Kotev Lamegira
מחשבות על מצבה של צרפת מנקודת מבטה של מארי, סטודנטית צעירה שמספרת בגילוי לב על השתלטות האיסלם הקיצוני ונסיונו להחליף את העם הצרפתי, ושתיקת הרוב הדומם.

המלחמה על שפיותה של צרפת

Kotev Lamegira 27/06/2020 168 צפיות אין תגובות
מחשבות על מצבה של צרפת מנקודת מבטה של מארי, סטודנטית צעירה שמספרת בגילוי לב על השתלטות האיסלם הקיצוני ונסיונו להחליף את העם הצרפתי, ושתיקת הרוב הדומם.

שלום, שמי הוא מארי, על שמה של מריה הבתולה, אימו של ישוע הקדוש, האחת והיחידה. כמו גם מארי אנטואנט, שראשה נערף בגיליוטינה בלב הכיכר, אל מול המון משולהב לאחר שעברה משפט שדה שתוצאתו הייתה ברורה.
העם הצרפתי בו אני נמנית, לא הרוויח דבר מרוחה של המהפכה, היא הייתה מפגן כוח שגרם לכאוס אחד גדול בליבה של אומה. מארי הייתה בורג במערכת, בסופו של יום כנראה שלא הייתה אשמה, אך האזרחים לא באמת הבינו את מה שהיה לה לומר. היא לא ידעה איך אפשר לדבר לעם, וכוחות הזדון הצליחו לרתום לצידם את הפופוליזם ולמשוך אומה שלמה אל עבר מהפכה שמטרתה האמיתית הייתה שיכרון כוח של יריבי האומה, אלו שעטו על עצמם מסיכות של נאורות, פילוסופים שגרמו לנו לבלוע לנו שטויות תחת מעטה של “חדשנות”, העם הצרפתי הלך שולל אחרי רומנטיקנים שמכרו לו חתול בשק.

עתה, צרפת חוזה במהפכה שניה, זוהי מהפכה שקטה, היא לא שקטה בגלל שאנשים לא חושבים דבר על המצב, היא לא שקטה בגלל שאין בה שום תרחיש קיצוני במיוחד, להיפך, היא מדרון חלקלק אל עבר הכחדה. למעשה, הסיבה שהיא שקטה היא בגלל שהצרפתים מפחדים לדבר על האמת הקשה. מפחדים לומר פתאום שהמלך הוא בעצם עירום, מפחדים לומר משהו על אדון מוחמד, מבחינתם זה אפילו לא עניין של “מעמד”.
אנחנו חיים בליבה של דיקטטורה מחשבתית, אנשי הרוח באוניברסיטאות מטיפים לנו על קבלה, אבל בנתיים נותנים יד להחלפה, זוהי החלפתו של העם הצרפתי, החלפתו בטרור, כן כן ידידי, אלו פניה האמיתיים של המציאות.

ובכן, העיר שלי, פריז, ידעה ימים יפים יותר.
פעם, לא פחדתי ללכת עם חברותיי ברובע האחד עשרה של פריז, מחשש שיאנסו אותנו כנופיות של מוסלמים רודפי בצע, מה שקרה לחברתי המסכנה לפני כשנה, מאז היא כמעט ולא יוצאת מביתה.
פעם, מזמן, חבריי היהודים מהאוניברסיטה לא היו חוטפים מכות כל שני וחמישי על ידי בריונים מוסלמים שאפילו המשטרה הגדולה שלנו מפחדת מהם! היא מפחדת מהם כמו מאש.
אבל אותנו, שומרי החוק, המשטרה עוצרת על ימין ועל שמאל, זה בגלל שהמשטרה כבר לא שייכת לעם, זוהי משטרת האיחוד, אלו פניה ילדיי, זוהי המציאות העקובה מדם שבה אנחנו, הרוב השקט חיים, נאלצים לספוג את הטרור של המיעוט שמוגן מפני השאול.
“אלו בוודאי לא כל המוסלמים יקירתי”, כך אמר לי חבר מארצות הברית, אבל אני אמרתי לו שישנו ארגון אחד שמאחד את הכל, אלו הם האחים המוסלמים, שלמעשה לפי הסטטיסטיקה תשעה מכל עשרה מוסלמים בצרפת משלם דמי חבר לארגון. זהו ארגון טרור, לא “סתם” ארגון טרור, אלא כזה שמקצה אחוזים רבים מהכנסותיו להשקעה בדאע”ש.

בשנת אלפיים וחמש עשרה פשטו מוסלמים קיצוניים מדאע”ש, על מערכת עיתון “שרלי הבדו” בפריז ורצחו עשרה מחברי המערכת, שהעזו לפרסם קריקטורה סאטירית על הנביא מוחמד, הם העזו להגיד את מה שכולנו חושבים, אבל מפחדים להגיד – המלך הוא עירום! והמלך הוא מוחמד. הם דיברו בשם הרוב השקט, והדיקטטורה שבה אנחנו חיים גרמה להם לשלם על כך. הם נענשו על כך שאמרו את האמת.
כל ערב, לפני השינה, אני חושבת על המשפחות שלהם, אני חושבת על כל משפחה צרפתית, אני רואה בעיניי שאיבדו כל תמימות, איך נהרסה לה אומה.

אבל ברצינות, נמאס לי להיות נביאת זעם!
ישנה עוד תקווה אחת בלבד, את הדמוקרטיה הם עדיין לא גזלו מאיתנו, אם לא נביע את קולנו השקט מבעד לקלפי, זה כבר יהיה מאוחר מדי! שיעורי הילודה של הטרור מרקיעים שחקים, בעוד שהקול השפוי שכרגע הוא רוב, שותק לנוכח מופע האימים.
זאת הסיבה שמאחורי פרגוד הקלפי, אני הצבעתי למארין לה פן. את קולי הם לא נתנו לי להביע בפומבי, ואחרי הכל חשדתי על מה מר גורלי, אבל מאחורי הקלפי זה עדיין בגדר “אפשרי”, כשאף אחד לא מסתכל, ולא מביע ביקורת, הצביע הרוב הדומם למארין לה פן.
כאן, מאחורי הפרגוד, הם לא יכנו אותך “גזען”
כאן, מאחורי הפרגוד, מותר לך לפרוק את שעל ליבך
זהו עולם אחר, ההצבעה שלך היא חלק מקרב, זהו הקרב בין הטרור לבין אומה שנעה ונדה בין עולם השפיות למהפכנות החדשה, זאת שרוצה לגזול ממך את הזכות לומר מילה, כלומר להתבטא על כל מה שקורה, על הפשיעה, על אומה שעושה את צעדיה אל עבר מותה.
אז כן, ההצבעה שלי היא לא “פוליטיקלי קורקט”, ההצבעה שלי היא אך ורק קורקט.

המלחמה על שפיותה של צרפת
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך