Dr_Ellert
איזבל בלו-ריין\סוסאנו + לילי גרין\דמטר מאת liron100 ||| דור הררי\טסוקויומי + חצי האל אריאל מרון מאת puma161 ||| זואי ווינברג\אתנה מאת .My name is Yuval. ||| תום עדן\בלדר מאת Gray ||| דיאנה סהר\ארטמיס וחץ הכלב מאת Phoenix ||| ואוו זה היה פרק שמזמן רציתי לפרוק. עוד מהרגע של החטיפה בערך, רק שתדעו. הפרק הבא יפורסם, בתקווה, בקרוב.

אלי מטרד | פרק 15: סיירת רע

Dr_Ellert 06/11/2017 391 צפיות 4 תגובות
איזבל בלו-ריין\סוסאנו + לילי גרין\דמטר מאת liron100 ||| דור הררי\טסוקויומי + חצי האל אריאל מרון מאת puma161 ||| זואי ווינברג\אתנה מאת .My name is Yuval. ||| תום עדן\בלדר מאת Gray ||| דיאנה סהר\ארטמיס וחץ הכלב מאת Phoenix ||| ואוו זה היה פרק שמזמן רציתי לפרוק. עוד מהרגע של החטיפה בערך, רק שתדעו. הפרק הבא יפורסם, בתקווה, בקרוב.

איזבל שכבה פצועה במיטתה כאשר הפחד במעלה עורפה לא חדל לעקצץ.
היא לא הפסיקה לבחון את המסמכים מהתיקייה שמטרד השאירו. הראשונים היו היא ודור – סוּסָאנוֹ וטסוּקוּיוֹמִי; אחריהם היה מסמך על ילדה בת עשר בשם סינתיה פגאן. תמימה לכאורה, אם כי התאריכים בתמונות לא הסתדרו. הן צולמו בפערי שנים גדולים… בכולם היא נראתה אותו הדבר. ‘סְקָתָך?’ איזבל הרהרה; האחרונה הייתה בחורה, שנראתה צעירה מאיזבל אולי בשנתיים-שלוש. שיערה היה בלונד-פלטינה, ועיניה קטנות ותכולות. ‘שלי כהן… אָרֶס.’
מאז ביקורו של שיניתו היא פחדה שלא התעוררה מאשליותיו, ולכן כל פיפס או רחש קטן הבהילו אותה. אל השינוי הוציא אותה לחלוטין מאיזון וערער את ביטחונה. היא חשה כנמלה בחוות נמלים בידיו של ילד מופרע. לכן, כשדלת החדר נפתחה, איזבל נמתחה ופערה את עיניה… רק כדי לגלות את דור נכנס. כל גופו היה חבוש, והוא צלע בעזרת קב הליכה. “מה אתה רוצה?” שאלה.
“יש לך דרך מצחיקה להגיד שלום,” צמצם את עיניו כלפי התיקייה והתמונות. “מה זה? מי אלה?” שאל, והמשיך את דרכו לעברה.
היא נאנחה. “מה שמטרד השאירו. אחריי שנבריא, נעשה את מה שהם רוצים…”
“את בסדר? העור שלך חיוור, ואת לא מספיק כועסת-”
“אוי סתום,” התריסה בו וליטפה את המסמכים. “הפציעות שלנו חמורות. נצטרך להבריא כמו שצריך לפני שנעשה את זה.” היא פחדה ליישר מבט עם דור… שמא פניו של שיניתו יצוצו שם במקום. ייקח לה זמן-מה להחזיר את בטחונה במלואו. “יש לי תחושה שהוא כבר דיבר עם אותם אלים. יש לי תחושה שהם מודעים היטב למצב, ממש כמונו…”
“ועל סמך מה התחושה הזו, אם יורשה לי לשאול?”
היא ניסתה לתופף באצבעותיה על השמיכה, אך כף-ידה רעדה מדיי. “זה ממש חשוב לו. ובניגוד לחברים הברבריים שלו, יש לו את היכולת המרשימה להשאיר עליך חותם.”
היד הלבנה לא הפסיקה להטריד אותה. הדרך שבה היא יוצאת מתהום הגלימות הזו, פורצת את כלוב העצמות שבחזהּ, אוחזת את לבה…
“כלום?” שאל דור.
דעתה הוסחה; היא שמה לב שהחזיק את המסמך של ארס ושאלה, “מה אמרת?”
“כתוב כאן הכל… פרט אם יש לה או אין לה חבר. מה את חושבת?”
היא אפילו לא רצתה להגיב. כל מה שקרה לאחרונה זעזע אותה. איזבל נשענה עמוק אל תוך כריות מיטתה, ולקחה נשימה עמוקה.

/\/\/\/\/\/\

מאחוריי ספריית בית הספר, זואי וארי חלקו את צלו של עץ אלון ישן. זואי החזיקה טבלה מסודרת של מילות קוד ומשמעויותיהן. “‘כן’ עדיין נשאר כן, ‘לא’ עדיין נשאר לא,” הסביר, “אבל כדי לא לעורר חשד, הדיונים יצטרכו להישאר… ניטראליים. לכן השאלות שיישאלו יהיו ספציפיות, אבל התשובות שלך יישמעו כלליות. למשל: ‘האם כוח העתודה הולך לתל אביב?’ כמובן שבמידה וכן, אז התשובה תהייה ‘כן’. במידה ויש שינוי בתכניות, ‘אני מאחרת’ למשל אומר לנו ‘תכנון תכניות מחדש’ וכו’.”
זואי הנהנה, והתבוננה בטבלה. זה לא יהיה קשה עבורה לשנן את המילים. “ומה יקרה במידה ו… עולים עליי?” שאלה, לבה פועם בה בחוזק. מצד אחד, היא לא אהבה את הרעיון של לרגל בשביל מטרד. מצד שני, לאף אחד מהצדדים לא הייתה שום הוכחה לאי מטענותיהן. מטרד רוצים לעזור, אך אין שום עדות לעזרה שנתנו בעבר. רע טוען שהם אלים מרושעים, אבל אין לו הוכחה מכרעת. בכנות? היא לא רצתה להשתתף בשטות הזו כלל. עם זאת, מהרגע שחשפה את עצמה זה היה מאוחר מדיי, וכל שנותר לה היה לשחק עם הקלפים שבידה.
“כמובן,” ענה ונשען אחורה כאשר חיוך ערמומי נפרס על פניו. “סביר להניח שהם פשוט יחזיקו אותך. לשחרר אותך יהיה צעד מסוכן מדיי.”
“יחזיקו אותי? איפה?” רגע לאחר ששאלה נפלה עליה ההבנה. “על הספינה של רע?”
ארי נקש באצבעותיו והצביע עליה. “בינגו.”
היא קפצה את שפתיה, ובחנה את הטבלה. “אני אסתדר,” מלמלה. היא לא יכלה שלא להרגיש משהו כלפי ארי… והיא לא הייתה בטוחה מה זה. מחד גיסא, ארי ייצג עבורה סכנה, מסתורין, והוא הסתיר יותר משחשף. מצד שני, הוא הקרין מן ביטחון, שלמרות כל התכונות השליליות שבו, הוא מחזיק בלב טהור וחיובי. כאילו שלמרות כל מה שאופף אותו, הוא בטוח. הוא טוב.
לא. הוא יותר מבטוח. הוא-
“הכל בסדר?” שאל ונגס בתפוח.
היא לא שלטה בזה. זה ממש קרה בן-רגע. זואי קמה ומיהרה לאסוף את חפציה, תוך שהכניסה את הטבלה לילקוטה. “אני… כן. מיד באה,” מלמל וחשה במהירות לשירותי הספרייה.
כשנכנסה, היא לקחה נשימה עמוקה והביטה בפניה. זה היה כל כך… מוזר. כאילו רצתה ולא-רצתה לשהות במחיצתו. כל רגע שהייתה שם, כל דבר בגופה זעק “תברחי!” אם כי… התחושות הללו היו משכרות. היא אהבה את זה. ‘אהבתי את זה?…’ היא בחנה את עיניה בזהירות, ושמה לב שאישוניה התרחבו.

/\/\/\/\/\/\

קרני השמש החמימות חדרו בעד אמירי העצים, מאירים את השבילים הלא-מסומנים של יער בן-שמן. אריאל ותום עמדו על-יד לילי. הנערה בת התשע-עשרה נשענה על עץ ברוש סמוך, ואפילו לעין חובבנית כשל אריאל, נדמה שהפכה אחת עם הטבע.
בעודם מתבוננים בה עובדת, תום שאל, “אז… אמא שלך היא גאיה?”
אריאל לא היה בטוח מה הילד ניסה לעשות, אבל כנראה שלא להתחיל שיחה. אם כן, הוא צריך הרבה תרגול. “כן, מסתבר.”
“תמיד ידעת שיש לך כוחות?” תום שאל.
“אתה תמיד שואל שאלות כשאתה לחוץ?” שאל חזרה. החיוך הנבוך והמאולץ ביותר שאריאל ראה בחייו עלה על פניו של הנער. “לא מההתחלה,” לבסוף הבחור האדמוני נשבר. “לקח לי זמן לגלות, שלא נדבר על להשתמש. מה איתך?”
אור יום לבן בהק בין חרכי ידו המאוגרפת של תום. “גם אני… ואני עדיין לא בטוח איך הם עובדים.” הוא נאנח והתבונן בשורשי העץ והגזע שסביב לילי נעים בקול חספוס, אך לא מלפפים אותה. “חשבתי על זה אחריי שחזרתי הביתה… אתם יודעים, רע סיפר לי שאתם שולטים בצמחים וכל זה,” הוא השפיל את מבטו, “אבל כל מה שאני יכול לעשות זה אור.”
“היי,” אריאל חייך, “אתה חבר חיוני לקבוצה!”
“איך בדיוק?”
“מה יקרה אם למשל… מטרד יחליטו לכבות את האור? מה נעשה בלי הפנס האנושי שלנו?”
אלמלא הייתה זאת שעת בוקר, כנראה שצרצרים היו פועלים קשה מאוד ברקע.
לילי פקחה את עיניה. “שום סימן,” אמרה והתבוננה בשניהם. “אני נשבעת שחיפשתי בכל החלקה,” אמרה ונשאה את מבטה אל ענף קרוב. בז מכובד ישב עליו, בוחן את האופק לכל עבריו. “רע, אתה בטוח שכאן פגשת אותה?”
“כן,” הציפור ענתה. “לא ראית דבר? אולי החוטף השאיר רמזים אחריו?”
“ובכן…” היא לקחה נשימה עמוקה, “מישהו כן עבר פה לאחרונה, אין ספק… אבל…”
“אבל מה?” הפעם היה זה אריאל ששאל.
“זה מרגיש כאילו לא אדם אחד, אלא צבא עברו כאן,” העלתה הבעה מודאגת. “החלקה הזו וסביבותיה ספגו נזק משונה מאוד. כאילו… אני לא יודעת איך להסביר את זה,” אמרה והתבוננה בשני הבנים והבז, “כאילו צבא של קשיות רוקן כל צוף וענבר מהצמחייה בסביבה.”
“קשיות? כמו המילה קש? כמו קש ששותים איתו במסעדה?” שאל אריאל. היא הנהנה. “אומר לך משהו?” שאל את רע. “יש איזה אל קשיות או משהו כזה?”
“ילדיי נלחמו מול מטרד, כך שאיני בטוח. עם זאת, זה לא נשמע כמו אחת מאשליותיו של שיניתו.”
“נצטרך להישאר דרוכים וזהירים,” אריאל הסביר ללילי ותום. “אני אלך לבדוק עם החיות המקומיות.”
“אתה יכול לדבר עם חיות?” תום שאל ונתן לחיוך ענקי להימרח על פניו.
“כן… אתה גורם לזה להישמע יותר מוזר מאיך שזה נשמע.”
“סליחה!”
“לילי, הרגשת חיות כאן בסביבה?”
“למען האמת, כן,” הפעם היא הובילה את השלושה, אל עבר עץ אורן דוקרני ורקוב. הם שמעו קול התייפחות קטן ונשיפה, והתבוננו מטה… אל עבר לברדור שחור, בעל כתם לבן על חזהו. הוא היה פצוע, ונדמה שכבר זמן-מה. רגליו התעקמו, וחבלות כיסו את פרוותו השחורה. “עזרה…”
אריאל שמע את הכלב מיילל, ורכן אליו. “אני יכול להבין אותך.”
“מי… מי אתם?… איך אתה?…” שאל הלברדור. מכיוון שהאחרים לא הגיבו, אריאל ידע שהוא היחידי שמבין אותו.
“אנחנו…” הוא התבונן בשניים שמאחוריו, “סיירת רע!”
“בבקשה תגיד לי שלא אמרת לו שככה קוראים לנו,” לילי התמרמרה.
“אני דווקא אהבתי,” הנהן תום בהסכמה.
הכלב התנשף. “קוראים לי חץ. כך הנערה עליה אני מגן קוראת לי…”
“משתמשת בקשת? חצופה וחסרת משמעת?”
“אל… אל תדבר כך על-” הכלב השתעל. אריאל הניח את כף-ידו על בעל-החיים, ועצם את עיניו. “אני אעזור לך, חץ, אבל אנחנו חייבים את עזרתך בתמורה. מה קרה כאן? לאן היא הלכה?”
הכלב הצליח לנשום ביציבות, והפרווה שעל חבלותיו התעבתה. “זה… גדול… ואדום… וכועס…” נבח את המילים ברטט. “היער כולו הזין אותו… שבילים קטנים של… דם…”
“דם?” שאל אריאל. הכלב הנהן. “וראית לאן הוא לקח אותה?”
“עקבתי אחריו, עד שבעט אותי הנה,” הסביר לבחור כתום-השיער. “אני זוכר שהוא אמר משהו על… פתח-תקווה?…”
“פתח תקווה,” אריאל אמר בקול.
“כבר עכשיו אני סורק אותה,” הבז אמר. “חיזרו לספינה, ואוריד אתכם שם.”
“לא!” הכלב השחור התנשף בפראות. “תנו לי לבוא אתכם! אני חייב להציל אותה!”
“מה?” שאלה לילי. “הוא אמר משהו?”
אריאל נאנח, והרים את חץ. “אני מניח שבמקרה של ארטמיס זאת עסקת חבילה.”
לילי חייכה. ” ברוך הבא לצוות! הוא ממש חמוד. איך קוראים לו?”
“הוא אמר איזה שם מוזר… פּוּצִי, אני חושב,” ענה בחיוך נכלולי.
הכלב השחור לא הפסיק לנבוח על אריאל עד שנאלץ להעביר אותו ללילי. הוא חש כיצד קרני השמש נושאות אותו ומאיידות אותו, עד שהוא לרגע קט מאבד אחיזה בקרקע, באוויר, בעולם.

אלי מטרד | פרק 15: סיירת רע
דרג את הסיפור

תגובות (4)

אהבתי.
המשך להעלות פרקים.

06/11/2017 23:12

    תודה רבה!
    יעלו בקרוב ;)

    06/11/2017 23:13

ממש אהבתי.
מבחינת הדמויות, זה קצת נראה שכולם (לפחות מנסים להיות) קשוחים ואדישים. ואז הגיע תום.
מחכה לפרק הבא.

07/11/2017 20:21

    תודה רבה!
    “ואז הגיע תום” הרגת אותי חחח

    07/11/2017 20:38
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך