מאקס (היה) כותב
The Legacy of the Numbers הוא סיפור פנטזיה שמקבל השראה מסדרת ספרים שזה עתה קראתי. מקווה שזה יצליח לסקרן מישהו מספיק בשביל להמשיך לקרוא.

The Legacy of the Numbers פרולוג

מאקס (היה) כותב 16/07/2020 116 צפיות 3 תגובות
The Legacy of the Numbers הוא סיפור פנטזיה שמקבל השראה מסדרת ספרים שזה עתה קראתי. מקווה שזה יצליח לסקרן מישהו מספיק בשביל להמשיך לקרוא.

הוא רץ בחושך, בקצב הכי מהיר שרגליו נתנו לו.
הרעש מתחת לרגליו התחלף מהצליל הגבוה של הדשא, לטון הכבד של האדמה השטוחה.
הוא מתחיל לשמוע ציוץ בין ההתנשפיות הכבדות שלו. הוא לא נותן לזה להפריע לו.
שיערו החום הקצר מתנדנד מעט ברוח, עיניו החומות מחזיקות דמעות. הוא לא נותן להן לצאת.
מימינו רץ כלבו, ג’ונתן, מאמין שזו בסך הכל ריצה עם הבעלים שלו, כמו בהרבה ערבים. לא הפעם.
הוא נכנע לחיוך כשהוא מזהה מרחוק את הבית הישן, בנוי מעץ כהה, והאור הצהוב שיוצא דרך החלונות.
ליד הכניסה, נמצאת מרפסת בקומת הקרקע עם גדר עץ שבורה. על כיסא העץ יושבת אישה מבוגרת, בוהה בירח עם עיניים מנותקות. אולי היא לא מבחינה בנער, אולי היא מתעלמת. עבר המון זמן מאז שהיא הראתה רגש, או שמשהו משך את תשובת ליבה. אולי נמאס לה מהכל.
הוא מתקרב לדלת, ואפילו לא טורח לנקוש. הוא פורץ פנימה, ג’ונתן נשאר בחוץ.
בבת אחת הופעתו מושכת את תשומת ליבו של מי שעומד בפנים, נער חטוב עם שיער שחור קצוץ, לבוש בגדי עבודה. עיניו הירוקות נהיות צרות כשהן נוחתות על מי שעת עתה נכנס.
“מה אתה עושה כאן?” הוא צועק בקולו הכבד. “אמרתי לך שאין לך מקום כאן יותר!”
הוא תופס את חולצתו של הנער ומצמיד אגרוף לפרצופו.
“קני!” צועק מישהו מהחדר ליד, ונכנס למסדרון הכניסה.
קני מביט אחורה, ואז חזרה לנער. הנער מתנשף בכבדות, זיעה נוטפת מפניו. עיניו נחות על הדלת שמובילה לחדר שממנו הגיח הגבר.
קני נאנח, ומשחרר את הנער. הוא משפיל את ראשו וזז הצידה.
הנער לא אומר מילה, ורק צועד באיטיות לתוך החדר, לא להפריע למי שנמצא בפנים.
עיניו נפערות כשהוא רואה אותה, שוכבת על המיטה, מכוסה בשמיכה עד צווארה.
שיערה השחור ארוך, אך איבד את צבעו מאז הפעם האחרונה שראה אותה.
עיניה עצומות, והיא מתנשפת בכבדות. הוא בוהה בה לכמה שניות, ורק אז מבחין בדמות שעומדת ליד המיטה.
לבושה ברדס אפור, שיער בלונדיני קצר. האישה מולו לא יכולה להיות מבוגרת ממנו ביותר משנתיים-שלוש.
היא מביטה בו, עיניה כחולות כהות, וכשהוא פוגש את מבטה, הוא מרגיש הקלה. הוא לא מצליח להבין למה, אבל זה נראה שרק הנוכחות שלה גורמת לו לשלווה.
ואז,חוזר מבטו לנערה ששוכבת על המיטה, והוא תופס את החזה שלו בידו הימנית. הוא מרגיש כאב עז.
הגבר נכנס חזרה לחדר, קני מאחוריו.
“עשיתי מה שיכולתי” אומרת לבסוף האישה שעומדת. “לא מצאתי אף אחד מאיתנו באיזור שיש לו יכולות ריפוי. אני מצטערת” הוא מוסיפה לבסוף. שתי המילים האחרונות מהדהדות בראשו.
“אני מבין” אומר הגבר לאחר שתיקה ארוכה. אף אחד לא מצליח להגיד דבר מעבר. הם רק בוהים באותה נקודה. בשבילו, הנקודה זו הנערה ששוכבת במיטה.
הגבר תופח על גבו, ומושך אחריו את קני החוצה. קני מנסה להגיד משהו, להתנגד לדרך שבה אביו מתייחס אל הנער, אך מוותר ויוצא מהחדר. לבסוף, האישה יוצאת גם היא.

אחרי כמעט שעה, היא מתעוררת. היא מביטה סביב, מנסה לעכל את הסביבה, עד שהיא רואה אותו.
“ג’ון” היא לוחשת, וכשהוא שומע את קולה, דמעות מתחילות לזלוג.
הוא לוחץ על ידה, מנסה למצוא את המילים להגיד לה מה הוא מרגיש.
“זה בסדר” היא לוחשת וממצמצת. היא מתקשה להחזיק את עצמה ערה.
“אנחנו נעבור את זה” הוא לוחש, נאבק בדמעות.
“תצטרך לעשות את זה בלעדיי” היא לוחשת לו חזרה ומנסה להרים את עצמה.
היא מניחה את ראשה על כתפו, ולוחשת:”רק תבטיח לי שתעבור את זה”.

~32 שנים לאחר מכן~
שקט. חושך. הוא לא העז לזוז מפינת החדר, מפוחד. משהו מגיע, הוא מרגיש את זה. הוא יודע מי זה. הוא יודע שזה הסוף.
הוא גילה על הכוחות שלו רק לא מזמן, והוא יודע שזה לא יספיק בשביל לעצור אותו. הוא רצה לברוח, אבל מרגע שהגיע לתחנת הרכבת, הוא כבר היה שם, בקהל. הוא ידע שהוא שם.
הוא מצליח לשמוע קול צעדים מחוץ לדלת. באמצע הלילה, אף אחד מהשכנים לא יצא החוצה. זה חייב להיות הוא.
הוא מנסה לבלוע רוק, ורק אז מרגיש עד כמה יבש הגרון שלו. הדלת נפתחת.
לבוש בגדים שחורים ומשתלב עם החשיכה של החדר, הוא צועד פנימה ועיניו פוגשות את עיניו המפוחדות של מי שיושב בפינה, ידיו מחבקות את הברכיים שצמודות לחזהו.
הכל קורה כל כך מהר. הנער קם ממקומו, וספר שהיה מונח לידו מזנק לכיוון הדמות. הדמות שולחת את ידה קדימה, והספר עוצר במקומו ונופל.
הנער פוער את עיניו לרווחה. הוא מביט סביבו, ורואה ספר בקצה החדר ומתרכז. כלום לא קורה. הספר לא זז ממקומו.
הוא שולח את מבטו חזרה לדמות, אך זה כבר מאוחר מידי. הדמות תופסת את גרונו, ושולפת סכין ביד השנייה.
הנער מרגיש את רגליו עוזבות את הרצפה.
הוא מנסה להאבק באחיזה, אך ללא תועלת. הוא מרגיש שזה הסוף.
הדמות שולחת את הסכין אל תוך לבו של הנער.
בהתחלה, הכל נהיה שקט. אחר כך, הראייה נהיית מטושטשת. לבסוף, הוא מאבד כל תחושה.

הדמות מרפה את האחיזה, וגופתו של הנער נופלת לרצפה בקול חבטה חזק. הדמות מסתובבת אל היציאה, ומחייכת.
“זה היה מספר ארבע”.

The Legacy of the Numbers פרולוג
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (3)

אהלן, ברוך הבא לאתר :)
כיף לראות סיפור פנטזיה חדש. מרגיש לי שאין מספיק כאלה לאחרונה. יש כאן כיוון מרתק לעלילה, ודמויות מסקרנות. מאוד אשמח לקרוא את ההמשך כבר! מעניין מאיזו סדרה שאבת את ההשראה.
יש לי כמה הערות קטנות שיכולות לסייע:

– אתה מתחיל את הכתיבה בזמן עבר, ועובר באמצע משפט לזמן הווה. מדי פעם אתה מתבלבל בין שני הזמנים בתוך הסיפור. אני חושבת שכדאי לבחור זמן אחד, וללכת איתו: או הווה, או עבר. מרגיש לי שיותר טבעי לך לכתוב בהווה, אז כדאי להעביר את כל הסיפור לאותו מטבע.

– כשדמות אומרת משהו, יש מרכאות. ובתוך מרכאות, תמיד תמיד יש סימן פיסוק בסופן. תמיד, לעד ולעולם. אם מה שבא אחרי המרכאות קשור ישירות למה שנאמר בתוכן (היא אמרה, הוא צעק, היא לחשה, הוא סינן) אז יכול לבוא פסיק. אם מה שבא אחרי המרכאות לא קשור אליהן בהכרח יכולה לבוא נקודה. וכמובן יש עוד סימני פיסוק. אדגים:
“שלום!” קרא הנער.
“שלום,” ענתה הנערה.
“מה את עושה פה?” שאל הנער.
“זה לא עניינך.” הנערה הפנתה לו את גבה.

– יש כמה ניסוחים מסורבלים שלא בהכרח הסכמתי איתם (קול כבד? להגיד דבר מעבר?) או דימויים שלא הבנתי. יש גם כמה טעויות עברית ודקדוק. אני מרגישה שהכתיבה שלך ברמה מאוד גבוהה, ויתכן שמדובר בטעויות של חוסר תשומת לב או של מהירות כתיבה. זה בסדר, וכולם עושים אותן. ממליצה לפני שאתה מפרסם סיפור, לערוך הגהה בקול רם. הקרא את הסיפור בקול רם. זה יעזור לשמוע איפה חסרים סימני פיסוק, איפה יש ניסוחים בעייתיים וכן הלאה. לפעמים דברים נשמעים בצורה מסויימת בראש, אבל כשמקריאים אותם צצות בעיות.

המשך לכתוב! :)

16/07/2020 22:06

    תודה רבה על התגובה!

    מקבל את כל ההערות ומסכים שיש פער בין השפה שאני משתדל להשתמש בה לניסוחים.

    לגבי המעבר בין הזמנים תוך כדי הכתיבה, בחלק הראשון זה באמת יצא לי מבלבל, וזו טעות שלי. בחלק השני, לדעתי לפחות, הייתה יותר הפרדה ביניהם ומה שנכתב בזמן עבר היה מה שכבר קרה לעומת ההווה, ובהחלט מתכנן לרשום בזמן הווה. השימוש בזמן עבר נוצר לצורך ניתוק בין מה שקרה לבין הסיפור שיגיע אחרי הפרולוג.

    הניסוחים/דימויים וכל עניין סימני הפיסוק זה משהו שאני באמת צריך לעבוד עליו, ומבטיח שאנסה להשתפר בהמשך. עבר זמן (יותר מידי) רב מאז שכתבתי סיפורים, אז אני עדיין מתקשה בתיאורים, ומקווה שעם הזמן זה יצליח לי.

    לגבי סדרת הספרים, היא נקראת
    I Am Number Four
    והיא מספרת על גזע חייזרים שמגיע לכדור הארץ לאחר שכוכב הלכת שלהם הושמד על ידי גזע חייזרים אחר. הם מתחבאים ברחבי העולם, ומחכים עד שהכוחות שלהם יתפתחו והם יצליחו להשיב מלחמה. בהחלט שווה קריאה :)

    מודה על הביקורת, ומקווה שאצליח לעניין ובתקווה לרתק אותך בהמשך!

    16/07/2020 22:34

תיארתי לעצמי שההשראה נלקחה מאני מספר ארבע. לא קראתי את הסדרה, אבל מקווה שזו תהיה השראה ותו לא (מניסיון, לפעמים יכולים להיסחף בלי לשים לב).
מעבר לזה, אתה כותב לא רע. בחלק הראשון, כשהתחילו הדיבורים, לא הצלחתי לעקוב אחרי הסדר של מי זה מי ומי אמר מה למי (או ליתר דיוק – מי זה קני? אני מנחשת שזה הנער שרץ, אבל לא בטוחה בכלל).
אתה גם משתמש הרבה מאוד ב “הוא עשה ככה והוא עשה ככה” ואני מבינה את זה, כשכותבים בגוף שלישי הווה קל להיכנע להוא והוא והוא, אבל ממליצה לך לחפש דרכים אחרות לתאר פעולות. אני לפעמים מתחילה מאמצע הפעולה ולא מתארת את מי שעושה אותה. זה הרבה יותר קל אחרי שכבר יודעים את השם של הדמות (אלא אם אין לה שם ואז זה בעייתי), כי אז יש לך לפחות שתי התייחסויות :)
בסך הכל מאוד אהבתי את הפרולוג (כן, אני יודעת שיש עוד שמונה. יש לי נטייה להגיב להכל). סקרנת אותי ואני מצפה להמשך ^^

25/07/2020 20:04
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך