@אריאל: סתם כי גרמת לי לתהות מהו חורף בשבילי.

חורף

20/03/2019 148 צפיות תגובה אחת
@אריאל: סתם כי גרמת לי לתהות מהו חורף בשבילי.

הדלקנו סיגריות, ישבנו בגן, היה חושך והיה קר אבל היה לנו טוב.

‘הומלסים,’ זימררת, ‘הומלסים, הומלסים, הומלסים—‘

הספסלים המתכתיים התחממו אט אט תחת הישבנים שלנו. חלקנו שתי שמיכות, חמישה חברים, הומלסים בכאילו.

ניר גילגל ג’וינט. הטיפות התחילו שוב בעדינות, מחוץ לסככה הקטנה שמצאנו.

‘איך בא לי חוף שמשי עכשיו,’ לחשת.

לחצתי את היד שלך. ‘גם לי,’ אמרתי בקול של חלומות, ‘חול לבן ושמש חמה. יוקדת. הרעש של הגלים–‘

‘מה אתן עושות לי פנטזיות כאלה,’ ניר זעף, אבל בצחוק, ואז נתן מבט אל הטיפות שהתגברו. ‘כוסאמא של החורף המזדיין הזה. מה שאני צריך זה חדר סגור, תנור חימום, שתייה חמה. בחורה סקסית, בעצם ארבע, ערומות-‘

אספת חצץ מלא היד וזרקת אותו עליו. צחקנו.

‘כוסאמאמא שלך, החומר,’ הוא אמר בכעס, מנסה לנער מעליו חצץ.

דוד אמר, ‘תן לי להדליק.’

ישבנו בשקט. הקור היה אכזרי: נושך.

‘אני לא אוהבת את הגן הזה,’ לחשת לי, בזמן שניר גרף את שאריות הגראס מהנייר אל האו.סי.בי. ‘הוא מזכיר לי את אמא שלי פעם, כשעוד היה לה אכפת.’

הידקתי את אחיזתי בידך ונתתי לך נשיקה על הלחי, עדינה. חשבתי על אמהות שפג להן התוקף: אמא שלי, אמא שלך. חשבתי שכדאי שנתחיל לעשן לפני שניפול למלנכוליה.

ניר סיים לגלגל, והרים את הג’וינט באוויר: ‘מעשה ידי להתפאר,’ הכריז בגאווה.

דוד חטף אותו מידיו. ‘מה אתה עף,’ צחק, והניח אותו בין שפתיו. ‘גלגול ממוצע, לא מעבר.’

הרוח התחילה לנשוב. פרצים חדים וקרים עד כאב. הצמדנו את השמיכות אלינו. הגוינט עבר מיד ליד.

‘כמה בא לי קיץ,’ אמרה מיכל, ידיה טמונות בכיסים. ‘בקיץ לישון ברחוב זה כולה לישון ברחוב. בחורף…’

היא לא הייתה צריכה לסיים את דבריה: כולה ידענו מהו החורף ברחובות. חווינו אותו עכשיו.

לקחת עוד שאכטה. הנחת את הראש על הכתף שלי. ‘קר לי,’ אמרת בקול מתמסכן.

‘גם לי,’ גיחכתי.

‘גם לי, גם לי,’ הדהדו כולם.

‘לרוח הזו יש משהו נגדנו,’ הצהרת. ‘היא נושכת. אתם מרגישים את זה? יש לה פאקינג טפרים והיא קורעת את העור.’

צחקנו, אבל זה היה נכון. היא גם העיפה אלינו טיפות מהגשם. היה לנו קר והיה לנו חושך והיה לנו טוב, כמעט.

‘יום אחד יהיה לי בית,’ אמרתי בקול שקט. ‘קטן. במרכז העיר. נעשה שם ישיבות אחושרמוטה- כל יום נשב על השטיח עם בנגים בידיים- יהיו בירות וסיגריות ולא נצטרך להתקמצן על הפארש כי נהיה עשירים-‘

‘ויהיו לנו פיות מחמד ואורווה של סוסים מעופפים,’ ליגלגת. ‘ומלא ירק ותהיה אפילו ליגליזציה. ונשב בבית הקטן והחמים שלך עם בוב מארלי מנגן לנו בלייב ושני משרתים.’

צחקנו. באמת שכמעט טוב לי, חשבתי.

‘אם תמשיכי לזלזל היא תעיף אותך מהבית,’ צחקה מיכל.

‘אם תמשיכי לזלזל את תחיי באורווה עם הסוסים,’ איימתי.

וצחקנו צחוק של סטלה;

צחקנו עד שכמעט שכחתי מאמא שלי, מאמא שלך, מהקור המקפיא, שגרם לאיבריי לאבד תחושה, מהעובדה שנגמר לנו הטבק, ועכשיו הוא עולה שבעים שקל, כוסאמק, ומאיפה יהיו לנו סיגריות עכשיו? וכמעט שכחתי.

ניר אמר, ‘נגמר החומר, אנחנו צריכים להתארגן,’ וכולנו תלינו בו מבטים והתחלתי לצחוק,

‘מה אנחנו נראים לך, דונלד טראמפ? משפחת ורטהיימר?’ שאל דוד, הציניות מעכלת את מילותיו.

‘מאיפה לנו מאה שקל לגרם מסכן, אנחנו עוד צריכים לקנות סוסים מעופפים,’ אמרה מיכל, מנסה להשיב את אווירת הצחוק.

‘בסדר, אני מכיר אחד, מוכר גרם בשבעים שקל, חומר בנזונה.’ אמר ניר.

שתקנו.

‏’מה השעה?’ שאלת, וכולנו פשפשנו אחר הפלאפונים שלנו כדי לבדוק,

‏’סעמק,’ קילל ניר, ‘הפלאפון שלי עומד למות–‘

השעה הייתה ארבע בלילה ועוד אחת עשרה דקות, והיו עוד שעתיים לפחות עד שהעולם יחזור לחיים.

‏והתכרבלת לידי, הלחי שלך על הכתף שלי, השמיכה הדקה מהודקת עד לצווארך, וכמעט היה לי טוב.

‏שתקנו לכמה דקות, ואז מיכל אמרה, בקול עדין יותר משאי פעם שמעתי אותה מוציאה: ‘החומר הזה עושה לי חרא לראש, אני מתגעגעת הביתה.’

‏אז כולנו חשבנו על הבית של ההורים שלנו, על הנוחות של ספות, מיטות, ארוחות חמות, ודוד רטן, ‘די לסנטימנטליות,’ אבל ראיתי שגם הוא קצת נשרט, והקור המשיך להכאיב,

ופתאום את הרמת את הראש בצעקה ואמרת, ‘יורד עלי גשם!’ וכולנו קפצנו, וגילינו שיש חור בסככה ממש מעל לראש שלך, וכולנו זזנו ואיבדנו את החום שאגרנו בישיבה משותפת מתחת לשמיכות, ואת רעדת, בגדייך רטובים, והיו לך דמעות בעיניים וצעקת שנמאס לך, ולא ידענו איך לעזור, כי לכולנו נמאס, נמאס לפני חודשים ושנים, ואף אחד מאתנו לא ידע להתגבר על זה.

‏החזקתי את היד שלך. הסתכלתי לך בעיניים. היה לך ריח של וויד. ‘עוד מעט,’ הבטחתי לך, ‘עוד מעט הם יתקשרו חזרה מהבית קפה או מהמאפייה או מהבורקס בשוק ויהיה לנו כסף לדירה-‘

‏וניר אמר, ‘והמשיח יבוא, על חמורו הלבן, עם מספיק חומר לכולם,’ ומיכל השתיקה אותו במכה.

‏’הם לא יקבלו אותנו לעבודה, אנחנו צעירות מדי והומלסיות מדי,’ דמעת, וניסיתי לשכנע אותך שזה לא נכון ודוד גלגל לכולנו סיגריות.

‏הדלקנו סיגריות. בכית לתוך הכתף שלי והיה לנו קר והיה לנו רטוב והיה לנו חשוך והיה לנו רע—

חורף
דרג את הסיפור

תגובות (1)

כל כך יפה הכנסת לסיטואציה ותיארת את היחסים הדקים בין הדמויות. מרגש

20/03/2019 12:07
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך