Dr_Ellert
איזבל בלו-ריין\סוסאנו מאת liron100; דור הררי\טסוקויומי מאת puma161; היי היום הפרק קצת ארוך, מציע לאזור סבלנות. בהתחלה חשבתי לפצל אותו לשתיים שוב, אבל מבחינת הזרימה והתחושה... חשבתי שיותר יתאים שהוא יהיה פשוט ארבעה עמודים. רציתי להתייחס עוד קצת לחלק המיוחד שפרסמתי שבוע שעבר: אני מקווה שכל מה שנאמר בין ארישתו ושיניתו לא פוגע בחוויה של מי מכם בסיפור. קריאה מהנה!

אלי מטרד | פרק 10: תעשיות בלו-ריין

Dr_Ellert 23/07/2017 646 צפיות 11 תגובות
איזבל בלו-ריין\סוסאנו מאת liron100; דור הררי\טסוקויומי מאת puma161; היי היום הפרק קצת ארוך, מציע לאזור סבלנות. בהתחלה חשבתי לפצל אותו לשתיים שוב, אבל מבחינת הזרימה והתחושה... חשבתי שיותר יתאים שהוא יהיה פשוט ארבעה עמודים. רציתי להתייחס עוד קצת לחלק המיוחד שפרסמתי שבוע שעבר: אני מקווה שכל מה שנאמר בין ארישתו ושיניתו לא פוגע בחוויה של מי מכם בסיפור. קריאה מהנה!

שניהם יצאו מהרכב. “מוכנה?” שאל דמו, מתבונן בשלט שעליו נכתב “תעשיות בלו-ריין” בעברית כחולה וענקית. הלוח עצמו ניצב במרחק-מה מרחבת הכניסה למבנה רב-חלונות ומבריק.
“מישהו עוד עלול לזבוח להם בטעות,” אמרה ושילבה את ידיה, “עם מזבח שכזה.”
“יש לזה היום שם אחר, נכון? מה זה היה?…”
“קפיטליזם,” ענתה ושניהם עשו את דרכם במעלה המדרגות הרבות. כשעצרה מול המאבטח ונתנה לאל הדם לטפל בפרטים, היא בהתה בהשתקפותה על חלון הזכוכית הגדול.
לפני אלפי שנים כשהייתה צעירה אי שם במֵסוֹפּוֹטַמְיָה – הארץ שבין הנהרות – הצליחה לראות את השתקפותה רק במים עכורים. הם היו של נערה מוכה ואנוכית, חסרת תכלית או מטרה. היום היא יכולה להסתכל על כל מראה, חלון, או אפילו מסך הפלאפון שלה, ולהתבונן בפניה החלקות והעגולות. עברו מעל מאה שנים מאז שהתעוררה בעולם הזה, והיא עדיין לא הצליחה להתרגל לבבואה. המים העכורים שיקפו עבורה את העולם הרע וזנוח-האלים בו גדלה. כאן לעומת זאת השתקפותה מושלמת. היא חלקה, נקייה, וזה מילא אותה בתחושות בלבול וכאב.
“כן, גם אם אני הייתי אלת התשוקה, הייתי מסתכל לעצמי בפרצוף כל היום,” העיר דמו – או בשמו החשאי, דין. כנראה שסיים את הבדיקה הביטחונית. מה שמזכיר לה… “אוזניים לכותל, דין. אתה לא יכול לחכות לפחות עד שנהייה בפנים?” הוא הרים את כתפיו, והיא נאנחה. “קדימה, לפני שתפלוט עוד דברים בחוסר אחראיות.”
השעה התקרבה לשלוש, ורוחות קרירות החרישו מחוץ לחלונות הזכוכית האדירים. זוהי תקופת האביב; התקופה של ארישתו. המבנה היה עצום, תקרתו הגיעה לגובה של עשרות קומות. מטה החברה היה מחולק למפלסים, כאשר במרכזם חצצה מזרקה פנימית בקומה הראשונה. מי שעמד סמוך לה, היה יכול לראות את החלונות הגבוהים של שאר המשרדים הרמים. בתוך המזרקה היה פסל גרניט חלק בדמות אל הסופות והסערות היפני – סוּסָאנוֹ. פניו היו כפניו של אדם יפני מבוגר בעל זקן ארוך. הוא היה לבוש בקימונו ארוך בעל סמלים מסורתיים, חמוש בחרבות. שי ידע עליו יותר ממנה. “הייתי רוצה להילחם בו,” דין אמר. מתאים לו. “אל הסופות!”
דין וארישתו – שעתה במסווה קראה לעצמה אֶתִי שוּר – קיבלו משימה פשוטה. הם צריכים לוודא שהיפנים יאגדו את שאר האלים הפנויים, ויצאו להילחם ולהסיח את הפיונים של רע.
הם לוו על-ידי המאבטח אל אחת המעליות הסמוכות. הוא לחץ על כפתור, והזדרז לצאת. משם, הם נותרו בגפם.

כשדלתות המעלית נפתחו, הם הבחינו בבחור ובחורה צעירים. גם היא וגם דין מעולם לא פגשו אותם, והתבססו אך ורק על התמונות ששי שלח להם. הם היו צריכים אותם. רע שולח נגדם את הפיונים שלו? גם אלי מטרד ישיגו אותם… והיפנים יהיו הראשונים שבהם.
היה זה חדר תת קרקעי ומאוורר. הוא דמה לסוג-של מכון כושר, מלא במכונות אימון מתקדמות. כולן הכילו צגי מגע דיגיטליים, מנועים קטנים וחוברו בכבלים למערכות שונות ומגוונות שפוזרו בחדר. במרכז, היכן שהבחור והבחורה חיכו, היו מזרנים פשוטים.
שיערה הבלונדיני של הנערה היה ארוך וחלק. היו לה עיני כחול-טורקיז בוהקות, והיא השתוותה בגובהה לארישתו. הגופייה שלבשה הייתה בגוון סגול, וכל דבר אחר בה, החל מג’ינס ועד מגפיים – שחור.
הנער היה סיפור שונה בתכלית. לא נראה שהקדיש למראהו מחשבה יתרה. הוא היה גבוה ושזוף במידת מה. עיניו החומות נטו לצהוב ושיערו השחור התנועע תחת השפעת מיזוג האוויר. גם הוא לבש ג’ינס אך רגיל ובהיר, נעלי אולסטאר לבנות-כחולות, וכמובן חולצת טי שכנראה מצא במבצע.
“אז…” דין החל להגיד עד שקטעה אותו הנערה.
“שי ניתאי לא יכול לבוא בעצמו, אז הוא שולח את הכלבלבים לרחרח בשבילו?”
דין התבונן בה. “רק אמרתי ‘אז’,” לחש. “מישהו עלול לחשוב שהם מפחדים-”
“ואנחנו לא מפחדים,” התעקשה הנערה. “או חירשים, למען הסר ספק.”
“בוודאי,” ענה וחייך בנבזיות, “אחרת הייתי דואג להעליב אותך בשפת הסימנים.”
הבחור צחקק, ולאחר חטף מבט נזפני מהנערה. “מה? זה היה אחלה קאמבק.”
“אִיזֶבֶל בְּלוּ-רִיין ודוֹר הָרָרִי, שלום. אני אל הדם דָמוּ, וזאת אֶרִישְתוּ, אלת התשוקה.”
“אז מה?” שאל דור, “במקום לבוא בעצמו הוא שולח נפקנית וערפד?”
דין רכן אל אתי. “ערפד זה העטלף הזה, נכון?”
היא גלגלה את עיניה בשאת נפש. זה לא מתקדם. “יופי, ערכנו היכרות,” אמרה ולפני שהספיקה להמשיך איזבל קטעה אותה.
“לא אכפת לנו. דור לא החזיר תשובה לשי, וגם אבא שלי. אנחנו לא מעוניינים לעזור לכם בתכניות הגרועות שלכם. אתם לא מעניינים אותנו.”
“בחיי,” דמו שפשף את עורפו. “סֶת’ היה יותר טוב מאיתנו בדברים האלה. הוא ידע איך להזכיר לאלים האחרים מי הבוס בחדר. אני רק יודע להרוג, ואת רק יודעת… נו… לעשות את הקטע שלך.”
“לכו מפה. לא נעזור לכם,” התעקשה איזבל. “חוץ מזה, אם אתם כל כך חזקים, למה אתם צריכים אותנו? אנחנו לא מפחדים מכם!”
דמו חייך. הוא זיהה הזדמנות לקרב. “אני מתחנן! פעם אחת, בבקשה, רק פעם אחת!”
היא הנהנה ואמרה, “מה שקבענו.”
הוא שילב את אצבעותיו אחת בשנייה ודרך אותן עד שנשמעו קנאקים. “אני לא יודע מה שי אמר לכם-”
“לא מעניין אותי!” איזבל פסעה קדימה. “העברית שלך כנראה לא משהו, אז אדבר לאט. ל-א מ-ע-נ-י-י-ן א-ו-ת-י.”
הוא לקח נשימה עמוקה. “יש כאן מלחמה, זבי-חוטם. או שאתם נגדנו או שאתם איתנו.”
“אנחנו בצד שלנו.”
“את באמת לא רוצה לדעת מה קרה לאלה האחרונה שאמרה לי את זה,” חייך והתמתח.
“התאמנו. אנחנו יכולים לנצח אתכם-” איזבל החלה להגיד עד שדין פלט צחקוק. “מה?” שאלה.
“זה היה חמוד,” הוא התרחק מכולם, וקימץ את ידיו לאגרופים.
התאורה בחדר החלה להבזיק במהירות. עיניו הכחולות של דין הבהבו בין כחול לאדום, והצללים בלעו אותו לפרקים קצרים. ברגע בו נבלע האורות כבו לרגעים ארוכים יותר, מאור עיניו חדל. כשהתאורה חזרה, הוא לבש את שריונו האדום והפועם. קרניו נגעו בתקרה, ואגרופיו נותרו קמוצים. קולו הדהד בחדר התת-קרקעי כקולו של צבא. “אתם ממש חמודים.”
איזבל זינקה קדימה ושלפה חרב מבריקה מפלדה יפנית. תנועתה באוויר לוותה ברעשי ברקים ועננים אפורים מזעריים, כאשר בסופה שיערה השתנה לכחול, והיא לבשה קימונו ארוך שנע בין כחול כהה לבהיר. עיניה זהרו.
“גם אני נכנסתי למצב אלוהי,” מלמל דור, שעורו הפך לבהיר כסיד, וגופו הוקף בהילה בהירה. “טוב, לא מגניב כמו שלכם, אבל שלי יותר מהיר!”
“מהיר?!” צחוקו העוצמתי של דמו הדהד באוזני כולם. אתי היחידה שלא השתנתה. “כל ההצגה הזאת הכרחית?” שאלה והטתה את ראשה הצידה. “הוא הולך לרסק אתכם, ואז אתם תעשו את זה בכל מקרה. היחידי שיקבל כאן סיפוק זה דמו, וזה בגלל שהוא משתעמם בקלות.”
“לא הייתי אומר בקלות,” הזדרז לתקן אותה, “אבל כן, אני נוטה להשתעמם.”
“אני יכול להזדהות,” דור אמר.
“קדימה בחור גדול,” חייכה איזבל, “תגרום לי לעשות את מה שאתה רוצה!”
לו ארישתו הייתה רוצה, היא הייתה יכולה לכפות עליהם ללכת ולעשות כמבוקשה, ללא כל התנגדות מצדם. אבל היא לא רצתה שהם יעשו את העבודה ושם לגמור איתם. דמו והיא רצו שהם ילמדו לכבד אותם. הם לא רק רוצים שיהיו צייתנים, אלא שימצאו את המניע הנכון לעזור להם. ואם יש משהו שלמדה במסופוטמיה, זה שהמניע הראשון אצל כל אידיוט הוא פחד. ברגע שהוא לומד פחד, הוא לומד להעריך ביטחון. דמו אמנם לא היה סת’ – הגרסה המצרית והמרושעת של סוסאנו – אבל הוא היה הדבר הכי קרוב.
הוא רקע במגף הפלדה האדירה שלו על המזרנים. איזבל ודור קפצו במהירות, והתבוננו בשובלים דקיקים ואדומים שחשו את עצמם אליהם… כמו עורקים פועמים, שצומחים היישר אל עבר רגליהם!
איזבל חתכה את העורק המשונה ששלח לעברה. דור נפל אל המזרן בחבטה מהדהדת, וניתק את העורק יונק-הדם מרגלו בעזרת ידיו.
כחולת השיער התקדמה בצעדים מחושבים, והניפה את חרבה לרוחבה. הפלדה החליקה על שריונו האדום והפועם של דמו, ובלית ברירה יצאה משיווי משקלה. דמו דחף אותה והיא נפלה ארצה, רק כדי לפנות מקום לדור.
“יש!” הוא קרא ותפס את איזבל בזמן. האנרגיה מהנפילה אפשרה לו לתת בעיטה ישרה, אותה הוא שלח היישר לאחת השוקיים הקרובות של אל הדם.
דמו כרע על ברכיו… וצחקק. “וחשבתי שיהיה משעמם!” ארישתו האמינה שהממזר חייך מתחת לקסדתו. דור ואיזבל לא הספיקו לנוע אחורה, ודמו לפת והרים אותם במהירות, על אף גודלו העצום.
“אני חייב להודות, יותר התרגשתי בקרב מול ארטמיס.” הוא קירב את שניהם אליו.
“הקרב עדיין לא נגמר,” אמרה והרימה את פניה. כל הצנרת בקומה החלה להשמיע צלילי שניקה שחזרו על עצמם.
“מה את מתכוונת לעשות? להרטיב אותי?” זלזל בקולו הרועם.
“דור, פְלֶשְבֶּנְג!”
גופו של אל הירח היפני קרן בלובן בוהק. אפילו ארישתו הסתנוורה; היא שמעה את כל הצינורות מתפוצצים, וברגע שראייתה חזרה, החדר התמלא באדי קיטור אביכים. “אהבתי!” הערפל רטט לקולו של אל הדם. “אתם מנסים להסתוות-”
חרבה של איזבל ננעצה בחרך בין קסדתו ולוחות השריון הקדמיים. להב הפלדה החלק הבליח לתאורת הניאון. היא הידקה את חרבה הארוכה, כשעל פניה חיוך זחוח מניצחון. “מילים אחרונות, אל הדם המטרדי?”
“כן! אתם באמת התאמנתם!” חרבה זמזמה לקולו.
“מה? אתה אפילו לא?…”
הוא הטיח אותה ארצה – כשהלהב עדיין נעוץ בו – והפעיל משקל אדיר על בית החזה שלה. היא צרחה מכאב.
ארישתו ידעה מה הולך לקרות מכאן. זאת הייתה אחת משיטות הלחימה הישנות של דמו. לילדים יש הרבה מה ללמוד. אם הוא נלחם באויב שחלש ממנו ומסתתר, הוא פשוט יאלץ אותו לחשוף את עצמו. הוא מצא את איזבל, ומכאן הוא רק יחכה שדור ינסה לסנוור אותו.
האור קרן בעוצמה ממרחק-מה מהם. דמו זיהה אותו בזריזות, והשליך לעברו את איזבל הפגועה. הוא עשה זאת בהנפה מלאה. ארישתו הייתה בטוחה ששמעה קול הגון של דבר-מה נסדק או נשבר.
דמו שאג וזינק אל שניהם. הוא הרים אותם והצמיד אותם לקיר הקרוב.
“עדיין רוצים להילחם בנו?”
“אני… אני אל… הסופות…”
הוא השמיע קול רועם מבעד לקסדתו. הוא בוודאי החזיק אותם סמוך לפיו כדי שיוכל להכאיב לאוזניהם. אתי שמעה את איזבל מייבבת. “אני הבחור הנחמד,” אמר בקולו הרועם. “בפעם הבאה כנראה שתקבלו את שיניתו.”
“מה?…” שאל דור.
“תאמינו לי, הדבר האחרון שאתם רוצים זה את שיניתו. הוא דואג שאם רואים אותו, זה רק לפעם אחת. אתם תעדיפו לעבוד מולי ומול ארישתו.”
“אתה… לא… מאיים…” איזבל מלמלה.
דמו הטיח אותה שוב ארצה. ארישתו שמעה עוד צליל של שבירה. “שברתי אותך!” קולו גבר על יבבותיה. “התאמנת כמה חודשים? אני התאמנתי מאות שנים! את חושבת שאת הראשונה שמאיימת על דמו, אל הדם?! אני נאבקתי מול אלים מסופוטמים, שלחמו באלים כמוני מאות שנים בעצמם! הם השחיזו את חייהם כפי שהשחיזו את חרבותיהם!”
ארישתו ראתה שניסתה לנוע. “מה? חשבתם שתיאום הטקטיקה הקטן שלכם יאיים עליי? נחשו מה! חיכיתי לפרוק עצבים, ואתם נתתם לי בדיוק את זה!” הפעם הוא הטיח את דור ארצה, עד ששמע אותו זועק “בסדר!”
הוא חיכה. “מה? אני שמעתי נכון?”
“זה חסר טעם איזבל…” הוא התבונן בה. “ניסינו.”
“אבל…” לחשה והשתעלה דם. ארישתו ראתה את זה ממקומה. “אני יכולה…”
דמו שחרר אותם, ולאחר מכן, שחרר את החרב והשליך אותה הצידה. “אי אפשר להרוג אותי במהלך אחד,” הסביר לשניהם. “הייתם צריכים לעשות את שיעורי הבית שלכם.”
“בית… החזה… שלי…” איזבל עיוותה את פניה בכאבים.
דור הצליח לעמוד בקושי, והשתעל. “כמה… כמה חזק אתה?”
“בוא נראה כמה למדתם: כשאני הייתי בגיל שלך בערך, יכול להיות קצת פחות, אני נלחמתי בהוֹרוּס, חֶ’פְּרִי, בָּסְתֶת, הָאפִּי, חְ’נוּם – וזה רק בצד המצרי. באשור ובבל הספקתי להילחם בבָּעָל, אֶנְקִי, דָגוֹן, נִינוּרְטָה, סִין – שהוא הגרסה המסופוטמית שלך –”
“טוב, הבנו…” הוא השתעל. “אלוהים.”
“דור…” קולה של איזבל דעך, “צוות… רפואי…”
אלת התשוקה התקרבה אליהם, ועמדה לצדו של הענק האדום. היא התבוננה בשניהם. “רציתם לראות את שי,” היא קפצה את שפתיה. “תגידו תודה שזה היה רק אנחנו. לו היה כאן, אתם הייתם כבר מתים.” איזבל ודור רעדו. “נהגנו בכם ברכות. כששי דיבר עם נוח בלו-ריין, הייתם צריכים להבין שאתם בצד שלו. תעשו את העבודה, או שתמותו.”
דור רצה ללכת ולקרוא לצוות הרפואי, אך דמו חסם אותו. “לא כל כך מהר,” אל הדם אמר. “קודם תקשיבו לנו. אחר כך תבריאו.” אל הירח לא היה במצב להילחם, והתבונן בו נואשות.
ארישתו הגישה להם תיקייה. “יש כאן את כל מה שאתם צריכים: אנשי צוות, מטרות, זמנים ועוד.”
“מה אתם מתכננים?…” דור שאל.
“כשתצליח להביס את דמו בקרב אני מבטיחה לך שהוא יענה לך את השאלה.” אל הירח קרס מטה ורעד. “אנחנו נקרא לצוות הרפואי שלכם. וטיפ קטן להבא, ילדים,” אמרה בקולה הרך, “אנחנו לא כבשנו את הסהר הפורה בגאווה. עשינו זאת בשן ובעין, בכל צעד היינו מוכנים להקריב הכל. אם אתם רוצים להיות אלי מטרד אמתיים, כדאי שתתרגלו לסבול.”
“אני לא… אשבר…” אתי שמעה את איזבל ממלמלת, ולאחר מכן רכנה לעברה. היא ליטפה את פניה הנפוחות והחבולות, מעבירה בין בליטותיה אצבעות דקיקות וענוגות. איזבל נעצה בה עיניים אנושיות מבוהלות. אתי השתמשה בכוחה האלוהי כדי להרגיע אותה דרך המגע. “אם חשבת שאיי פעם באמת הייתה לך בחירה…” לחשה, וספגה דמעה מלוחה שבצבצה מעינו של גלגול אל הסופות. אלת התשוקה הייתה מסוגלת לחוש ברוח הקרב של הנערה מתפוגגת.

לאחר שנכנסו לרכבו של דמו – שהספיק לחזור לגופו האנושי – הוא תופף על ההגה בהתרגשות. “כן!” קרא בקול, “זה מה שאני מדבר עליו! זה היה כיף!”
היא נשאה את מבטה הצידה. בנים. “מה?” שאל, “לא נהנית? קצת לעשות טוּר-דֶה-פוֹרְס?”
“מחר נגלה אם מה שעשינו היה אפקטיבי.”
“את כזאת מלפפון חמוץ,” התמרמר והתניע את רכבו. “להחזיר אותך לרחובות, הוד מלפפונותך?”
“זאת לא מילה אמתית,” ענתה באדישות, “וכן, ספציפית אם תוכל להוריד אותי באחוזת הנשיא זה יהיה נהדר.”
“תרצי גם שמפנייה ושטיח אדום בדרך?” שאל והשתלב חזרה עם הכביש.
היא התעלמה מהערותיו, ונדדה במחשבותיה לשי. האל היחידי שמעולם לא הצליחה לשלוט בו… אבל השאלה האמתית היא, האם היא באמת רצתה לשלוט בו מלכתחילה? או אולי, שמא, הוא שלט בה?
“כל הקרב הזה ממש ריגש אותי! בא לי לתפוס מישהו ו…” המלמולים של דין נבלעו אל רעש סטטי מונוטוני, כמו כל הסחה אחרת בחייה. היא זכרה את היום בו הם כבשו את הסהר הפורה… היא, רוכבת על מוּרְצוּ המפלצתי והעצום, נאבקת בשלל אלים ומפלצות שהחשיכו והמטירו גשם מהמרומים… עד שקרן אור שברה את הכל, וקולו הדהד בכל הארצות שבין הנהרות. השינוי החל.

אלי מטרד | פרק 10: תעשיות בלו-ריין
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (11)

אהבתי אהבתי אהבתי!
פחות אהבתי שהם סוג של איימו על דור ואיזבל, והכו אותם. אווץ’.
“הוד מלפפונותך”- אני צריכה לנצור את המשפט הזה.

ודבר אחד אני לא בטוחה לגביו, איפה עכשיו דור ואיזבל נמצאים? במכונית? הם נשארו בתעשיות בלו- ריין עם הצוות הרפואי? הם שוכבים, פצועים בחדר שהם נלחמו בו? מה קרה איתם?

ולפעמים קרה בפרק שלקח לי זמן להבין מי אומר מה. זו לא תבנית מדויקת שחזרה על עצמה, אז אין לי לתת לך הערות ספציפיות, אבל היו כמה פעמים שהייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להבין מי אמר מה.

23/07/2017 21:15

    תודה, שמח שאהבת!
    לקחתי את ההערות לתשומת לבי.

    23/07/2017 22:42

יפה. אהבתי איך שאתה מתאר את הקרבות.
זה הפרק השלישי ברצף (כולל הבונוס) על אלי המטרד.
אני מתחילה לשאול את עצמי מי המרכז בסיפור כאן… זה נראה ששיניתו (כמו שדארת ויידר הוא מי שמניע את כל סדרת מלחמת הכוכבים ואחרים בסיפור פשוט מגיבים לו)
אני אגיד לך את האמת, נקודת הפתיחה והסיום של הפרק הוא בדיוק אותו הדבר. אין התקדמות בעלילה… (לדעתי, עורך מקצועי של ספר היה מצמצם את הפרק לכדי משפט אחד או פסקה כחלק מ- InfoDump על הדמיות היפניות שמתנגדות בהתחלה לשיניתו כחלק מהתיאור האופי שלהן… זה שונה מדיאנה שנחטפה ויש התקדמות בעלילה).
אני לא מזלזלת חלילה באיכות הכתיבה שלך, פשוט זה נראה שאתה מתפזר מידי.
הפרק הזה הוא ניגוד מעניין כנגד הפרק שבו ארישתו ודור נוסעים באוטו… שם לא קרה כלום אבל היה התקדמות ופתיחה של העלילה (אני ערה לרמזים שנתת בפרק) לעומת כאן שהוא ארוך וגדוש בפעולה אבל לא קרה כלום…
אני חושבת שזה הפרק שהכי פחות אהבתי… אבל אני מצפה לפרק הבא :)

24/07/2017 17:48

    תודה על התגובה :)
    מצטער שפחות אהבת אותו, אני עדיין יורה כאן להרבה כיוונים.
    לדעתי האישית, סיפור הוא לא רק סדרה של פעולות (האירוניה, בהתחשב שפעולה הוא הנושא המרכזי בפרק). בגלל שהיקף הדמויות גדול, ואני צריך להתמקד בהן וליצור בך הקוראת אמון, הסיפור לוקח קצת יותר זמן לעבור. יש לי שאלה בשבילך: אם הייתי פשוט כותב “ואז דמו כיסח את דור ואיזבל ואז דור ואיזבל התאוששו ועשו כפי שאמרו להם” היה גורם לך להאמין שהם באמת שלמים עם ההחלטה? שאין פה מקום לפקפוק – וזה נושא שחשוב לא לפקפק בו, זה מניע של דמויות. או שמא יותר נכון, היית מקבלת מזה סיפוק?
    בהרבה סיפורים שכתבתי (וגם קורא, אגב) אני אוהב כשהסיפור מחליט לרגע להפסיק עם העלילה, כדי להתעמק יותר במניעים של הדמויות. לפעמים עלילות עשויות להיות קצת מסובכות, וחשוב להזכיר לקורא למה הגיבור\הנבל\דמות משנית עושה את מה שהיא עושה.
    נכון, העלילה של אלי מטרד לא התקדמה פלאים – ואני הולך להתלונן שוב ולהגיד שזה בגלל אורכי הפרקים. אני דיי רגיל לכתוב פרקים של 10 עמודים, ואני אוהב לכתוב אותם כך. זה מקשה עליי לתמצת אותם לכדי עמוד-שתיים. אני אישית חושב שזאת הבעיה המרכזית שלי כאן, ומבטיח שאם הייתן קוראות אותו בפורמט הרגיל שלי, הייתן מקבלות הרבה יותר מענה והתפתחות בכל פרק. למעשה, פרק כאן הוא כמו שתי פסקאות פחות או יותר – שזה כלום. זה זרזיף של פרק אמתי… ואני חושב שזה מה שכולם כאן מרגישים שגורע.
    ברנדון סנדרסון (“הערפליאים”, “גנזך אורות הסער”) הגדיר פעם עלילה בתור “קצב\התקדמות”. כשהם אומרים שהעלילה מעניינת, הם מתכוונים שהקצב מעניין – וזה דבר שאני נוטה להסכים איתו. אבל אני אישית גיליתי שבסיפורים רבים שקראתי סיפור שאך ורק עובד על-פי התקדמות הדמות בלבד הרגיש טיפה… חלול. אני אוהב שיש קצת בשר, שכל דמות זוכה לסיפור אישי, זוכה להתייחסות. אני מוכן לוותר על להראות לך כקוראת מה קורה להבא, כדי לפנות יותר מקום לפיתוח דמות. במיוחד אם יש בחירה, וזה או זה או זה – אם אני מרגיש שיש צורך להראות היטב את המניע של הנבלים, על חשבון התקדמות עלילתית, אני אפרגן לעצמי קצת.
    מעריך מאוד את התגובות של כולם, ואני שמח לראות שאת לא מוותרת עליי :)
    הרבה קוראים כן, וזה מחמם אותי לדעת שלמישהו באמת אכפת מהסיפור הזה. אני אישית פוסל אותו על כל כך הרבה סעיפים אחרים וזה גורם לי לחייך כשאני רואה שאני מקבל ביקורות מכל הסוגים.

    24/07/2017 18:19

    בנוגע לשאלה ששאלת אותי, אני אתן לך דוגמה מהפרק הקודם שארישתו ואל הדם נסעו באוטו. ארישתו דיברה על כך ששיניתו ניצח את האל האשורי (אני לא זוכרת את השם) ואיך היא תפסה את החלק הזה בעיניה (זה נכון רק עבורה ואולי בעיני אחרים זה נתפס אחרת). לא היית צריך לתאר את הקרב הזה אלא הספיק משפט אחד והמשמעות עבורה.
    אותו דבר כאן. אתה לא צריך לתאר את הקרב, זה לא מה שחשוב. אבל הרמזים בהמשך הסיפור יכולים להעיד על מה שהיה (לדוגמה התחצפות של איזבל גורמת לדין להעיף בה מבט מאיים שגורם לה לשפשף את צלעותיה שהתאחו ממזמן).
    דמויות הן עמוקות ומשכנעות כאשר הן זוכרות אחורה אירועים שהשפיעו עליהם. הרעיון הוא לגלות פיסה קטנה מהעבר בכל פעם כדי לרוות את צמאת הקוראים למידע (זו הסיבה שאני ממש אהבתי את פרק 9).
    כדי לתת את הבשר ונתח מידע עסיסי, תמיד יש מה שברנדון קורא לו Smoke and mirrors (אני כבר ראיתי את ההרצאות שלו באינטרנט אז אתה לא מחדש לי), זה נכון גם עבור עלילה בעולמות אחרים וגם עבור הרקע של הדמות.
    אני מניחה שאין באמת תשובה של נכון או לא נכון… כי זו שכל אחד יענה בצורה שונה.
    אבל הכל בסדר, לא אמרתי שאני לא אהבתי את הפרק אלא הכי פחות אהבתי ;)

    25/07/2017 00:40

    יש בזה מן האמת, ונראה לי שאני מבין למה את מתכוונת: את מרגישה שזה היה מספיק, אילו פשוט הייתי מציג את המפגש ביניהם ברטרו (כלומר, “זוכרים את זה” בדומה לדרך בה ארישתו מעלה את הזיכרון בזמן הנסיעה). זה היה בונה את הקשר בין הקורא והדמות, ונותן לה את העומק הראוי.
    אני אישית חושב ששימוש בגישה הזו יעיל (לפחות עבורי) רק כשאני רוצה לבנות מתח ומסתורין סביב דבר מסוים. בקטע שאחריי, לא רציתי לבנות מתח – רציתי לבנות עומק שנובע מעשייה. לו הייתי מספר את זה בדיעבד, יכול להיות שהמניע של איזבל ודור היה פחות מורגש, וזה ממש פוגע – במיוחד כשהם עדיין דמויות חדשות. סביר להניח שבפרקים הקרובים, כשיהיה חיכוך בין שתי הקבוצות, הקורא (העוקב) יוכל ממש להרגיש את המניע של היפנים… גם בלי שאצטרך להזכיר לו את זה בשום צורה. ממש לא מחייב, אבל זה יכול לעבוד.
    אבל כמו שאמרת, ת’כלס אין באמת נכון או לא נכון, זה נטו עניין של תחושה. זה הרגיש לי נכון, וחשבתי שזה עובד. אם את הרגשת שזה לא עובד – אזי שאני צריך להפיק מזה לקחים וליישם.
    פלוס שגם אני ראיתי את ההרצאות שלו חח (CAMERA PANDA, ההרצאות שהעלה ב-2016) ואני לא זוכר פעם אחת שדיבר על זה, אני ממש סקרן! יש לך מקור להרצאה? חיפשתי ביו טיוב ולא מצאתי :(
    כתבתי BRANDON SANDERSON SMOKE AND MIRROR.

    25/07/2017 01:39

    יש לי מקור אדיר של פודקאסטים שאני שומעת בזמן נהיגה.
    אחד מהם הוא
    http://www.writingexcuses.com
    זו חבורה של סופרים מקצועיים שבהם יש את ברנדון סנדרסון שמדברים על כתיבה מקצועית. יכול להיות שזה מכאן.
    אני ממליצה לך להתחיל מעונה הראשונה כי הם עוברים על כל נושא בנפרד בכתיבת סיפורים עם חוות דעת שונות של כל אחד מהם על נושא הפרק.
    תוריד ותשמע בנהיגה (זה גם מצחיק כי הם זורקים בדיחות אחד לשני)
    יש מלאאאאא פרקים (כל עונה זה בערך 9 שעות!) אז בהצלחה!

    25/07/2017 10:37

אני דווקא אהבתי שתיארת את הקרב, אבל עצבן אותי שדור סוג של השתחצן(?) בקטע של ההשתנות. זה נראה קצת מאולץ.
אני לא אוהבת יותר מדי פלאשבקים, ואם כן, אז אני אוהבת שהם על דברים שקראתי לפני ואז אני לא צריכה לשבור את הראש על מה לכל הרוחות קרה שם?
אולי אני עצלנית, אולי זה פשוט זה.
בכל מקרה, הפרק עבר לי מאוד מהר, למרות האורך (אני מעדיפה את האורך הזה, אגב). אני חושבת שזה בגלל הסצנה של הקרב, הן תמיד עוברות לי ממש מהר.
אבל, למרות שאני אוהבת תאורי קרב, אני חושבת שזה היה קצת מפורט מדי. קצת איבדתי את עצמי כמה פעמים. ואני לא חושבת שדווקא זו הסיבה הנכונה בשבילם שתגרום להם להצטרף, כאילו, הם נלחמו בכם הרגע, אתם לא חושבים שזה אומר משהו? אם הם מצטרפים מתוך פחד, אז מה הפואנטה?
אני מקווה שבעתיד הם ימצאו סיבה טובה יותר ומהות להיותם בצד של מטרד.
זהו, נראה לי שיצאתי ממש ביקורתית כאן. אופס~
מחכה להמשך!

25/07/2017 13:05

    תודה על התגובה!
    זאת נקודה מאוד מעניינת. פחד זה לא מספיק לפעמים, נכון? וגם “פחד” זה מונח כללי מדיי; אני עובד כדי להרוויח כסף כי אני מפחד לחיות ברחוב, שזה סוג אחד של פחד. יש גם פחד אחר, של בטעות להעליב מישהו בלי להתכוון. עכשיו אני חשבתי על זה אחריי שכתבת את התגובה, ונתת לי כמה רעיונות :)
    וכן, מה מונע ת’כלס מאלי מטרד לחסל אתכם ברגע שסיימתם עם העבודה? נכון, זה סוג של חרב פיפיות כזו.
    ולא, זה בסדר גמור – ביקורת זה חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו כקוראים נלהבים. אני אישית למדתי שככל שמישהו נותן יותר ביקורת, זה אומר שהוא יותר אהב את היצירה – הוא כ”כ אהב אותה שהוא בחר למצוא בה פגמים, באותה הדרך שזואי מחפשת פגמים בארי, נכון? ;)
    אני טיפה הולך להתעכב עם ההמשך. היום אתחיל לעבוד עליו, ומקווה שעד יום שישי אסיים.

    25/07/2017 13:47

סתם תוהה לעצמי מה קורה?

21/09/2017 19:38

    לא לקח לי הרבה זמן להגיב, בכלל.
    לאחרונה אני עסקתי קצת בדברים אחרים ומסיחים. ברגע שאסיים איתם אני אחזור לכתוב את הסיפור. נכון לעכשיו, אני עובד על כמה דברים שאולי יתפרסמו אחריי הסיפור הזה (סבירות גבוהה שלא).

    28/09/2017 14:56
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך