The Legacy of the Numbers פרק 1

מאקס (היה) כותב 17/07/2020 173 צפיות 11 תגובות

חלומות זה דבר מצחיק.
אני עוצם עיניים, ולוקח נשימה ארוכה. רוח קלה נושבת בשיער החום הקצר שלי.
כאן, רחוק מהעיר, רחוק מהחוף של קליפורניה, מרגישים פחות את הלחות ואין את הריח המלוח של הים. האוויר מרגיש נעים יותר כשאין אנשים. אני לא מרגיש חנוק. אני לא מרגיש זוגות עיניים חוקרות אותי. לא מרגיש שאני צריך להסתיר את מי שאני.
אני פותח את עיני החומות, וצועד באיטיות קדימה. מלפניי נמצא יער, לא גדול כל כך, אבל מספיק בשביל להסתיר אותי מפני עוברי אורח סקרנים.
אחרי כמה צעדים, אני מתחיל לשמוע קול מתוך היער. קול של מישהו רץ, ענפים נשברים תחת רגליו. אני נרתע לאחור, שוקל האם להסתובב ולרוץ חזרה, עד שאני מזהה את הגוש החום המטושטש שעושה את דרכו אליי.
אחרי כמה שניות הוא עוצר לידי, מתנשף עם לשון בחוץ, זנבו מתנדנד מצד לצד במהירות.
אני מתכופף כדי ללטף את הכלב שמגיע לברך אותי שלום בכל פעם שאני מגיע לכאן. אין לו קולר, ואני לפעמים תוהה האם הוא נטוש. בכל פעם שאני יוצא מהיער, הוא רק יושב שם, נובח פעם אחת ומתחיל לרוץ חזרה פנימה. זה גרם לי לחשוב כמה פעמים שאולי יש משהו בפנים, בית או בקתה שמעולם לא נתקלתי בה. אבל איך הוא יודע שאני מגיע בכל פעם? הפסקתי להעסיק את עצמי עם השאלות האלה כבר. הן נהיו פחות חשובות.
אחרי כדקה, הוא מתרחק, מסתובב אליי ומתחיל לנבוח. אחר כך הוא עוצר וממשיך ללכת, ומסתובב אליי שוב.
“יש משהו שאתה רוצה להראות לי?” אני שואל בסקרנות.
אני מתחיל לעקוב אחריו, עובר בדרך שמעולם לא עשיתי אותה לפני כן. בדרך כלל אני הולך כמה שיותר עמוק, וכשאני משוכנע שאף אחד לא נמצא באיזור, משתמש בטלקינזיס שלי כדי להזיז ענפים או אבנים שאני מוצא מסביב. לאחרונה עשיתי שיפור משמעותי, וכעת אני יכול להרים סלעים שכבדים ממני כמעט פי חמישה.
אחרי רבע שעה של הליכה, הכלב רץ מסביב לעץ עבה במיוחד. כשאני מקיף אותו, אני מבחין במשהו יוצא דופן. בתוך האדמה, ממש ליד העץ, נמצאת אבן כחולה. היא בצורת כדור מושלם, בולטת מהאדמה, לא יותר גדולה מכדור בייסבול.
אני מתכופף ומעביר יד על האבן, מהופנט מהאור החלש שלה.
הכלב מתיישב לידי, ונובח שוב. אני מחייך אליו ומגרד מאחוריי האוזן שלו.
“זה מה שרצית להראות לי, ברני?” אני מחייך וחוזר להביט באבן. אני לא מצליח להסביר את זה, אבל אני מרגיש מקושר אליה. כאילו היא חיכתה לי כל הזמן הזה.
אני מניח את היד חזרה על האבן, ולאחר כמה שניות האןר נעלם. אני מרים את היד, וכעת האבן נראית רגילה. אפורה וקשה. אני בוהה בה, מנסה להבין אם דמיינתי, ושומע את ברני נוהם מאחוריי. אני מסתובב אליו, ולפתע הוא מתחיל לנבוח בהיסטריות.
אני מפנה את מבטי אל הכיוון שאליו הוא נובח, וכעת שומע את זה גם. רכבים. צעדים, והרבה.
הלב שלי מתחיל לפעום, והמבט שלי קופץ מברני, לאבן ולמקור הרעש. אני יודע שהממשלה מחפשת אותם: בני האדם שקיבלו כוחות. אנשים כמוני. האם הם מצאו אותי? או שהם מחפשים את האבן?
אין לי יותר מידי זמן לחשוב, ואני קם במהירות ומתחיל לרוץ חזרה לכיוון שממנו הגעתי. אני מגביר את הקצב, מתחמק מעצים ומסלעים. אני מרגיש את הרוח חובטת בי, יותר ויותר חזק. מסביבי הכל הופך למטושטש. אני עובר קילומטר בצעדים ספורים. כשאני כבר רחוק מהיער, משוכנע שאף אחד לא מאחוריי, אני בולם ומסתובב. אני מתרכז ומנסה לאתר קולות נוספים מלבד הנשימות הכבדות שלי. אני לבד, איפשהו באמצע בין היער לבין הכביש שמוביל לעיר. אני נותן לעצמי רגע מנוחה, מודע לזה ששימוש במהירות הזאת מרוקן אותי מהר מאנרגיה. נשאר רק לקוות שאף אחד לא ראה אותי.

אני הולך במדרכה, משמאלי כביש ואחריו שורה של חנויות ובתי קפה, מימני החוף. אני מבחין במגרש הכדורעף שבחול. בצד שקרוב יותר אליי, נמצאת קייט. שיערה החום הארוך אסוף בקוקו שמגיע לה לאמצע הגב. מישהי בצוות שלה פוגעת בכדור ומרימה אותו למעלה, וקייט קופצת כדי לפגוע בו.
אני מרגיש את הכדור עם הטלקינזיס, מרגיש איך הוא משפשף את האצבעות בצד ימין של כף ידה. אני מתרכז, ומזיז אותו טיפה שמאלה, כך שכעת הוא בדיוק במרכז כף ידה. היא מנחיטה אותו קדימה, והצד שלה של המגרש מתחיל להריע, ואני לא יכול לעצור את החיוך שנמרח על פניי.
“אתה יודע שאתה יכול ללכת להגיד שלום, ולא רק להסתכל מהצד, נכון?” שואל קול מוכר.
אני מביט שמאלה, ורואה אותו יושב על האופניים. שיערו בלונדיני קצר, מורם למעלה בקצה עם ג’ל, עיניים כחולות, שרירי, לבוש גופיה שחורה וג’ינס כחול קצר.
“כן, אני יודע צ’אד.” אני מסנן וממשיך ללכת.
הוא יורד מהאופניים, ומתחיל לצעוד לידי ומוביל אותם אחריו.
“אתה נראה במצב רוח טוב, דיברת איתו לאחרונה?” הוא שואל.
“כן, היום בבוקר,” אני עונה. “הוא שאל איך אני, שאל אם צריך שישלח לי עוד כסף, ואם אני מסתדר”.
“וזהו?”
“הו, הוא גם אמר לי ללכת לעזאזל ושהוא מקווה שאני פשוט אעלם.” אני מוסיף כבדרך אגב.
צ’אד מחזיר לי מבט מבולבל.
“לא במילים האלה כמובן, אבל משהו בסגנון.” אני מוסיף.
“כן, בהחלט סיבה למצב רוח טוב.” הוא מהנהן. “אתה יודע,” הוא מתחיל ואני שומע היסוס. “אמא שלי והחבר שלה עושים ארוחה גדולה מחר, לא בטוח מה האירוע, אבל יהיה נחמד לראות אותך שם.”
“אני מעריך את זה, באמת, אבל אני לא צריך שתזמינו אותי כל פעם.” אני אומר ולא מפנה אליו את המבט.
“הם לא בדיוק הזמינו, אבל אני חושב שאם תבוא הם יהיו בסדר עם זה.”
“כמו שהם היו בסדר אחרי שהתגנבת למסיבה של דן ואז רבתם?” אני מרים גבה.
“אה כן, זה” הוא אומר כשחיוך עולה על פניו. “אמא שלי התעצבנה כל כך. אחרי זה כשהיא לא הייתה שם, הוא הסביר לי שזה חשוב לא להשתמש בכל הכוח במכה כדי לא לאבד שיווי משקל”.
“איך זה היה אמור לעזור לך אם היית שיכור?”
החיוך שלו יורד והוא מושך את הכתפיים. “די בטוח שהם לא ידעו את החלק הזה.”
השעון של צ’אד מתחיל לצפצף, והוא במהירות מכבה את הצליל. “טוב ברנדון, עם כמה שנחמד היה לדבר איתך, אני חייב למהר לסיים עם המשלוח. אלא אם כן, אתה יודע,” הוא מנמיך את קולו לכמעט לחישה. “אתה אחד מבני האדם שקיבלו פתאום כוחות לפני מעל שנה, ואחד הכוחות שלך הוא במקרה מהירות על ורפלקסים טובים שיכולים לעזור לי לסיים את זה בזמן.”
אני מביט לכיוון החוף, מנסה להסתיר חיוך. “לא, לא נשמע כמו משהו מוכר.”
“כן, לא חשבתי אחרת.” הוא נאנח ועולה על האופניים. “אבל תחשוב על זה. על הארוחה.” הוא מוסיף ופונה אל הכביש.
אני מהנהן. אני יודע שאני לא אחזור בי, אבל זה לא יעזור עם צ’אד. הוא לא אחד שמוותר בקלות בלשכנע.

אני נכנס לדירה, עדיין מותש. הריצה הבוקר עייפה אותי יותר משציפיתי. כנראה שלא עזר כשהשתמשתי בטלקינזיס שלי אחר כך בחוף. אני מחייך ומניד את ראשי. לא נורא, היה שווה את זה.
הדירה לא גדולה במיוחד, סלון קטן עם חלון שממנו רואים את הכביש ואחריו את החוף, המטבח מופרד ממנו בחצי קיר. העיניים שלי סורקות את הסלון ונחות על הטלויזיה. אני מרגיש רעד קל עובר בי. אני משתמש בטלקינזיס שלי ומחפש את הכפתור שבצד. הגוף שלי יותר משמח להזכיר לי שהוא מותש, ואני מחליט לוותר ולהרים את השלט שעל השידה. לא חושב ששמתי לב עד עכשיו עד כמה עצלן נהייתי.
אני מדליק את הטלויזיה, ועובר לחדשות של אתמול שהקלטתי. אני עוצר כשהחדשות מראות את הדירה. הדירה שבה לפני יומיים היה רצח. עוד אחד, אני חושב. זה היה הרצח הרביעי, בדיוק כמו הקודמים, סכין ללב של נער. אני מרגיש כאב חזק, ומחזיק את הצד השמאלי של החזה שלי.
אני יודע. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אני יודע שהנער הוא כמוני. מישהו עם כוחות. אני לא יודע איך להסביר את זה אבל אני בטוח בזה. שתיים באיידהו, ועכשיו שניים בנבדה. הוא מתקרב לכאן. ומהר. אני ממשיך לבהות במסך.
כמה זמן יקח, עד שהרוצח יגיע לכאן?

The Legacy of the Numbers פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (11)

אהלן :)
מרתק בעיניי! הכתיבה שלך קולחת ומסקרנת מאוד, ואני מחכה להמשיך. יש כאן כמה ניסוחים שלא צלצלו לי נעים באוזן. ממליצה לעשות הגהה בהקראה בקול רם.
והוא מרגיש קשור לאבן, לא מקושר ;)
אבל זהו סיימתי להיות קטנונית. תמשיך לכתוב! מתה לקרוא את הפרק הבא!

17/07/2020 22:00

    תודה רבה! :)
    ואם יש ניסוחים בעיתיים אשמח אם תוכלי להרחיב, אני תמיד פתוח לביקורת ומחפש איפה להשתפר. אני כמובן עובר על הפרק לפני שמפרסם, אבל דברים עדיין יכולים להתפספס או להראות לי הגיוניים על אף שהם לא.
    שמח שנהנת מהפרק! D:

    17/07/2020 22:46

אני יכולה ללקט כמה.
כשאני אומרת “ניסוחים בעיתיים” זה לא מדוייק. זה יותר “ניסוחים לא נעימים לי לאוזן”. זה ממש עניין של טעם וריח. אתה יכול להרהר במקומות שאצביע עליהם, אבל אתה ממש לא חייב לעשות שינויים אם אתה מרגיש בטוח במה שכתבת.

– אני מתחיל לשמוע קול מתוך היער – האירוע הראשון של הסיפור, של העלילה. אולי קול בוקע מן היער? יללה עולה מן היער? משהו קצת יותר נקי. אולי.

– לאחרונה עשיתי שיפור משמעותי, וכעת אני יכול להרים סלעים שכבדים ממני כמעט פי חמישה.- משהו במשפט הזה לא מסתדר לי, לא בהתחלה ולא בסוף. אולי השתפרתי עד כדי כך ש…? אולי אחרי אימונים רבים אני מסוגל…? אולי.

– אבל אני מרגיש מקושר אליה- העליתי את זה מקודם כבר. מקושר זה מישהו שיש לו קשרים (נניח, אני מקושרת בחברה ולכן קיבלתי את הקידום. אני מקושרת עם דודה של מפורסם ולכן קיבלתי כרטיס להופעה). קשור זה מישהו שמחובר למשהו.

-היא מנחיטה אותו קדימה, והצד שלה של המגרש מתחיל להריע, ואני לא יכול לעצור את החיוך שנמרח על פניי.- הייתי בונה את המשפט הזה טיפה אחרת (ומנחיתה זה עם ת’ כמדומני). למשל: -היא מנחיתה את הכדור והקבוצה שלה מריעה. אני לא מצליח לעצור את החיוך שנמרח על פניי.- הפרדתי את החיוך משאר המשפט באמצעות נקודה כדי לתת לו טיפה יותר מקום ומנוחה. ומחקתי את -הצד הזה של המגרש- כי זה נשמע לי פחות נעים. אתה יכול לנסות לבדוק איך אתה היית מסדר את המשפט.

-“כן, אני יודע צ’אד.” אני מסנן וממשיך ללכת.- מה שבא אחרי המרכאות זה -אני מסנן- ולכן אוטומטית, המרכאות שלך צריכים להיות עם פסיק בסוף, לא נקודה. כשמה שבא אחרי המרכאות קשור ישירות למה שבא בתוכן (הוא אמר, היא אמרה, הוא צרח, היא לחשה) יכול לבוא בסוף פסיק. אם מה שבא אחרי המרכאות לא בהכרח קשור אפשר לשים נקודה. -“כן, אני יודע צ’אד,” אני מסנן וממשיך ללכת.-

-הוא יורד מהאופניים, ומתחיל לצעוד לידי ומוביל אותם אחריו.- משהו פה גם קצת לא מסתדר לי. אולי אפשר לעשות למשל -הוא יורד מהאופניים וגורר אותם לידו, ומנסה ללכת לידי.- טוב, אולי גם זה ניסוח לא משהו. קיצר שווה לבדוק מחדש את המשפט הזה.

-“כן, היום בבוקר,” אני עונה.- את זה סתם רציתי להרים לך כי עשית פסיק וכל הכבוד! במשפטים הבאים יש לך אני עונה ואני מוסיף וכל מיני כאלה, שצריך לבוא פסיק בתוך המרכאות. אבל כמה שורות אחרי זה יש משפט שהוא אומר, ואז יש נקודה בתוך המרכאות. אחריהן יש אני מהנהן או משהו כזה. שם יש דווקא שימוש נכון בנקודה! כי ההנהון בא אחרי מה שהוא אומר.

-השעון של צ’אד מתחיל לצפצף, והוא במהירות מכבה את הצליל.- זה משפט בסדר גמור, פשוט חשבתי שיהיה יותר מעניין להפריד בנקודה. כלומר ככה -השעון של צ’אד מתחיל לצפצף. במהירות הוא מכבה את הצליל.- לא יודעת למה, הרגישה נכון שם נקודה. אולי כדי לתת קצב של סטקטו (קצב מהיר ותקתקני) למעשה של הכיבוי, ולהנכיח את הצפצוף). אולי לחלופין אם בא לך להשאיר שם את הפסיק, פשוט הייתי מחליפה בין -והוא- לבין -במהירות-.

-הוא לא אחד שמוותר בקלות בלשכנע.- אני חושבת שמיותר ה-בלשכנע- בסוף. אפשר לעשות פשוט -הוא לא אחד שמוותר בקלות- וזהו, כי הבלשכנע הזה קצת תקוע שם. אפילו המילה עצמה בלשכנע נראית קצת מוזר, לא?

וזהו. זה ההכי בולטים לי בעין. האמת שהיה לי כיף לקרוא שוב את הסיפור. יש שם כל מיני דברים מאוד יפים שאתה עושה, ובנית התחלה מצויינת! להרבה כותבים קשה לבנות התחלה סוחפת, אבל אתה הצלחת להכניס את הקורא לסיפור בשוונג אחד חזק. יש שם כל מיני רגעים שממש בלטו לי לחיוב, הדיאלוג עם צ’אד ממש גאוני בעיניי. אתה מצליח להראות שם לקורא שני דברים חשובים: את מערכת היחסים בין שתי הדמויות, וכמובן אתה נותן עוד מידע על הפרוטגוניסט שלך. גם הרגע האחרון בדירה, שהוא מהרהר בזה שהוא עייף ועצלן, אבל מחליט שריצת הבוקר הייתה שווה את זה – זה כתוב מעולה.
נהניתי מאוד מקריאה שנייה :) תכתוב את ההמשך כבר!

18/07/2020 09:23

    תודה רבה לך על כל המחמאות!
    בעניין סימני הפיסוק אני אשתדל לשים לב יותר, קיבלתי את ההערה מהפרולוג.
    עם הניסוחים אני יכול רק לנסות. ככותב אני מנסה לשדר כמה שיותר מהתמונה שאני רואה בראש, ולפעמים אני מכניס עוד מילים רק בשביל ליצור תמונה שבעיני ברורה יותר, אבל אני יכול לראות איך זה גורם למילים להראות מיותרות או לא במקום.
    שמח שנהנת מהקריאה, מקווה שאצליח לעמוד בציפיות שיש לך בהמשך!
    וכמובן שמקבל כל ביקורת שתהיה! D:

    18/07/2020 12:58

אהבתי את הרעיון שלך.
הכתיבה שלך מעולה, יש קצת ניסוחים בעייתים אבל לכל אחד קורה את זה, אפילו לי.
רק תרחיב את עניין הכוחות: איך קיבל אותם, איך הוא יודע שהנער הוא כמוהו ואני מצטט “אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אני יודע שהנער הוא כמוני” כי זה פשוט מידיי.
כתבת לפניי הציטוט שלי: אני יודע.
תשים לב שאתה לא סוטר את עצמך.
בכל מקרה הנה עצה לגביי איך הם ימצאו אחד את השני (אם לשם אתה הולך לכתוב כמובן): להרגיש את הכאב בחזה השמאלי ישר שמישהו מהם מת, בלי אזהרה ובלי כלום והכי טוב שזה בחברת אנשים ואז הכל מסתבך עוד יותר ויותר. סיבוך נוסף למשל להיות מבוקש על ידי רשויות.
נפוץ אבל תמיד כיף לקרוא את זה.
מת לקרוא את הפרק הבא ואם תצטרך עוד עצות אתה מזומן לבקש.

18/07/2020 09:35

    אני אחלוק על מה שאמרת: אני אוהבת את זה שהוא לא חשף איך הם קיבלו את הכוחות. מה שלפעמים יוצר יותר עניין, זה שלא כל הקלפים על השולחן. שהקורא צריך לאט לאט לפענח, ובאיזשהו שלב… מקבלים את המידע במהלך ההתפתחות של הסיפור. אם הכל מוגש על כפית של כסף… אז אין למה לקרוא. לא ככה?

    18/07/2020 11:10

    שמח לדעת שאתה נהנה מהקריאה!
    הייתי רוצה להרחיב על שתי הנקודות שהעלת-
    בעניין הכוחות כמובן שיש הרבה מה להסביר. אני נורא נהנה בכתיבה להשאיר מיסתוריות בעל-טבעי. אתה תקבל הרחבה, אבל זה יקרה בהמשך, ולא הכל בבת אחת. צ’אד מסביר בקצרה שבני אדם קיבלו כוחות פתאום לפני שנה, ואתה מקבל מידע על אילו כוחות יש לברנדון, אבל מעבר לכך-למה קיבלו, מי קיבל, אילו כוחות קיימים- כל זה יקרה דרך העיניים של הדמויות, כשהן יגררו לאט לאט לעולם העל-טבעי.

    אני גם לא רואה שום סתירה בחלק האחרון. ברנדון מדגיש שהוא יודע שהנער הוא כמוהו, הוא פשוט מתקשה להסביר איך הוא יודע את זה, או יותר נכון לא מבין בעצמו איך הוא יודע משהו כזה על הנער. ההרגשה פשוט קיימת בלי הסבר. פה אני חוזר על הנקודה שלי- אני נהנה להשאיר מיסתוריות בעל-טבעי.

    מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, ושמח שאתה נהנה, ומקווה שתמשיך להנות מהקריאה בהמשך! :)

    18/07/2020 13:08

הסברת את עצמך טוב.
אז נחכה ונראה בקיצור, אחלה דרך למתח.
כיוון שבעל-טבעי אתה יודע, צריך אקשן ובלאגן.
אבל איך שהתחלת לדעתי זה מצויין, כי איך יתחיל כל הטירוף אם אתה לא יודע כלום.
מחכה לפרק הבא ובבקשה שזה יקרה בימים הקרובים!
נ.ב. פירסמתי סיפור חדש ״המתים-חיים״ אז אשמח אם תקרא אותו ותגיב לי.

18/07/2020 13:44

קודם כל- הכתיבה ממש טובה, באמת, ברמה של “אם זה היה ספר הייתי קונה את זה”. היה לי פשוט כיף לקרוא את זה כי הרגשתי שיש פה זרימה של תיאורים והסברים (ואני אחת שקוראת בקול לפעמים אז ישר קופץ לי כשמשהו מציק). המבנה והניסוח היה במקום ובכלל- פשוט אהבתי את כל הפרק הזה.

הבעיה שלי היא שבשלב דיי מוקדם בקריאה הבנתי שזה מזכיר לי את הסדרת ספרים בני לוריאן. אחר כך קראתי בתגובות שיש לזה גם פורולוג אז חיפשתי אותו וראיתי שכתבת שם שמזה שאבת את ההשראה, אז הבנתי שלא טעיתי.

אבל קצת רציתי לטעות. כי כמו שכתבתי, זה שווה ברמה שהייתי קונה את זה, ואכן יש לי את כל הסדרה של בני לוריאן בבית.

אני כן רוצה לראות אם זה מקבל כיוון וחיים ואת נקודת המבט שלך ולא רק דימיון לספרים עצמם, כי לי אישית כמישהי שמכירה את הספרים יהיה קשה להמשיך לקרוא (בהתחשב בזה שכבר בפרק הזה היה לי קשה להתנער מהעובדה שזה דומה קשה לי לחשוב מה יקרה בהמשך)

בכל מקרה, היתה איזו מילה שם באמצע שקפצה בה איזו אות לא קשורה (רציתי לסמן אך שכחתי) אבל חוץ ממנה, בהחלט אהבתי.

20/07/2020 23:25

    דבר ראשון תודה רבה על המחמאות! (:
    כיף לזהות פנים ישנות, ושמח לראות שאת עדיין נמצאת באתר!

    בנוגע לסיפור עצמו, תמיד שמח לפגוש עוד מישהו שקרא את סדרת הספרים, ועוד במיוחד מפני שאהבת אותם.
    הרבה מהסיפור שלי חופף עם פרטים מהסדרה, שאם קראת את הפרקים האחרים בקלות מבחינים בזה, אבל אני מנסה לכתוב סיפור אחר, בסגנון אחר, עם קונספט טיפה שונה.
    אני לא יכול להבטיח שהוא ירגיש לך חדש, אבל אני כן יכול להגיד שאני מנסה לעבוד עם משהו שונה.

    כן מקווה שתמשיכי לקרוא ושהסיפור יעניין אותך, ואם לא אז שמח שלפחות נהנת מהפרק הזה, והיה נחמד לקבל עוד ביקורת ממך! D:

    21/07/2020 16:55

שלומות~
נכון ציינתי קודם את הגוף שלישי הווה? אז אני אמנם לא חוזרת בי, אבל עכשיו זה כתוב בגוף ראשון, מה שקצת משעשע אותי. אני אוהבת את זה יותר ככה, מרגיש לי שאפשר להתחבר לדמויות ביתר קלות.

אין לי כמעט הערות, מה שמאוד מפתיע כי אני נוטה לקטנוניות יתר, אבל לגמרי הצלחת לשאוב אותי לסיפור וכמה פעמים יצא שחזרתי אחורה כי משהו לא הסתדר לי, אבל לא באמת היה לי אכפת מה. זה היה טוב.

מה שכן, אתה מאוד אוהב להשתמש ב ו’ החיבור (או כל שימוש אחר שלה). רציתי רק להנכיח לך את זה כדי שתשים לב מתי אתה משתמש בה יותר מדי, איפה זה טוב ואיפה פחות. היו כמה משפטים (לא אחזור עליהם, כי כבר ציינו אותם) שהשתמשת בה יותר מדי כשיכולת פשוט לחלק את המשפט לשניים או להשתמש בפסיק ותיאור פעולה (שנייה מחפשת דוגמא כי זה הסבר מוזר).

דוגמא: “הוא יורד מהאופניים, ומתחיל לצעוד לידי ומוביל אותם אחריו.”
באחד הזה יש כמה בעיות. הראשונה – הפסיק הוא סתם. אין בו באמת צורך כי זה בסך הכל משפט מחובר ובמקרים כאלה לא שמים פסיק לפני ו’ החיבור (“הוא יורד מהאופניים ומתחיל לצעוד לידי”).
השנייה – אני חושבת שלגמרי יכולת להוריד ו אחת והמשפט היה נשאר עם אותה משמעות, רק ניסוח קולח יותר ונכון. אתה יכול לבחור להוריד את ה – ו הראשונה (“הוא יורד מהאופניים, מתחיל לצעוד לידי ומוביל אותם אחריו.”) או את השנייה (הוא יורד מהאופניים ומתחיל לצעוד לידי, מוביל אותם אחריו.”).

ראית מה עשיתי שם עם הפסיק? זו דרך נפלאה לתאר פעולות בלי לחזור על עושה הפעולה ובלי להשתמש ביותר מדי מילות חיבור. זה גם עובד כאן נהדר כי אתה כותב בזמן הווה וזה לא יהווה מעבר בין זמנים שלא לצורך. בזמן עבר זה שנוי במחלוקת. אני מאוד אוהבת כשעושים את זה, אבל אולי זו רק אני.

טוב, נראה שבסופו של דבר כן התקטננתי (אני לא יודעת למה יש מתחת קו אדום, שיהיה). מאוד אהבתי הפרק בסך הכל. הצלחת לשאוב אותי ישר לתוך העלילה ולא מסרת יותר מדי מידע על ההתחלה כמו שיש לאנשים נטייה לעשות. זה משאיר אותי עם שאלות (למה? מה? מי? כמה?) ואני מרגישה שאגלה אותן יחד עם הדמויות, שזה זה נהדר. ימנע ממני לצחוק עליהן, אמנם, אבל אני אתגבר :)

הלכתי לקרוא את הפרק הבא~

25/07/2020 20:36
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך