולטת, “אם אני חצי-זאבה, למה אני לא יפה כמו סאמנת’ה? או מריה? או סאלי או קורה?” הסמקתי מייד, מרגישה פתטית. למה איכפת לי כל כך ממה שהוא יגיד? ידעתי בעצמי שאני לא יפה, לא מרהיבה ביפהפיותי. תהיתי למה שאלתי את השאלה המפגרת הזאת.
ידו של פרד נחה על פני לפתע, גורמת לי להסתכל עליו. “את לא פחות יפה מהן, אנג’ל,” הוא אמר בשקט, מסתכל עלי בהבעה בלתי ניתנת לפענוח. “יופי לא נובע רק מבחינה חיצונית. היופי שלך הוא לא זאבי, הוא אנושי, ובנוסף לאופי הסוער שלך… זה הופך אותך לקורנת כמו השמש. עם השיער הג’ינג’י שלך, העיניים הזהובות, העור הזהוב, הנמשים… את כמו שמש, אנג’ל.”
רציתי להסיט את מבטי אבל ידיו חפנו את פניי באינטנסיביות. “זה רק תירוץ ללא יפה…” מלמלתי, מרגישה פתטית יותר ויותר ככל שהדקות עוברות.
לפתע הוא הניח את מצחו על שלי, עיניו בוערות חורים בעיניי שלי. “אני לא יודע מה האחרים חושבים עלייך,” הוא אמר בקול נמוך, מלטף. “אני רק יודע שבעיניים שלי, את הבחורה הכי יפה שפגשתי מימיי.”
התנשפתי בהפתעה מוחלטת לאור הגילוי הזה, והוא הצמיד את שפתיו לשלי. רעד חלף בי, ועיניי נעצמו כשהרגשתי בתחושה האלוהית הזאת שחשתי גם בפעם הקודמת שפרד נישק אותי. הוא הצמיד את שפתיו לשלי בעזות, וכשהתנשפתי, מנסה להסדיר את נשימותיי, הוא החליק לפי את לשונו, מכרבל את שלי בשלו. ליבי פעם בחוזקה בחזי, ולפתי את ידיו השריריות, במן שהוא אסף את גופי בזרועותיו.
התחושה הזאת של להתנשק על גונדולה עם הבחור הכי מושך שאי פעם פגשתי הייתה אדירה. בזמן שהשמש החל אט-אט לצנוח בשמיים, לקראת שעת שקיעה, פרד נישק אותי, והמוזיקה הרומנטית התנגנה סביבנו כמו ליטופי השמש. לא היה לי איכפת כלל כמה זמן חלף, כי להתנשק עם פרד היה הדבר הכי טוב שקרה לי מזה הרבה זמן…
“סיום,” הסיני אמר לפתע, מקפיץ את פרד ואותי. התנתקנו זה מזו כשראינו שהסיני אכן צדק, והשסיבוב בגונדולה הסתיים. הגענו לחוף, ופרד יצא ראשון, מושיט לי יד לעזרה. בעוד לחיי סמוקות וליבי הולם במהרה, לקחתי את ידו והוא הוציא אותי מהגונדולה ללא מאמץ, כאילו לא שקלתי שבעים קילו. ברגע שרגליי היו על הקרקע המוצקה, הוא לא עזב את ידי, אלא שילב את אצבעותינו, גורם לליבי אפילו לדהור מהר יותר.
וכשהוא הבזיק לעברי את החיוך הקטן וההורס הזה שלו, הרגשתי שאני מאדימה אפילו יותר. הוא ידע. הוא ידע שכל היום רציתי שהוא רק יחזיק את ידי. ועכשיו הוא עשה זאת, גורם לי להנמס מחדש.
אני השמש בשבילו? זה נראה כאילו הוא השמש בשבילי, עם תדירות ההמסה שהולכת כאן.
“עוד שעה יש את טקס העששיות המסורתי,” הודיע לי פרד בחיוך רחב. “ועכשיו יש את מיצג האורות. אפשר לראות אותו, ואז ללכת לטקס העששיות.”
הנהנתי, לא סומכת על עצמי לדבר, ויד-ביד הלכנו עם זרם המשפחות והזוגות אל עבר מיצג האורות. בדרכנו ראיתי שני ילדות קטנות כבנות שלוש-עשרה מצחקקות זו עם זו ושולחות מבטים לבנים שהיו איתן, בזמן שהן לבושות ביוקטה. כאב קטן התגנב לליבי, אבל הכרחתי אותו ללכת. מה שהיה – היה. מה שחשוב זה העכשיו.
הגענו למיצג האורות, ושם הלכנו בין כל המיצגים – פסלים עשויים אורות צבעוניים ומרהיבים. שעת השקיעה כבר הייתה בפעולה, וכשסיימנו להסתובב סביבי המיצגים, פרד לקח אותי חזרה אל הים, שם התקיים טקס העששיות. היו שתי אופציות לקיים את הטקס – האחת להפריח עששיות לשמיים, והשנייה להשיט אותן על פני הים, ושהסחף יקח אותם אל האופק. הפעם, היה זה הדבר השני.
זוגות רבים היו באיזור, כולם קונים עששיות מבד עם כיתובים סיניים. פרד קנה לנו גם אחת, והדליק אותה באש קטנה, שתאפשר לו לצוף מעל המים. החזקנו בעששית ביחד, וכשפניתי להסתכל עליו, ראיתי אותו מביט בי בריכוז. “כבר עשית את זה בעבר?” הוא שאל אותי, כאילו הוא חש במשהו לא בסדר.
וכמובן שהוא צדק. כי לא יכולתי שלא לחשוב על ברוק. “כן,” הסטתי את מבטי. “עם ברוק, לפני בערך שבע שנים. הוא… הבטיח לי שנתחתן אז,” חיוך קטן ונוסטלגי עלה על פני. “היינו ‘זוג’ כמו שרק ילדים קטנים יכולים להיות. הפרחנו את העששית שלנו יחד לשמיים לאחר שהוא כתב עליה את השמות שלנו, כדי שנהיה ביחד ‘לנצח נצחים’.” גל של עצב חלף בי.
פרד כרך את זרועו סביבי, לוחץ אותי אליו, מביא לי את הנינוחות שהייתי זקוקה לה. “אני מבין,” הוא אמר בשקט, ולא יכולתי שלא לחייך ולהתכרבל בחיקו.
כשהגיע הרגע המיוחל, כולם ביחד השיטו את העששיות על פני המים. בעוד הלילה ירד, פרד ואני הבטנו אך עשרות העששיות שעל המים דולקות, בזמן שהחשכה התגברה סביבנו. העששיות היו כמו אורות דרך שהובילו אל האופק. נשענתי על פרד, בזמן שהוא לקח אותי צמוד אליו, והבטנו איך העששיות מתרחקות אט-אט, זוהרות.
“זה אחד המראות היפים שראיתי,” פרד מלמל. “ואני חי כבר ארבעים שנה, כך שאני מניח שזה אומר משהו.”
הסתכלתי עליו בהפתעה. “ארבעים?” הוא לא נראה יום יותר מבוגר מבערך גיל עשרים ומשהו.
הוא הנהן, מסתכל עלי בחצי-חיוך. “נולדתי ב-1973, קפאתי בשנת 2000, כשהוכתרתי לאלפא של המילניום, בגיל עשרים-ושבע.” הוא הסביר.
“אני מבינה,” אמרתי, מחייכת חיוך משל עצמי. “אחרי הכל, מבחינה טכנית, אני גדולה ממך באיזה מאתיים שנה.”
הוא צחק בשקט. “נהיה שנינו זקנים ביחד.”
צחקתי גם אני, ומצאתי את עצמי עולה על קצות אצבעותיי ומדביקה לו נשיקה על הפה. הוא לא היסס, אפילו שהופתע קלות מפרץ התעוזה, ועטף אותי בזרועותיו, מהדק אותי אליו.
לאחר מכן, החלטנו לטייל עוד קצת בפסטיבל, כי לא רצינו עדיין לחזור לקולג’. היה לנו כל כך כיף כאן, בלי דאגות, בלי אף אחד אחר, רק שנינו ביחד. הלכנו יד-ביד מדוכן לדוכן, בזמן שפרד החליט לשחק-אותה “האלפא” ולנסות ולהשיג לי בובת פרווה. הוא השיג לי עשר בסופו של דבר, ואני הרגשתי כמו ילדה קטנה שמסתובבת עם עשר דובונים קטנים בשלל צבעים.
כשאני החלטתי לנסות את מזלי בלקלוע למטרה, נכשלתי כישלון חרוץ, ופרד הקניט רק קצת, באופן פלרטטני למדי, שבפעם הבאה אתן לו לזכות במתנות, כי אני “לא כל כך מוכשרת” בזה, כפי שהוא אמר. הוצאתי לו לשון, מרגישה נבוכה, והוא רק צחק, לקח אותי אליו לנשיקה עמוקה ומסחררת, והמשכנו הלאה.
הרגיש היה לי כאילו כבר היינו זוג חתום בדף. הדרך בה שתקנו, הדרך בה דיברנו, הדרך בה הבנו אד את השנייה בלי צורך ביותר מידי מילים… הכל הרגיש כאילו אנחנו כבר מכירים שנים, למרות שאנחנו לא.
ובסופו של דבר, בדיוק כשנכנסנו למכונית בלית-ברירה בשביל לחזור לקולג’, טלפונו של פרד צלצל. כשפרד ענה, הוא היה עדיין נראה מחוייך ורגוע, אבל מי-שזה-לא-היה אמר לו משהו רע כנראה, כי במאית השנייה הבעתו התחלפה בזו של מתח.
“מה קרה?” שאלתי כשהוא ניתק והתניע את המכונית.
“לאדריאה היה ניבוי,” הוא אמר בשקט, מסתכל עלי בהבעה שלא ידעתי להגדיר. “ניבוי שהיא המשיכה לטעון שאת תדעי מה פירושו.”
פרק ארבעים-וארבע
כולם היו נוכחים בחדר הפגישות שבקומה האחרונה של הקולג’ כשפרד ואני הגענו. אדריאה ישבה לצד לואיס, מסתכלת באימה על השולחן, כשקועה בטראנס. כשאדריאה חשה בנוכחותי, עיניה קפצו אליי, והיא פלטה יבבה. כולם פנו להביט בי בשאלה, כמנסים לפענח מה קרה לה שקשור אלי.
“את יודעת,” היא לחשה בקול צרוד, כמעט לא מובן מרוב חספוס. “הוא אמר לי שאת יודעת.”
תחושה לא טובה הזדחלה לקרבי, ואני התעלמתי מהמבטים שכולם שלחו לי והתקרבתי לעברה. לכסנתי מבט מבקש ללואיס, והוא באי-חשק בולט התרחק מאדריאה ונתן לי להניח יד על כתפה. היא קפצה תחת מגעי, אבל לא הנחתי לה. “אני יודעת מה, אדריאה?” ביקשתי בשקט.
היא הביטה בי בעיניי הקפה שלה, ולפתע היא לפתה את ידי, והרגשתי שמשהו נכנס לתוך ראשי. טמפסט קללה, ובבת אחת ראיתי לנגד עיניי את הבחור עם החליפה הירוקה וזוג העיניים הבהירות כל כך, כמו של ריאן אינגלנד.
רעד חלף בי ולקחתי את ידי משלה, מסתכלת עליה בהבנה מפציעה, בזמן שהסיוט ההוא, מהלילה הנוראי, חזר במלוא הכוח.
“את חזית את זה,” לחשתי, מרגישה דמעות עולות לעיניי. “את חזית… את הכל.”
אדריאה הנהנה, מסיטה את מבטה ממני. “נאמר לי שחלמת על זה לפני כמה זמן,” היא מלמלה. “ואני ידעתי שאני צריכה אותך בשביל להבין, בשביל להרגע – “
“אדריאה, אנג’לה, מה קורה כאן?” שאל פרד, מביט בנו בהבעה כמעט וחתומה לחלוטין, אבל יכולתי לראות בעיניו שהוא מרגיש דבר-מה לא בהכרח טוב.
כשהסתכלתי בעיניה של אדריאה, ראיתי שהיא מסמנת לי לא לספר. השפלתי את ראשי ואמרתי, “אסור לנו לדבר על זה. מה שאתם צריכים לדעת זה שאני חלמתי על מה שאדריאה חזתה לפני כמה זמן.”
כולם ניסו לדחוף, אך לשווא. בסופו של דבר, לואיס לקח את אדריאה לחדרם, ואני מצאתי את עצמי עומדת פנים מול פנים עם סטריידר. “אנג’לה – “ הוא פתח, פניו מביעות חרטה, אבל קטעתי אותו.
“לא עכשיו, סטריידר,” סובבתי לעברו את גבי. “תן לי זמן להרגע מהכל. ובבקשה אל תדבר איתי.”
“אבל אני רוצה להתנצ – “
“זה לא משנה,” נאנחתי, עוצמת את עיניי. “תן לי קצת ספייס.”
הוא לא ניסה לעצור בעדי כשהלכתי לכיוון היציאה, אבל מישהו אחר כן.
“אני צריך לדבר איתך.” מאגנוס אמר, מסתכל עלי ברצינות תהומית.
לקחתי נשימה עמוקה, והכרחתי את עצמי להנהן. ידעתי שזה יבוא במוקדם או במאוחר. אחרי הכל – הוא אח שלי. אני לא יכולה להתעלם מהאח שמעולם לא הכרתי. וחוץ מזה, ההלם כבר התחיל לעבור. אז הגיע הזמן.
מאגנוס לקח אותי לחצר, לעבר פינה שקטה, שם היה ספסל שהשקיף על העמק, ועל העיר. התיישבנו עליו, ואני הרגשתי את רוח מרץ הנעימה מלטפת את ראשי.
תחילה לא דיברנו. אף אחד מאיתנו לא ידע מה להגיד, כנראה, אז החלטתי לבחון אותו מהצד. הוא פשוט היה כליל השלמות; אני לא חושבת שמישהו אי פעם יצליח להגיע להיראות כמוהו. אפילו לא פרד, או אפולו או סטריידר. אבל אפילו לפני שהבנתי שהוא אח שלי לא נמשכתי אליו – כי בנים מהממים שכאלה מרגישים יותר אתרים, כאילו הם לא אמיתיים. ופרד בהחלט אמיתי.
וגם אפולו וסטריידר. אז למה פרד עולה לי לראש כשאני חושבת על בנים שאני נמשכת אליהם באופן היסטרי?
הלוואי והייתי יכולה לברור את הרגשות שלי כלפי כל אחד. זה היה הופך את החיים שלי לקלים הרבה יותר.
“הלוואי ויכולתי לבוא אלייך בזמן, רוזאנג’לה.”
נדרכתי כמעט מייד, מלכסנת מבט לעברו, ורואה אותו נוטע את עיניו הזהובות בדשא. “אין מה לבכות על מה שלא קרה,” הכרחתי את עצמי לומר דרך גרוני החנוק.
הוא נאנח. “את צריכה להבין שנתתי לגורל להחליט מה הכי נכון בשבילך,” הוא אמר בשקט. “למדתי כבר מזמן לא להתעסק עם הדרך בה הגורל הולך.”
“אתה מדבר על הגורל כעל מישהו, ולא משהו,” ציינתי, מכריחה את עצמי לחשוב פרקטי, ולא להכנע למערבולת התחושות שהתחוללה אצלי.
הוא הביט בי. “אבחנה דקה יש לך, אחות קטנה,” הוא חייך חצי-חיוך לפתע שהאיר את פניו. “כן, אני מדבר על הגורל כעל מישהו – ליתר דיוק, מישהי. ואדים, הרוח שלי, ואני נתקלנו בגורל פעם אחת. הגורל הוא בעצם רוח.”
את זה לא ידעתי. “רוח? כלומר, כמו טמפסט או ואדים?”
הוא הנהן, חיוכו נהפך עצוב לפתע. “רוח הגורל היא הרוח הכי עתיקה – יותר עתיקה אפילו מהזמן. היא חייה עוד בתקופת הרוחות הקדומות, והייתה לרוח הראשונה שנוצרה. אבל כשהרוחות החלו להתפוגג, הגורל התנפצה לאלפי רסיסים, ורסיסים אלו הלכו לבני-אדם נבחרים. ככה יש נביאים בעולם – נביאי-כל, כמו אדריאה, מחזיקים ברסיסים גדולים יותר של הגורל. נביאי-עבר כמו לואיס, מחזיקים ברסיסים בינוניים, ונביאי-עתיד מחזיקים ברסיסים הכי קטנים, ולכן הם גם יותר נפוצים מהאחרים – עד כמה שאפשר להיות נפוץ כשאוכלוסיית הנביאים שואפת לאפס.”
“אני מבינה,” מלמלתי, מנסה להכיל את המידע המוזר הזה.
מאגנוס הביט בי, עיניו עצובות. “כשריאן ואני אימצנו את בסטיאן,” הוא אמר לפתע. “התחברנו גם לנביאת-כל אחת בשם ורמיליון. ורמיליון הייתה קצת מטורפת, כבת ארבעים. היא הייתה אישה טובה, והצטרפה אלינו למסעות. היא חזתה עלייך דברים רבים, כמו מה את עושה, מה עשית, ומה קרה לך. ידענו על מותו של חברך הטוב, ברוק – “ לא יכולתי שלא להתכווץ כשהוא הוזכר ” – וידענו על כאבך וצערך. דרך ורמיליון עקבנו אחרייך… עד שהיא פתאום כבר לא ראתה אותך, אלא ראתה דברים אחרים. כך איבדנו אותך.”
הוא השפיל את מבטו. “ורמיליון נהרגה לפני כמה שבועות, בההתקפה של אוונדר במזרח. היא הייתה שם במטרה לעזור לאחד הנביאים החדשים, ונהרגה.” הוא חייך חיוך עצוב. “איכשהו האנשים שקשורים אלי תמיד מתים בסוף בדרך נוראית.”
חשתי שהוא צריך מישהו שיהיה שם בשבילו, ומכיוון שאני אמורה להיות האחות שלו, כרכתי את ידי סביב גופו – לא לגמרי, כי הוא היה רחב-כתפיים ושרירי מידי – אבל הוא נענה למגע ונשען עלי. “אני מבינה,” אמרתי לו בכנות מפתיעה מצידי, כי בדרך כלל אני לא נפתחת לאנשים זרים. אבל מאגנוס לא היה זר. לא ידעתי להסביר את זה – ידעתי שנפגשנו בעבר ושהוא פשוט מחק לי את הזכרונות מאז – אבל הרגשתי כאילו אנחנו באמת אחים, עם אחוות-אחים כזאת שתמיד ראיתי אצל אחרים ואף פעם לא הייתה לי.
“ברוק היה החבר הכי טוב שלי,” מצאתי את עצמי מספרת לו. “הוא היה כל מה שנותר לי כשהזמנים היו רעים. וכשאיבדתי אותו, חשתי בכזאת אכזבה כלפי עצמי… אני פשוט לא יכולתי לחיות עם עצמי, לא יכולתי להסתכל על בבואתי במראה. כל שרציתי היה להתחלף עם ברוק – שאני אמות, והוא יחייה.”
הוא חיבק אותי חיבוק חזק. “אני יודע שזה אף פעם לא עוזר כשאומרים שזאת לא הייתה אשמתך,” הוא אמר בשקט. “לכן אני אפילו לא אנסה לעודד אותך.”
חיבקתי אותו חזרה, מוקירה לו על כך תודה. “פרד ניסה להסביר לי שזו לא אשמתי, ואני הבנתי את זה, בסופו של דבר,” נאנחתי. “אבל זה לא הופך את מה שקרה לפחות כאוב.”
“ברוק תמיד יהיה חלק ממך,” מאגנוס ליטף את שיערי בנינוחות ובחום. “בדיוק כמו שורמיליון, גארנט, ועוד עשרות אנשים אחרים שהכרתי ומתו בגללי או לא, יהיו תמיד חלק ממני.”
לאחר מכן, סתם דיברנו על כל מיני דברים. ביקשתי ממנו שיתאר לי את מסעותיו עם מקסוול אינגלנד, והוא סיפר לי על כל מיני מסעות מופלאים – שלא נכתבו בספרים עליהם – והוא סיפר לי בעצם על כל השתלשלות חייו. לאחר מכן ביקש ממני שאספר לו על מה קורה אצלי בחיים, וכשסיפרתי לו על מירוץ היעוד, הוא חייך חיוך שטני ואמר שהוא יעשה “שיחה” עם שלושת הבנים. כמובן שמייד הנאתי אותו מזה, כיוון שגם ככה לא ידעתי במי אני אבחר, אם אבחר בכלל. לא רציתי לשבור לאף אחד מהם את הלב – ועם זאת כעסתי עליהם שהכניסו אותי לסיטואציה מורכבת שכזאת.
בסופו של דבר חזרנו לארוחת הערב, שבה התיישבתי ליד ריאן ולידו. פיתחתי שיחה עם ריאן, מנסה להכיר גם אותו. “שלא תחשבי שמאגנוס כאן הוא גאון הדור, אנג’לה,” ריאן אמר לי עם חיוך מעט מרושע וניצוץ משועשע בעיניו כשדיברנו על אחי הגדול. “היית צריכה לראות איך פעם אחת חבורה של בחורים התנפלה עליו כי הם תפסו אותו שוכב עם חברה של אחת מהם,” הוא גיחך כשמאגנוס החמיץ את פרצופו. “אני חושב שאפיו האלמותיות שלו לא הצליחה לרפא את הצלקת על בטנו.”
צחקתי בזמן שמאגנוס נראה מרוגז. “כן-כן, תגיד לה דברים רעים עליי כשרק עכשיו הכרנו כמו שצריך,” הוא סינן. “כאילו שאני צריך עוד מוניטין רע גם ככה.”
ריאן לחש לי, “הוא ידעו כ’מאגי-מאג מכשף הבחורות הסקסי’. עשו עליו אפילו סרט פורנו עם השם הזה.”
פרצתי בצחוק גדול, בזמן שמאגנוס איים לחנוק את ריאן או להטביע אותו, וריאן רק ציין שהוא בן-אלמוות בדיוק כמוהו כך שזה לא ישפיע עליו. השניים המשיכו להתווכח, אך למרות זאת, אפשר היה לראות שהם חברי-נפש. הייתה ביניהם הבנה, היו ביניהם בדיחות פרטיות למיניהם, ואני מצאתי את עצמי מחייכת לעברם. גם בסטיאן עצמו צקצק בלשונו והניד בראשו לשלילה בזמן שחיוך היה מרוח על פניו.
אבל כשעיניי נחו על אדריאה, אשר הסתכלה חזרה עליי, כל שעשוע שחשתי התנדף. כי אם מה שקרה בחלום שלי ובחיזיון שלה באמת יקרה…
רעד חלף בי, ואני השפלתי את מבטי לצלחתי, תוהה מה יקרה הלאה עכשיו.
פרק ארבעים-וחמש
שבוע חלף, ורוב האנשים שהיו אמורים להיות איתי בקולג’ לא היו. היו להם סידורים למיניהם עם כל מיני דברים שקורים, שלא לדבר על כך שפרד נאלץ לעשו ת ענייני אלפא, ולקח את אפולו וסטריידר איתו, מן הסתם, ועקב כך השאיר אותי לבד בקולג’.
לא שרציתי להיות תלותית או משהו, אבל רציתי שפרד יהיה כאן, איתי…
היחידים שנותרו בקולג’ “להשגיח עלי” היו בסטיאן ומריה. כל היתר הלכו להם לסידורים למיניהם, ואני מצאתי את עצמי מלווה על-ידי בסטיאן לשיעורים בקולג’, שהמשיך כרגיל כאילו כלום לא קרה בעולם. בסטיאן התברר לי כבחור חמוד ומעט ביישן, אבל ברגע שהתחברתי איתו, הוא התגלה כבעל חוש הומור משווע. מצאתי את עצמי לא פעם כמעט בוכה מרוב צחוק בגללו.
ערב אחד, כשהלכנו יחד עם מריה לחדר האוכל לארוחת הערב, בסטיאן סיפר על אחד ממסעותיו עם מאגנוס וריאן ל”כף התקווה הטובה” שבדרום אפריקה. הוא סיפר לנו כל מיני בדיחות, בעיקר קשורות למאגנוס, שלא הסתדר שם טוב כל כך עם החום – ועם הבנות שבהו בו – ומריה ואני מצאנו את עצמנו מחזיקות את הבטן מרוב צחוק.
“אתה הבן-אדם הכי מצחיק שפגשתי, באס,” אמרתי לו, מוחה את דמעות הצחוק מעיניי. “וזה רשמי.”
בסטיאן חייך חיוך רשעי. “ועוד לא שמעת את שלל הסיפורים שיש לי על הדרך בה מאגנוס ניסה לגרום לורמיליון להכנס איתו למיטה, אפילו שהייתה בת איזה חמישיםף והוא היה גדול ממנה בכמה מאות…”
ככה זה נמשך כל הערב, עד שמריה קיבלה שיחת טלפון והלכה הצידה לדבר עם מי שזה לא יהיה. בינתיים בסטיאן ואני סיימנו לאכול, וכשמריה חזרה, פניה היו לבנות כסיד, הרבה יותר מעורה הלבנבן בדרך כלל.
בסטיאן ואני הבטנו בה בשאלה, אבל היא לא הסתכלה עלי, רק על בסטיאן. “אני צריכה לדבר איתך,” היא אמרה לו בקול שקט, ואז, מבלי להסתכל עלי בכלל, היא אמרה, “אנג’לה, לכי לחדר.”
כמובן שלא יכולתי לציית ישירות. “למה?” תבעתי לדעת, בזמן שתחושה לא טובה הזדחלה לבטני.
“בבקשה,” קולה של מריה היה לחוץ, לא כמו הקול הרגוע והנינוח שלה שתמיד השרה על כולם אווירה מעט מנומנמת.
החלטתישלא להתווכח איתה, כי אם מריה לחוצה, זה אומר שמשהו רע קרה. אז אספתי את עצמי ואת האגו שלי ועליתי לחדר, שם הכרחתי את עצמי להכנס להתקלח ולחכות בסבלנות עד שהם יחזרו לחדר – כל השבוע הם ישנו איתי בחדר במקום פרד, אפולו וסטריידר, אשר ישנו אי שם בעיר בגלל כל העיסוקים שיש להם.
חיכיתי רבע שעה, ואז חצי שעה, ואז שעה. לקראת סוף השעה השנייה להמתנתי, כבר הייתי כמו קפיץ. לא יכולתי להתרכז בשום דבר, וכשניסיתי לקרוא משהו מצאתי את עצמי לא מסוגלת. רציתי שהם יבואו ויגידו לי כבר מה לעזאזל קורה.
לבסוף הם הגיעו באמצע השעה השלישית. ישבתי על מיטתי שלובת רגליים, מביטה בדלת בחוסר סבלנות, וכשהם נכנסו, ראיתי שהשעשוע התמידי שנראה בעיניו הכחולות-אפורות בבסטיאן נעלם, והוחלף בדאגה. פניו, כמו של מריה, היו חיוורות, והשניים נראו מפוחדים.
“מה קרה?” שאלתי, תחושת הבטן הרעה חוזרת.
בסטיאן התיישב לצידי על המיטה, בזמן שמריה התיישבה מצידי השני. “קרה משהו רע בעיר,” אמרה מריה בשקט, קולה מעט רועד. “משהו רע… מאוד.”
“מה?” פניתי להסתכל עליה. “בבקשה תגידו לי כבר!”
“אוונדר,” פלט בסטיאן, מסיט את מבטו. “הוא כאן.”
קפאתי בבת אחת. “אוונדר?” שאלתי בחוסר-אמון. “מה לעזאזל הוא עושה כאן?!”
“מסתבר שהוא היה כאן כבר זמן-מה,” מריה לקחה נשימה עמוקה. “ועכשיו הוא מחפש אחר אנשים מסויימים. פרד הוציא צו לכל מי שבקולג’ להשאר בכותלי הקולג’ ולא לצאת ממנו.” היא נראתה עצובה מתמיד.
הרגשתי שאני רועדת. “זה כולל גם אותנו, נכון?” קולי שקשק.
כשהם לא ענו, הבנתי שהתשובה היא חיובית. “זין!” צעקתי בכעס. “אני רוצה לעזור!”
“אין מה לעזור, אנג’לה,” בסטיאן מלמל. “פרד והשאר הולכים להלחם בו ובעוזריו, והם לא רוצים לערב אותך.”
“למה לא?!” הבטתי בו בזעם. “למה אני לא יכולה לעזור?! אני לא פחות חזקה מהם!”
“אבל אין לך שליטה מלאה עדיין בטמפסט ובכוחות שלך,” מריה הזכירה לי בקול מלא בצער. “הלוואי וזה היה אחרת, כי אז היית נשק חסר תקדים, אבל כרגע, הורינו לשמור עלייך, שלא תעשי שום דבר פזיז – “
“לא איכפת לי, אני הולכת לעזור להם!” קפצתי מהמיטה ורצתי לכיוון הדלת, אבל בסטיאן לפת את ידי, והצמיד אותי אליו.
“נאמר לנו מפורשות שאנחנו לא יכולים לתת לך ללכת, אנג’לה!” הוא התפרץ כשניסיתי לצאת מבין זרועותיו השריריות, אבל הוא היה חזק פיזית ממני, ואחז בי ללא בעיה. “בבקשה תכבדי את החלטתו של פרד בזה!”
“מלבד זאת, הם לא יוצאים למלחמה הלילה,” מריה העירה, דמעות בעיניה. “אוונדר שלח להם מכתב במפקדה בעיר. הוא תכנן איתם ‘פגישה’ בעוד שבוע בדיוק, ביער בקצה השני של העיר, איפה שטמפסט נלחמה בנו. לכן אין טעם שתצאי לשם עכשיו.”
הפסקתי לנסות ולצאת מלפיתתו החזקה של בסטיאן, והוא שחרר אותי כשהבין שאני לא אנסה לברוח. “אני רוצה לעזור להם,” אמרתי מפורשות.
“אנחנו לא יכולים – “
“לא. איכפת. לי!” צעקתי, מחשקת שיניים. “אני אעזור להם בין אם תתנו לי ובין אם לא!”
ובמילים אלו הלכתי למיטתי, התכרבלתי בשמיכה, והראיתי להם שאני רוצה שיעזבו אותי בשקט. והם בהחלט עזבו אותי בשקט.
*
בשבוע שלאחר ההודעה על אוונדר, התעלמתי כלל מבסטיאן ומריה, כועסת עליהם ועל חוסר ההבנה שלהם לגבי הרצון הבוער שלי לעזור. התפלחתי מהלימודים, כבר לא איכפת לי להשיג תואר בביולוגיה או מה שזה לא יהיה, ובמקום זאת התאמנתי בחשאי על השליטה, שכאמור לא הייתה לי עדיין באופן מלא.
טמפסט, לשם שינוי, לא התלוננה על המדיטציה שעשיתי בחצר האחורית, כאילו היא הבינה כמה זה חשוב לי. עם כל יום, הצלחתי לעשות מדיטציה טובה יותר, ולהתחבר לכוחות שלי יותר ויותר. טמפסט עצמה שתפה פעולה עם זה, נותנת לי הערות פה ושם, כאילו כבר לא היה לה מה להפסיד, ולא הייתי מתפלאת לו זה היה נכון.
בסטיאן ניסה לרומם לי את מצב הרוח עם הבדיחות שלו, אבל לא מצאתי בי שום שעשוע. הדאגה שלי כלפי האחרים, הרצון העז שלי לראות את פרד ולוודא שהוא בסדר, ולא קורס תחת הלחץ, היה כל שיכולתי לחשוב עליו. מלבד זאת, לא הצלחתי למנוע מעצמי לא לשמור טינה כלפי מריה ובסטיאן, שעדיין לא אפשרו לי ללכת אליהם ולנסות לעזור עם הארגונים לקראת ה’מפגש’ – יותר נכון, קרב.
אז שקעתי בחרא של עצמי ולא עשיתי דבר.
כשהגיע היום בו היה אמור להיות הקרב, גיליתי משהו ששכחתי ממנו מרוב אירועי התקופה האחרונה. בבוקר אותו יום, כשראיתי שהתאריך הוא השני לאפריל, מצמצתי כמה פעמים, מנסה להזכר למה התאריך מצלצל לי מוכר… ואז נזכרתי.
“יש לי היום יום-הולדת,” הודעתי למריה ולבסטיאן בארוחת הבוקר בקול עגום.
“את לא נשמעת מאושרת מהידיעה,” בסטיאן ציין בהרמת גבה.
משכתי בכתפי, מרגישה את המתח באוויר לקראת הקרב היום בערב. “אני לא יודעת,” אמרתי בכנות. “אף פעם לא חגגתי את יום ההולדת שלי או משהו כזה. וחוץ מזה, גיל עשרים זה לא כזה נחשב.”
“את בת עשרים?” שתי גבותיה של מריה נורו למעלה בתדהמה.
הסמקתי קלות. “אני לא נראית בת עשרים?” יריתי במגננה.
“זה לא זה,” בסטיאן מלמל. “פשוט הדרך בה את מתנהגת לפעמים…”
“אה, אז אני ילדותית,” הרגשתי ניצוץ של עצבנות.
“לא התכוונתי לזה – “
“אני ילדותית ופזיזה ואגואיסטית, זה מה שאתה מנסה לומר,” גם ככה הייתי על הקצה עם מה שעמד להתרחש היום בערב, והנה הוא בא והצית בי את העצבים.
“אני לא מנסה – “
“אז בסדר, אני לא מתנהגת כמו בת עשרים! לא קרה שום דבר!” צעקתי, נעמדת בכעס, ויצאתי מהחדר לחצר האחורית, להתאמן במדיטציה, מה שהיה קשה עם הכעס זורם בורידי.
ממה שהכי הופתעתי, זה שלא שברתי שום חלון או הרעדתי את האדמה. בדרך כלל במצב כהז טמפסט הייתה נכנסת לפעולה והיינו מפציצות את העולם או משהו כזה. כנראה שהשליטה שלי בטמפסט התעצמה.
במשך כל היום עשיתי מדיטציה. דילגתי על ארוחת צהריים אפילו בשביל להתחבר עם הספיריט של טמפסט, ולנסות ולהשתלט על רוחי הסוררת. בסופו של דבר, הגיעה שעת השקיעה ורק אז חזרתי פנימה אל תוך חדר האוכל לארוחת ערב מוקדמת. בסטיאן ומריה חיכו לי שם, וראיתי שהם ארגנו לי עוגה.
נאנחתי, והתנצלתי בפניהם על ההתפרצות שלי. הם סלחו לי, והורו לי לכבות את הנרות שעל העוגה המאולתרת. מצאתי את עצמי מחייכת חיוך קטן למרות הכל, וניסיתי לדבר עם השניים בקלילות, כמנסה להתעלם ממה שכרגע החל ללכת ביער…
אבל כל זה נגמר כשרייצ’ל מקדניאלס וג’ייסון בייקר באו לשולחן שלנו בריצה. הם לא היו חלק מחיל המשמר, והקשר היחיד שלהם לאלפא היה דרך סטריידר, כי הם היו חברים שלו, לכן הם נשארו גם כן בקולג’ ופשוט לא היו איתנו. “יש לנו בעיה,” אמר ג’ייסון, נראה יותר מבוהל משאי פעם ראיתי אותו – הוא בדרך כלל היה שחצן ורדוד ולא איכפת לו מהעולם.
גם רייצ’ל נראתה מבוהלת לחלוטין, ובלעה את רוקה לפני שהפילה את הפצצה. “האנושיים – ג’יין, אית’ן, הייזל ושארלוט – הם לא כאן.”
“מה זאת אומרת?” קמתי ממקומי, מרגישה איך התחושה הנוראית אצלי בבטן מתחזקת.
ג’ייסון השפיל את ראשו כשאמר, “הם יצאו יחד לפיקניק.”
הרגשתי שהדם אוזל מפני – אסור היה לאף אחד לצאת ממתחם הקולג’! בסטיאן, שראה כנראה את הבעתי, פנה אליהם ושאל, “איפה? תגידו לנו איפה הם.”
ג’ייסון ורייצ’ל לא הסתכלו עלי, ומריה פרצה בבכי. “אוי לא,” היא מלמלה. “אוי לא, אוי לא, אוי לא…”
“הם הלכו ליער,” קולה של רייצ’ל היה חנוק. “ליער בו… כולם נמצאים עכשיו.”
ובאותו הרגע ידעתי, שאין שום מצב שאני נשארת מאחור ולא עושה דבר.
פרק ארבעים-ושש
בסטיאן ומריה הבינו שהם לא יכולים לעצור בעדי עכשיו, שלקחו את החברים-לשעבר האנושיים שלי. הם הבינו את זה, וכיבדו את ההחלטה שלי הפעם.
“פרד הולך להרוג אותנו,” מריה מלמלה, טומנת את ראשה בידיה. היא ישבה לצידי במושב האחורי של המכונית שלקחנו מהחנייה. בסטיאן נהג, ג’ייסון יושב לצידו, ורייצ’ל, מריה ואני הצטופפנו במושב האחורי. ג’ייסון ורייצ’ל הודיעו לנו שהם באים איתנו, מפני שזו הייתה האחריות שלהם לשמור על האנושיים מפני כל צרה – מה שהבנתי רק עכשיו, שפרד הטיל עליהם את המשימה הזאת.
בינתיים, ג’ייסון הסביר לנו שהאנושיים חמקו מעיניהם הבוחנות, ורייצ’ל לא הפסיקה לכעוס על עצמה, כאילו כל אשמת העולם מוטלת על כתפיה הצנומות.
מצאתי את עצמי מנחמת אותם שהם יהיו בסדר – שכולם יהיו בסדר – בזמן שאני הייתי זאת שזקוקה לחיזוקים. הלחץ שבער בי איים לקרוע אותי מבפנים.
בסטיאן החנה את המכונית בכניסה ליער, שם אי אפשר היה להמשיך עקב סבך העצים הצפוף. יצאנו מהמכונית, והסתדרנו כך שבסטיאן הלך ראשון, אני מייד אחריו, רייצ’ל ומריה אחרי, וג’ייסון מאסף. בסטיאן התחיל ללכת בשביל הגישה הצר אל תוך היער, ומצאתי את עצמי נצמדת לגבו, מפחדת מהמראה סביבי.
השמש כבר שקעה כמעט לגמרי, והחשכה לא עשתה לי טוב במיוחד, בייחוד ביער האפלולי הזה. תהיתי למה כל כך שקט, למה אנחנו לא שומעים קולות קרב מהיכנשהו, אבל לא העזתי לפצות את פי, כי סיכמנו שלא נדבר כלל בכל הדרך. לא רצינו להעיר אילו חיות טרף למיניהן שמסתתרות כאן, או למצוא את עצמנו ניצודים על-ידי חלק מעוזריו של אוונדר.
בסטיאן נעצר לפתע, וכולנו נעצרנו איתו. “מה קרה?” מריה לחשה לו, דאגה ניכרת בקולה.
בסטיאן הסתובב לעברנו, פניו עגמומיות. “אנחנו חייבים למצוא דרך אחרת,” הוא לחש. “הדרך הזאת חסומה.”
הבטתי מעבר לכתפו ומלמלתי, “אני לא רואה שום דבר חוסם.”
“יש שם כני צרעות-טרף,” אמר ג’ייסון בשקט. “אני מזהה את הסימנים.”
בסטיאן הנהן באישור ורייצ’ל פלטה קללה בלחישה. “אז מאיפה נלך?” היא לחשה בצורמנות.
“נאלץ לבחור בדרך עקיפה,” בסטיאן פנה שמאלה בבת אחת, וחזרנו למסלול, כולנו משתרכים אחריו. היתרון בללכת ביער מפחיד ואפל, מלבד היותנו קבוצה של חמישה, זה ששניים מאיתנו היו מרפאים, כלומר שישותם העדינה והענוגה השרתה עלינו רוגע ונינוחות, אפילו שהמצב היה מלחיץ ומרתיע ביותר. שלא לדבר על הדאגה והלחץ לגבי מה שאנחנו עתידים למצוא השתלטה באופן ניכר על יכולות החשיבה שלנו.
כשבסטיאן נעצר שוב לאחר בערך עשר דקות של הליכה, הרגשתי שהסבלנות שלי מתפקעת. “מה עכשיו?!” סיננתי.
הוא לא ענה לי, אלא פנה ימינה בחדות, וכולם פנו איתו, מבלי לומר מילה. הרגשתי יד מנטאלית מלטפת אותי, וכשהבטתי לאחור, ראיתי את מריה שולחת לי מבט מבין. היא השתמשה בכוחותיה לנסות ולהרגיע אותי, ועל אף שבאיזשהו מקום הודיתי לה על כך, הייתי שמחה אילו הייתה מזהירה אותי מראש.
לא היו כלל סימני חיים ביער. לא לאנשים, לא לפרד, לא לכל החבורה שלנו, לא לאוונדר. זה היה כאילו הכל היה פשוט נטוש כאן. והרגשתי שאנחנו הולכים לאיבוד, אפילו שבסטיאן נראה בטוח שהוא יודע את הדרך.
אחרי שעה של הליכה בחשכה המוחלטת, בסטיאן נעצר, לקח ענף מהאדמה, ופנה לעברנו. “אני צריך למצוא אבני-אש,” הוא לחש. “אנחנו לא יכולים להמשיך לנווט בחשכה שכזאת.”
“חכה,” רייצ’ל רכנה על האדמה, והחלה לגשש באפלה. לאחר בערך דקה של חיטוט, היא התיישרה והתקרבה לבסטיאן עם שתי אבנים בידיה. היא חככה אותן זו בזו, ולאחר כמה ניסיונות, גיצים צאו מהן והדליקו את הענף. כולנו הסתכלנו על רייצ’ל בפיות פעורים, וזו הסתכלה עלינו במבט מתנשא ואמרה בשקט, “מה? יש לי אשכולות שאתם לא יודעים עליהם אפילו.”
לא תארתי לעצמי שמישהי מטופחת ומתנשאת ושחצנית כמו רייצ’ל מקדניאלס תהיה מעולה בהישרדות. היא כנראה ראתה את ההבעה הנדהמת שלי, משכה בכתפיה, וחזרה למקומה לצד מריה. בסטיאן יצא מההלם, הנהן לעבר רייצ’ל בתודה, והחל ללכת שוב בתוך היער, הפעם הדרך שלנו מוערת בלהבה קטנה.
“אני מקווה שאנחנו נגיע בזמן,” מריה לחשה אחרי עוד רבע שעה של הליכה. עכשיו גם המרפאים עצמם לא יכלו להשתמש בכוחות ההרגעה שלהם, כל עוד הם עצמם היו לחוצים.
“אנחנו נגיע,” מלמל ג’ייסון בפרץ של אופטימיות. “את תראי.”
“אני מסכימה עם מריה,” סיננתי. “אני לא חושבת שיש לנו איזשהו סיכוי להגיע בזמן.”
“אם תחשבי שלילי, המצב יהיה שלילי,” מלמלה רייצ’ל, עיניי הקריסטל שלה בוהקות בחשכה.
“אני מציע שתהיו בשקט,” התרפץ בסטיאן בלחש, גם הוא על הקצה.
סתמנו פיות אחד אחרי השנייה, והמשכנו ללכת בשקט-בשקט, כמו מתגנבים אל מעמקי היער האפלולי הזה. ככל שהתקדמנו, כך התחושה שמשהו רע קרה – או הולך לקרות – התחזקה בי. מצאתי את עצמי מביטה באחד העצים מלפנינו בשביל לנסות להתרכז במשהו אחר מלבד המחשבות שלי, כשלפתע חשתי בצורך העז ללכת אל העץ הזה.
כשהגענו אל העץ, נעצרתי במקומי נותנת לאחרים לעקוף אותי, כל אחד עסוק במחשבותיו שלו כך שהם לא שמו לב לעצירתי הפתאומית. באיזשהו מקום במוחי ידעתי שאני צריכה לומר להם משהו, אבל לא יכולתי, כי העץ הסיח את דעתי לחלוטין.
העץ לא היה מיוחד. הוא נראה כמו כל עץ עתיק ביער הזה. אבל מצאית את עצמי נמשכת אליו, כאילו היה מגנט. הרמתי את ידי, והנחתי אותה על העץ, על הגזע הישן. תחושת חמימות מרתיעה השתלטה עלי, ועיניי נפערו לרווחה בתדהמה, כלא מבינה מה קורה. ניסיתי לנתק את ידי מהעץ, לא מכושפת יותר, אבל מצאתי את עצמי לא מסוגלת להזיז את ידי. הסתכלתי סביבי בפחד, מחפשת אחר החבורה, אבל לא ראיתי אף אחד מהם. בסטיאן והשאר השאירו אותי מאחור.
כל הכבוד לך, אנג’לה! התעצבנתי על עצמי.
העץ לפתע זהר, ואני פלטתי צווחה קטנה ומתנשפת. לפני שהספקתי לעשות משהו, כל העצים ביער, אחד אחרי השני, החלו לזהור. האפלה הוארה באורות המעומעמים של כל העצים ביער, ואני התנשפתי בהפתעה. הצלתי לנתק את ידי מהעץ, והרגשתי שליבי הולם במהירות. לא הייתה לי ברירה עכשיו. הייתי חייבת להמשיך הלאה.
התחלתי לפלס את דרכי בתוך היער, הולכת בחופזה, משתדלת שלא לגעת באף אחד מהעצים הזוהרים. תחושת-בטן אמרה לי שזה לא טוב שכל העצים בוהקים ככה. יתר על כן, טמפסט התחילה למלמל דבר מה בראשי, וכשקלטתי אחת מהמילים שהיא אמרה, לא הבנתי למה הכוונה.
ליב…
מה זה ליב? שאלתי אותה, ליבי פועם בחוזקה.
טמפסט לא השיבה, ואני פשוט המשכתי בדרכי, מנסה למצוא את בסטיאן והיתר. אבל לא מצאתי, והרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך היער האינסופי, החשכה והאורות המעומעים לא עוזרים לי בכלל. התחלתי להרגיש קור, והידקתי את הז’קט שלי סביבי, מנסה למצוא חמימות כלשהי.
אני לא יודעת כמה זמן הלכתי ביער, אבל זה היה נדמה כמו נצח. בינתיים, כוכבים החלו להפציע בשמיים, שיכולתי לראות אותם רק מעט בגלל צמרות העצים שהסתירו אותם. הירח גם כן עלה, והנחתי שהשעה התקרבה לשעה עשר. בקרוב יהיה זה לילה.
שפשפתי את ידיי זו בזו והתחלתי ללכת מהר יותר ויותר, מנסה להגיע לאנשהו. השתדלתי לא לנשום חזק מידיי, אבל זה היה קשה, כשהכל סביבי היה שקט. קול פצלוח העלים תחת רגלי גם כן שבר את דממת האלחוט. משהו בי – אינסטינקט, כנראה – אמר לי שאני קרובה ליעד, אבל לא יכולתי לשמוע אף קול, ולא ראיתי אף לחימה, אף קרב.
במקום זאת המשכתי לצעוד ביער, מחפשת אחר מוצא, או אחר בסטיאן והשאר. אבל לא מצאתי לא מוצא, ולא את החבורה, ולא אף אחד, רק עצים הבוהקים סביבי באורות נאון זוהרים.
לפתע לא שמתי לב לאן אני הולכת, ורגלי הסתבכה בענפים שעל אדמת היער ונפלתי קדימה. הקור הזדחל אלי יותר ויותר, והכרחתי את עצמי לנסות ולהיעמד, אבל זה היה חסר טעם. כשניסיתי להזיז את הרגל שהסתבכה – רגל שמאל – גיליתי שהיא כואבת לי. יותר מכואבת; הכאב היה מפלח. נשכתי את שפתי התחתונה עד זוב דם בשביל לא לצרוח בכאב, וידעתי שנקעתי אותה – אם לא משהו גרוע יותר.
ידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא לאחוז באחד העצים בשביל לייצב את עצמי, וכרכתי את זרועותי סביב הגזע הזוהר הקרוב. מה שהסתבר לי כטעות, כי ברגע שנגעת בו, הכל סביב הסתחרר. רוח חזקה נשבה, כמו סופה פתאומית, גורמת לי להיאחז בגזע עץ כגלגל ההצלה שלי, בזמן ששיערי התנופף לאחור בפראות, גופי מאיים להתנופך כמוהו במידה ואשחרר את העצץ. אור הפציע לפתע, מסנוור אותי לחלוטין, ועצמתי את עיניי בחוזקה.
ואז הרגשתי איך הכרתי עוזבת אותי אט-אט, ואיך תמונות מתחילות להכנס לראשי…
חשתי כאילו אני מתחילה לחלום. וכשפתחתי את עיניי, הבנתי שאני אכן חולמת. נדמה היה לי כאילו אני צופה בטלוויזיה, כמו צופה מהצד, בזמן שלנגד עיניי ראיתי רחוב נטוש ובחורה אדמונית מפוחדת יושבת בגבה אל הקיר ומסתכלת באימה על ידיה, כאילו היו עצם זר לה.
מולה עמד בחור שנראה נערי, אבל היה חייב להיות בשנות העשרים המוקדמות לחייו. היה לו שיער חום, חלק ומסודר, זוג עיניים אפורות-ירוקות, כמו מים זכים, וגוף בין צנום לשרירי ובגובה ממוצע לגבר. הוא לא היה יפה, והוא היה אנושי, אבל היה בו משהו שגרם לך לחשוב שהוא נראה יותר טוב משנדמה לך.
הבחורה, לעומת זאת, הייתה נאה מאוד יחסית לאנושית. עיניה היו כחולות, כמו זוג אורות נאון בפניה, שיערה היה כמו להבה אדומה וחלקה, וניתן היה לראות שהיא גבוהה, עם רגליה הארוכות. גופה היה מעורר קנאה, עם קימורים יפים במקומות הכי נכונים.
אבל הפחד שהיה ניכר בה שיבש את נאותה. וכשהבחור הושיט לעברה יד היא השתנקה. “מה אני?” היא פלטה, קולה רועד ומבוהל.
הבחור נתן לידו ליפול לצידו. “את כמוני, רוּבִּי,” הוא אמר בשקט. “אני מצטער.”
“ל-לא…” הבחורה, רובי, החלה לבכות. “אני ל-לא כמוך! א-אתה לעולם לא משתנה, צ’-צ’ארלי! אתה תמיד נראה ככה מאז שהייתי קטנה אתה היית בן עשרים-ושלוש! אני ל-לא כמוך!”
“את בת-אלמוות בדיוק כמוני, רובי,” צ’ארלי התעקש, הרים את ידו, וסילון מים נורה ממרכז יד אל הקיר לצד ראשה של רובי. היא צווחה בהפתעה ואימה. “הכוחות שלך הם לא כמו שלי. ואני יודע שהרוח שלך מדברת אלייך בתוך הראש, נכון?”
עיניה של רובי, אשר היו אדומות ונפוחות מבכי, התרחבו בתדהמה. “צאי לי מהראש!” היא צרחה. “צאי לי מהראש!”
“אתן ישות אחת, רובי,” צ’ארלי התעקש, פניו נוקשות. “כמו שאני והרוח שלי, ווייד, ישות אחת ומאוחד. האחד לא יכול לחיות בלי השני. תקשיבי לרוחך, תנסי להקשיב לה…”
התמונה התחלפה לפתע, ורובי וצ’ארלי עמדו זה לצד זו במשרד ישן ומאובק, בחור גבוה וחסון עומד בגבו אליהם ומתבונן אל מחוץ לחלון המשרד. “אוונדר,” אמר צ’ארלי בקול שקט. “אנחנו רוצים להצטרף אליך.”
אוונדר לא הסתכל עליהם כשאמר, קולו עמוק ונמוך יותר מכל קול אחר שהכרתי – קול בריטון, גברי, “ולמה שאאמין לכם שאתם רוצים בתמימות לחלוטין להצטרף אלי, צ’ארלי קרופורד, הרוח של המים אשר נולד בשנת 992 לספירה?”
צ’ארלי נראה מופתע ומבוהל מכך שאוונדר יודע עליו כל כך הרבה. “אנחנו צריכים אותך,” צ’ארלי אמר, ידיו נקמצות לאגרופים. “בשביל להביס את האלפא המזויין.”
“הוא הרס לנו את החיים, כמו שהוא הרס לך!” רובי אמרה בנחישות מפתיעה. “אנחנו שמענו הכל על העבר שלך – על קאזימיר, ועל פרדריק! בבקשה תן לנו לעזור!”
“רובי פּוֹנְד,” אוונדר אמר בקול קר. “הרוח של הטבע והחיים, נולדה בשנת 1854,” הוא לא נשמע מאושר עקב הידיעה הזאת. “הכוח שלך לא יועיל לי. קרופורד, לעומת זאת, עם כוח המים העצום שלו…”
“בבקשה תן גם לי לעזור!” רובי התחננה, נופלת על ברכיה, ובוכה. “בבקשה תן לי לנסות ול-להביס את האלפא בדרכי שלי!”
“לא רק אתה נפגעת משלושת האלפא של המילניומים, אוונדר,” צ’ארלי אמר בשקט. “זה יהיה לא הוגן מצידך לא לתת לנו לעזור.”
לאחר דממה ארוכה, אוונדר נאנח, ואמר, “בסדר גמור.”
ורגע לפני שהוא הסתובב התמונות סביבי נעלמו, ושקעתי שוב בעריפילים חסרי פשר, וכשפקחתי את עיניי האמיתיות הפעם, גיליתי ששכבתי על האדמה, ידיי עדיין מלופפות סביב גזע עץ אחד, אשר כבר לא זהר כמו כל האחרים, ושמעבר לעץ הזה, הייתה קרחת יער גדולה ובה… אנשים.
כל האנשים שאני מכירה היו שם. החל מפרד ועד שארלוט. בסטיאן, רייצ’ל, ג’ייסון ומריה הצטרפו גם הם לחבורה הגדולה שעמדה מול חבורה גדולה אחרת, ובאמצע ביניהם היו שארלוט, הייזל, אית’ן וג’יין, אשר ישבו על האדמה קשורים זה לזה בחבל.
ובראש הקבוצה הלא המוכרת עמדו שלושה אנשים. שתיים מהם זיהיתי, בהפתעה, כאת רובי פונד וצ’ארלי קרופורד, הרוחות של הטבע והחיים והמים, אשר פניהם היו חתומות, ידיהם קמוצות לאגרופים, כמוכנים לקרב. וביניהם עמד, ככל הנראה, אוונדר.
הוא היה בחור גבוה, עם כתפיים רחבות ושרירים רבים. הוא היה אנושי, אבל… היה יפה-תואר כמו אפולו, או ריאן. שיערו היה שחור ופרוע, עיניו בהירות, הוא לבש מעילה ארוך ושחור עם מכנסיים שחורים, ופניו היו רציניות להחריד. כשניסיתי לראות מה צבע עיניו, כמעט ולא יכולתי, בגלל החשכה, עד שהירח הבקיע לפתע מבין העננים, משקיף על כולם, ואז ראיתי את צבע עיניו בניצוץ, אפילו שהיה רחוק ממני מאוד.
הניצוץ היה ירוק.
והירוק היה מוכר.
פרק ארבעים-ושבע
הרגשתי כל מחשבה אחרת נודפת מראשי. הכל כאילו נעלם, וזה היה רק הוא, הבחור הזה, ואני. הבחור הזה שנראה כבן עשרים-ושלוש. הבחור הזה שהיה יפה-תואר. הבחור הזה שהיה לו שיער שחור פרוע.
הבחור הזה שהיה לו זוג עיניים ירוקות.
ידיי רעדו, ומצאתי את עצמי נאבקת לקום על רגלי. נאחזת בעץ, הקמתי את עצמי, ונוכחתי לדעת שאיכשהו, באורח פלא, הרגל הנקועה שלי כבר לא כאבה. אבל באותו הרגע לא דנתי במחשבה. הייתי עסוקה בלרעוד, להביט בבחור בעיניים פעורות, ולחוש בכאב מזדחל לליבי.
קולו של פרד היה זה שניפץ את מחשבותיי. “אנחנו לא מוכנים לתת לך דבר, אוונדר,” הוא אמר, קולו מקפיא. “לא אחרי מה שעשית במזרח ובצפון.”
“אבל אתה לא שמעת אפילו על הצעתי,” אמר אוונדר, וקולו העמוק והנמוך היה לא זהה כלל לקול שהכרתי כשהייתי ילדה. אבל העיניים שלו… העיניים הירוקות שלו…
“בוא נשמע,” לגלג אפולו. “רק אל תחשוב שזה ישנה משהו.”
אוונדר חייך חיוך רע שגרם לי לצמרמורת. לא, זה לא יכול להיות הוא, זה פשוט לא יכול להיות… “אני רוצה רק דבר אחד. בן-אדם, למעשה,” הוא לכסן מבט אל עבר ארבעת האנושיים שישבו, מפרכסים מפחד, על האדמה. “ולצערי, היא לא ביניהם. תפסנו לחינם כמה ילדים.” עיניו ננטעו על שארלוט, ולפתע עיניו הירוקות נפערו לרווחה. “למרות שאני מזהה את אחת מהן.” ואז הוא החזיר את מבטו לפרד.
“את מי אתה רוצה?” חשק פרד את שיניו.
חיוכו של אוונדר נהפך אפילו למרושע עוד יותר. “רוזאנג’לה מארטינלי וויין.”
דממה השתררה בקרחת היער, והרגשתי שאני רועדת. ידיי לפתו את העץ חזק יותר, כי ידעתי שאם לא אאחוז בו אפול ארצה.
“אנג’לה לא נמצאת פה,” סטריידר ירה בקול מזלזל, קולו מפלח את הדממה. “וחוץ מזה, למה שנביא לך אותה?”
אוונדר צקצק בלשונו. “אם לא תביאו לי אותה, הנבואה שהנביאה שלכם נבאה תתגשם,” אוונדר שילב את ידיו והרים גבה. “נבואה שתביא עליכם הרס מאין כמוהו. ומלבד זאת,” הוא לכסן מבט שוב לשארלוט, ולתדהמת כולם רכן לפניה. שארלוט צייצה בפחד, עיניה העכורות נפערות בתדהמה, בזמן שסומק עולה על פניה השמנמנות. “אני תמיד יכול לשאול כאן את שארלוט ג’ונסון.” הוא חייך חיוך מהמם לפתע, שגרם לסומקה של שארלוט להעמיק. “נכון, לוטי?”
הדם זלג מפני בבת אחת. הספק שהיה לי קודם נעלם. אף אחד לא קרה לשארלוט לוטי. אף אחד מלבד אדם אחד…
אבל לפני ששארלוט הספיקה לומר דבר כלשהו, פרד פלט נהמה מאיימת ורץ לעבר אוונדר. אוונדר עצמו קם על רגליו והחל לרוץ לכיוונו של פרד, השניים מרימים ידיים, מוכנים לתקיפה –
“לא!!!”
הצווחה נקרעה מגורני לפני שמוחי הצליח לעכל את המחשבה ומצאתי את עצמי רצה אל קרחת היער, יוצאת ממקום מחבואי, מאחורי העץ המציל שלי, אל עבר השניים, שני האנשים האלו, הזאב ובן האנוש, בזמן שהכל סביבי מטשטש. נעמדתי בבת אחת בין שניהם, ידיי מורמות לצדדים, מסמנות להם לעצור.
והם עצרו, מביטים בי בהפתעה מוחלטת. רגליי רעדו, ידיי שקשקו, אבל הצלחתי להמשיך ולעמוד. בינתיים, אוונדר יצא מההלם וחייך חיוך רחב.
“כבר חשבתי שלא תגיעי, רוזה.”
לא יכולתי לנשום. הכאב והצער קרעו אותי מבפנים, המחשבות טסו במוחי כמו טיל, ולא ידעתי מה לעשות, מה לחשוב, איך לנהוג. הכל היה מסורבל ומעורפל, מטורף ומאומלל, וידעתי שעוד קצת, עוד דחיפה אחת, ואני אקרוס.
לא יכולתי לתת לעצמי לקרוס.
“מה את עושה פה אנג’לה?!” פרד התפרץ, מאבד את שלוות רוחו. “למה לעזאזל לא נשארת בקולג’ כפי שהיית צריכה?!”
“לא יכולתי לתת לכם לבוא להלחם בהם לבד, פרדריק!” יריתי לעברו חזרה, דמעות בעיניי. הוא ראה אותן, קפא במקומו, ואני הפניתי את מבטי לאוונדר, מרגישה שליבי נחצה לשניים. “למה?” קולי נשבר כשהבעתי את מילת השאלה הבודדה הזו. “למה… ברוק?”
ברוק אוונדר ריי הביט בי בחיוך רחב, כאילו הוא גאה במשהו. “אני הבטחתי לך משהו, ואני לא מתכוון להפר את ההבטחה הזאת, רוזה שלי,” הוא אמר בחיוך מסופק. “ועכשיו שאת כאן, אני יכול לקיים את ההבטחה.”
שפתי רטטו. “איזו… על מה אתה מדבר?” ידיי נפלו לצדדי, והרגשתי באפיסת כוחות לפתע.
הוא לא היסס כשאמר, “ההבטחה להנשא לך, רוזאנג’לה.”
הרגשתי בהיסטריה משתלטת עלי. זה לא יכול להיות… זה לא יכול להיות… צחוק משוגע נפרץ ממני. “אתה צוחק!” השתנקתי, צחוקי הופך להיסטרי. “אתה לא יכול להיות רציני!”
“אין רציני ממני, רוזה,” פניו הרצינו בבת אחת. “אני הולך להנשא לך.”
לפתע זרועות נעטפו סביבי, ופרד הצמיד אותי אליו. “על גופתי המתה,” הוא נהם, חושף את שיניו כמו הזאב שחיי בתוכו, ולתדהמתי מתוך שכמותיו פרצו זוג כנפיים שחורות עם קוי מתאר כתומים, כמו כנפי הדרקון שראיתי לפני יובלות, כשהציל אותי מנפילה.
ברוק הביט בידיו של פרד, והבעתו נהפכה רצחנית. “תוריד את הידיים שלך מהאישה שלי,” הוא אמר בשקט, ולפתע, עיניו הירוקות השחירות, ורוח שחורה הרחיקה בין פרד לביני, גורמת לכל הנוכחים בקרחת היער לעוף לצדדים. צעקות נשמעו, בזמן שברוק נותר במרכז קרחת היער, וכל היתר בצקצוותיה, יוצרים כמעין מעגל סביבו. כולל אותי.
הוא הפסיק בבת אחת, השחור נעלם מעיניו והירוק חוזר אליהם. הוא חייך חיוך מרוצה ואמר, “כך יותר טוב.” אז הוא פנה להביט בי. “ועכשיו כולנו נראה אם את בכלל חיכית לי, או שנהפכת לזנזונת ושכבת עם חצי עולם.” הוא הרים את ידו לעברי, וסילון של רוח שחורה כמו מקודם התפרצה לכיווני. לפני שיכולתי לעשות משהו – להדוף את הרוח, לברוח, או כל דבר רציונלי אחר – הרוח השחורה פגעה בי, והרגשתי איך גופי נתון תחת טראנס.
לא יכולתי לשלוט בו, כפי שלא יכולתי לשלוט בו כשטמפסט שלטה בו. רק שהפעם משהו אחר שלט בו. משהו קר, מנוכר… אפל. מצאתי את עצמי קמה על רגליי, גופי שפוף בצורה לא טבעית ועקומה, והולכת אל אחד העצים, כורתת ממנו ענף נמוך, והולכת אל ברוק. לא יכולתי לעצור את הגוף כשרכנתי מולו על ברכי, שיערי פזור סביבי, וכשיד ימין שלי הסתובבה כך שהזרוע תהיה חשופה, ויד שמאל שלי התרוממה כלפי מעלה, מחזיקה את הענף בחוזקה, ונחה בעוצמה על יד ימין, קורעת את העור והגידים והוורידים שבה. צרחה נקרעה מגרוני, שאפילו השליטה של ברוק בגוף שלי לא הצליחה לחסום מרוב שהייתה כאובה, מלאה ביגון. זה כאב יותר מכל דבר אחר, כשאני חותכת לעצמי את הורידים, ובו בזמן זו לא באמת אני.
ברוק הסתכל עלי בגועל, ובתוך שניות השליטה על הגוף שלי הוסרה. הוא הרים את רגלו ובעט בי בכזאת חוזקה בבטן, עד שהרגשתי שדם יוצא לי מהפה. שכובה על האדמה, רעדתי ללא שליטה, הכאב מהפצעים, הכאב מבפנים… הכל גומר אותי בבת אחת. “למה נהפכת, רוזאנג’לה,” ברוק ירק. “נהפכת לאישה פתטית ומעוררת רחמים. לחתוך ורידים? באמת? זה הכי טוב שמצאת?” הלגלוג בקולו כמעט וגמר אותי לחלוטין.
“רוּבִּי!” הוא צעק לפתע, והאדמונית ההיא שראיתי הגיחה לפתע, מסתכלת עלי בהבעה כביכול אדישה, אבל עיניה סערו, לא מסתירות את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכה באותו הרגע, ואת האימה לאור מצבי שהציפה אותה. ברוק הביט בי, הבעתו קרה. “בגלל שזה יום ההולדת העשרים שלך, אחרי הכל, אני אתן לך מתנה. רובי, רפאי אותה.”
“כ-כן, אוונדר,” רובי רכנה לעברי, ידיה רועדות, פניה חיוורות, והיא הניחה את ידיה – אחת על ראשי ואחת על בטני. כאב חד חלף בי כשהיא עצמה את עיניה והחלה להזרים מעין כוח לעברי. בניגוד לכוח של ברוק, הכוח האפל ההוא, הכוח של רובי היה נעים, רך, ענוג, מתוק, מדגדג, מלא במעין אושר בלתי מוסבר. כמו כוחות המרפאים.
הרגשתי לאט-לאט איך אני מרגישה טוב יותר, ואיך כל פצע מתרפא לאיטו, עד שהכל נרפא לחלוטין. רובי אז התרוממה, הביטה ברעד בברוק והנהנה. ברוק חייך. “עכשיו, כשאת כבר לא כל כך פתטית, ישנן שתי דרכים בהן נוכל לעשות זאת.
“הראשונה היא שתבואי איתי בשקט, כדי שנוכל ללכת מכאן כבר,” הוא חייך לעברי חיוך מרושע עוד יותר ממקודם. “השנייה, היא שתתני לחברייך להלחם בי ובעוזריי בשביל להציל את עורך. באיזו דרך את בוחרת, רוזאנג’לה?”
לפני שיכולתי לקום מהאדמה, או לומר משהו, נשמעו שאגות מכל כיוון, וקרב פרץ. ברוק נזרק לאחור על-ידי סילון אש מצד אפולו; רובי וצ’ארלי הותקפו על-ידי ריאן ומאגנוס, אשר זיהו אותם ככל הנראה. אנשי-הזאב שליוו את ברוק, אשר היו רבים, החלו להלחם בפרד ובכל חיל המשמר. ראיתי שגם סולומון כאן עם חיל המשמר שלו, בנוסף לקייל, אלסנדרו ולאקלן וחילות המשמר שלהם. סאלי גם כן הייתה כאן, עם כל אנשי חיל-המשמר של העיר. כל האנשים מהקולג’ התערבו גם כן בקרב האיום. בני-האנוש הביטו סביב בבהלה, מנדים להחליט מה לעשות, או איך לעשות. אפילו אדריאה ולואיס נלחמו, שלא לדבר על מריה, שלא חשבתי שיש לה יכולות לחימה שכאלה, או מייגן ורייצ’ל.
ידיי נקמצו לאגרופים. לא יכולתי לתת להם להלחם בשבילי, או בגללי, או מכל סיבה אחרת. כי אחרת…
“אני על הקרקע, ממררת בבכי, חסרת אונים, בזמן שכולם נשרפים למוות לנגד עיניי. האחוזה בוערת, הרוקדים בה צורחים ונשרפים, ריח גופותיהם החרוכים מדגדגים את אפי.”
אסור היה לתת לחלום שלי להתגשם.
“זמנך תם, פרדריק רודס, האלפא של המילניום,” הבחור אמר בקול שגרם לי לבכי בלתי נשלט.
פרד הרכין את ראשו, ואוונדר הניף את ידו, ולפני שהספקתי לעשות משהו, חרב הונפה וכרתה את ראשו של פרד מהמקום, דם מושפרץ לכל עבר, וגופו חסר-הראש של פרד נח על האדמה.
לא… אסור שזה יקרה…
“מה שיקרה, זוהי לא אשמת אף אחת מלבד דונובן. לא מקסוול אינגלנד, לא מאגנוס אודין, לא ריאן אינגלנד, לא אוונדר. רק דונובן.”
בעוד מילותיו של הבחור בעל החליפה הירוקה, אשר דיבר אלי בחלום, מהדהדות בראשי, ידעתי שיש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות.
“תפסיקו!!!”
פרק ארבעים-ושמונה
כולם קפאו סביבי, ואני התיישרתי על רגלי. “ההחלטה היא שלי, לא שלכם,” מצאתי את עצמי אומרת בקול חנוק, ומייד מיהרתי להסתיר את הרגשות שהשתלטו עלי. “אז תנו לי להחליט.”
ברוק, אשר התאושש מהמכה של אפולו, חייך חיוך רחב, ניצוץ מרושע בעיניו הירוקות. השפלתי את ראשי, נותנת לתלתלי הג’ינג’ים להסתיר את פני מהאחרים. מזווית העין ראיתי איך כולם מתרחקים זה מזה, יוצרים שוב מאין מעגל רחב סביב ברוק וסביבי גם הפעם.
“שמעתם את הבחורה,” ברוק אמר בסיפוק. “זו ההחלטה שלה לקבל.”
הוא הסתכל עלי, וידעתי למה הוא מצפה. הוא ציפה שאני אבוא אליו בזרועות פתוחות, כי הוא ברוק. ברוקי שלי. אבל הוא לא אותו ברוק. אפילו אם היה כואב לי להכיר בכך, זה לא יכול היה להיות ברוק.
הברוק שאני הכרתי היה ילד קטן עם נשמה טהורה שאהב לעזור, ולא הבחור המריר הזה שמולי.
הברוק שאני הכרתי היה ילד חייכן שאהב אותי באמת, ולא הבחור המפחיד הזה מולי שאם הוא חש אהבה אז אני לא חמומת-ראש.
והברוק שאני הכרתי מת. הברוק הזה הוא לא ברוק ריי. הוא אוונדר.
הייתי מודעת באופן חלקי למבטיהם של כולם עלי, ובמקום זאת עצמתי את עיניי והתרכזתי. טמפסט, חשבתי בראשי. אני צריכה את עזרתך.
טמפסט נאנחה. לשם כך התאמנת כל הזמן הזה על לקבל שליטה מוחלטת, לא? היא השיבה בקול שקט, מובס.
אני צריכה להיות בסינכרונזיציה מוחלטת איתך, אמרתי לה חזרה. ואני רוצה שזה יהיה בהסכמתך.
זה לא כאילו לא עשית את זה עד עכשיו – בין אם רציתי או לא, היא ציינה בקול יבש.
את יודעת מה ‘סינכרוניזציה מוחלטת’ אומרת, טמפסט, חשבתי בחזרה. ואם אנחנו הולכות לעשות את זה, אני רוצה שנעשה את זה ביחד. עם ההסכמה שלך נהיה אפילו חזקות עוד יותר.
להפתעתי, טמפסט פלטה צחוק קטן ועצוב. הנחתי שזה יבוא, היא מלמלה. אחרי הכל, את הישות האמיתית כאן ששולטת בגוף. ומלבד זאת, את האדם היחיד שאני באמת יכולה לומר שאני מרגישה חיבה מסוג כלשהו כלפיו.
אז… את מסכימה? היססתי, לא יודעת מה לחשוב על מה שהיא אמרה.
היא פלטה אנחה. כן, אנג’לה. אני מסכימה.
לא יכולתי שלא לחוש בהקלה – עד כמה שהמצב איפשר לי זאת. אני אוהבת אותך, טמפסט! חשבתי לעברה בכנות.
כן-כן, גם אני אוהבת אותך, יכולתי להשבע שישותה הרוחנית מחייכת. ועכשיו תעשי את מה שהתאמנת עליו כל כך הרבה זמן, רוזאנג’לה.
הנהנתי, לקחתי נשימה עמוקה, מרגישה את המתח באוויר, הדממה עוטפת אותי. הגיע הזמן להחליט. וידעתי שההחלטה שאקבל עכשיו היא ההחלטה שתשפיע על מה שיקרה הלאה. כי לעומת מה שכולם חושבים, יש דרך לנטרל את הגורל.
והדרך היא כל כך פשוטה; פשוט לא ללכת בדרך שמצפים ממך, אלא לבחור בדרך שאפילו לא מציעים לך.
כמו שאני הולכת לעשות עכשיו.
לקחתי נשימה קטנה, והכרחתי את על המתח לצאת מגופי. נתתי לופי להיות רפוי, אפילו שעדיין עמדתי, ונתתי להכל להשתחרר. שאפתי אל ריאותיי כל ריח שהיה ביער – ריחות של אנשים, של זאבים, של מים, של טבע, של עשן – בזמן שנתתי לגופי להתחבר אל האוויר סביבי. רוח קרירה נשבה, ונתתי לה לעטוף אותי, בזמן שלקחתי נשימות מדודות ומתונות.
סליחה, טמפסט, חשבתי בצער לפני שנתתי לנשמה שלי לחפש אחר הנשמה שלה בראשי. הרגשתי בדיוק את האזור בו קולה של טמפסט תמיד דיבר אלי, ושם עטפתי אותה בזרועות רוחניות חמות, עוטפת אותה אלי. היא השתנקה קלות, אך הרוח שלה נרגעה, הנפש שלה סומכת עלי, והיא נכנעה ללחצי. היא התמזגה בבת אחת עם נפשי שלי באופן שלא יכולתי להגדיר במילים. פשוט הרגשתי את זה קורה, את הרוח של טמפסט והנשמה שלי מתאחדות לכדי ישות אחת. והרגשתי איך הגוף של טמפסט, אשר יצא לחופשי פעם אחת, מתמזג עם שלי. נתוניי הגוף שלי נותרו עדיין שלי – עדיין אותה בחורה ג’ינג’ית עם עיניים חומות בהירות וגוף שמנמן – אבל הרגשתי איבר חדש מתווסף לשכמותיי, וידעתי שכנפי הכאוס הועברו אלי. בנוסף לכך, הרגשתי גם עקצוץ בעין השמאלית שלי, ואינטואיציה לחשה לי שהעין הזאת נהפכה לכחולה הסוערת של טמפסט. בנוסף לכך, שיערי המתולתל התארך, משתפל, עד שהגיע לרצפה, כמו אורך שיערה של טמפסט.
היינו אחת עכשיו.
מה שניסיתי לעשות כל הזמן במדיטציה עכשיו הצליח. ועוד בהסכמה מצד טמפסט.
הרמתי את ראשי אל עבר אוונדר, רואה אותו מסתכל עלי בעיניים פעורות בפליאה, והרגשתי עוד מבטים מתפלאים באוויר, אבל התעלמתי מכולם. התרכזתי על אוונדר בזמן שהתחלתי ללכת לעברו. חיוך נצחון נפרש על פניו כשראה שאני מתקרב אליו.
כמה חבל שתהיה לו אכזבה מרה.
וברגע שהייתי רק כמטר ממנו, נתתי לאיבר החדש בגופי לצאת לחופשי. כאב חד בשכמותיי, וזוג כנפיים מנוצות וענקיות בצבע לבן-שקוף נפרשו מגבי. שומרת על ארשת פנים חתומה, התקרבתי עוד צעד לאוונדר, אשר כנראה עדיין חשב שאני הולכת איתו, כי הוא הושיט לעברי את ידו.
אני מצטערת, ברוק, חשבתי, מרגישה את ליבי נחמץ. אני אוהבת אותך, ואני עדיין מרגישה אשמה על כל מה שקרה. אבל זה לא אתה. ואני לא יכולה לתת לך להמשיך להתקיים כשאתה לא הברוק שאני אהבתי.
ובמקום לתת לו את ידו, בתנופת יד חדה באוויר, העפתי אותו לאחור, גורמת לו לנחות על ישבנו. התקרבתי אליו בצעדים קצובים, מודדת את נשימותיי אחת אחרי השנייה. “אני החלטתי,” אמרתי, קולי נשמע לי מעט מעומעם. “וההחלטה שלי היא שאתה תלחם בי.”
אוונדר, שהיה בהלם לרגע קט, פרץ בצחוק מטורף. “ולמה נראה לך שאוריד את הרמה שלי ואלחם בך, רוזה? בבת?!”
“אין לך ברירה,” אמרתי, מרגישה בחיוך מתפשט על שפתיי. “זו ההחלטה שלי לקבל, לא?”
צחוקו דעך והבעתו נהפכה לזועמת כשהוא שמע את מילותיו נורות לעברו בחזרה. הוא נעמד על רגליו, עיניו משחירות כמו מקודם, והוא שילח לעברי סילון של רוח שחורה כמו מקודם. אבל הפעם, שלא כמו הפעם הקודמת, לא נכנעתי לה. קפצתי לאחור, גופי גמיש יותר משאי פעם היה – הכושר שלי נהפך להיות הכושר של טמפסט, ומצאתי את עצמי קופצת לאחור בפליק-פלקים שמעולם לא חשבתי שאי פעם אעשה. הכנפיים שלי איזנו אותי, נותנו לי שיווי משקל. להזיז אותן היה כמו להזיז את הידיים שלי או את הרגליים – כאילו היו לי אותן מאז ומתמיד.
“אז אנחנו נלחם, רוזאנג’לה,” אוונדר הביט בי בזעם מאין כמותו, ורץ לעברי במהירות מטורפת. אבל לי היה יתרון, והשתמשתי בו כשקפצתי הרחק ממנו, נעזרת בכנפיי לייצב אותי. וכך התחלנו להלחם.
הוא שלח לעברי את הרוחות השחורות האפלות האלו, שעדיין לא ידעתי מניין באו, ואני המשכתי לקפוץ הרחק ממנו, שולחת לעברו סילוני רוח סוערת משלי. ברקים ורעמים הופיעו בשמיים, עננים הסתירו את הכוכבים והירח, והאדמה רעדה. כל היתר פשוט הביטו בנו, נטועים במקומותיהם, ואני שמחתי על כך. רציתי להלחם באוונדר לבד, בלי עזרה מאף אחד אחר.
זה היה הקרב שלי.
“איך את מעיזה להלחם בי, ילדה כפויית טובה?!” הוא צעק לעברי בזמן שיצרתי לי חרב אווירית, קולו כמו של שניים, כאילו גם בתוכו יש רוח. “איך את מעיזה, אחרי שנטשת אותי במכונית ההיא?!”
ידעתי מה הוא מנסה לעשות, וידעתי שהוא מצליח. אבל טמפסט, הישות השנייה שבי, הישות שעכשיו הייתה חלק ממני, לא הושפעה ממילותיו, ורק בזכותה הצלחתי להמשיך ולהלחם בקרב חרבות-אוויריות – הוא יצר אחת משל עצמו, מהאוויר השחור והאפל שלו. הוא פגע בי אינספור פעמים, וגם אני פספסתי רק מעט. האדמה המשיכה לשקשק תחתנו בגלל הכוח האדיר שזרם בעורקיי עכשיו, השמיים המשיכו להיות מוארים בברקים, ורעמים המשיכו להשמע. גשם החל לרדת, מרטיב את כולם.
לחימה החלה לקחת פיקוד גם סביבנו – האנשים שלי כנגד האנשים שלו. ובזמן שאנחנו נלחמנו זה בזו, כך גם האחרים.
וידעתי שזה יוביל לתוצאות הרסניות אם אני אפסיד בקרב הזה מול אוונדר. זה יוכל להביא למותו של האלפא של המילניום, והעולם לא יכול לשאת זאת כרגע.
אני לא אוכל לשאת זאת.
כי זה פרד. פרד, שהיה הנשיקה הראשונה שלי, שלקח אותי בזרועותיו פעם אחר פעם…
רגע של חוסר תשומת לב, ולפני שהספקתי לעשות משהו למנוע זאת שכבתי על רצפת היער, בגבי, אוונדר מעלי, כולא אותי בגופו הכבד משלי, שיערי הארוך פרוע סביבי. כל האוויר יצא לי מהמפרשים, והרגשתי בבהלה משתלטת עלי, פאניקה מאיימת לגרום לי לצרוח.
אוונדר חייך את החיוך הכי מטורף שראיתי אי פעם, אמר בשקט, “אני ניצחתי,” והחדיר את חרב האוויר השחורה שלו, שכבר פתאום לא נראתה כל כך אוורירית, אל תוך הבטן שלי.
צרחה נקרעה ממני כשהחרב הסתובב בקרבי, גורמת לי לסבול כמו שמעולם לא סבלתי. חרב אוויר? זו בדיחה. זה הרגיש בדיוק כמו כל חרב חדה אחרת. זו הייתה חרב לכל דבר, והיא הרגה אותי.
גופי קפא, והרגשתי שהכל סביבי מתחיל להיעלם. נקודות שחורות הופיעו בשדה ראייתי, ואני הרגשתי איך הכוח עוזב אותי אט-אט, ואיך הכל מתחיל להיעלם…
“פרד הרכין את ראשו, ואוונדר הניף את ידו, ולפני שהספקתי לעשות משהו, חרב הונפה וכרתה את ראשו של פרד מהמקום, דם מושפרץ לכל עבר, וגופו חסר-הראש של פרד נח על האדמה…”
“פרד…” היה כל מה שהצלחתי לומר לפני שהכל סביב השתתק ונעלם.
פרק ארבעים-ותשע
482 לספירה
מקסוול אינגלנד לא ידע מה הוא עושה, ואם הוא צריך לעשות זאת בכלל. אבל הוא ידע רק דבר אחד: הגורל נתון בידיו כעת. מה שהוא יעשה לא ישנה את מה שיקרה ממילא – אחרי הכל, האדם היחיד שיכול לשנות את הגורל, אפילו קצת, הוא רק ריאן אינגלנד, צאצא של מקסוול עצמו, כיוון שאלטון, הרוח של הזמן, בחר בו. מקסוול עיקם את אפיו לאור הדבר – למה אלטון לא יכול היה לבחור במקסוול במקום?
טוב, אולי זה היה קשור לעובדה שמקסוול ואלטון לא הסתדרו אחד עם השני. או ליתר דיוק, אלטון לא הסתדר עם מקסוול. הוא טען שיש בתוכו רוע. ממש. סתם תירוץ עלוב לחוסר חיבה מובהק. אבל מקסוול היה רגיל לקבל את זה מאנשים – אפילו מאגנוס, חברו הטוב, בהתחלה חשב שהוא סתם סנוב מתנשא.
ועכשיו, מקסוול עמד לעשות משימה שאמורה הייתה לעשות טוב בעולם, לא רע. ונכון, מקסוול היה לעיתים בן-אדם קשה, אבל לרוב הוא היה בסדר. או לפחות הוא כך קיווה.
הוא הביט בילד בן השש שישב על מדרגות הכנסייה, מחבק את עצמו, ונאנח. הגיעה שעת כושר.
הילד הרים את ראשו בבת אחת כשראה את מקסוול מתקרב אליו. עיניו הירוקות נפערו לרווחה בהפתעה, כאילו הוא לא ציפה לראות מישהו כמו מקסוול. הוא קיבל את התגובה הזאת הרבה מאנשים מכל מיני מאות – כבר אמרו לו לא פעם שיש לו יופי אריסטוקרטי. מה שהם לא ידעו, זה שהוא באמת אריסטוקרט. ועוד נצר למשפחת אינגלנד – המשפחה הבריטית העתיקה ביותר. וכמובן, הבנות שמו לב להיותו ממעמד גבוה ומבוסס, עקב “יופיו”.
מקסוול לא חשב שהוא יפה. אבל אחרי שנים על גבי שנים שאמרו לו זאת, הוא החל להאמין לכך בלית ברירה.
“ברוק ריי,” אמר מקסוול, מנער את עצמו מגלי המחשבות. “באתי לאסוף אותך.”
ברוק הביט במקסוול בהבעה שלא היה ניתן לפענח. “מי אתה?” הוא שאל בקול רועד. “ולמה אתה רוצה לקחת אותי מכאן?”
“כי אני רוצה לעזור לך,” מקסוול התכופך כך שהיה בגובה העיניים איתו. “וכי אתה יודע שאתה צריך עזרה. ההורים שלך כבר לא כאן, נכון?”
שפתיו הקטנות של הילדון התכווצו. “מי אתה?” הוא לחש, פגיע לפתע.
מקסוול הושיט לו את ידו, חייך את החיוך הכי נעים שיש לו במלאי, ואמר, “אתה יכול לקרוא לי אינגלנד.” מקסוול שנא שקוראים לו בשמו הפרטי.
“אינגלנד…” ברוק הביט בו, ומקסוול ראה ניצוץ של תקווה בעיניו הירוקות.
“תן לי לעזור לך ברוק,” הוא לחש לו. “אתה לא לבד.”
ברוק היסס, אבל לבסוף, הוא הניח את ידו בידו של מקסוול. מקסוול נאלץ לרסן אנחת רווחה, ובמקום זאת הפעיל את אלטון. אלטון מלמל באי-חשק בראשו אבל עשה כדברו ברגע שמקסוול עצם את עיניו, ולקח איתו את הילד אל שנת 2000. שם, הוא הביא את הילד אל אחת הפנימיות, משתמש באינטואיציה הרנדומלית שלו, ולאחר שמילא את כל הטפסים, יצא משם והשתגר לשנת 1990 אל הנביאה שניבתה לו אסון.
כשהגיע, אליה, ורמיליון הרימה את עיניה החומות, שיערה השחור מתנופף סביבה. “אה,” היא מלמלה. “עשית כדברי.”
“לא הייתה לי ברירה, לא?” מקסוול שילב את ידיו. “את אמרת שזה מה שהגורל הכתיב לי לעשות.”
ורמיליון הנהנה. “וטוב שעשית כדבר-הגורל, מקסוול.”
ורמיליון הייתה האישה היחידה שיכלה לקרוא למקסוול בשמו הפרטי מבלי שהוא יפוצץ אותה במכות. “עכשיו רק נותר לנו לחכות שיגיע לבגרות,” מלמל מקסוול. “ושהרוח שלו תצא.”
היא הנהנה, נאנחת בכבדות. “עכשיו, כדאי שתטפל בעוד דבר. דבר בשם רוזאנג’לה.”
מקסוול הרים גבה. “מה בדיוק את רוצה שאעשה?”
ורמיליון הניחה את הסיר אותו החזיקה ונשענה על השיש במטבחה הקט. “אני צריכה שתלך אליה לנשף השנה החדשה שיתקיים בשנת 2013. שם, אני רוצה שתבדוק בעזרת אלטון מה מצב הרוח שלה, ומה מצב השליטה שלה ביכולות. ככה נוכל לדעת אמות מידה נכונות לגבי מה שיקרה.”
מקסוול, תשוש מהמסעות בזמן, צנח על אחד הכסאות. “וזה לא יכול לחכות?” הוא שאל, קולו עייף.
“אין לנו זמן לחכות, מקסוול,” ורמיליון אמרה בעצב. “כי לצערי, האפוקליפסה לא מחכה.”
וכך מקסוול מצא את עצמו לובש חליפה ירוקה מהודרת, נוסע בזמן אל נשף השנה החדשה של שנת 2013, ושם מוצא את רוזאנג’לה מארטינלי וויין, הרוח של הכאוס, עומדת ליד שולחן המשקאות, שמלתה האדומה עוטפת את גופה באופן נאה למדי, שיערה הג’ינג’י גורר מבטים רבים מהסובבים, ועיניה הזהובות נטועות ברצפה במחשבה.
וכשמקסוול התקרב אליה, הציע לה לרקוד והיא הסכימה, הוא עשה כפי שורמיליון עשתה. ורגע לפני שהאחוזה התפרקה לרסיסים עקב כוחה האימתני של רוזאנג’לה, הוא נעלם משם, חוזר בזמן למאה ה-19, שם הוא אהב לחיות.
*
שבע שנים לאחר מכן
“רוזה…”
רוזאנג’לה, אשר נפגעה קשה, הביטה בברוק, שעדיין היה כלוא תחת המסה הכבדה של המכונית הבוערת, והושיטה לעברו את היד. “ברוק!” היא צעקה לעברו. “לא!”
אבל ברוק רק חייך חיוך רפה, כמסמן לה שאין טעם במה שעשתה, והמכונית התפוצצה.
מקסוול נאנח בזמן שנכנס אל תוך השריפה. היתרון בלעבור בזמן היה שהוא לא יכול היה להפגע בשום צורה בזמנים שהוא לא באמת חי בהם. הוא נולד בשנת 1500, ונרצח בשנת 1900, לפי דבריה של הנביאה ורמיליון. משמע, בטווח הזמן שהוא חי הוא יכול היה להשיג הרבה יותר דברים משאנשים יכולים לתאר.
משג’ון אינגלנד, הרוח הראשונה של הזמן, יכול היה להשיג. המחשבה העלתה למקסוול חיוך על הפנים והוא פילס את דרכו בין הלהבות הרבות. הוא הגיע לאן שגופתו של ברוק הייתה, חרוכה וכמעט מתה, ולקח אותה בזמן שהוא נסע לו בזמן לשנת 1879, השנה בה נולד מאגנוס, והשנה בה היה צריך למצוא את רוּבִּי פונד.
בעודו אוחז בגופת הילד הכמעט-מת בזרועותיו, הוא רץ ברחובות השקטים והחשוכים של וינה, אוסטריה. שם הגיע לגינה נאה למראה, ושם ישבה לה רובי פונד, האחת והיחידה, הרוח של הטבע והחיים, אשר נולדה בשנת 1854 אשר בה היה את אחוז ההולדה הכי גדול בהיסטוריה.
“רובי.” מקסוול התיישב לצד האישה האדמונית.
היא הרימה אליו את עיניה הכחולות. “אינגלנד.” היא מלמלה, מסמיקה קלות ומשפילה את מבטה. תמיד היא הייתה ביישנית, רובי. אבל מקסוול אהב אותה ככה.
“אני צריך שתחיי את הילד הזה,” הוא ביקש בנועם. “אחרת הוא ימות, ואסור שהוא ימות.”
רובי שלחה לו מבט מהוסס. “צ’ארלי אמר לי לא להחיות אף אחד, כי זה יהיה לא טבעי.” היא לחשה.
“אבל אני מבקש יפה,” מקסוול חייך את החיוך ששבה אינספור בנות, ולא נכשל גם הפעם. פניה של רובי דמו לצבע שיערה, והיא הרימה את ידיה אל גופו החרוך של ברוק ריי, עצמה את עיניה, ואור בקע מידיה. מקסוול נאנח – הוא תמיד אהב להרגיש בכוח הריפוי. הוא תמיד השרה הרגשה כזאת נינוחה ושמימית.
החרכים החלו להיעלם מגופו הקטן של הילדון בידיו, וכשהם נעלמו לחלוטין, רובי נאנחה, מותשת. “תודה,” הוא לחש לה, בזמן שכרבל את ברוק בידיו.
אבל לאחר שתי דקות, שתי דקות גורליות, בהן רובי הלכה לדרכה ומקסוול נשאר עם הילד בזרועותיו, משהו רע התרחש.
עיניו של ברוק נפקחו, ובמקום צבען הירוק, צבען היה שחור. אפלה החלה להתגבש סביבו, ומבלי שמקסוול הבין מה קורה, הוא נהדף לאחור, בזמן שברוק נעלם, הבעה רצחנית על פניו, וגרם לאפלה לאפוף את וינה.
מקסוול קילל. “הרוח של האפלה, דונובן,” הוא נאנח. “באתי מאוחר מידי.”
*
1994
שני הבחורים והזאב בן הארבע בהו בתינוקת שבידיו של ריאן אינגלנד. מבין השלושה, ריאן היה הכי פחות נפעם מלראות תינוקת קטנה – מאגנוס, חברו הטוב, בהה בתינוקת בפה פעור בפליאה, פניו יפות-התואר מתרככות כשהתינוקת נעה בזרועותיו. בסטיאן, הילד בן הארבע, נראה אפילו יותר המום ממאגנוס, פניו העגולות והקטנות בוהות ביצור הקטנטן בהלם, כאילו מעולם לא ראה דבר כל כך קטן, כל כך עדין ושברירי. ״היא יפהפייה,״ אמר ריאן, קולו מחוספס מרוב רגש.
מאגנוס סגר את פיו ופנה להסתכל עליו בסימפתיה. ״היא מזכירה לך את לוסי.״ זאת לא הייתה שאלה.
ריאן לא הראה זאת, אבל בתוכו הוא התכווץ. לוסי הייתה הבת שלו ושל אמילי, אישתו המנוחה. לוסי נפטרה כשהייתה בת שלוש עקב מגפה קשה שהתפשטה באנגליה של תחילת המאה העשרים, ואמילי נפטרה זמן לא רב לאחר מכן, שקועה ביגון של אובדן ביתה. ריאן נותר לבד, אבל במקום להתחלש, הוא רק התחזק מאז. בנוסף לכך, היה לו את מאגנוס, ידידו הטוב והרוח של החשמל, בשביל לתמוך בו, ולפני שלוש שנים הם אמצו את בסטיאן, זאב שהתייתם משני הוריו עקב קרב בין שתי להקות זאבים קטנות, והיה בדיוק סוג הזאב שחיפשו – זאב מרפא.
״דוד ריאן,״ קולו המצפצף של בסטיאן שלף אותו ממחשבותיו. ״מה זה?״ הוא הצביע על התינוקת בזרועותיו.
״זו פעוטה, באס,״ הסביר ריאן בסבלנות, מחייך חיוך רך. הוא תמיד אהב ילדים, וכשלוסי נולדה, לא היה אב מאושר ממנו. אבל מה שהיה בעבר, נשאר בעבר – כפי שריאן הבין בדרך הקשה כשניסה למנוע את מותן של לוסי ואמילי, אך נאלץ להבין שלא משנה מה היה עושה, גורלן היה נותר אותו הדבר.
אפילו בשביל לשנות את הגורל ישנם גבולות שאי אפשר לחצות.
״איך אימה הגיבה?״ שאל מאגנוס, שגם לו הייתה פינה רכה בשביל ילדים כמו לריאן – זו הייתה אחת הסיבות למה הם התחברו כל כך. אפילו שמאגנוס לא רצה ילדים בעצמו – הוא טען שלהתמסד זה לא הקטע שלו, וכי בגלל עצם היותו בן אלמוות זה חסר טעם. ריאן לא יכול היה להתווכח עם ההיגיון שבדבריו. ביחוד לא אחרי שידע מה אירע לו בעבר.
״לא טוב במיוחד,״ ריאן אמר בעצב, מבטאו הבריטי מודגש. ״היא לא מבינה שזה רק לטובתה של רוזה. אם היא הייתה נשארת בעבר…״
״אוונדר היה משיג אותה,״ השלים מאגנוס, מקמט את מצחו. ״יש בזה היגיון.״
ריאן שמע את אלטון ממלמל דבר מה בראשו, שנשמע כמו, כמה מזל שנפטרתי ממקסוול ושובצתי בתוך ראש חכם…
חיוך מר התפשט על פניו של ריאן. ״אלטון לא מת על אינגלנד,״ הוא הודיע למאגנוס, וראה את חברו מחייך חיוך זהה לשלו.
״לפי מה שהבנתי מאינגי, אלטון כל הזמן קרא לו מקסוול בשביל לעצבן אותו,״ מאגנוס אמר בשקט. מקסוול אינגלנד, אחד מאבות-אבותיו של ריאן אשר החזיק בתוכו את רוח הזמן עד שנרצח והרוח עברה עליו, שנא שקוראים לו בשמו הפרטי. אפילו ריאן, כשדיבר עליו, קרא לו אינגלנד לאור כבוד.
כבוד שלא הגיע לאידיוט הזה, מלמל אלטון בקולו המלגלג.
ריאן לא טרח להגיב, ובמקום זאת לקח את התינוקת המעורסלת בזרועותיו אל עבר המכונית שחכתה בחוץ. מאגנוס נכנס למושב הנוסע, מושך את בסטיאן הקטן על ברכיו ולוקח מריאן את רוזה בידו. התינוקת לא בכתה, אך פלטה יבבה קטנה. ״תחזיק אותה טוב, מאג,״ הזהיר ריאן כשנכנס לתא הנהג והתניע את המכונית.
״לא חשבתי לעשות אחרת,״ מאגנוס שלח לו מבט מרוגז. “אחרי הכל, היא אחותי, אם אתה צריך תזכורת.”
ריאן הנהן, ונתן למכונית השחורה לדהור על הכביש. ריאן הרגיש בליבו נחמץ עם כל רגע שעבר, מודע לכך שהזמן הולך ואוזל, ושהגורל ממתין בפינה.
אל תהיה לי ג׳ון, ריאן, מלמל אלטון בקולו המזלזל. אתה לא צריך להרגיש אשם על כל דבר שאתה עושה. אתה בוחר בדרכים הנכונות. היה גאה.
ריאן ידע שהדבר האחרון שהוא צריך זה תמיכה מאלטון, אבל הוא קיבל זאת בברכה הפעם, מודע לכך שהוא צריך את העידוד הזה. כי הפחד הכי גדול של ריאן היה לבחור בדרכים השגויות.
אבל אפילו הוא ידע ששום גורל טוב לא יכול היה לחכות לרוזאנג׳לה מארטינלי וויין אי שם בונציה של המאה השמונה-עשרה, איפה שנולדה והייתה אמורה, לפי הנביאה ורמיליון, למות.
פרק חמישים
2008
“היא רצחה אותו. כולם יודעים את זה.”
“ששש! אל תדברי על זה כל כך חזק כאן, שארלוט – “
“אבל זה נכון. אפילו המורים אמרו שזו הייתה אשמתה!”
“ב-באמת?”
“ברור, דייזי! זה מידע שכולם מודעים אליו!”
“אבל…”
“אין מה להסס כאן, אסתר. העובדה שרוזה כאן וב-ברוק לא אומרת הכל!”
רוזה שמעה מספיק. היא לא יכלה יותר להקשיב לשיחה שאירעה בחדר הציוד באולם הספורט הקטן של הפנימייה בה חיה כל חייה. היה גבול אפילו לציתות.
היא הלכה משם, מרגישה את ליבה נחמץ מכאב בפעם המאה. ידיה קמוצות לאגרופים, רוזה הלכה לעשות את הדבר היחיד שהיא ידעה שיעזור לה.
בעוד מפלסת את דרכה למטבח, הילדים שהיא חלפה על פניהם הסתכלו עליה בגועל, כאילו לא הייתה שווה דבר. אף אחד בפנימייה לא באמת סבל אותה, אבל אותה זה לא הפתיע – אחרי הכל, שארלוט דאגה לכך שלא יסבלו אותה.
שארלוט, שהייתה אמורה להיות חברה שלה.
שארלוט, שאהבה את ברוק אפילו שידעה שברוק אוהב את רוזה.
שארלוט, שקנאה קנאת-מוות ברוזה על האהבה שקיבלה ממנו.
ואפילו שרוזה ידעה שזו אשמתה המוחלטת שברוק מת, היא לא יכלה לספוג יותר את ההאשמות שקיבלה מהאחרים. היא ידעה שהיא אשמה. היא לא הייתה צריכה תזכורת מתמדת לשטות שעשתה, לטעות הענקית ההיא.
כשהגיעה למטבח, לא הייתה לה עוד מחשבה בראש. היא שלפה את סכין הקצבים מהמגירה בה מר לינדן שמר אותה לבישול, ולאחר שבדקה שאין אף אחד באזור, היא הרימה את הסכין אל על, תוקעת אותה ביד ימין.
דם הושפרץ לכל הכיוונים, אך רוזה, על אף הכאב והמראה המזוויע, לא הראתה שום רגש. היא כבר הייתה טובה בלשמור את הכל בפנים. לא הייתה לה שום סיבה לצרוח עכשיו מכאב, כי זו הפעם המאה שהיא עשתה את זה. קרעה לעצמה את הגידים, את הורידים. ובכל פעם, איכשהו, היא נרפאה בקלות.
וזה רק גרם לה לזעום אפילו יותר. היא תקעה שוב ושוב את הסכין בידה, אבל הכאב בליבה לא נעלם. הוא רק התגבר עם כל חתיכה.
ולבסוף היא מצאה את עצמה שכובה על רצפת המטבח, מדממת, דמעות בלתי רצוניות זולגות מעיניה. היא הבטיחה שהיא לא תבכה, והיא בכתה למרות זאת.
“ברוק…” היא מלמלה, מקפלת את רגליה לחזהה. “אני מצטערת…”
אבל ברוק לא היה שם לשמוע את התנצלויותיה הממושכות. וכל שנה, עם כל פעם כזאת, אף אחד לא היה שם בשביל לשמוע על מר כאבה.
ורוזה התרגלה לכך שלא שומעים על הכאב שלה. היא התרגלה לחיות בצללים, באפלה. כי לכך היא נועדה, היא האמינה. היא נועדה להיות הילדה שלא שומעים את קולה.
ובעוד הדמעות זולגות ומר לינדן צורח באימה כשראה את גופה המוטל על רצפת המטבח, היא עצמה את עיניה, והתפללה שהכל יסתדר כבר.
ואלרח שפונתה למרפאה בפעם המי-יודע-כמה, היא קיבלה החלטה. “אני רוצה שיקראו לי אנג’לה מעתה והלאה, אליזט,” היא אמרה למנהלת, אשר הביטה בה בהבעה מלאה ברחמים. “אני לא רוצה לשמוע את השם ההוא יותר.”
ואליזט חייכה, הנהנה, כאילו היא באמת מבינה. אבל רוז – לא, עכשיו אנג’לה, ידעה שהיא עושה את עצמה. אף אחד לא באמת יכול להבין מה היא עברה.
אף אחד לא יכול להבין איך זה לאבד מישהו שאתה אוהב כשהיו לך את האמצעים להצילו.
*
1956
“תשלוט בעצמך!” אינגלנד גער בפעם המיליון באותו בוקר שמשי בניו-יורק שבארצות הברית.
ברוק הרגיש בעצביו מבעבעים, ודונובן, הרוח של האופל בתוכו, צחקה בראשו ברוע. שליטה שווה לתחת, ברוקי, דונובן גיחך בלגלוג. ושנינו יודעים זאת יותר טוב מכולם.
אוי, תסתום כבר, ברוק גער בו חזרה. אתה יודע למה אני צריך שליטה. כולם יודעים למה אני צריך שליטה. אתה ואני מסוכנים מידי.
אתה כזה הורס-מסיבות, דונובן מלמל, ואילו היה לו גוף ממשי, ברוק הניח שהוא היה משרבב את שפתיו כמו ילד קטן ומפגר.
“אני לא מסוגל לשלוט בעצמי, אינגלנד,” מלמל ברוק, מרגיש תשוש יותר מאי פעם. “ואני לא מבין למה הבאת אותי לשנה הזאת דווקא בשביל להתאמן שליטה על כוחות האפלה הסתומים האלה.”
אינגלנד נאנח ביאוש. “והנה התחלנו בתקופת גיל הטיפש-עשרה. אני יודע שאתה בן שבע-עשרה והכל, ברוק, ושאתה בחור מושך במיוחד, ושבנות רודפות אחיך ושהחיים שלך כל כך קשים, ושאתה רוצה לפגוש שוב באהבת הילדות שלך, רוזה, ובלה, בלה, בלה,” הוא גלגל את עיניו. “אני לא חתמתי על לגדל ילד בן שבע-עשרה. אז בבקשה תעשה לך ולי טובה ותשלוט כבר בעצמך.”
ברוק לא אהב שאינגלנד התנהג אליו כאילו לא היה בן-אנוש עם רוח בתוכו כמוהו. למעשה, ברוק לא אהב את אינגלנד, נקודה. אפילו שאינגלנד הביא אותה מהמאה החמישית למאה העשרים, או אפילו שהוא הציל אותו מהתאונה ההיא – כי הכל גרם לכך שהוא עכשיו מכיל בתוכו רוח רעה ואימתנית בשם דונובן שרוצה רק להרוס את העולם.
ברוק מעולם לא רצה להרוס שום עולם. הוא אהב לחיות, בייחוד עם רוזה…
כמה שאני מתגעגע לעיניים הזהובות שלה, הוא חשב בחולמניות. ולשיער הג’ינג’י הפרוע הזה…
לא פעם ולא פעמיים ברוק חלם על רוזה בלילות, על איך שהיא בטח נראית כיום. בראשו, הוא ראה בחורה שנראית כמו דוגמנית, עם השיער של רוזה והעיניים של רוזה והעור הזהוב של רוזה, שלא לדבר על הנמשים. בדמיונו, הוא ראה איך הבחורה הזאת מתפשטת מולו, ונותנת לו את מה שהוא רצה כל כך הרבה זמן.
“כשתפסיק עם החלום הרטוב שלך תודיע לי,” אינגלנד גער פעם נוספת. “ועכשיו – חזרה לפעולה.”
ברוק יצא מהחלומות בהקיץ – בצער רב, מיותר לציין – ולקח נשימה עמוקה. הוא עצם את עיניו, מרגיש בדונובן בתוכו, ומתרכז בו. הוא הרגיש איך לאט-לאט כוח זורם בדמו, בכל גופו, היישר מהלב ומהראש, ואיך דונובן צוחק את צחוקו המטורף בראשו.
אינגלנד הזהיר את ברוק שיכול להיות שבעתיד דעתו תיטרף עליו כמו דונובן. ברוק העדיף שלא לחשוב על עצמו כבחור מטורף כמוהו.
וכשברוק חש בכוח שבעורקיו, הוא לקח נשימה עמוקה, פקח את עיניו, וניסה לירות לעבר אינגלנד סילון של רוח האופל. רוח האופל היה מה שדונובן קרא לזה, “הנשק הכי חזק שיש”. מבחינת דונובן, לשלוט באנשים ובתגובותיהם זה הכי כיף שבעולם. ברוק שנא את הרוח האפלה הזאת, שגרמה לו לשלוט בדברים שהוא לא רצה לשלוט בהם.
ולאחר שנכשל נחרצות גם הפעם וחטף על-הראש מאינגלנד, ברוק רצה רק לחזור לתאונה ההיא, בה הוא היה צריך למות וזהו.
כל דבר היה עדיף על פני דונובן.
*
2012
מקסוול ראה איך ברוק – אוונדר עכשיו – הולך ונעשה פחות שפוי מחודש לחודש, משנה לשנה, ועכשיו הגיעה העת בו הוא ראה שאוונדר איבד זאת לחלוטין.
מקסוול ראה איך דונובן השתלט אליו אט-אט, גורם לברוק התמים והמתוק להיאבד בתוך האפלה, להשאב לתוכה, ואיך הוא כבר הפסיק להיות הבחור הטוב שמקסוול הכיר.
וכשאוונדר תקף, מקסוול ידע שאין לו מה לעשות בנידון. כי לפי ורמיליון, זה היה היעוד שלו, הגורל שלו – והגורל שלה, כיוון שעמדה להיהרג במתקפה של אוונדר במזרח.
ובאותו הרגע, מקסוול ידע מה הוא הכי מתעב בעולם.
הוא תיעב הכי את רוח הגורל.
פרק חמישים-ואחת
טמפסט תהתה אם היא היחידה שראתה את מה שראתה. אבל מבט אחד בקהל הרחב שבקרחת היער החשוכה הראה שהיא לא היחידה. רחוק מזה, למעשה; כולם נראו המומים, אויב וחבר כאחד, ממה שהם כרגע חזו.
זכרונותיהם של מקסוול וריאן אינגלנד, של ברוק ריי, כרגע ידוע כאוונדר, ואנג’לה. טמפסט הביט מטה על גופה הדומם של אנג’לה וויין, שיערה חזר לאורכו הרגיל, כנפיה כבר לא היו שם. טמפסט נאנחה. היא נלחמה הכי טוב שיכלה.
ועכשיו היה זה תורה של טמפסט לגמור את כל העניין הזה.
היא הביטה על גופה, שנפרד מגופה של אנג’לה לחלוטין, וחייכה חיוך זעיר. גובה ממוצע, גוף רזה וחטוב, שיער בלונדיני מלוכלך וארוך עד הרצפה, זוג עיניים כחולות סוערות, וזוג כנפי הכאוס שנפרצו מגבה.
אל תדאגי, אנג’, היא חשבה. אני הולכת לסיים את מה שאת התחלת. היא סובבה את גבה לאנג’לה, ניצבת מול אוונדר, אשר הביט באימה באנשים שביער, ואז בגופה הדומם של אנג’לה, ורק אז בטמפסט. וטמפסט לא יכלה לבלוע את החיוך שלה יותר.
“אוונדר,” קולה הצטלצל ברחבי היער, גורר את תשומת ליבם של האחרים. “תן לדונובן לצאת החוצה ולהלחם בי. והשטוב מבינינו ינצח.”
“ל-לא!” אוונדר קרא, עיניו נעות בטירוף. “למה שאעשה מ-מה שרוח מ-מטומטמת כמוך א-אומרת?!”
“אל תהיה שוטה, ילדון,” טמפסט גלגלה את עיניה. “פשוט תן לדונובן שליטה על הגוף שלך כדי שאוכל להלחם איתו ראש-בראש. כולם רוצים כבר לגמור עם כל עניין המלחמה המעייפת הזאת, אז בוא פשוט נסיים עם זה.”
אוונדר הביט לצדדים, רועד כולו מרוב זעם שמהול באימה. טמפסט חכתה בסבלנות, מביטה מטה על גופה בינתיים ומציינת לעצמה שהיא עירומה. לא שזה שינה הרבה; היא כרגע הייתה בצורת הרוח שלה, כך שאור נוגה הקיף אותה, מסתיר את החלקים האינטימיים מעיני כל, בגלל שאנג’לה כרגע חדלה לחיות.
דגש על הכרגע. טמפסט לא הייתה מוכנה לתת לה למות. כי עם כל החסרונות שלה – ויש הרבה – טמפסט לא רצתה שהיא תמות לגמרי. טמפסט לא רצתה להשתחרר לחופשי אם זה אומר שהיא תמות.
היא לא ידעה אם זה מבשר על כך שהיא אוהבת אותה. על אף שאמרה לה זאת, היא לא הייתה בטוחה בעצמה. אולי כן, אולי לא. ובסופו של דבר, זה לא משנה. או לפחות טמפסט חשבה שזה לא משנה.
דממה מתוחה השתררה בזמן שאוונדר נראה כאילו הוא שרוע במאבק פנימי. טמפסט לא הייתה מתפלאת לו זה היה נכון – לפי הזכרונות, דונובן לא היה בדיוק רוח חביבה. מה שטוב, כי טמפסט עצמה לא הייתה חביבה בכלל.
לבסוף, אוונדר לקח נשימה עמוק, ראשו נשמט, ובבת אחת גופו התארך, נהיה גבוה אפילו יותר משאוונדר עצמו היה; שיערו התארך והשחיר אפילו יותר, אם הדבר היה אפשרי; עיניו, מירוק כמו אבן הברקת, נהפכו שחורות ואפלות; שריריו תפחו; וגון עורו השחים מעט, כך שהוא נראה כמעט דרום-אמריקאי, מארגנטינה או משהו כזה.
וכשהוא הרים את ראשו וחייך, טמפסט הסמיקה קלות, כי הרוח הזאת, דונובן, היה בהחלט גבר יפה-תואר. אבל טמפסט לא הייתה טיפשה. היא ידעה שהוא רק נראה טוב – ושמבפנים הוא חלול. פחות או יותר כמו מאגנוס אודין, רק שמאגנוס היה בחור טוב יותר, ואחיה הגדול של אנג’לה, אז טמפסט נאלצה לחבב אותו, לפחות קצת.
דונובן, שעדיין לבש את בגדיו של אוונדר, שאיכשהו עדיין התאימו לו – לא כמו טמפסט שנאלצה להיות עירומה – יצר מהאוויר חרב שחורה, כמו שאנג’לה עשתה קודם לכן, עם חרב אווירית נורמאלית. אבל טמפסט, בניגוד לאנג’לה, לא התכוונה להשתמש באיזשהו נשק נגדו. היו לה כוחות נשגבים. היא לא הייתה צריכה ליצור שום נשק משום אוויר.
“רצית שאופיע, אז הופעתי,” דונובן חייך חיוך רחב. “ורצית להלחם בי, אז נלחם.”
טמפסט לכסנה מבט לגופה פשוק-האיברים של אנג’לה ונאנחה. תראי מה אני עושה בשבילך, אנג’, היא חשבה במרמור, ואז הסתכלה על דונובן והנהנה.
דונובן חייך חיוך רע, ולפני שטמפסט הספיקה לשקול באיזה צעד עליה לנקוט קודם, הוא כבר תקף. טמפסט הצליחה להתחמק רק בחוט הסערה, כך שהחרב של שרטה את פניה. היא התעלמה מהכאב הקל, וקפצה לאחור בגמישות שלא הייתה מביישת נערת-גומי. דונובן תקף שוב, רץ במהירות מסחררת לכיוונה, אבל היא שוב הצליחה להתחמק, פורשת את כנפיה, ומתעופפת באוויר.
בתנופת יד חדה, היא שלחה לעברו רוח חדה, שהייתה אמורה לחצות את הגוף שלו לשתיים – או משהו בסגנון – אבל הבן-זונה התחמק. טמפסט קמטה את מצחה, תוהה איך היא תוכל לתפוס אותו אם הוא כזה מהיר. והיא תצטרך לתפוס אותו, זו לא שאלה בכלל.
בינתיים, הקרב המשיך. היא התחמקה, בזמן שהוא תקף, והיא נסתה לתקוף בזמן שהוא בתחמק ותקף שוב. היתרון בהיותה רוח, היה שהיא לא התעייפה בקלות, כך שהיא יכלה להמשיך כך לעוד כמה שעות טובות. החסרון בכך שגם דונובן היה רוח, היה שגם הוא לא התעייף בקלות, ולמעשה נראה אפילו פחות עייף ממנה.
טמפסט לא אהבה שאנשים משיגים אותה בדברים. ודונובן כרגע השיג אותה בזה.
קחי את עצמך בידיים, טמפסט דה סטורם, היא חשבה בכעס, והחליטה להשתמש בכוח הכאוס שלה, שהיה לא פחות אפל מכוח האפלה של דונובן. היא פרשה את כנפיה והתעופפה לאוויר, לוקחת תנופה וטסה גבוה יותר ויותר במהירות מסחררת. היא שמעה את דונובן קורא לה פחדנית, אפילו מקלל אותה, אבל היא לא התייחסה. במקום זאת, היא שלחה את ידה אל על, אל עבר העננים שעדיין הציפו את השמיים, עצמה את עיניה, ונתנה לכוח לבעור בעורקיה.
רעם חד נשמע, ברק מופיע מייד אחריו, והעננים החלו להתערפל. רוח חזקה החלה לנשוב, וטמפסט לא יכלה שלא לחייך ברשעות. “קדימה, עננים מתוקים שלי,” היא מלמלה. “תנו לי קצת אסונות!”
טמפסט הכריחה את כל כוחה לעלות ממנה, ובבת אחת, הוריקן מטורף נחת במרכז היער. היא טסה חזרה מטה, אל עבר דונובן שחייך חיוך מרושע משל עצמו, והתחיל לנסות ולשזור רוח אפלה ושחורה בתוך ההוריקן שלה. טמפסט הרגשיה בזעם מבעבע בה. “אתה לא תיגע לי בסערה, יצור שפל,” היא סיננה לעצמה, ובכל התנופה שיכלה, היא יצרה חרב אווירית – כן כן, היא ירדה לרמה שלו – וכיוונה אותו לדונובן. אבל היא חתכה רק אוויר דק.
הבן-זונה התחמק שוב!
“פחדן!” היא רצתה לצרוח, אבל החליטה שלא לבזבז את האנרגיות שלה על צרחות מיותרות. לכן במקום זאת, היא כיוונה את ההוריקן האימתני אל דונובן, גורמת לו לרדוף אחריו. אבל דונובן לא ברח ליותר מידי זמן. במקום זאת, הוא יצא ממסלול הבריחה ושוב רץ לעברה, כאריה הצד את טרפו. אבל טמפסט לא הייתה טרף קל. למעשה, היא לא הייתה טרף כלל.
דונובן ניסה לתפוס את ידיה, אבל טמפסט בעטה ושילחה בו אגרופים. היא לא הייתה מוכנה לוותר לו ולמצוא את עצמה מוצמדת לאדמה תחתיו, כמו שאנג’לה הייתה תחת אוונדר. טמפסט לא הייתה מאלו שמרימים ידיים – וזה היה תקף גם לעכשיו.
“תכנעי!” דונובן צעק דרך שיניים חשוקות בזמן ששילח אגרוף ש, לרוע המזל, יצר חיבור עם בטנה לפני שהספיקה לברוח. טמפסט פלטה קללה כשכאבב חד פילח את גופה, אבל היא פרשה את כנפיה בשביל להתעופף לשמיים. דונובן חייך לעברה את חיוכו המטורף, זה שאוונדר חייך קודם לכן לא פעם ולא פעמיים
“אני לא אכנע למישהו שפל כמוך,” היא אמרה לו בקול מעט אדיש אפילו.
חיוכו התרחב. “אני לא זה שמשתמש בטריקים שפלים,” הוא החווה בעיניו על כנפיה.
“בקרב כל האמצעים כשרים,” טמפסט התגוננה מייד.
“ועכשיו תני לי להרוג אותך כדי שתהיי מחוסלת אחת ולתמיד, כאוס,” דונובן אז קפץ, ועיניה של טמפסט התרחבו בתדהמה כשהוא השתמש באוויר שחור בשביל לתת לו תנופה מעלה. לכיוונה.
כמה נפלא. עכשיו הוא יכול גם לקפץ כמו קרפדה.
הוא יצר חרב שחורה וחדה במיוחד, וכיוון אותה לעברה. טמפסט אז ידעה, ללא שום צל של ספק, שאם היא לא תדקור אותו קודם – איכשהו! – היא תמות. ואנג’לה תמות איתה.
זה היה הרגע המכריע. העכשיו או לעולם לא.
והיא החליטה על עכשיו.
“אני מצטערת, אנג’לה,” היא מלמלה רגע לפני שיצרה חרב אווירי משל עצמה ונתנה לכנפיה לחזור אל תוך שכמותיה. כוח המשיכה דחף אותה למטה, אל אוונדר, והיא כיוונה ישירות אל ליבו – הדרך היחידה להרוג רוח שהיא ידעה עליה בזיק של אינטואיציה.
היא עצמה את עיניה חזק, יודעת שזה או הסוף שלה או שלו עכשיו. ובזמן שההוריקן הסתחרר סביבם, ברקים נראו בשמיים ורעמים נשמעו, בזמן שהאדמה רעדה ונדמה היה שאפוקליפסה תופסת פיקוד, היא החדירה את חרבה אל תוך ליבו.
והוא החדיר את חרבו לצלעותיה.
טמפסט נאנקה בכאב, אבל היא המשיכה לאחוז בחרב בחוזקה, בזמן שההוריקן סביבם התפוגג והם נפלו ארצה, כשדונובן פוגע באדמה והיא מעליו, עם החרב תקועה בחזהו. הוא פלט דם, חייך חיוך מטורף אחרון לפני שאמר, מילותיו בקושי יוצאות, “ברוק… מת…”
היא לא הבינה למה הוא מתכוון. “אתה מת, דונובן,” היא אמרה בשקט. “ואתה יודע את זה.”
הוא פלט צחוק מצווח לפתע, והגוף שלו החל להשתנות, להנמך, שיערו להתקצר, עיניו להתבהר, ואז היה זה אוונדר, שהסתכל עליה בעיניים דומעות, החיוך של דונובן, יורד משפתיו, והבעתו נהפכת לזו של צער.
טמפסט לא יכלה להסתיר את הכאב שעלה על פניה. “אני מצטערת, ברוק אוונדר ריי,” היא אמרה בשקט. “אבל זה היה או אתה, או אנג’לה, ואפילו שאני יודעת שאנג’לה תשנא אותי על שהרגתי אותך, אני מעדיפה שהיא תחייה, ולא אתה.”
הוא חייך חיוך מלא ביגון שגרם לה לרצות למות במקומו. “אני מ-מבין,” הוא פלט בקושי, דם נשפך מחזהו ללא סוף. “א-אבל ה-הוא לא מ – “ בבת אחת הוא דמם, חיוכו עדיין על פניו, עיניו מאבדות את ניצוץ החיים שלהם.
טמפסט לא נשארה שם עוד. במקום זאת היא התרוממה על רגליה, מתכווצת כשצלעותיה כאבו. אבל היא ידעה שהיא תחלים. מה שהיה חשוב שאוונדר – ודונובן – מתים. היא החלה לדדות אל עבר אנג’לה, קורעת לצידה, חופנת את ראשה בידיה, ונושקת למצחה.
“עשינו את זה, אנג’,” היא לחשה לה, בזמן שאור התבהר סביבם, וטמפסט החלה להשאב חזרה אל תוכה. “עשינו את זה.”
פרק חמישים-ושתיים
כאב חד בצלעותיי גרם לי לפקוח את עיניי בבת אחת. כל האוויר יצא לי מהריאות ברגע שראיתי שהשמיים סגולים, מסמלים על הזריחה שהחלה להפציע.
ניסיתי לקום אבל צלעותיי מחו בתוקף. ניסיתי שוב, אבל נאנקתי בכאב. משהו בהחלט לא היה בסדר עם הצלעות שלי.
לפתע בחורה עם עיני-נאון כחולות ושיער אדום הופיע מולי, וזיהיתי אותה כרובי פונד. “תני לי לטפל בך,” היא מלמלה ברעד, מניחה את ידיה הרועדות עלי, עוצמת את עיניה, ולוקחת נשימה עמוקה. חמימות התפשטה בגופי לפתע, והכאב נחלש, עד שנעלם לחלוטין. הבטתי בה בהפתעה כשפקחה את עיניה. היא חייכה חיוך מעט רועד ואז כמה על רגליה, מתרחקת ממני.
לקחתי כמה נשימות עמוקות והתרוממתי לתנוחת ישיבה. הבטתי הצידה וראיתי שכל אנשי האויב היו קשורים בשלשלאות ומוחזקים על ידי האנשים שלנו. נאנחתי ברווחה, אבל באותו הרגע הכל חזר אלי בבת אחת.
זכרונותיה של טמפסט התערבבו עם שלי, והרגשתי שראשי כמעט מתפוצץ מרוב המידע שהוחדר לתוכו. אבל אז, כשהגיע הקטע בו טמפסט הרגה את הרוח המזויינת, והרוח השתנתה…
דמעות עלו לעיניי. היה לי קשה לנשום פתאום. היה לי קשה אפילו לשבת זקוף. כל שרציתי היה לטמון את פני בידיי ולמרר בבכי. אבל לא יכולתי לעשות זאת. לא מול כולם. וכולם אכן היו כאן, מדברים זה עם זה, מנסים לדעת מה לעשות הלאה.
“אנג’לה.”
הרמתי את מבטי, רואה את פרד מסתכל עלי ממרחק בטוח. הוא, סטריידר, אפולו, מריה ומאגנוס הביטו בי בדאגה, אבל מתוכם ראיתי רק את פרד. הוא הביט בי בהבעה שגרמה לי כמעט ולפרוץ בדמעות לחלוטין.
נעמדתי ברעד, מביטה בפרד כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה. בגדיו היו קרועים, חזהו כמעט וחשוף לגמרי, שיערו פרוע, עיניו פעורות בדאגה ניכרת. לא יכולתי לשאת לראות אותו ככה. לא יכולתי פשוט להשאר אדישה אליו ככה.
בעוד הדמעות כבר החלו לזלוג, רצתי לעברו באיטיות, לא מצליחה למצוא בי יותר מידי כוחות, וכרכתי את זרועותיי סביב מותניו, טומנת את פני בחזהו. הוא התנשף בהפתעה, אבל לא היסס וכרך את זרועותיו סביבי, מצמיד אותי בחוזקה אליו. וכשנפלתי על הקרקע, הוא נפל ביחד איתי גורר אותי אליו בחיבוק מוחץ, שהביע כל כך הרבה דברים ביחד.
ואני בכיתי בזרועותיו, בזמן שהוא טמן את ראשו בשיערי ואני בכתפו. ולאחר כמה רגעים של דממה, שנינו הרגשנו את זה.
פתאום חשתי מיליון ואחת רגשות שלא היו קשורות אלי בכלל. פאניקה התערבלה בקרבי, אבל כשהרמתי את מבטי אליו, ראיתי אותו מסתכל עלי עם חיוך כל כך יפה, כל כך רחב, שגרם לליבי להאיץ את פעימותיו. הוא חפן את פני בידו, מביט בי בפליאה, בדיוק כמו שאני הבטתי בו, וכשהוא נישק אותי, לא יכולתי לעצור את גל הרגשות שהיו שלי ולא שלי כאחד.
וכשהעמקתי את הנשיקה, ידעתי שמירוץ היעוד נגמר ובחרתי בו.
בחרתי בפרד.
*
הימים שלאחר התקרית ביער היו מלאים באירגונים, פגישות, תהיות, מחשבות, ריבים ועוד כל כך הרבה דברים עד שלא ידעתי כבר לברור בין דברים. אז התחלתי מההתחלה.
כל הזאבים ובני-האדם שהיו מעורבים עם אוונדר – עם ברוק – נכלאו בכלא הממלכתי לפושעים בצפון הקר. היחידים שלא נכנסו שם לכלא היו רובּי וצ’ארלי, הרוחות של החיים והמים, בגלל היותם הרוחות והכל. צ’ארלי התברר כבחור מבולבל בסך הכל, שלא ידע להבחין בין דברים מסויימים. הוא ורובי היו חברים טובים, ורובי, שהייתה השפוייה מבין השניים, סיפרה שהאלפא הראשון, אבא שלי כריסטופר, הוציא את משפחתו של צ’ארלי להורג עקב פשעים שביצעה. צ’ארלי מאז חיפש נקמה, ורצה להרוג את האלפא שבא אחריו, קאזימיר, ועכשיו את פרד.
רובּי עצמה סיפרה לנו שקאזימיר, האלפא השני, פגע במשפחתה קשות כשקרע אותה לשתיים; הוא לקח את אמא שלה להיות המאהבת שלו, כיוון שהייתה אישה יפהפייה, ואת אבא שלה הוא כלא אי שם בדרום, שם הוא מת מאוחר יותר עקב זקנה.
פרד ידע שהוא לא יכול לעשות דבר בשביל להקל על כאבם. אז הוא אפילו לא ניסה. במקום זאת, הוא הציע להם מקום בין שורותיו, להיות עוזריו, ושכל דבר שעשו ישכח. רובי הסכימה לקבל את המשרה הזאת, ובגלל שרובי הסכימה אז צ’ארלי הסכים, על אף שהיה הרבה יותר חשדן, מהוסס וחסר-חשק ממנה.
בנוסף לכך, מלינדה מונרו התבררה כסוכנת בשביל אוונדר. היא נעצרה מן הסתם, והוגלתה לצפון ביחד עם כל שאר הבוגדים. התברר לי שתחושת הבטן שלי כלפיה הייתה נכונה, למרות הכל.
מלבד כל זה, פרד גילה לי שאני הייתי המיועדת שלו מההתחלה. הוא סיפר לי שברגע שנכנס לאולם בתחילת השנה, כשהוא רק הגיע העירה ובא לבקר אותנו בקולג’, הוא ישר הריח אותי וידע שאני המיועדת שלו. לא יכולתי להסתיר את התרגשותי עקב כך, שבעצם בחרתי בבחור שהיה נועד להיות שלי.
סטריידר לקח את החדשות שהוא לא זכה במירוץ היעוד יותר טוב משציפיתי. למעשה, הוא בעצמו הודה שהוא חשד שאני אבחר בו, וכי הכימיה ביני לבין פרד הייתה הרבה יותר חזקה מביני לבינו.
אפולו לקח זאת יותר קשה והסתגר קצת בתוך עצמו. סאמנת’ה נסתה לעודד אותו, אך הוא העיף אותה פעם אחר פעם ממנו, שוקע בדכאון של עצמו. לא ידעתי שהוא באמת, אה, נדלק עלי.
טמפסט הייתה שקטה בתוך ראשי. עכשיו, אחרי מה שקרה ביער, הנשמות שלנו הסתנכרנו באופן מושלם, כך שידענו מה כל אחת חושבת. היא אמרה דברים מפעם לפעם, אבל לרוב היא הייתה שקטה. ידעתי שהיא חשה באשמה על כך שהרגה את ברוק, אבל אני ניסיתי לעודד אותה ולומר לה שזו לא אשמתה. שזו אשמתו של דונובן, שעכשיו, תודה לאל, מת.
הדבר שהכי שימח אותי, היה שאדריאה אמרה לי שמנעתי מהאפוקליפסה שהיא חזתה לקרות. מה שקרה אצלי בחלום הנבואי ההוא לא התגשם בסופו של דבר, והכל בזכותי. זה גרם לי להיות שמחה הרבה יותר.
בינתיים, האנשים שלנו החלו בהכנות לקראת עזיבת הקולג’. עכשיו שפרד מצא את המיועדת שלו – אותי – וכיוון שלא הייתה אף רוח נוספת בעיר, הגיע הזמן לעזוב, ולהמשיך במסעו ברחבי העולם מעיר לעיר. רק שהפעם, אני הצטרפתי אליו.
פרד שאל אותי ושוב אם אני בטוחה שאני רוצה להצטרף אליו, ואני המשכתי לומר לו שאני מעדיפה להיות איתו מאשר להשאר כאן בקולג’. מלבד זאת, ללמוד ביולוגיה כבר לא עניין אותי. לא עכשיו, כשיש לי כוחות של כאוס, בלהה ואסונות, ושיש לי את הבחור הכי מדהים בעולם הזה.
נכון, אני עדיין לא ידעתי על פרד הרבה דברים, אבל ידעתי שמה שיש בינינו הוא אמיתי – מיועדים או לא. והדרך בה הוא התייחס אלי, כמו ג’נטלמן אמיתי… הוא שבה את ליבי כל פעם מחדש. הנשיקות שלו גרמו לי לרצות לקחת אותי בידיי ולא לתת לו לברוח. החיבוקים שלו היו הכי נעימים, הכי חמימים, הכי משרי-בטחון, ולא יכולתי לתאר את עצמי מחובקת על-ידי מישהו אחר.
ערב אחד, כחודש לפני העזיבה המתוכננת שלנו מהעיר, שכבנו זה לצד זו במיטה שלנו בחדר בקולג’ שנועד היה לזוג – ושעכשיו גרנו בו עד שנעזוב. הייתי לבושה בפיג’מה הילדותית שלי, בזמן שפרד היה לבוש במכנסי טרנינג פשוטות וללא חולצה, והוא הידק אותי אליו. היה לי עדיין מעט מוזר לישון עם פרד – או עם בן בכללי – באותה המיטה, אבל זה היה מוזר-טוב, אפילו טוב מאוד. וכבר התחלתי להתרגל לתחושה של פרד שעוטף אותי בזרועותיו החמות והשריריות.
“פרד?” שאלתי אותו באותו הערב, בזמן שהדקתי את עצמי אליו אפילו יותר.
הוא המהם להראות שהוא מקשיב, אפילו שעיניו היו עצומות. מצאתי את עצמי מחייכת, ונגעתי בידי בפניו. “פרד,” אמרתי שוב, מרגישה סומק עולה על לחיי בזמן שלקחתי נשימה עמוקה. “אני רוצה…” זה היה מביך מידי לשאול, ולרגע החלו לעלות בי חששות.
פרד, שהרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו שזיקת המיועדים בערה בינינו, פקח את עיניו האדומות והביט בי. “מה את רוצה, אנג’ל?” הוא שאל, מלטף את שיערי, וגורם לי להתכרבל בחיקו.
“אני רוצה… שתעשה-אהבה איתי.” הסמקתי קשות, טומנת את פני בחזהו כדי להסתיר אותן.
הוא התקשח, אבל לא הפסיק ללטף אותי. “את יודעת מה זה אומר, אנג’ל שלי,” הוא מלמל, קולו הנמוך מלטף אותי במקומות הכי אינטימיים. “ואני צריך להיות בטוח שאת בטוחה.”
לא הייתה בטוחה ממני. “אני רוצה. אני יודעת מה ההשלכות לכך.” הוא הסביר לי אותן פעם אחת, שברגע שאנחנו נעשה-את-זה, לא תהיה דרך חזרה. אני אהיה שלו לנצח, והוא יהיה שלי לנצח. ואני הייתי מוכנה לקבל את זה – כי לא רציתי אף אחד אחר. רציתי רק אותו. את פרד. ורציתי כבר שהוא יקח אותי בדרך הכי אינטימית שיש.
וכשפרד נישק אותי, הרגשתי שכל עולמי חג סביבי. הוא נישק אותי עמוק, מערבב את לשונו עם שלי, ודחק בי לשכב על הגב.
התנשקנו עד ששנינו לא יכולנו לנשום יותר. הוא נגע בי במקומות שמעולם לא ננגעו, גורם לי לכזאת תשוקה ולכזה עונג כמו שמעולם לא חשתי. וכשבגדים ירדו, והוא היה עירום מעלי, הרגשתי כמו הבחורה הכי בת-מזל בעולם, שהצלחתי להשיג מישהו כמו פרדריק רודס.
וכשהוא חדר לתוכי, לוקח אותי, גורם לי להיות שלו באופן הכי פוססיבי שיכול להיות, לא הרגשתי אפילו את הכאב של הבתולים שלי שנלקחו ממני. וכשהוא היה בתוכי, הרגשתי ששנינו ביחד, כמו נשמות מתלכדות.
וכשזה נגמר ואני שכבתי מעליו, בזמן שהוא עוטף אותי בזרועותיו, ושנינו שוקעים לאיטנו בשינה, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון, ושפרד היה הבחירה הכי נכונה שעשיתי בחיי.
ושבועיים לפני העזיבה, פרד ואני התחתנו באופן לגאלי, כך שכולם ידעו שאנחנו מיועדים זה לזו, שאנחנו לא נפרד עד שהעולם הזה יגמר.
ואפילו שהיה לנו עוד הרבה מה ללמוד אחד על השנייה, ידענו שאין אף אחד אחר בעולם בשבילנו.
סיפור קצר ראשון – מאגנוס
1897
רוח בידרה את שיערה של גארנט דה-בליס, מביאה את ריח שיערה המתוק לאפיו של מאגנוס בזמן שהתכרבלה בחיקו. מאגנוס הידק את זרועותיו סביב גופה המקומר, מוחץ אותה אל חזהו כמגונן, טומן את פניו בשיערה, שצבעו דמה לצבע שני עמוק. גארנט עטפה את זרועותיו בידיה הענוגות, הטבעה שעל אצבעה גורמת למאגנוס את הסיפוק הכי מדהים בעולם; סיפוק שהבחורה היפהפייה והמדהימה הזאת שלו.
לקחו למאגנוס הרבה שנים של חיזור אחריה עד שגארנט הסכימה להתחתן עימו. למזלו של מאגנוס, מעמד אביה היה בסך הכל ברון, ומאגנוס עצמו היה רוזן, מעמד אחד לפני מעמדות המלוכה. הוא היה נערץ על ידי הנסיכות של אותה תקופה – אפילו היה מיודד עם אחד הנסיכים – והמלכים כיבדו ואהבו אותו, ואפילו פנו אליו בשביל יעוץ פה ושם. אביו של גארנט הביא את ידה לו ברצון רב, ומאגנוס היה בחור מאושר.
אילו רק היה יכול לספר לה על הרוח ששורצת בראשו… אבל הוא הבטיח לאינגלנד, חברו הקרוב ביותר, שלא יאמר מילה. אפילו לא לאישתו לעתיד, שברגע שהיא תמות, מאגנוס ישאר בעולם החיים, עד אין קץ. כשהיא תהיה קשישה, מאגנוס ישאר צעיר ויפה-תואר כפי שהיה כשרק הכירו.
אילו הייתה לו אופציה לשנות זאת, מאגנוס ידע שהיה בחור בחיי תמותה.
״מה עובר עליך, יקירי?״ גארנט שאלה, קולה מפלח את מחשבותיו. מאגנוס עצם את עיניו. הוא אהב להאזין לה מדברת.
״שום דבר, גארנטי שלי,״ הוא אמר בשקט. ״אני בסך הכל… מאושר.״ ההיסוס בקולו היה ברור.
״מדוע אינך בוטח בתחושת אושר זו?״ גארנט שאלה, מסתובבת בזרועותיו על מנת להתייצב מולו. עיניה הכחולות גרמו לליבו להמחץ בפעם המיליון באותו יום, מהידיעה הבלתי ניתנת לתפישה שהיא שלו.
מאגנוס הביט בעיניה, חפן את פניה בידיו החסונות, ואמר, ״מאז שאימי נפטרה, לא ידעתי אושר מהו. ועכשיו את הגעת, ואני מרגיש כמו בן האדם הכי בר מזל בעולם.״
דמעות מילאו את עיניה של האישה היפהפייה הזאת מולו. ״אני אוהבת אותך,״ היא אמרה לו את שלוש המילים היחידות שגרמו למאגנוס להרגיש כאילו הוא הבחור הכי אדיר בעולם. ״אתה הגבר הכי יפה, הכי מדהים, הכי מתוק והכי רגיש שאני מכירה. אני אוהבת אותך, ואני מאושרת שהצלחתי לגרום לך לאהוב אותי חזרה. אתה לא מודע לכמות הבנות שרוצה אותך,״ היא צחקה צחוק חלוש. ״אתה תמיד אומר שאתה הוא בר המזל, אבל זו בעצם אני.״
הוא לא יכול היה לשאת ברגש האהבה החזק שפיעם בליבו. הוא לקח אותה צמוד אליו ונישק אותה נשיקה ארוכה וממושכת בפה. ״לעולם אל תפקפקי באהבתי אלייך, נטי,״ הוא לחש לה חזרה, עוצם את עיניו ומצמיד את מצחו לשלה. ״לעולם אל תחשבי שמישהי תתעלה מעלייך בליבי. את היחידה. האחת והיחידה.״
״או, מאגנוס,״ היא חיבקה אותו, ממררת בבכי מרוב התרגשות. מאגנוס חיבק אותה חזק חזרה, מרגיש את ואדים בתוך ראשו נאנח בעצב – בשבילו. ואדים ומאגנוס כבר למדו להסתדר זה עם זה מאז שמאגנוס נולד, וואדים פיתח חיבה כלפי מאגנוס, חיבה שלמאגנוס היה קשה להחזיר. ואדים ריחם עליו שהוא נתן לעצמו להתאהב כל כך חזק בבת תמותה, בת-אדם שברירית ולא אשת-זאב איתנה, אבל מאגנוס היה… מאושר מבחירתו. הוא אהב את גארנט כל כך חזק, כל כל עמוק, באופן שידע שימשיך לעד, גם אחרי שהיא תמות.
ובעוד מאגנוס אחז באישה שלו, האישה שהוא אהב עד כלות, הוא ידע שכמה עשרות שנים זה לא מספיק זמן. הוא רצה איתה נצח. אבל זה היה בלתי אפשרי.
בייחוד לא כשרק שנתיים לאחר חתונתם, גארנט נרצחה, וליבו של מאגנוס נשבר לתמיד.
סיפור קצר שני – ניסוי וטעייה
כשריאן ראה אותה לראשונה, הוא היה בטוח שהוא חולם. הוא נאלץ היה למלמל בראשו ללא סוף שאמילי מתה כבר מזמן, שהיא לא בחיים, שהיא עזבה אותו לתמיד, אבל זה לא עזר.
הנערה שמולו הייתה העתק מושלם של אהובתו המנוחה. הייזל עם השיער השחור המתולתל, העיניים הירוקות, הפנים האנושיות והיפות נראתה בדיוק כמו אמילי אינגלנד.
ריאן השתדל להתרחק ממנה, השתדל להתמקד על המטרה שלו – המטרה לעזור לרוזאנג׳לה מארטינלי וויין. אבל זה לא עזר. הוא נמשך לנערה האנושית כמו שהוא לא נמשך לאף אחת אחרת.
ויום אחד, כשהוא לא יכול היה יותר, הוא ניגש לנערה, שאל אותה, ״מה שלומך, הייזל?״ וזו ענתה עם עיניים פעורות וגדולות, ״שלומי טוב.״
״הכל בסדר? בקולג׳?״ הוא שאל אותה, לא מסוגל לעצור את המשיכה אליה –
״אני לא מבינה, אתה מורה? כי אם אתה מורה הכל בסדר. אבל אם אתה סתם מישהו אז הכל חרא. אבל אתה לא מורה, אתה צעיר מידי, ואתה לא לטעמי. העיניים שלך בהירות מידי והשיער שלך מוזר, ואני לא הולכת עם בחורים מבוגרים ממני.״ היא הניפה את שיערה לאחור בסנוביות. ״אל תבזבז לי ת׳זמן, ישיש.״
ובזמן כשהיא הלכה לה, ריאן הרגיש כאילו דלי של מים קרים נחת על גופו, והמשיכה שהרגיש כלפי הנערה התנדפה כלא הייתה.
*
סטריידר לא יכול היה להאמין שהמיועדת שלו היא לא אחרת מאשר רובי, הרוח של הטבע והחיים. כשראה אותה לראשונה בשדה הקרב, האינסטינקט שלו כלפיה היה מוסווה על ידי מירוץ היעוד המטופש שבו כמובן הפסיד בענק לפרדריק רודס, האלפא של המילניום המזורגג, אבל ברגע שהמירוץ נפסק, הוא שלח מבט אחד לרובי וידע שהיא המיועדת שלו.
מה שהוא לא אהב בדבר הזה, היה שרובי לא הייתה הטעם שלו בכלל. כן, היה לה שיער אדמוני וחלק וזוג עיניים כחולות כהות אבל היא הייתה… חנונית. היא לבשה בגדים פשוטים בסגנון מודרני מפגר, היא תמיד אספה את שיערה, והעור שלה היה תמיד נראה כמו זכוכית. סטריידר עיקם אז את אפיו באי שביעות רצון. מה הגורל חשב לעצמו כשהביא לו חנבצית בתור מיועדת?
יום אחד, כשסטריידר הבין שהוא צריך לעשות משהו לגביה – להכיר אותה או משהו כזה – הוא לקח נשימה עמוקה והלך לשבת לצידה בחדר האוכל של הקולג׳. רובי הרימה את מבטה אליו, פנים נאות אשר היו פעם שייכים לאויב ברוק אוונדר ריי, ובבת אחת סומק מילה את פניה. זאבו של סטריידר דחק בו לקחת אותה בדרך הכי פרימיטיבית שיש – כי הזאב היה ישות נפרדת מהאדם, אישיותו שונה במקצת – אבל סטריידר התעלם ממנו. הוא היה צריך לעשות מעשה קודם כל.
״ערב טוב, רובי,״ הוא אמר לה בחיוך מפלרטט שכבר יצא לו באופן טבעי, וצפה איך הסומק על פניה, במקום להעמיק כמו כל בחורה אחרת, נעלם. בולע את הפתעתו, הוא אמר, ״מה שלומך?״
״א-אני בסדר,״ היא אמרה, מבטה הכחול מראה מעט… אכזבה? סטריידר נענע את ראשו לשלילה במחשבותיו. אף בחורה לא הייתה מאוכזבת מסטריידר לאקספורד. והחנבצית הזאת לא הייתה שונה מהאחרות. ״אתה?״
״מעולה,״ הוא חייך לה חיוך רב משמעות, מחכה לתגובה כלשהי מצידה.
היא הרצינה לפתע והשפילה את מבטה. ״אל תנסה,״ היא מלמלה בשקט, מתכווצת באופן פגיע לפתע, מסיטה את מבטה. ״בבקשה.״ קולה היה חנוק.
לפני שסטריידר הספיק לחשוב משהו, היא פנתה לצ׳ארלי מצידה השני ופתחה איתו בשיחת חולין. היא פספסה את החיוך על פניו היות של סטריידר, בזמן שהבין שאולי, אחרי הכל, היא לא מה שהוא חשב שהיא…
חמישה ימים לאחר מכן זיק היעוד כבר היה חזק ביניהם, והם היו בלתי נפרדים.
*
אפולו ידע, פשוט ידע, שסאמנת׳ה תרד ממנו ברגע שהוא יראה עניין במישהי אחרת. אז תחילה הוא נדלק על אנג׳לה. לאחר מכן הוא הראה עניין מזוייף במריה, אשר שתפה עם זה פעולה – אפילו שידעה שהכל זה משחק – ממניעים נסתרים, אבל סאמנת׳ה לא פסקה בניסיונתיה הנואשים.
אבל ערב אחד, בארוחת הערב בחדר האוכל, במקום שסאמנת׳ה תתיישב לצידו כמו תמיד, הוא ראה שהיא התיישבה לצד קורה ומריה. קורה פטפטה עם המיועד שלה, אלברט, וסאמנת׳ה ייחסה את מלוא תשומת ליבה למריה, אשר לפי מה שאפולו הצליח לנחש, השתיים דיברו על סאלי וגרג, עוד זוג מיועדים מרגיזים, ורובי וסטריידר, שלפני שבוע הודיעו על ייעודם.
אפולו מצא את עצמו בוהה בסאמנת׳ה, ומרגיש מעט בחסרונה לצידו כישות דביקה ונואשת.
זה המשיך כך למשך עוד כמה ימים. סאמנת׳ה פשוט התעלמה ממנו כאילו היה אוויר. אפולו לא ידע אך לשמוח או לא – הרי זה מה שהוא רצה, אחרי הכל. אז אם כך, למה הוא חש כאילו העולם חרב עליו, וחסר לו משהו…מישהו…
הוא החליט שנמאס לו באחר-הצהריים אחד. בשעת הדמדומים הוא יצא לחפש אחר הזאבה שלא יצאה לו מהראש. בזמן שנעזר בפיירו שלו, הוא מצא את עצמו עומד בנהר קטן באמצע היער שמאחורי הקולג׳, ושם קפא במקומו.
סאמנת׳ה הייתה שם. עירומה. עומדת במרכז הנהר ורוחצת את עצמה. שיערה השחור היה רטוב וארוך, עיניה הכחולות הכהות בדרך כלל עכשיו עצומות, והיא נראתה. כל כך נינוחה, כל כך שמימית, כאילו היא לא הייתה אמיתית. יפהפייה, אקזוטית, ויותר מהממת משאי פעם אפולו ראה אותה. הוא לא יכול היה להסיר את עיניו מפניה, אשר עטו הבעה של חופשיות, של נינוחות, של רוגע, ואז עיניו נדדו לחזה הנדיב שלב, ונדדו אפילו יותר למטה, לאיזור שבין ירכיה…
הוא ידע שהוא צריך להסיט את מבטו, לתת לה פרטיות, אבל הוא לא יכול היה לזוז. כל הבנות שראה במשך שנותיו הארוכות לא היו דומות בכלל לסאמנת׳ה לורנס, הזאבה הזאת. אף אחת לא הייתה כל כך יפה, אף אחת לא גרמה לאינסטינקטים הכי עתיקים שלו, הכי זכריים, להתעורר בצורה כזאת.
סאמנת׳ה נדרכה לפתע, כמרגישה בנוכחותו, ופקחה את עיניה המהממות והסתכלה עליו. היא נראתה כמו מלאכית עם אור השקיעה מאיר את עורה והופך אותו לכומוכרום. עיניה נצצו בכחול, ושלל צבעים כמו זיקוקים מסביב לאישונים.
באותו הרגע אפולו הבין שתחושת החוסר שלו הייתה קשורה אליה. הוא התגעגע לנוכחותה התמידית סביבו, התגעגע לכך שהיא נצמדה אליו, התגעגע… אליה.
ממתי בדיוק הוא חשב עליה… ככה?
״מה אתה עושה פה?״ סאמנת׳ה שאלה בקול קטן, פגיע.
אפולו לא יכול היה לדבר מרוב יופייה, לכן הוא החליט להשיב לה במעשים. הוא התקרב אל הנהר, נכנס לתוכו עם בגדיו, עד שעמד מולה, גובהו מתנשא מעל שלה. נשימותיה נהפכו כבדות, בזמן שנשימותיו שלו היו מעט קשות לנשיפה. הוא הרים יד, והיא התכווצה כשהניח אותה על פניה בעדינות. היא הסתכלה עליו בהלם, ואפולו מצא את עצמו רוכן לעברה ומדביק את שפתיו לשפתיה.
הוא הרגיש שהוא מנשק מלאך. מלאך אירוטי. כי ברגע ששפתיהם נגעו, כמו זרמים חזמליים זרמו ביניהם. בבת אחת ה ליפף את ידיו סביבה גופה העירום, והיאנתלתה עליו בכמעט יאוש, רוצה את כל. כולו. השניים התנשקו כאילו זה היה הערב האחרון שלהם כאן על כדור הארץ. אפולו לא תיאר לעצמו שאפשר להרגיש כל כך הרבה בנשיקה. אבל עם סאמנת׳ה…
כשהוא התנתק ממנה, הוא הצמיד את מצחו לשלה, אפיו מדגדג את שלה. ״מה את עושה לי?״ הוא שאל בקול מאשים ועם זאת מלא בפליאה.
״כנ״ל לגביך,״ היא התנשפה. אוחזת בחולצתו כמו עוגן.
״אני לא יכול להוריד את הידיים שלי ממך,״ הוא הביט בעיניה, מחפש אחר תשובה. ״אני לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך החל מהרגע שהפסקת להסתובב איתי.״ הוא לא התכוון להשמע כל כך מאשים, אבל כך זה יצא.
סאמנת׳ה ניסתה להסיט את מבטה אבל הוא לא נתן לה. ״תגידי לי,״ הוא אמר בקול צרוד מרגש, יודע פתאום את התשובה אליה, רק עכשיו הבין, התכחש.
היא לקחה נשימה עמוקה ומעט רועדת ואמרה, ״אתה המיועד שלי.״
פרץ הרגשות שפרח באפולו היה מעט מפחיד, אבל אפולו ידע רק דבר אחד להגיד בתגובה להצהרה הזאת. ״יופי.״ הוא אמר, וכלא את התנשפות ההפתעה שלה בנשיקה ממושכת.
אחרי שעות בהם שהו בנהר, בהן הם עשו אהבה לפחות חמש פעמים, סאמנת׳ה התכרבלה בחיקו העירום על הדשא ליד. ״אתה באמת רוצה אותי?״ היא שאלה בקול קטן.
הוא החליט שהשאלה לא צריכה תשובה, ונישק את שיערה, את פניה, את צווארה, שם היו סימנים לתשוקה שחש כלפי הזאבה הזאת.
״חשבתי שאתה שונא אותי – ״ סאם גנחה לפיו כשנישק אותה, קוטע את מה שרצתה להגיד.
״אני לא יכולתי לשנוא אותך אפילו שרציתי, סאם,״ הוא הודה בחיוך מעט חלש. ״ואני רוצה אותך. יותר משחשבתי שאני באמת רוצה. את שלי.״
הבעתה נהפכה פוססיבית. ״יופי.״ היא העתיקה אותו, והוא החליט לשים קץ לשיחה עם סאת עם עוד פרץ של תשוקה – מצד שניהם.
ביום שלמחרת, כל אחד שראה אותם, יכול היה לחוש בזיקה הברורה והמוחלטת ביניהם. זיקת המיועדים.

סיפורי רוחות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך