The Legacy of the Numbers פרק 5

השעה שהעברתי ברכב הרגישה כמו גן עדן לעומת הימים האחרונים.
רוקנתי שתי פחיות קולה, והרגעתי את הרעב עם אגוזים ובוטנים שהנער הביא לי.
הוא המשיך לדבר גם בזמן שאכלתי, אבל לא יכול להגיד שהייתי בקשב מלא. הצלחתי להבין שאנחנו איפשהו בגבול בין אריזונה לניו-מקסיקו, שהשם של הנער הוא לוקאס ומשאר הזמן שבו הוא המשיך לתאר מצבים שיכלו לגרום לי להראות איך שאני נראה עכשיו, התעלמתי.
עכשיו אנחנו יושבים בשקט, הקולות היחידים מסביבנו הם הרעש של המנוע, הקול שהמזגן מוציא ומידי פעם קולות של חבטות הגלגלים באבנים.
"אז, בנרדון אלן," הוא אומר אך לא ממשיך. אני זוכר שאמרתי לו איך קוראים לי בין לגימות, ויכול להיות שלא נשמעתי ברור אז הוא רוצה לוודא שהוא שמע נכון את השם.
"חושב שאנחנו יכולים לשים מוזיקה?" אני שואל, לא מעוניין לפתוח שיחה שאני בטוח שתוביל לעוד תגובה על המראה שלי.
"לא אפשרי," הוא מצקצק בלשונו, "הרדיו לא עובד, נהרס לפני הרבה זמן. אבל, אם אתה רוצה להעביר את הזמן, אנחנו יכולים לשתף אחד את השני באיך הגענו לאן שהגענו," הוא אומר.
אני ממתין לפני שאני עונה, מנחש שהוא בוחר עלבון מאוצר העלבונות הלא נגמר שלו לגבי המראה שלי. כשהוא לא ממשיך לדבר, אני מחליט לשבור את השתיקה.
"אז איך הגעת לכאן?" אני שואל.
"הו ברנדון, זה סיפור ארוך." הוא מניד את ראשו. "מלא אקשן, דרמה והומור. אתה יודע, מהסיפורים האלה," הוא אומר ומפנה לרגע את מבטו אליי לפני שהוא מחזיר אותו לכביש.
"אתה יודע, ברנדון," הוא ממשיך, "אתה ואני די דומים."
יש לי ספקות בנוגע לזה, אני חושב. לא שאני יכול להגיד לו שנלחמתי מול רוצח סדרתי עם כוחות העל שלי, אבל אני מתאר לעצמי מבלי לחלוק איתו את זה שזה לא דומה כל כך למה שהוביל אותו לכאן.
"שני נערים, בורחים מהכל, משאירים הכל מאחורינו ונוסעים ברכב כמה שיותר רחוק כדי שלא ימצאו אותו," הוא אומר ונראה כאילו הוא שוקע בזכרונות נוסטלגיים.
אני מהנהן. עם זה אני יכול להסכים, לברוח מהכל. אולי הוא לא שונה ממני כל כך. רגע.
אני מסובב אליו את המבט בבת אחת. "מה הכוונה ב-'כדי שלא ימצאו אותו'? זה רכב גנוב?"
"על מה אתה מדבר?" הוא מגחך לרגע ומסתובב אליי.
אני מסתכל עליו במבט עצבני, ורואה שזה גורם לו להרגיש לא בנוח.
"זה לא רכב גנוב, אוקיי?" הוא קורא ונראה שעומד להתחיל לצחוק, "אני נשבע! אני בן 18, ויש לי רשיון, אבל אולי לא הייתי כנה איתך כל כך."
"בנוגע למה?" אני שואל ומנסה להוציא את הכעס מטון הדיבור שלי.
"לפני שלוש שניות כשאמרתי שאני בן 18," הוא אומר ולרגע חוזר להביט בי, "אני בן 17, במרחק חודשיים מהיום הגדול. אבל לא שיקרתי בנוגע לרשיון, וגם לא בנוגע לרכב. הוא לא לגמרי גנוב. הרכב של דוד שלי והוא רגיל שאני לוקח אותו לסיבוב," הוא אומר וחיוך רחב עולה על פניו.
"למרות שבדרך כלל אני מחזיר את הרכב אחרי כמה שעות, שש גג," הוא מוסיף.
"וכמה זמן עבר מאז שלקחת אותו?" אני שואל ומצר את עיניי, מסתכל קדימה לעבר הכביש.
"בוא נראה." הוא נאנח והחיוך יורד. הוא מסב את מבטו לשעון הדיגיטלי בג'יפ, שמראה את השעה 14:26, בוחן אותו ומחזיר את מבטו לכביש.
"פחות 12, ועוד 7," הוא אומר ומזיז את ידו באוויר כאילו לוחץ על מקשים במחשבון דמיוני, לפני שעונה לבסוף, "שלושה-ארבעה ימים."
העיניים שלי נפערות. רק לפני שעה אני שמחתי כל כך שנחלצתי מהמצב שלי. אני לא מרגיש כל כך שלם עם ההחלטה שלי לעלות על הרכב עכשיו.
אני לאט לאט מסתובב אליו. הוא מתופף עם אצבע אחת על ההגה, ומנענע את ראשו כאילו הוא רוקד לצלילי מוזיקה דמיונית. הוא משוגע. אין הסבר אחר.
אני מביט חזרה בכביש, שוקל את האפשרויות שלי. או שאני אמשיך לנסוע איתו, וכנראה, רק כנראה, אמצא את עצמי בבית כלא. או שאני יכול לקוות שהוא יעצור ויתן לי לברוח, הבעיה שאין לי כל כך לאן. אני לא יודע איזה כיוון מוביל לאן, ואין לי מספיק ציוד לשרוד. אני יכול להתחיל לרוץ עם הכוחות שלי, לכסות מרחק רב בזמן קצר, אבל שוב אני חוזר לבעיה של חוסר הציוד. מעבר לזה, בפעם האחרונה שהשתמשתי במהירות שלי היא יצאה משליטה, ואני איבדתי את ההכרה.
"זו מתנה," הוא אומר אחרי כמה דקות של שקט.
"מה?" אני מסתובב אליו מבולבל.
"הג'יפ. מתנה מההורים. מניח שהלכו על גדול כדי לכסות על העובדה שהם לא יהיו איתי ביום הגדול," הוא אומר כמעט בלחש.
אני נזכר במה שהוא אמר קודם לכן. יש סיפור מאחוריי כל זה, אחד ארוך.
"יש לך משהו ללבוש שלא יגרום לך להראות כאילו קפצת מתוך בית שנשרף שגרם לשיער שלך להראות איך שהוא נראה?" הוא שואל.
כבר שכחתי כמה טוב זה הרגיש כשהוא לא לעג לי.
"כן," אני עונה לבסוף.
"מצויין, יש מולינו תחנת דלק, תכנס לשירותים ותחליף," הוא אומר ומצביע על טשטוש אפור-כחול שאני כעת רואה.

היתרון הגדול בלחיות את כל החיים על החוף זה שאני רגיל להשרף. זה כואב, אבל לא יותר ממה שכבר עברתי. אני גם מניח שאני צריך לשמוח שאני מרגיש כאב, תזכורת שניצלתי מהמוות, איכשהו.
אני מחליף לחולצה אדומה קצרה, ומכנס לבן קצר. הנעליים שלי מלאות בקרעים, משער שזה קרה בזמן שברחתי. שקלתי לרגע להשאיר איתי את הבגדים שהגעתי איתם, אך לבסוף החלטתי לזרוק הכל. אם הם ישארו הם רק ישמשו כמזכרת רעה לזמנים שאני ככל הנראה ארצה לשכוח. אני מביט בפנים הרטובות של דרך המראה השבורה. כשנכנסתי לשירותים, נבהלתי כל כך ממה שראיתי, עד שהבנתי שנבהלתי מההשתקפות של עצמי. רק אז הבנתי למה לוקאס לא יכל לעצור את עצמו מלהעלות את העניין שוב ושוב. הפנים שלי היו חומות, כמעט שחורות, מכל האבק והחול. השיער שלי היה פרוע כל כך, יותר משלו. שטפתי את השיער והפנים במשך כמה דקות, וכשסוף סוף הכל ירד הבחנתי בשקיות מתחת לעיניי.
עכשיו אני נראה כמו זומבי. מרגיש ככה, גם. אני נותן למחשבות שלי לנדוד, מריצות כמו סרט את השבוע וחצי שעברתי. הסיוט שהיה לי אז, שאני הנער הרביעי, מרגיש כל כך שולי עכשיו. אני בספק שהוא יפחיד אותי אם הוא ישוב.
אני חושב על קייט, על הרגע שבו נפגשנו בחנות.
בתא מאוחריי אני שומע מים יורדים באסלה, והדלת נפתחת.
לוקאס יוצא ומתקרב לברז, ושוטף את ידיו. הוא מסתכל עליי ומחייך.
"מה השם שלה?" הוא שואל ולוחץ עם המרפק שלו על שלי.
"על מה אתה מדבר?" אני שואל ומסתובב אליו.
"החיוך המטומטם שהיה לך לפני רגע. מה השם שלה?" הוא שואל והחיוך שלו רק מתרחב.
אני נאנח, והולך לכיוון היציאה מבלי לענות לו.
"אתה מתנהג כאילו העלבתי כל תא בגוף שלך בבת אחת!" הוא קורא מאחוריי כשאני כבר בדרכי לג'יפ. "רק שאלתי איך קוראים לה!" הוא קורא שוב ועושה את דרכו אל הרכב.

"ואם אני אנחש?" הוא שואל בזמן שמתניע. המנוע קם לחיים, ואנחנו מתרחקים מהתחנה. חשבתי על לנסות לחזור בעצמי, להשאיר את לוקאס והג'יפ שלו מאחוריי. אבל אני עדיין בספק שלא אתכל באותן בעיות, שלא לדבר על זה שעדיין יש רוצח שרודף אחריי.
"בקי?" הוא שואל ומושיט לי פחית קולה.
אני לא מגיב, ופותח את הפחית.
"מריה?" הוא ממשיך, ועדיין אני מסרב לשתף פעולה.
"אל תגיד לי שאנג'לה," הוא אומר ומסב אליי את מבטו.
אני מסתובב אליו, שולח לו מבט עצבני, מנסה להראות לו שאני לא רוצה לקחת חלק במשחקים שלו.
"אוקיי, אוקיי, לא אנג'לה," הוא אומר בקול מתגונן, ומחזיר את מבטו.
עוברת עוד דקה של שקט, ולרגע אני מקווה שסיימנו.
"קייטלין?"
עיניי נפערות והפחית שלי עוצרת במקום לפני שאני מצליח לקרב אותה לשפתיי. לא הייתי מוכן לזה, ולא יכולתי לבלום את התגובה שלי לפני שזה כבר היה מאוחר מידי.
מקצה העין שלי אני רואה אותו מביט בי, מחייך ואז חוזר להביט בכביש, מהנהן.
"מה?" אני שואל, שומר על נימה רגועה.
"מה?" הוא חוזר אחריי.
"יש לך משהו להגיד."
"קייטלין זה שם יפה."
"אבל זה לא הדבר היחיד שיש לך להגיד."
"כל עוד זו בחורה," הוא אומר ומתחיל להניד את ראשו, "אם אתה בחור וקוראים לך קייטלין, אז יש לי כמה שאלות."
אני מסתובב אליו וחיוך עולה על פניי. הוא עולה לי על העצבים, אין פה שאלה בכלל. אבל הוא לא עושה את זה מתוך כוונה רעה, אני חושב לפחות.
עוברות כמה דקות, ואני מחליט לשבור את הדממה.
"אז מה הסיפור הארוך?" אני שואל.
"מה הכוונה?"
"אמרת שיש לך סיפור ארוך."
"כן, זה שם קוד," הוא אומר ומהנהן, "'סיפור ארוך' זה שם קוד לסיפור משעמם שלא תצליח להבין בו כלום אלא אם כן אספר לך את חמשת הסיפורים שקדמו לו, ואת אלו שקדמו להם, ואז כבר תאבד עניין."
אני צוחק לרגע, והוא מצטרף מיד.
"מה איתך?" הוא שואל, "יש סיפור?"
לרגע אני חושב על לשלוח את כל הרכב לאוויר כתשובה, רק להעלות אותו בכמה סנטימטרים. אני יכול לעשות את זה, אולי. אבל אז אני מחליט שבמקום להפחיד את האדם היחיד שנמצא פה כדי לעזור לי, אני אולי אשעשע אותו קצת.
"מה אם," אני מהרהר ולוגם מהפחית. "מה אם היית אומר לך שאני חלק מחבורת אופנוענים, והחבורה שלי נקלעה לתאונה נוראית ואני היחיד ששרד?"
"אז הייתי מתקשר לג'פטו ואומר לו שאתה צריך תיקון כי האף שלך לא עובד יותר," הוא אומר ומחייך.
"הוגן מספיק." אני צוחק לרגע וממשיך לחשוב. "אני מרגל?"
"אם הייתי צריך להחליט בין לקפוץ לתוך בור מלא נחשי צפע, או להאמין בך שתצליח להתגנב מחדר ריק מבלי להתפס, ואין לי דרך אחרת להנצל ממוות בטוח, הייתי מבקש שתקפיץ אותי לבור." הוא מהנהן, מרוצה מההחלטה הדמיונית שקיבל.
"קיבלתי," אני אומר ולוגם שוב.
"אני בורח מרוצח סדרתי," אני אומר לבסוף, מנסה להסתיר את האמת בטיפת צחוק.
לפתע הרכב נבלם, ואני נשלח קדימה, ראשי מתנגש בקדמת הרכב.
"מה לעזאזל?" אני מסנן, מרגיש כאב חד במצח, תופס את ראשי ביד אחת, וביד שנייה דוחף את עצמי אחורה חזרה לכיסא.
אני מרים את המבט אליו, והוא בוהה בי עם עיניים פעורות.
"רוצח סדרתי?" הוא חוזר אחריי, לחוץ.
"זו הייתה בדיחה!" אני משקר, מרגיש דם יורד.
"בדיחה," הוא אומר, נרגע לרגע.
"אתה יכולת להרוג אותי עכשיו!" אני קורא, מתחיל להרגיש טיפה מסוחרר.
"סליחה," הוא ממלמל, ומחזיר את הרגל על דוושת הגז.
אני שומע את המזגן נכבה, והחלונות לצידנו יורדים.
"אני רוצה להרגיש טיפה את הרוח," הוא אומר כמעט בלחש.
אני מהנהן, למרות שהייתי שמח להמשיך לשבת במזגן, במיוחד עם כל הדם שיורד מהמצח שלי עכשיו, ומפנה את ראשי הצידה, להסתכל על הנוף.
לפתע, אבן מזנקת לעברי. אני לא חושב על זה יותר מדי, ומשתמש בטלקינזיס כדי לעצור אותה. היא ממשיכה לרחף לידי, מתקדמת באותה המהירות של הרכב. אבל משהו מוזר. אני מרגיש אחיזה נוספת, מישהו אחר שמחזיק את האבן עם טלקינזיס.
"אז כמו שאמרתי מקודם, ברנדון," אני שומע את לוקאס אומר, "אתה ואני די דומים."