liron100
לא זוכרת כבר את הפעם האחרונה שהעלתי לכאן. אבל פתאום נכנס בי דחף וגיליתי שהסיפור הזה מעולם לא פורסם פה. זה סיפור ישן, ממש. החלקים האחרונים חדשים יותר. לא מדובר בעלילה מתמשכת ולכן זו הסיבה שאני מרשה לעצמי לפרסם פה. זה סוג של 2 דמויות שלי שאני נורא אוהבת, בתור הצורה הגשמית של כאוס ושלום, שהחלטתי לזרוק אותם בעולם כלשהו ומידי פעם עולים לי קטעים שלהם. כל פרק בהחלט יכול לעמוד בפני עצמו. שבוע טוב, חג שמח ובריאות לכולם ^^

עלילותיהם של קיילי וקאל- תלויים זה בזה

liron100 06/04/2020 115 צפיות 2 תגובות
לא זוכרת כבר את הפעם האחרונה שהעלתי לכאן. אבל פתאום נכנס בי דחף וגיליתי שהסיפור הזה מעולם לא פורסם פה. זה סיפור ישן, ממש. החלקים האחרונים חדשים יותר. לא מדובר בעלילה מתמשכת ולכן זו הסיבה שאני מרשה לעצמי לפרסם פה. זה סוג של 2 דמויות שלי שאני נורא אוהבת, בתור הצורה הגשמית של כאוס ושלום, שהחלטתי לזרוק אותם בעולם כלשהו ומידי פעם עולים לי קטעים שלהם. כל פרק בהחלט יכול לעמוד בפני עצמו. שבוע טוב, חג שמח ובריאות לכולם ^^

קיילי, התגלמותו האנושית של הכאוס, של הרוע, היא מגנט של צרות ומריבות. אם בינתיים לא התחילה אחת, אז היא בוודאי תתחיל. היא מתקשה להסתדר בעולם בני האדם, אנשים לא מבינים אותה ומפחדים מנוכחותה, היא משדרת הילה שחורה ומקוללת לסביבה. היא מזהמת את העולם.

מהצד השני של המאזניים, ישנו את קאל, נער בלונדיני ויפה טוהר אשר בתוכו שוכן השלום והטוב. מטבעו להסדיר דברים לקודמם, לפתור מריבות, בעיות ולגשר בין אנשים. תפקידו במובן מסוים הוא לרסן את קיילי ולנקות אחרי הבלאגן שהיא משאירה אחריה.

אם חשבתם שכאשר ייפגשו תחל מלחמה, טעיתם. קורה בין השניים משהו אחר, משהו קסום, משהו שאיש לא היה מעלה על דעתו.

עלילותיהם של קיילי וקאל מגולל אחר סיפורים קצרים וחוויות מחייהם של השניים. יחד, הם יכירו אחד את השני, ילמדו תובנות ולקחים ויחוו קונפליקטים שמעולם לא חשבו שיחוו.

—————————————–
פרק ראשון- “תלויים זה בזה”

היא עמדה בתוך המים. גלים קטנים נשברו בין רגליה, רוח הצליפה בשיערה הפרוע ובבגדיה. היא הרגישה את הקרקעית הבוצית, ואת מי המלח נדבקים לרגליה. באופק, סירת משוטים קטנה שטה באיטיות וברוגע, זורמת עם הגלים. שום אנשים לא נראו על החוף, צוקים לבנים היתמרו אל על והותירו את קיילי קטנה בין צוקים לים. היא חשבה על כל היופי הזה; הצוקים הלבנים שלמרות מראם המפחיד והגבוה לא ניתן היה להתעלם מיופיים האצילי, מהים הכחלחל- ירקרק האין סופי, שלמרות אי ידיעת סיומו אי היה אפשר להתעלם מהרוגע והשקט שהוא הקרין. שלווה. קיילי תמות בשלווה. היא ידעה שהרגע הזה יגיע, היא ידעה שתצטרך למות מתישהו אבל תמיד התעלמה מהמחשבה הזאת ואמרה לעצמה- “זה עוד רחוק, זה לא עכשיו”. עכשיו זה כבר לא רחוק, זה קרוב יותר ממה שזה היה אי פעם. עצם קיומה גורם לאי סדר ושקט בעולם, היא הסיבה למלחמות, לשנאה לרצח ולכל הרוע שקיים. היא הכאוס של העולם. ובשביל העולם יותר טוב שהכאוס לא יהיה קיים. אז הגיע זמנה, זמנה להיעלם.

היא נפלה אל המים, ראשה כלפי מטה וגופה צף על הגלים. שיערה השחור צף והתפזר סביב ראשה, עיניה שרפו ובועות קטנות יצאו מאפה. להקת דגי כסף קטנים עברה מתחתיה, זוג דגי זברה חתך את מבנה הלהקה. גם דג ליצן אחד עבר, או כמו שהייתה נוהגת לקרוא לו אז- ” נמו”. היא עצמה את עיניה. הבועות הקטנות חדלו לבעבע מאפה, היא לא הרגישה כלום בתוך גופה. ריאותיה צעקו לעזרה וראשה איים להתפקע. ” קלי!” קול מעומעם ומקוטע צעק מרחוק, היא הייתה בטוחה שקרא “קיילי” ולא “קלי” אבל היא כמעט וכבר הפסיקה לשמוע, אוזניה צפצפו. המוח וההיגיון פקדו עליה לקום ולנשום אוויר, אבל היא הייתה הכאוס. היה בה את כוח הרצון להתנגד למי שהיא רוצה, לחולל מהומה בכל מקום בעולם. אז הכאוס התנגד להיגיון וחולל מהומה בגופה. והיא לא קמה, היא נשארה דוממת במים, מחכה שגופה היכנע. אבל גם הכאוס עצמו לא נכנע, אז ייקח לה קצת זמן לגרום לגופה להיכנע גם כן. ” קיילי!” הקול היה ברור יותר וחזק יותר משהיה. מישהו מחפש אחריה, והיא ידעה מי זה, ההפך מכאוס. האחד שימנע מוות- הסדר, השלום והשלווה.

ידיים לפתו את פלג גופה העליון, לא היה בה הכוח להיאבק יותר ולהשתחרר.

היא התרוממה מעל המים, משתעלת, נחנקת וחסרת כוחות להיאבק. גם הכאוס מתעייף. היא נגררה אל קו החוף, שיערה דבוק לפניה ובגדיה ספוגים מים ודבוקים לגופה. היא הונחה על החול הצהוב ורכנה כלפי מטה כדי לפלוט את המים שהפריעו לה לנשום, היא השתעלה מספר פעמים נוספות. חזה ירד ועלה בקצב מסחרר, היא בקושי הצליחה להשחיל אפילו לא מילה אחת קטנה בין נשימותיה. היא לא ידעה גם מה להגיד חוץ מה- “מה”? היא השתעלה, “מה לעזאזל?”

“הייתי מסתפק בתודה, אבל אני מניח שגם ‘מה’ זה מספיק. אולי הכאוס לא יודע פשוט איך להודות.” הקול היה מוכר. היא הפנתה את ראשה כלפי הקול. תחילה, הסתנוורה מקרני השמש החזקות, אבל לאחר דקה, החלה לראות פנים ואז גוף. הוא רכן לעברה בבגדיו הלבנים והניח יד על כתפה כדי להרגיעה. שיערו הבלונדיני שתמיד היה מסורק הזדקר עתה כמו קוצים של קיפוד בלונדיני. הוא היה מושלם מכל בחינה כלשהי, הוא היה קאל, היונה, השלום. ברור שהוא היה מושלם.

” מה?” היה הדבר היחידי שיכלה להוציא מפיה. למה שהשלום יציל את הכאוס?

“כי הבנתי משהו, קיילי, ” הוא הסיט קבוצות שיער מפניה, “הבנתי שאני לא אוכל להתקיים אם את לא תתקיימי. השלום והסדר לא יכולים להתקיים ללא הכאוס, אנחנו תלויים זה בזה.”

“א-אבל, אני לא מבינה. אני רק עושה את העולם מקום רע יותר, אני מזיקה! למה שאתה תהיה תלוי בי? למה שהעולם ירצה הרס? העולם רוצה אותך, הוא לא רוצי אותי!” היא הצליחה להזדקף לישיבה, קאל עדיין תמך בה.

“אבל אני רוצה אותך,” הוא החזיק בסנטרה ואילץ אותה להביט בפניו, בעיניו הכחולות. “אני תלוי בך. תחשבי על זה לרגע, שלום בין מדינות לא היה קיים אם הן לא היו יריבות, אהבת אחים לא הייתה מתגלה אם לא היו ריבים ואי אפשר לאהוב אם אין גם את שביב השנאה שבלב. השלום והשלווה לא היו מתקיימים ללא הכאוס. אני לא אוכל להתקיים בלעדיך. אולי העולם לא רוצה אותך, אבל אני רוצה אותך.” פניו התקרבו לפניה, אפם היה במרחק של סנטימטר זה מזה. “אני צריך אותך”. היא הביטה בעיניו והבינה שזה אמיתי, הוא לא משקר. הוא באמת אוהב אותה, מישהו אוהב את הכאוס. ואז הם התנשקו, שפת הכאוס נגעה בשפת השלום והשלווה. חמימות התפרצה בגופה של אלכס, חמימות שלא הרגישה לעולם. וגם כל הכאוס שבעולם ואפילו שקית הניילון שנצמדה לרגלה לא יכלו להרוס את הרגע. את הרגע שהכאוס והשלום התאחדו.

עלילותיהם של קיילי וקאל- תלויים זה בזה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

וואו!
איזה רעיון גאוני, יפה ומקורי.
אהבתי מאוד, מחכה להמשך :)
אני עכשיו מסוקרנת לדעת את המשך העלילה.
בהערכה, קלואי.

01/06/2020 21:37

    תודה רבה! חלק הבא יפורסם בקרוב ^^

    04/06/2020 09:16
סיפורים נוספים שיעניינו אותך