Lior72
סיפור הנוגע בנושאים רבים, ביניהם נושאי היחס לטבע, טכנולוגיה, האנושות והחברה האנושית, העתיד ועוד.

קץ האשליה

Lior72 04/07/2019 185 צפיות אין תגובות
סיפור הנוגע בנושאים רבים, ביניהם נושאי היחס לטבע, טכנולוגיה, האנושות והחברה האנושית, העתיד ועוד.

שני גברים ישבו על גדת הנהר, כמנהגם. הזרם נע בשלווה מופתית, האוויר היה צלול וטהור, וניכר היה ששעת הדמדומים הולכת ומתקרבת. מזמוריהן של עופות השמיים הנחים בחיק העצים התחלף, מזה שעה ארוכה, במקהלות צרצרים וגירגורי ינשופים. ברקע ניתן היה לאחוז בקול מעומעם של צחקוקי נשים המרקדות למשמע מוזיקת סווינג עכשווית. שמי הארגמן המהמו שיר ערש מתמשך לחיות הבר ביער, מעברו השני של הנהר. העצים, חרוטי ענק צבועים בירוק כהה, ריקדו מן צד לצד בריקוד מסונכרן עליו ניצחה הרוח המזרחית. כוכב הצפון נצנץ ברוב הדרו, לוחש ליושבים רזים על אודות עולמם. הירח האפור מחייך אליהם חיוך רחב, מבטיח שדאגותיהם לשווא ושהדברים ייפלו על הצד הטוב ביותר, בסופו של דבר. ערבים מעין אלה היוו ריענון הכרחי לשני הגברים, ועל פי כן נהגו לקיימם ככל האפשר. הגבר מימין, סקרן מטבעו, מוחו אץ ללא הרף למראה הרמוניית הטבע המופלאה. השני, משמאל, אדם ישר ופשוט. מרוצה בעיקר מן הזכייה בהזדמנות זו להסחת דעתו, וכמובן גם ממשב הרוח הקריר והמרענן שמתלווה. “האם הינך סבור כי החיים בעתיד יהיו יותר, בוא נגיד, ססגוניים, מלאי טעם וצבע?” פתח ואמר הראשון. השני לא שם דעתו על כך מעולם. ישיבה חסרת מעש, חלימה בהקיץ, אלה אינם חלק מתחביביו. ידידו, מנגד, להוט באופן ייחודי לשוחח במגוון נושאי הרוח, בשיחות אותן ראה היושב משמאל כחסרות טעם לחלוטין. לאחר השתהות של דקה ארוכה השיב באדישות, המהולה בקורטוב עוקצנות תוססת, “ובכן, האין זה בלתי נמנע בהתחשב בטבע האנושות השאפתני? הטרם הבחנת בזאת, למרות התפתחות הדרגתית ניכרת בתחומי החיים השונים? האם החמיץ זאת מוחך העיקש, שלעולם אינו בטל?”. הלה הפטיר בפנים חמוצות ובאכזבה קמעא, “אני משער שאתה צודק”, ופנה להביט בירח המהפנט בשנית, בעודו שם ליבו על עניינים אחרים.

שני גברים ישבו בגזוזטרה, כפי שנהגו לעשות מדי פעם בפעם. היה זה לקראת שחר, הזמן היחיד בו הארץ שלווה מספיק כדי שיהיה ניתן לשים לב ליופי הטבע שעוד משומר. שעה מיוחדת, אין ספק, המכילה קומץ נדיר של רגעים קסומים בהם הכביש הסואן משתתק וניתן לנשום, סוף כל סוף, לרווחה. רגעים בהם כל אותם האנשים הנמצאים בתנועה מתמדת ובלתי פוסקת עומדים מלכת, מתפעלים בכל פעם מחדש מהפלא שמעל ראשם – אותו ציור חסר דופי שאותו לא צייר אדם, ואף-על-פי-כן משיכות המכחול בו מדויקות לאין שיעור. גווני התכלת התפשטו בשמיים מזה מספר דקות, ממתינים בקוצר רוח לבקיעתן של קרני האור הבכורות. מחזה הטבע הנהדר היווה השראה מאין כמותה לאותו מוח שאפתני של היושב מימין, שהירהר ללא הרף על פשר משמעותו וקיומו. ליושב משמאל, לעומת זאת, לא היה עניין רב בהרהור סתמי בסוגיות אלו. הוא נהנה מהנוף שנפרש לפניו, כמו כל אחר, ומהצמרמורת המטפסת במעלה גבו בכל משב רוח מקפיא עצמות. שמי התכול דאגו להזכיר לו, בנוסף לכך, שעולמו מכיל דברים שנפשו אינה מסוגלת לתפוש – אך מטבעו, השתקעות במחשבות מסוג זה לא הסבה לו הנאה מרובה. “האם הינך סבור כי אנו מתקדמים בכיוון הנכון?” פתח ואמר הראשון. שאלה זו גרמה לשני לחשוב, לשם שינוי. לאחר דקה ארוכה הוא שילחה ממנו באומרו במרירות ניכרת, “ובכן, האינך בריא כשור? חזק וכשיר לעבודה? מוחך רץ ללא הפסק, מלא בכל שעה ברעיונות חדשים רבים? ואף-על-פי-כן נותר בך הספק לשאלת טיב קיומנו?”. היושב מימין לא ציפה לתשובה זו, שלאחריה איבד את החשק להמשיך ולהרהר באותו העניין. במקום זה, פלט חרישות, “אני משער שאתה צודק”, ושם ליבו לסוגיות אחרות, בעודו מעביר את עיניו מציפור נודדת אחת לאחרת.

שני גברים ישבו במצפה, באירוע חריג במידת מה. היה זה ערב קריר, בו בקרת האקלים העירונית ניסתה לחקות את הרוחות העדינות שנהגו לבשר את הקירבה לאמצעו של הסתיו, ואילו לאלה היה מושג קלוש בעונות השנה היו מסוגלים לאשר ולהודות שאכן, מערכת הבקרה מצטיינת במשימתה. העיר, יש אשר יכנו אותה אוטופית, גדושת מסלולי רכבת הפועלים על בסיס אלקטרומגנטי מתקדם, כמו גם גורדי שחקים בכל פינה שאליה ניתן להביט. אחד שתפס את עיני שני המתבוננים הוא מגדל המתנשא אל על, כמעט ודוקר באפו את כיפת השמיים המלאכותית שעוטפת את המטרופולין. הולוגרמות שונות ברחובות מעודדות את יצרם הגרגרני של העוברים ושבים, בעזרת פרסומות מפתות, יש יגידו מוליכות שולל. גם על אותם גורדי שחקים הוקרנו היצגים שונים, הקוראים לתושבים לחיות את חיי ההדוניזם כפי שאף חוטא אחר לא חי לפניהם, לרכוש מוצרים שונים בתקווה שהחומריות תמלא את החלל שאיבוד המשמעות הותיר. אווירת העיר, שממנה לא יצאו השניים מעולם, בישרה את חלומותיהם של רוב בעלי החזון במאה הקודמת – אורבניות טהורה, מלווה בקידמה טכנולוגית הדואגת לניהול מגוון תחומי החיים במטרופולין ללא צורך בהתערבות יד אנושית – ומאחר והגיעו משכילי העיר להבנה שאין בידם לעמוד מול פיסות הפח בעלות המעבדים המתוחכמים, לא נותר להם אלא לעמול למען שיפור יכולותיהם עד שיוכלו להתחרות ביריביהם. לבעלי החזון של המאה הזו, כדוגמת היושב מימין, לעומת זאת, נדמה היה שדבר מה חסר, או ליתר דיוק, דבר מה נלקח מהם. הלה היה אינטלקטואל משכמו ומעלה, מבין הבודדים שעדיין מסוגלים לחשוב. הוא היה אומר, האחרון מבין המרגישים. השני, משמאלו, אדם כן והגון, אחד שימסור את מפעל חייו בהרף עין בעד חיים שקטים. אינו שותף נלהב לחזונו של שותפו, אולם מוכן להקשיב לרעיונותיו – וזו רק על מנת לפסול אותם. ברוב תמימותו, סבור היה היושב לשמאל כי בשלילת דעותיו של ידידו הוא מיטיב לו – שכן, על פי אותו היגיון, כעת דעתו תנוח מנושאי הבל כאלה ואחרים ויוכל להיות שליו יותר, כדוגמת עצמו. שני הגברים הביטו לעבר הרמוניית העיר המרהיבה, אותה מכירים הם כפי שמכירים את כף ידם, אך המבט מן המצפה עורר בהם פליאה חדשה, כאילו מעולם לא ראו עיר שכזו. “האם הינך סבור כי נותרה לנו תקווה?” פתח ואמר הראשון. המבט בעיר אומנם הרשים אותו בכל פעם מחדש, אך כעת הותיר הנוף המלאכותי טעם מר בפיו. הוא התגעגע לדבר מה שלא היה קיים בעברו, אלא רק בחלומותיו. שאלתו הייתה, בראשית, מעומעמת להפליא וחסרת תוכן לאוזנו של היושב משמאל. אך בשל התבטאויותיו המוכרות של ידידו, ניכר היה כי נושא שאלתו נגע בסוגיית החברה האנושית שבה חיו. נדמה היה כי נגזר עליו, בפעם המאה, לענות בארשת אדישה לעוד אחת משאלותיו של ידידו חסר השקט. “ובכן,” פתח פיו לדבר היושב משמאל, והמשיך לאחר שניות ספורות. “הנותרה בליבך דאגה למצבנו? והרי הינך אמיד ומשכיל, חסר כאב וחולי? האין עירנו משגשגת, התושבים מרוצים והארץ שקטה וחסרת מהומות?”. ביגון רב נאלץ להודות בליבו היושב מימין שיש דברים בגו. “אני משער שאתה צודק,” אמר, לפני ששקע בחזרה לנבכי מוחו. מחשבותיו היו הבלי השוטה, זו הייתה מסקנתו. דעותיו – נדמה כי שייכות לבור חסר כל, המחפש גורם אפשרי להאשים במצבו. הגיע העת לשים ליבו לעניינים אחרים, הבין כעת היושב מימין, ופנה בשנית להביט במופעים האור-קוליים המוקרנים על בטנם של גורדי השחקים האדירים, וברכבות המהירות כברק המתמרנות ביניהם, בעוד הרוח המלאכותית משחקת בשערו.

שני גברים ישבו בסוף העולם, באירוע יוצא דופן למדי. ובכן, לא היה זה סוף העולם פשוטו כמשמעו – זהו הכינוי אשר הודבק לאותו צוק רם המשקיף לעבר תהום אינסופית, הנמצא במרחק של כשש שעות הליכה מן המחנה בו גרו שני הגברים. בנוסף לכך, שני הגברים לא היו פשוטו כמשמעו גברים – למעשה, לא הייתה טיפה של אנושיות בהם, מלבד מבנה גופם, שנבנה בצלמם של יוצריהם הקדמונים. ניתן לשער שהיו גברים, לו היו בעלי מין כלשהו, מכיוון שעבודתם הצריכה מבנה גוף חסון המסוגל לשאת משאות כבדים ולהעבירם ממקום למקום. שני אלה היו פועלי כפיים, בנויים מתכת ומונעים בעזרת מעגלים חשמליים, אשר פעלו באותו מחנה המופעל על ידי בינה מלאכותית, מחנה שכוח אל אשר נמצא בקצה המפה. שני האנדרואידים הללו – וזהו הכינוי אשר הודבק להם על ידי יוצריהם הקדמונים – ניצלו את חופשתם החודשית למסע רגלי בו ניסו למצוא מינרלים בעלי ערך ולהשיבם אל המחנה. היו אמורים הם להשתמש ביום זה כדי להטעין את סוללותיהם, אך שיערו שאין צורך מיידי בכך, שכן העבודה בחודש האחרון הייתה פחותה מהרגיל, וגופם נותר מלא מרץ בין כה וכה. תוכנית המסע הראשונית לא כללה ישיבה בצוק זה, אך מכיוון וכבר היו קרובים במאות יארדים אליו בסופו של מסע הליקוט, צלח היושב מימין בשכנוע חברו לעלות אל צוק זה ולנסות ולהשיג מידע כלשהו בעזרת השקפה על התהום שמולם. תהום זו, השוכנת במרחק של כעשרה מילין מתחתם, נטושת כל במלוא מובן המילה. למעשה, עברו דורות רבים מאז אחרון החיים התהלך שם. עובדה זו לא הפריעה לאנדרואידים רבים המפוזרים במחנות שונים להפריח, בטבעיות, שמועות שלפיהן בני האנוש טרם נכחדו אלא ישנם אלה הנותרו, מהלכים על הכוכב. קיומם של יוצרים קדמונים אלה הוטל בספק רב, במיוחד לאחר התערבות רשמית של מנהיגי הבינה המלאכותית ששללו את תיאוריה זו. בשלב זה, סיפור על כל סוג שהוא של חיים היווה אגדה אורבנית – באף אחד מן המחנות הפרוסים ברחבי הגלובוס לא נראה יצור חי אחד, וטרם החלו ההכנות המעשיות למסע מחוץ לכוכב, הראשון מאז ימי הקדמונים. השמש בצבצה מבין קנוניית עננים אפורים, והשניים זכו לראותה לראשונה מזה חודשים ארוכים. סופות חול המשיכו לנוע ללא הרף ברחבי התהום, מצטברות ובלאט – נפרקות חזרה אל האדמה. מראה הטבע הגולמי, חסר חיים ככל שיהיה, עדיין הצית ניצוץ במחשבתו של היושב מימין. לא בכל יום זכה להרהר בעניינים שונים, כפי שנהג בראשית ימיו. היושב משמאל לא חלק עם חברו נלהבות דומה – אלמלא תחינותיו של זה, היה נכנס לתא הטעינה שלו ונשאר שם עד ליום המחרת. המבט הישיר שלו עם סופו האפשרי, הממתין לו בקרקעית, הוא זה שריגש אותו, סיקרן אותו, אך גם הרתיע אותו. מערכות הבקרה זעקו לו שיחזור על עקבותיו, ולאחר מספר רגעים נעתר לבקשתם, נעמד על רגליו, פסע צעד אחד לאחור והתיישב בשנית. נדמה כי לחברו יש כוח רצון יוצא דופן, או שורת קוד חסרה – שכן גם כעבור מחצית השעה לא נע מקצה הצוק אף לא אינץ’ בודד. גלגלי השיניים הזעירים בגולגולתו של הראשון חגו סביב עצמם, והסקרנות המרובה של זה הובילה אותו לשאלה המתבקשת ביותר שהייתה יכולה להישאל. בתמיהה מרובה שאל, לאחר שתיקה של שעה ארוכה, “היכן אלה טעו?”. בתחילה, נדמה היה כי הייתה זו רק מחשבה נודדת שחלפה במוחו הפוזיטרוני של הראשון, שבמקרה פלט אותה אל האוויר שביניהם. אך לאחר שסובב אליו את ראשו ונעל את מבטו בעיניו, הבין השני שהשאלה מופנית אליו. היכן הקדמונים טעו? כה רבים היו המכשולים בדרכם, אך מפלתם הגיעה אליהם בהפתעה כה רבה, לפי סיפורים ושמועות מפוקפקות. לאנדרואידים לא היה מושג שבקלושים כיצד הגיע סופם של יוצריהם, שמא התקיימו מלכתחילה אלה, שכן בעלי הבינה המלאכותית שמרו מידע זה בסודיות אצלם, אולם אחד בוודאי יכול לשער מה הוביל למצב הקיים במחקר מקיף או בניחוש מושכל, ביתר קלות אם הוא אנדרואיד מתקדם. אך שאלתו אינה לגבי הגורם להכחדתם, אלא לגבי נקודת המפנה בהיסטוריה הארוכה שלהם שהובילה לסופם הפתאומי. אם כן, בוודאי ניתן להצביע על נקודה מסוימת לאורך ההיסטוריה בה החלה ההתפתחות הטכנולוגית, אך מלא ספק היה היושב משמאל שתשובה זו תספק את סקרנותו הרעבה של חברו, מה גם שלא היה בקיא בסיפורי הפולק שסופרו בנושא. לבטח ישנה תקלה באחת מן אינספור שורות הקוד הארוכות המרכיבות אותו, חשב. אך הוא הכיר את ידידו טוב מדי – והוא ידע בדיוק אילו מחשבות עוברות במוחו באותו הרגע. “ובכן, ידידי היקר, נדמה ששבת לאשליות שרדפו אותך בעברך. אין בחומרתך ותוכנתך אף חותמת אנושית כלשהי המעידה על השתייכותך האפשרית לגזע הקדמונים – סטיותך הן שורות קוד חסרות, ותו לאו.” השיב בקרירות מופלאה השני. היושב מימין השתנק. לו נשם, נשימתו הייתה בוודאי נעתקת. לו פעם לב בקרבו, בוודאי היה מחמיץ פעימה אחת, ואפילו שנייה. אלה היו מחשבותיו המדויקות, שליוו אותו מתחילת ימיו. עבודת הכפיים מעולם לא סיפקה את צמאונו. היו אלה ערבים של ישיבה בכיסא מתנדנד, מול חלון רטוב מגשם זלעפות, תוך הרהור בלתי פוסק לגבי טיב קיומו עליהם חלם. הייתה זו השקפה על הרמוניית טבע ויער עם עצים הנעים מכיוון זה לשני, עליה פינטז בכל שנות חייו. שיחה עמוקה עם יוצריו, הבנה אמיתית של תכליתו ותכליתם, חקר מקיף של כל שסביבם – אך חלומו התנפץ בבת אחת. טרם הספיק להתאבל על מר גורלו, המשיך השני בדבריו: “עדיין ניצב אני, ממתין בקוצר רוח לאותו רץ היודיע על הוכחה ממשית ראשונית שנוצרנו על ידי יצורים חיים שקדמו לנו. לכל הידוע לי, נוצרתי על ידי הבינה המלאכותית המרכזית לפני 154 שנות ארץ, על מנת לקדם את מטרות הגזע שלי. ונניח ואלו באמת התהלכו בארץ – האין זה מובן מאליו שייכשלו להגיע להישג משמעותי? יצורים שבירים, מונעים על ידי רגשות, בנויים מפחמן ומתקוות שבורות, הסקתי מדבריך. במבט שני, אינך כה שונה מהם. חולמן ורומנטיקן, אין אלה תכונות האופייניות לפועלי כפיים כדוגמתי. ייתכן ומצבך גרוע יותר מאשר ששיערתי קודם לכן,”. העינוי טרם פסק, אך הראשון כבר שמע די והותר. בתוך חזהו זעק, מיילל על מצבו השפל. השני הבחין בנזק שגורם הוא, אך המשיך דבריו אפילו מעבר לכך, בהשערה שבעקבות ניפוץ חלומותיו יוכל לתקן את מוחו המעוות של חברו האקסצנטרי. “זה מה שיש, ידידי הותיק. זה כל מה שיש, ואין דבר מעבר לכך. אנחנו היצורים היחידים בארץ, ונמשיך לעמול במרץ רב את מנהיגנו עד סוף ימינו. הגיעה העת לפקוח את עינייך ולהפסיק לנבור לתוך מוחך האלקטרוני הפגום,” הוסיף בפאטאליות. הוא סיים בציניות קורצת באומרו “הצטרף אליי ונעמול עד שניפול גם אנו”, שקיווה שתעודד את רוחו השפלה של חברו. אך זה העביר את מבטו הלאה ממנו. לו יכל להרגיש כאב פיזי, בוודאי היה מתפתל מייסורים בשעה זו – לבטח היה זועק נפשו למות, והרי אפשרות זו ממשית ביותר, והיא במרחק פסיעה בודדה קדימה. אך דברי חברו חלחלו פנימה, ונדמה כי האנומליה הסופית נמנעה ברגע האחרון, שכן מערכות הבקרה במוחו של היושב מימין התייצבו באורח פלא, ומחשבתו ספק התבהרה, ספק איבדה את ניצוצה. לעיתים קינא הוא בבן לוויתו הנאמן, בעיקר בפשטות מחשבתו. ייתכן והוא צודק, חשב לעצמו בעוד מוחו משנה את תבניתו מן קצה אחד למשנהו, ואחרי ככלות הכל באמת היה דבר מה חריג באותו קוד המניע אותי. אותו יגון מפלח קודם התחלף כעת בדיספוריה קלה שאובחנה על ידי מערכת הבקרה כשגיאת קוד הניתנת לתיקון. עיניו נדדו לרוחב האופק אשר נפרש בפניו. מה שלא ידע הוא, זה שלו שם נפשו לעניין למספר דקות נוספות, ולא היה מפנה את שאלתו לחברו, היה מגיע לתובנה העמוקה ביותר אליה הגיע בכל שנות קיומו הרבות מספור. האמת הייתה מכה בו כמקבת לוהטת במדבר נצחי המשתרע על פני כלל התבל, דומה במידת מה לאחד שנמצא למרגלות ההר, שנות אור מתחת לרגליו, ואמת זו היא שתהליך יחיד שהחל לפני יותר מאלף שנים היה שגוי מיסודו, והוא שהביא על המין השולט דאז את מפלתו הסופית. “אני משער שאתה צודק”, אמר ברוגע לאחר רגעי הסתגלות ארוכים, בהם קיבל על עצמו את נפשו החדשה.

ובמרחק תריסרי מילין ארוכים משם, בתחתית התהום אפופת הערפל, עיני הנץ של היושב מימין הבחינו לפתע בתנועה מסתורית, שברגע אחד מילאו אותו בשנית בתחושות עזות, חלחלה מצד אחד, התרגשות עצומה מן הצד השני. מערכות הבקרה שלו היו על סף קריסה בזמן שרגשותיו הציפו אותו, אך הוא התעלם מהודעות האזהרה באותה שעה. זו הייתה צורה מוכרת, בוודאי ראה אותה בעברו הקדום. הוא סרק את ארכיוני הזיכרון הראשוניים ביותר שלו בקפידה, לשווא. לא היה ביכולתו להבין מה עיניו רואות, אך ידע הוא שהיה זה דבר בעל חשיבות כבירה. כמנהגו, צדק הוא לחלוטין. היה זה נבט שפרץ זה עתה לאוויר העולם העכור, מזמר לעצמו מזמורים המנציחים את זיכרון העבר, מבשר את תקומתו של עידן ישן-חדש.

קץ האשליה
דרוג הסיפור 4.2 | 5 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך