Dr_Ellert
אוקי זה הולך להיות ארוך ||| שלי כהן\ארס + זואי ווינברג\אתנה מאת .My name is Yuval. ||| איזבל בלו-ריין\סוסאנו + לילי גרין\דמטר מאת liron100 ||| דור הררי\טסוקויומי + חצי האל אריאל מרון מאת puma161 ||| סינתיה פגאן\סקתך + דיאנה סהר\ארטמיס מאת Phoenix ||| תום עדן\בלדר מאת Gray ||| וזה רק בערך כל הדמויות שהמצאתם לסיפור, אבל מי סופר? בכל מקרה אמשיך לעדכן, הספיישל יעלה להבא.

אלי מטרד | פרק 19: עניין של אמון

Dr_Ellert 21/01/2018 414 צפיות אין תגובות
אוקי זה הולך להיות ארוך ||| שלי כהן\ארס + זואי ווינברג\אתנה מאת .My name is Yuval. ||| איזבל בלו-ריין\סוסאנו + לילי גרין\דמטר מאת liron100 ||| דור הררי\טסוקויומי + חצי האל אריאל מרון מאת puma161 ||| סינתיה פגאן\סקתך + דיאנה סהר\ארטמיס מאת Phoenix ||| תום עדן\בלדר מאת Gray ||| וזה רק בערך כל הדמויות שהמצאתם לסיפור, אבל מי סופר? בכל מקרה אמשיך לעדכן, הספיישל יעלה להבא.

שלי כהן התבוננה בבניין העצום מתנשא אל-על, על כל מאות חלונות הזכוכית שבו. כשנפתחה דלת הכניסה החלקה, הלוגו של “תעשיות בלו-ריין” נחצה לשניים. היא לא תשקר: כל זה חדש לה, ולא רק המיקום. היא לא רגילה לשיתוף פעולה, ותמיד ראתה את עצמה מן זאבה בודדה.
כל חייה גדלה עם משפחתה בשורש, איזה חור שמונה-עשרה קילומטר מירושלים. למרות שהוריה דאגו לה לאחים ואחיות רבים, היא תמיד חשה בודדה. אבל זה בסדר. היא לא צריכה רחמים, או הבנה. היא רק צריכה שיעזבו אותה לנפשה. עם זאת, הוריה דאגו היטב לא לעשות זאת, והפילו עליה את האחראיות אחריי הבעיות שהיו עושים. לכן, כשהגיעה לגיל הגיוס, היא דאגה שהצבא ישחרר אותה על סעיף נפשי, ועברה לבדה לראשון לציון.
ההתחלה הייתה קשה: למצוא עבודה, לפתח קשרים וטובות. הדבר היחידי שהחזיק אותה זה הפחד מלחזור הביתה, להתקפל ולעשות כמצוות הוריה. לא. היא הייתה מוכנה לישון על המדרכה מאשר לחזור לשורש ולהמשיך לעשות כמבוקשם של הוריה.
את שִינִיתוּ פגשה לפני שנה. היא עבדה בחנות להלבשה תחתונה. זה לא שרצתה לעבוד שם. “אין לך פנים למלצרית”, “נחזור אלייך אחר-כך”, “פטור מהצבא? על מה?” היו מבין התשובות שסיננו אותה מלהתקבל לכל עבודה אחרת. כך או כך, בזמן שהייתה במשמרת הוא ניגש אליה, והציג את עצמו בשם “שי ניתאי”. הוא הסביר לה על מוצאה, ושהוא מסוגל לתת לה את ההצלחה לה היא מתאווה.
שנה עברה, ושלי היום מוצאת את עצמה באיזה אזור תעשייה מפונפן בקיסריה, בטענה שהיא תפגוש אלים נוספים. “מלחמה” הוא אמר לה. כנראה שהצבא פשוט לא מוכן להניח לה, הא?
שלי ניגשה לדלפק הקרוב, ופנתה לפקידה שהייתה עסוקה בשיחת טלפון. “שלי כהן. אמרו לי שיש איזה מפגש?” שאלה והראתה תעודת זהות.
הפקידה הניחה את השפופרת וסיימה להקליד דבר-מה במחשב. “כן, קחי את מעלית מספר 3 ועלי לקומה השביעית. חדר ישיבות א’.”
ההוראות היו דיי פשוטות, ותוך כמה דקות, מצאה את עצמה בקומה הנכונה. היא אפילו לא הייתה צריכה לחפש. קולות צחוק ודיבור רמים עלו מדלת סמוכה, וכשפתחה אותם, התגלו לפניה… ובכן, היא פשוט לא ציפתה לזה: בלונדינית כחולת עיניים שבגדיה נעים בין שחור לסגול; בחור צנום ועצל מעט שזוף שהדבר היחידי שמעניין בו היו אולי נעלי האולסטאר שלו; והיא יכולה להישבע, ילדה בת עשר שמחזיקה דובון?
“הו, יופי, הגעת!” שמעה את הבלונדינית אומרת בביטחון. “אני מכריזה על כינוס… איך קראת לנו?”
“כח”ד,” הנהן הבחור והתיישב סמוך לשולחן הדיונים. “כנען החדשה.”
“שם גרוע,” בת העשר אמרה ולא שלטה בצחקוק זדוני שהעביר בשלי רעד קל.
שלי הצטרפה והתיישבה על-יד השולחן, בזמן שכולם התיישבו גם כן. היא כבר לא אהבה את זה. “על מה את מסתכלת אִימוֹ?” שאלה הילדה. אז היא אלה של מה? סרטי אימה יפניים?
“כלום. כנראה שהמשכורות בצלצול לא היו כל-כך מוצלחות אני מבינה?”
“למה כולם אומרים את זה…” הילדה התמרמרה.
הבלונדינית נותרה לעמוד. “שלום. קוראים לי איזבל בלו-ריין. כולנו יודעים למה אנחנו פה. כולנו מחזיקים כוחות אלוהיים, מסתבר. כולנו מכירים את שי. שי טוען שאל השמש המצרי גייס כמה אלים משלו, והוא רוצה שאנחנו נגבה אותו נגדם. אז… למה שלא נתחיל בהיכרות?”
שלי השעינה את ראשה אחורה בתסכול. זה הולך להיות ארוך.

\/\/\/\/\/\/

“את חיה!” תום פלט בהתלהבות.
“לילי היית מדהימה!” אריאל העיר.
“לא רע בכלל דמטר,” דיאנה הזדרזה להוסיף.
“כולם לתת ללילי מרחב לנשום,” קולו של רע פקד, והקבוצה נעה מעט אחורה.
“אנחנו… אני זוכרת שסקתך נעצה בי משהו… ואז כולנו התפזרנו… אני הצלחתי להחזיק אותה…” היא הרכינה את ראשה הישר לכפות ידיה. “חתיכת כאב ראש…”
“הפעם הראשונה לא חלקה לכולם,” רע הסביר. “ועתה נעבור לעניין האחר.”
כל חברי הקבוצה התבוננו בזואי. “אז…” תום החל להגיד, “ברוכה הבאה למועדון?” שאל עם ספק קל במעלה גרונו.
“לא כל-כך מהר,” אריאל אמר, מה שרווח לדיאנה כל-כך. היא יכלה להרגיש את אותו המתח שרע חש, כמו קשת מתוחה יתר על המידה. שניהם יודעים את האמת, אבל הבחירה כרגע לא נתונה בידיהם. “למה את חושבת שפשוט נסכים לקבל אותך? אנחנו לא ריבאונד!”
“מה הקשר?” זואי שאלה ברוגז, “אתם לא צריכים אלים למלחמה שלכם מול מטרד?”
לילי קמה, מעט סחרחרה אך מרוכזת. “זואי?…” שפשפה את מצחה. “למה את כאן?…”
“היא רוצה להצטרף,” אריאל הסביר. “כאילו שזה תלוי רק בה.”
“למה אתה לא אומר כלום?” זואי הצביעה על רע. “אתה זה שגייס אותי מלכתחילה!”
“אל תפילי את זה עליו!” אריאל התרגז.
“ומי מינה אותך למנהיג בדיוק?” זואי התריסה.
הוא לקח נשימה עמוקה, ולפני שהספיק להעיר, הייתה זו דיאנה שהצטרפה. “בניגוד אליי או אלייך, כשקראו לו לעזרה, הוא לא הפנה את הגב. הוא לא הטיל ספק. הוא סיכן את עצמו,” אמרה ואז חשבה, ‘וכך, דיאנה סהר, את יוצרת לעצמך אויבים.’
“ארטמיס, אני מניחה?” זואי שאלה.
“זה בגלל השיער הלבן? או בגלל הקשת המגניבה?”
זואי נאנחה. “אני הבנתי את הטעות שלי. אני רוצה להצטרף לכוח העתודה. אם אנסה להישאר לבדי, מטרד ירמסו אותי. אין לי כאן כל-כך בחירה, ולדעתי, גם לכם. אתם פשוט תתנו להם להרוג אותי?”
אריאל רצה להגיב, אך לילי צעדה קדימה. “פעם קודמת ביקשנו ממך לתת בנו אמון… וסירבת. למה את חושבת שנרצה לתת בך אמון?”
דיאנה שמה לב לרע. הוא שתק. הוא פשוט רצה לראות איך זה יתפתח, ממש כמוה. היא לא האמינה… המזל שיחק לטובתם. “אתם פשוט הולכים לסרב לעזרה שלי כי פעם קודמת לא סמכתי עליכם? כי לא הצלחתם להוכיח לי כלום?”
אריאל חייך בעצבנות ומשך את שיערו הכתום. לילי נדה בראשה באכזבה. נדמה שזה הספיק לאל השמש, שפילס את דרכו ביניהם ועמד מולה. היא משה אחורה בזהירות ומעדה על אחד מהמושבים הקרובים. הוא נעץ בה מבט ממושך, עייף וביקורתי. “מה?” שאלה.
“איך את מצפה מהם לתת בך אמון, אלת החכמה, כאשר אין בך טיפת אמונה? נותרת עיוורת בדיוק כמו בפעם הראשונה שנפגשנו. אני לא צריך את עיני השמש כדי לראות שאת כאן רק בגלל שנאלצת להגיע הנה. איך את חושבת שהרגשתי, כשקיבלתי יחס כה מופקר ממי שצריכה להיות אלת החכמה?” היא שתקה, והרכינה את עיניה במבוכה. “דמייני לך איך כל גלגולי האלים כאן מרגישים, כשהם צריכים לשמוע את אותו הנאום הצורם שלך. כולם כאן פוחדים שכשרגע האמת יגיע, בו נצטרך להתמודד מול מטרד, שאת תיכשלי.”
היא קימצה את אגרופיה. “מה!” פלטה בזעף, “רק בגלל שאמרתי לך ‘לא’ בפעם הראשונה?! צריך להיות חולה נפש חסר היגיון כדי להסכים עם משהו כל כך פלאי ולא הגיוני שנופל עליך בבת אחת!”
דיאנה שמה לב שכולם, אפילו היא, זעפו בה במבטם באותו הרגע.
“שום מחלת נפש או חוסר היגיון, משום שלא ביקשנו ממך להקריב את בריאותך. רק להטות לנו אוזן ולעזור. קוראים לזה אמונה, וזה הדבר הראשון שהוכחת שאין לך.”
זואי קימצה את אגרופיה. “בקיצור אתם רוצים שאנשים יעבדו בתנאים שלכם. טוב. לא צריכה טובות. אני אסתדר לבדי.” היא התקרבה לשוליים, ונתנה מבט אחרון בכולם. “אני עדיין אחכה להזמנה מכם. מקווה שאני לא טועה.” היא צללה פנימה, אל החשיכה הנצחית.

\/\/\/\/\/\/

החדר החשוך. המנורה שמאירה על הטלפון. דמותו של שי יושבת בקיבעון חסר ניע מול השולחן. “שבוע, אז?” שאל הקול הוויטאלי. “נצא לקבר של סת’?”
“זה עדיין רעיון רע,” התעקש הקול המתוק. “יש לנו מספיק בעיות גם כך. לשחרר את סת’ יוסיף שמן למדורה. זה לא מה שאנחנו רוצים!”
“אוי את משביתת שמחות,” הקול הוויטאלי התרגז. “כל הילדוד’ס מוכנים. הם יטפלו בכוח העתודה. הם יהיו עסוקים לטפל אחד בשני, ואנחנו נהייה עסוקים לטפל בשומרת ובסת’. הכל טוב.”
דממה קצרה, אותה דווקא קטע שי. “אין לנו ברירה. אנחנו שוקעים. אנחנו חייבים להסתכן כך.”
“למה פעם אחת אנחנו לא יכולים לא להסתכן?” שאל הקול המתוק בדאגה.
“מאז שהיינו ילדים, לא נאלצנו להסתכן?” שאל אותה שי. היא שתקה. “אנחנו לא כמו שאר האלים. העולם לא רוצה אותנו. זה לא חייב להיות כך: אנחנו יכולים לשנות אותו.”
“פשוט חיכית להשתמש במילה ‘שינוי’!” צחק הקול הגס.
“אוי סתום את הפה כבר,” התעצבן הקול המתוק.
“ביי!” אמר הוולגרי, ושני הקווים ניתקו.

אלי מטרד | פרק 19: עניין של אמון
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך