G-dragon
אני צריכה שתתנו לי ביקורת,וגם אני עדיין צריכה דמויות מפני שקשה לי להמציא דמות טובה מספיק. אני צריכה עוד בן ובת (תכתבו בקטע הקודם שכתבתי, הרשמה לאנשי זאב ושועל) הדמויות יכנסו בפרק הבא, אך תוכלו לתת דמויות מתי שתרצו ותודה לכל מי שקורא ולכל מי שמגיב, זה נותן לי מוטיבציה. אך יש לי ספק שאי פעם מישהו יקרא את הפרק הזה.

Arrow – פרק 1

G-dragon 06/05/2016 813 צפיות 4 תגובות
אני צריכה שתתנו לי ביקורת,וגם אני עדיין צריכה דמויות מפני שקשה לי להמציא דמות טובה מספיק. אני צריכה עוד בן ובת (תכתבו בקטע הקודם שכתבתי, הרשמה לאנשי זאב ושועל) הדמויות יכנסו בפרק הבא, אך תוכלו לתת דמויות מתי שתרצו ותודה לכל מי שקורא ולכל מי שמגיב, זה נותן לי מוטיבציה. אך יש לי ספק שאי פעם מישהו יקרא את הפרק הזה.

קיצור של -ההקדמה- שפורסמה לפני כמה ימים:
.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-
ההקדמה מציגה נערה שהוריה והיא ככל הנראה עברו תאונה כלשהי שהשאירה עליה טראומה קשה, היא עומדת מול הדלת ומנסה להתחיל את חייה החדשים אצל סבתא ובעלה סמי (SEMIׂ) בכך שתלך לתיכון, תכיר חברים וכדומה. אך היא לא הצליחה שוב, היא נתקפת חרדות כל פעם שמנסה לעבור לחיים חדשים, גם בחלומות שלה יש סיוטים, אך בסוף ההקדמה היא ניגשת לחלון ורואה שועל וזאב רבים, היא צילמה אותם ללא הבזק ובשקט גמור אך הם הפנו את מבטם אליה ואז נעלמו ביער שליד ביתה. למחרת התמונה נעלמה מהמצלמה.

פרק ראשון – (אשמח אם תשמעו את השיר הזה יחד עם הקריאה)

עבר שבוע מאז ששנת הלימודים החלה רשמית, ומעט יותר מחודש מאז שאיבדתי את הכל.
הרגשתי חולת נפש בתקופה הראשונה שלי פה, כמעט ולא אכלתי, סירבתי לצאת החוצה והעדפתי לא לדבר ,עכשיו אני מרגישה גם חולשה מבחינה גופנית וגם עוגמה נפשית.
אבל סמי לא נתן לי לוותר על עצמי בשום אופן והביא לי תרופה שהכין בעצמו מעשבים.
“תקשיבי מיילה, תנסי כל יום לעשות משהו שהוא מעבר לשכיבה במיטה, אני מבטיח לך זה יעזור, ואם לא אני אדאג שזה יעזור, אבל אני מצפה ממך לפחות למאמץ כלשהו.”
מבטו היה חמור כאשר אמר זאת, לא אדיב וסבלני. ידעתי שאני מטרד, אבל המבט הזה, כאלו שהוא מצפה ממני שאהפוך למשהו,אולי לבן אדם אחר, הטריד אותי. הנהנתי באיטיות וניסיתי לומר משהו אך היססתי, הדבר הכעיס אותו כנראה מפני שהוא קם ויצא מהחדר בחיפזון, משאיר אותי המומה מההתנהגות אשר לא הייתה אופיינית לו. סמי מוזר לאחרונה, חשבתי לעצמי, הוא נראה עייף ומוטרד ומכיוון שלא ידעתי למה החלטתי להקשיב לו כדי להקל עליו את הדאגה. התרוממתי מהמיטה בחוסר חשק בולט וגררתי אחרי את השמיכה לארון בקצה החדר, בדרך הפלתי את השמיכה על הרצפה ובכך חשפתי את גופי הכחוש והחיוור, הרגשתי סחרחורת קלה מכך שקמתי אחרי זמן רב כל כך, הרגשתי כל כך חלשה ונתונה לחסדים של אנשים זרים, סבתא שלי ובעלה סמי בהחלט היו זרים לי לא הכרתי אותם לפני כן, אני טרף קל, אולי בגלל זה אני לא יכולה ללכת לתיכון, אנשים שם יוכלו להתעלל בי כמה שירצו.
הושטתי את ידי לעבר כוס המים שהייתה מונחת על שרפרף ליד המיטה ושתיתי את כל תכולתה. לאחר שהסחרחורת עברה, התמתחתי ופיזרתי את השער החום כהה שלי,שהספיק להסתבך בזמן שלא סירקתי אותו, והלבשתי על הגופייה בה ישנתי סוודר ומעליו מעיל כהה, קיוויתי שהתלבשתי מספיק חם. ניגשתי לשידה, בה הייתה מגירת איפור שבו בדרך כלל הייתי משתמשת, אך אז שמתי לב למראה, היא כבר לא הייתה מכוסה בסדין, ניחשתי שסמי הסיר אותו, כנראה כדי שהתחיל להתרגל שאני לא צל, אלה בן אדם מוחשי שניתן לראות, ואכן המראה שיקפה נערה המומה, שהתקרבה אליה באיטיות.
הופתעתי, חשבתי שאני נראית אחרת, הושטתי יד לפני החיוורות וצמרמורת חלפה בגבי, הפנים שלי בצורת לב עם אף קטן ושפתיים מלאות אך קטנות, העיניים שלי היו מלוכסנות מעט וכנראה הן היו הסיבה למסתורין מסויים בפנים שלי.
אני השתנתי, בחנתי את פני שוב במראה בפעם האחרונה והחזרתי לראי הבעת פנים נחושה, החלטתי שאני הולכת ליער, למצוא את הזאב והשועל ולצלם אותם שוב כדי להוכיח שהם לא פרי דמיוני, להוכיח לעצמי שיש משהו שהוא מעבר לסתם דמיון. דחפתי לתיק מצלמה ומשקפת ואז מיהרתי לצאת מהבית, לאחר שהייתי בטוחה שסמי הלך גם הוא. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר ולשחרר את עצמי מהכאב. הרגשתי כמו אייל שרץ מהטורף. רצתי את כל מאה המטרים בין הבית של סבתא וסמי ליער והמשכתי לרוץ, אבל החשק לריצה גבר. התחלתי לרוץ מתוך הנאה, לרוץ כי זה מה שאני אוהבת. חלפתי על פני חלקי יער חשוכים, על פני פטריות וצמחים שלא הבחנתי בהם קודם לכן. נעלי הספורט הישנות שלי השאירו עקבות לחות על האדמה, זרדים יבשים התפצחו תחתיהן וסנאי הביט בי מהענף בדריכות. אך הנשימה שלי הפכה להיות רדודה יותר ואני הרגשתי שהכוחות שמלאו אותי מתחילים להתפוגג, עצרתי חסרת נשימה על אחת הגבעות ביער והמשכתי ללכת עד שהגעתי לקצה הגבעה, לצוק שהתנשא בגובה רק מעל פני האדמה והשקיף על היער האין סופי, ההרים באופק והתקהלות ציפורים סביב קרחת יער כלשהי. נשמתי את החיים של היער, את מלוא האוויר, הריאות שרפו לי, התקפלתי והשתעלתי דם, מחיתי כמה טיפות דם מהפנים עם השרוול והרגע נהרס. בלעתי את התרופה שסמי המליץ לי עליה וההתלהבות שחשתי קודם לכן עזבה אותי ודיכאון חזר, הרגשתי סטירה פתאומית וחזקה על הלחי היד שלי רעדה והיא הייתה אדומה מעט. גיחכתי ואז התחלתי לצחוק. אני בהחלט הרבצתי לעצמי. חייכתי חיוך עקום, אני מאבדת את השפיות וזה צריך להפסיק להדאיג אותי מפני שאני לא יכולה לעשות עם כך דבר. הוצאתי את המשקפת מהתיק והתיישבתי בישיבה מזרחית, חיפשתי מקום שאוכל לברוח אליו לפעמים, המטרה הכי חשובה לזמן הקרוב, מלבד למצוא את החיות המסתוריות שהטרידו אותי מאז שנעלמו. התבוננתי עם המשקפת מהצוק וחיפשתי קרחת יער או עץ גדול במיוחד אך מצאתי את עצמי מתבוננת באותן הציפורים שראיתי מקודם, נוצות שחורות, מקורן פתוח וצלילים צורמים יוצאים ממנו.
אבל כאשר הבנתי שאלו עורבים קלטתי מה ככל הנראה נמצא בקרחת היער. חיה כלשהי שוכבת שם כנראה, פצועה או מתה.שיערתי איפה המקום נמצא והתחלתי לרוץ, פעמיים עליתי על עץ כדי להבין איפה אני נמצאת ואיפה קרחת היער עד שלבסוף כשמצאתי אותה. כבר לא יכולתי להחזיק מעמד, התאמצתי יותר מידי. אבל כשהבנתי ששום חיה לא הייתה שם, זה רק הגביר את הכאב, במקום גופה של חיה הייתה שם גופה של נער, ששכב על בטו וגבו מופנה כלפי מעלה, ומעל גופתו טסו כל העורבים במין מערבולת משונה. הלכתי לכיוונו בחרדה אך כאשר הגעתי כבר הייתי על הברכיים, הרגשתי בחילה ואת כל מה שקורה לי כשאני מנסה לצאת לחיי החדשים, הוצאתי ביד רועדת את המצלמה וצילמתי אותו, גבו מופנה כלפי מעלה ופניו מוסתרים ומעליו עורבים טסים וצווחים כלפי השמיים, כמה מהם ישבו עליו. הפכתי את הנער על גבו והבטתי בפניו, עצמות לחיים גבוהות, שפתיים פשוקות, ריסים ארוכות ושער כהה פרוע. אך ראיתי אותו יותר ויותר מטושטש התחלתי להיחנק ודם ירד מזויות פי. אך הרגשתי את ליבו של הנער פועם, ואת חזהו העולה והיורד. לא הבנתי מה קורה לי ולגוף שלי, למה אני גוססת, למה אני מתחילה לחוש חום. חיפשתי את התרופה בתיק, היד שלי פעמיים לא הצליחה להיכנס לתיק, הכל יותר מידי מטושטש. התחלתי להיכנס לפאניקה אבל לפתע מצאתי משהו שנראה כמו התרופה אך יד גברית תפסה אותי באחיזה חזקה. “זה רעל.” לא היה לי זמן. “זאת תרופה, ואני צריכה אותה עכשיו!” נאבקתי באחיזה שלו אבל המישהו הזה חטף לי את התרופה. “זה רעל, מי שנתן לך את התרופה מנסה ככל הנראה להרעיל אותך.” אני לא יכולתי להיאבק אז נתתי לעצמי ליפול. ראיתי שזה אותו הנער, אך בקושי. רציתי שיעשה שהכאב יגמר.
“בגללך המלכודת נהרסה.” הוא אמר ברכות והרים אותי לחיקו. “אבל הם כבר בדרך לכאן, והם הרבה יותר ערמומיים ממני.” הוא הצמיד את גופי אליו, כך שראש נשען על כתפו. הרגשתי חום מציף אותי. רציתי לומר משהו אך נאבקתי בעצמי עד שהבנתי לפתע כי המהירות בה רץ הנער, לא. עיני נפערו, הוא רץ בשקט אך בכזו מהירות שזה היה מדהים.
“אל תדאגי, אני יודע מקום טוב להסתתר בו.” כאשר ראה שאני מאושרת לפתע הוא עטה ארשת פנים מופתעת שגרמה לי לצמצם את עיני ולצחוק. “אתה חיי.” ציינתי עובדה פשוטה. “העורבים מקשיבים לך, ובמקרה אתה רץ מהר.” התחלתי לצחוק אך הצחוק הפך לשיעול חולני. “מי אתה?” שאלתי בקול צרוד מעט והוא חייך אלי חיוך קטן. הוא עדיין רץ ולכן לא הביט בפני. “אני לא יכול להגיד לך מי אני, מי יודע מי את יכולה להיות, אני רק אתן לך לחשוב בעצמך מצידי תסיקי מסקנות לא נכונות והזויות.” הוא נראה מעט מאוכזב כשאמר זאת ועיניו האפורות הצטמצמו. “לא דביל,” גיחכתי. “מה השם?” הוא הרכין את ראשו אחורנית וצחק, צחוק כנה ואמיתי. “עוד משהו, אולי את המספר?” הוא שאל והצטרפתי לצחוק שלו והפעם לא הבכתי את עצמי. “למה לא?”אמרתי והוא הנהן, עדיין מחייך. “בסדר אני אנדי פרוסט. אני לומד בתיכון לינקולן.”
זה היה התיכון אליו לא הצלחתי ללכת, התיכון שהתחלתי להביע כלפיו רגשות שליליים אפילו לפני שכף רגלי דרכה שם.
“תגיד, זה תיכון נחמד? אני לא מתכוונת למקצוע, אני מתכוונת לאנשים.” הבעת פניו של אנדי התעוותה בגועל. “לצערי יש כמה אנשים שלא מתאימים להגדרה של נחמדות, ומהם אנחנו בורחים עכשיו.” לאחר מכן נוצרה שתיקה, בה התבוננתי בדרך בה בחר לרוץ, למרות המהירות הוא לא חצה אפילו עשירית מהיער. בינתיים החלטתי שאני צריכה לחבר בין כל מה שאני יודעת, אני ראיתי שועל וזאב יפיפיים רבים, צילמתי אותם, למרות שלא השמעתי שום צליל שניהם הביטו בי ואז ברחו אל היער… למחרת התצלומים נעלמו. אחר כך סמי וההתנהגות שלו שהפכה להיות יותר חסרת סבלנות. בינתיים הכל נראה כמו דברים נפרדים, אם לא הייתי רואה את אנדי ואם לא היה אומר את המשפט: “הם הרבה יותר ערמומיים ממני.” וגם המהירות שלו וזה שהעורבים הקשיבו לו. הרגשתי זיק של התרגשות שהייתה חסרה לי זמן רב, יתכן שמתרחש פה משהו לא טבעי.

Arrow – פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (4)

את צריכה לקחת נשימה עמוקה ולהירגע, כי זה נראה שכתבת את כל הסיפור בנשימה אחת. הייתי כותבת תיקונים ביותר פירוט אך זה ייקח זמן (אולי אני אעשה זאת במוצ”ש, לא מבטיחה).
○תנסי לקרוא שורה-שורה, תבחני את הפיסוק שלך ואת הניסוח. יש מקומות שהפיסוק מעולה, אך הרבה פעמים השתמשת בפסיק במקום בנקודה או להיפך.
○העלילה קצת רצה, כאילו, לא מבחינת קצב הפרטים, אלה מהכתיבה. סיפור צריך להיות זורם ומזמין בשביל הקורא, ועם כמה שהעלילה שלך מאוד מעניינת, היא גם מהירה. אל תהססי לקחת את הזמן על פרטים מסוימים, אבל שימי לב שאת לא חוזרת עליהם יותר מידי.
○באיזשהו שלב בסיפור איבדת את הסדר של הפסקאות, וחבל, כי זה דיי נחוץ.
○היא נחנקה וירד לה דם כי היא ראתה אותו? למה? היא לוקחת איתה איפור ליער כדי להיפטר ממנו? -אלו דברים מבולבלים שאני אישית לא הבנתי את ההקשר שלהם בעלילה
♠אני מקווה שלא תראי את התגובה שלי כקטילה, אלא כמשהו בא לעזור, כי אני באמת רוצה לעזור. (האמת שאני אשמח לערוך לך פרק פעם אחת אם תרצי, פשוט עשיתי את זה פעם למישהי שביקשה והיא אמרה שזה מאוד עזר לה להבין-אני גם יכולה לסמן בצבע את השינויים)

בכל מקרה, יש לך בסיס מעולה והכתיבה טובה, פשוט יש דברים שלדעתי צריך לשנות (ואולי זה רק עניין של גישה) אשמח להמשך ושבת שלום ^-^

06/05/2016 17:49

* תכולתה*
היי! קיבלתי את המייל שלך, ואני לא יודעת למה היה לי ממש קשה למצוא את הפרופיל שלך><'
אני צריכה לרדת מהמחשב אחרי שאני קראתי את הסיפור הזה, אני אני אסתכל ואתן ביקורת לסיפורים אחרים שלך יותר מאוחר.
*במשפט הראשון, שהיא אומרת שהיא חולת נפש, חסר לי פירוט – למה היא מרגישה ככה? איך זה בא לידי ביטוי? כמה שיותר מידע גורם לסיפור להיות יותר זורם ונותן לקרוא יכולת להתחבר אל הדמות.

*לא היה נכון לפתוח משפט חדש במילות ניגוד ("אבל", "אך"…) – אבל זה רק המשך של משפט. הייתי ממליצה להרחיב את המשפט שמעליו ואז לחבר את שני המשפטים בעזרת מקף. באופן כללי הייתי שמחה אם היא הייתה מביעה דעה לגבי המעשה הזה, והייתי מרחיבה אפילו את המשפט הזה.

*בקשר לציטוט – עצה ממני אלייך: תימנעי כמה שאפשר מציטוטים ארוכים מידי. ציטוטים ארוכים מורידים מעט מערך הסיפור וקצת מוציאים את הקורא מכל הסיטואציה. ממליצה להפריד משפטים באמצע ובין לבין להוסיף תיאורים או כל דבר.

*את צריכה לעבוד על שימוש נכון בהורדת שורה (מבחינתי, הורדת שורה וצורת כתיבה מבחינה אסתטית זו אומנות ומיומנות בפני עצמה) ותנסי להנחות את עצמך לפי מה נכון (או יותר נכון, לפי מה שמרגיש לך בתור קוראת לא נכון).
1. תנסי להימנע מפסקות ארוכות מידי בלי רווחים – מצב זה נורא מבלבל בעיניים והוא מרחיק קוראים. בנוסף, לא ממש כיף לקרוא סיפור ככה.
2. תורידי שורה רק כשסיימת קטע מסויים (טענה, תיאור, פעולה וכו') וכשאת מתחילה חדשה.

*יש קצת בעיות של סימני ופיסוק וחסרים כמה נקודות ופסיקים פה ושם. הייתי ממליצה לך לגוון בסימני פיסוק ולהרחיב בשימוש במגוון סוגים (גם כי זה כיף יותר וגם כי זה יותר נכון – אסתטית וטכנית), למשל: – , : . ; (; בעצם מביע הסבר רחב יותר לטענה שאמרת, בערך כמו מקף.)

*חסר לי תיאורי דמויות, פנים, מראות.. הכל. אל תחששי מלתאר. תרחיבי כמה שאפשר.

*אני אסכים עם ספיר – הסיפור בהחלט מרגיש מהיר מידי, כאילו כתבת בשנייה אחת את כל הסיפור (אני מסכימה באופן כללי לכל ההערות של ספיר, אז לא ארחיב לגביהן)

לסיכום של פרק, אני חושבת שלסיפור יש פוטנציאל אבל אני מציעה לך לעבוד יותר על הקטע של האסתטיקה והפסקאות ועל סימני פיסוק, קודם כל הסיפור חייב להיות מסודר (גם לך וגם לנו) כמו שצריך.
אני חייב ללכת, אבל בהמשך הפרקים אני אכתוב לך טיפים שאני משתמשת בהם איך לשפר את הכתיבה שלך. כרגע אני ממליצה במיוחד לקרוא סיפורים של אנשים אחרים כדי לקחת השראה מהמיומנות.
מקווה שלא פגעתי… מחכה לפרק הבא^^

06/05/2016 18:19

תודה, אני אף פעם לא נפגעתי מביקורת ההפך, אני נהנת מהן אני אקח לתשומת ליבי ♥ אני מקווה שאתן תחזרו לקרוא היום בערב או מחר את אותו הפרק כי אני אשנה אותו לפי מה ששתיכן הערתן לי :) ושוב תודה תודה תודהההה

07/05/2016 08:56

רגע ההרשמות של האנשי שועל ואנשי זאב זה לזה? אם כן אני אשמח אם הדמויות שלי יכנסו ואם צריך לשפר בהן משהו אז תכתבי לי בתגובות לסיפור הכי עדכני שלי. חוץ מזה אני מסכימה עם התגובות מעלי. את בהחלט כותבת הרבה יותר טוב בדרך כלל

08/05/2016 02:16
סיפורים נוספים שיעניינו אותך