שבטי הצפון

השבט כולו התאסף מסביב לבור המזון, כמו שעשה בכל מחזור שלם של הירח. האנשים של השבט שבו כולם במעגל מסביב לאותו הבור, כל אחד יושב בתנוחה אחרת. אותן התאספויות לא היו דבר שלא בשגרה או מיוחד, לא היו בהן אנשים זרים שלא מהשבט ואל טקסים שלא ניתן היה לבצע במועד אחר; לפחות לא ברוב ההתאספויות.
לפני חצי מחזור לבנה נפלה קללה על הילדה הצעירה של הילדה של האישה הזקנה ביותר בשבט, דבר שנתפס כלא אפשרי. ככל שאדם מתבגר הוא אוסף בתוכו חלק מהזמן שהוא חי, ולכן לא נשאר דבר מהזמן שכבר עבר. האנשים הזקנים ביורת נחשבו לאלו עם הכוחות הגדולים ביותר, ומשפחתם אמורה להיות מוגנות מכל מעשה אנוש. הדבר נחשב כלא אפשרי במיוחד, מאחר והשבט הקפיד להיות בקשר טוב עם האלים והרוחות, ולא להכעיסם מעולם. ביום אחד סגדו לאבות השבט, וביום שאחריו לרוחות ולאלים, והקפידו אף שלא לסגוד לאל הבורא, זה שמהותו מרכיבה את העולם, ואסור להטריד את מנוחתו לעולם.
הלילה בור המזון היה מלא באבטיחים, אחד מהמאכלים החביבים על זקני השבט. אמונה רווחת הייתה כי אבטיחים חביבים גם על רוחות הנהר, ומאחר והשבט נהג להיות קרוב לנהר ניסו אנשיו לפייס תמיד את רוחות הנהר.
אוֺקָה קמה ממקומה ונעמדה בצמוד לבור המזון, במקום בו נעמדים אותם אלו שרוצים לדבר בפני השבט כולו. אוקה הייתה אותה אישה זקנה, שנכדתה קוללה, וכעת כל גופה משותק מלבד ראשה וצווארה. תנועותיה של אוקה היו כבדות ואיטיות, כמצופה מאישה שחזתה בלידות של כל שאר אנשי השבט; אילו הם היו כמו השבטים שבצפון לבטח היו מכנים אותה אם-השבט ונותנים לה ראשונה מהאוכל שבבור המזון, אך האנשים שבשבט זה אהבו אחד את השני במידה שווה, וכולם היו רשאים לקחת מתי שרצו מהאוכל שבבור המזון.
בכל שאר הפעילויות הילכו חברי השבט ללא בגדים כלל, והתלבשו במיוחד רק לקראת התכנסות השבט שלאחר כל מחזור ירח. כל אחד נדרש להכין לעצמו את בגדיו כשהגיע לגיל הבגרות, ולהכין לעצמו חדשים כל פעם שנולד לשבט תינוק חדש, וכל פעם שמת אחד מאנשי השבט. אותם בגדים טקסיים ייצגו את החיבור הרוחני של כל אנשים השבט, לכן היה צורך מוחשי להחליפם בחדשים כל פעם שהרכב השבט שוּנַה.
אוקה הייתה עטופה ברועת בד, שהחלה מכפות-רגליה ועלתה מעלה מעלה בשוקיה ויריכה, משם עברה להקיף את בטנה וחזה, ומשל התפצלה לעטוף את שתי זרועותיה. מאחר וכל אחד בשבט הכין לעצמו את לבושו, ומאחר והיו לבושים רק בכינוס השבט שלאחר מחזור הירח, לבושם היה ססגוני ושונה מאוד אחד מהשני, ושימושו היה רק רוחני. אוקה הרימה את ידה השמאלית, כנהוג לפני התחלת נאום שמיועד לכל חברי השבט, כחכחה בגרונה ואמרה באותו קול כבד שאפיין אותה “על נכדתי בת 156 מחזורי הלבנה הוטלה קללה נוראית, וכעת היא שוכבת משותקת על המחצלת במעגל”. ראשי כל חברי השבט הסתובבו להסתכל על נכדת האישה הזקנה, ורובם הוציאו קולות תדהמה. אוקה צעדה בצעדיה הכבדים מסביב לבור המזון, דואגת להסתכל ברשמיות ואהבה רכה לכל אחד מחברי השבט בעיני בעודה מבצעת תנועות טקסיות, כה עתיקות עד שרק אחותה, אָהמָה זכרה אותן. בעיני כל שאר חברי השבט תנועותיה לא היו מוזרות כלל, אלא מסתוריות ומלאות בשאלות. דבר שאפילו השבטים בצפון לא הבינו היה שהתנועות עצמן בשבט זה לא מועברות מדור לדור, אלא הדרך בה מגלים תנועות חדשות, ולכל אחד היו תנועות ייחודיות משלו.
אדי חום החלו לעלות מבור המזון, כאלו שבמהרה התחלפו ללהבות אדומות, ירוקות, כחולות ולבנות. הלהבות שיצאו מבור המזון במהרה צברו גובה והיו נמוכות אך במעט מצמרות העצים. אוקה במהרה אבדה את אותה כבדות שאפיינה אותה, וקולה הכבד הוכבד אף יותר בקולות השירה העתיקים שהוציאה מגרונה. חברי השבט נענעו את גופם כמצופה מהם בעת ביצוע טקס לזימון רוח, אב קדמון או אל, אך פיהם נותר בלום למשמע אותם צלילים עתיקים, שאף אחד מלבד אוקה ואולי אהמה לא הכיר. אוקה למעשה דיברה בשפה העתיקה ביותר, זאת שהאמונה אמרה שניתנה לבני-האדם ולעולם עצמו מפי בורא העולם, מונהר, או בכינויו הרווח, אובוסום.
האש שיצאה מבור המזון הפכה באיטיות לזרנוק מים שעלה לחלל ונעלם ברגע שהגיע לגובה העצים. אש נחשבה בעיני אנשים השבט לדבר נפוץ כחלק מהטקסים אותם זקני השבט בצעו, אך מים היו נדירים הרבה יותר, ולרוב היו שיכים רק לטקסים נדירים. שימוש במהות של אל הנהר נחשבה כדבר שמעצבן אותו, לכן נהגו להימנע מכך. לאחר כמה דקות נוספות של ריקודים התקשו המים למה שבתחיהל נראה כקרח מלוכלך, אך במהרה התברר להות אדמה שעמדה בתנוחה שנראתה מלאת תנועה, או שמא זזה במהירות גדולה. בתוך כמה רגעים האדמה נעלמה, והחליפה עצמה באור בוהק ולבן, שכמו יצא מהחלל הריק. חברי השבט קפאו המקומם, חלקם עם פיות פעורים. אותו אור לבן שכעת יצא מבור מזונם, של השבט שלהם, היה אותו אור בוהק ולבן שנאמר שממנו מונהר עשוי. האור התחזק והתחזק, באותו קצב ריקודה וזימורה של אוקה, עד לכך שכל מי שהסתכל עליו לבטח התעוור לימים הקרובים. לאחר כמה שניות נוספות של ריקודים ריקודה של אוקה הופסק, ומבטה ער על אחותה במהרה, ולאחר שאחוהת הנהנה לה עברה לחלק האחרון של הטקס.
האור ריצד במקומו, כמו חסר סבלנות, עד להושטת הידיים וכריעת הברך המסורתית של אוקה מולו. אוקה זמרה וחזרה על משפט עתיק יומין, באותה שפה בראשיתית שנאמר שנתנה לאדם ולעולם כולו על ידי אובוסום. האור החליף צבעים במהירות, ובהינד עפעף האור כמו התנתק מעצמו, והפך לאישה צעירה כבת 20, שנראה עשוי מאור לבן. מכל זווית נראה כי פניו מכוונות למי שמסתכל עליו, והיה ברור כי זו היא לא צורתו הגשמית. מכל זוויות שהיא נראה היה כי מאחוריו יש ישות קטנה וזוהרת באור ירוק, בצורה עגולה, או שמא בצורת ציפור קטנה ומעופפת. אוקה פשטה פניה ארצה והפצירה בו “מונהר, בורא הקיום, אנא עזור לנו לזהות את חוסר האיזון שנוצר וגרם לקללה שנפלה על נכדתי ולמד אותנו כיצד לתקנו”.
הקול שיצא מהאורות המרצדים הדהד בכל רחבי היבשת, והיה כוחו לפורר כל דבר שבא איתו במגע, לבריח כל צורת חיים, או לתת חיים אפילו למדבריות השוממות ביותר; אך למרות אותו עוצמה, היה ברור כי הקול יוצא מאותו ציפור ירוקה ומעופפת, ולא מאותה האישה העשויה מהאור הירוק.
“לפני זמן רב לפני החיים עצמם,
עבור עברתי על כל שאתן לו נשמת חיים באפו,
ובחרתי אלף- אלפי-אלפי אלפי-שליחים,
להם הפקדתי את החיים.

אחד מאותם שליחים היה בעל שתי רגליים ושתי ידיים,
והתרוצץ זקוף וחסר שיער ביערות שבדרום.
אותו שליח היה היחיד ששכח את שלימדתי,
ואתם בצניעותכם צאצאיו.

שבטי הצפון מערערים את ההרמוניה שיצרתי
זו היא אחריותכם לתקנה”,
שרה הציפור במקצב ובצלילים שלא נשמעו בידי אדם כבר זמן רב. כאשר סיימה הציפור את מזמורה נעלמה בריצוד אחרון, ואותה אישה צעירה הרימה את ידה השמאלית ואמרה “היו שלום. את זה, תעשו לבד”.

שבטי הצפון
דרוג הסיפור 3.5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

אמממממ אם זה סיפור בהמשיכים לא הבנתי. אם הייתה פואנטה לא הבנתי. אממ כתיבה נחמדה תיאורים יפים דמיון מפותח. דווקא הבעות היו חסרות לי. כל החלק ה”עמוק” מרגיש כמו משהו שאתה מנסה לדחוף, משהו לא אמיתי, סתם כי זה נשמע טוב, וזה לא עבר עליי או קנה אותי. סתם לכתוב לשם לכתוב ונראה לי חבל.

04/03/2015 02:58

לא ממש הבנתי את הסוף, הוא נראה מעט תקוע. חוץ מזה, מאוד אהבתי :)

04/03/2015 10:46

ממליצה לרווח יותר ולא רק לרדת שורות, שלא יראה כמו גוש מילים צפוף וגדול.
מי שלא הבין את הסיפור ואת המסר – חבל. מסופר כאן על שבט שחי בהרמוניה עם עצמו ועם הסביבה שלו מכל הבחינות, אך החיים שלהם לא מושלמים בכל זאת כי ישנם שבטים בצפון שמערערים את ההרמוניה, מפני ששכחו את כללי החיים. ואי אפשר לברוח מזה או לחיות במנותק מהם כי המעשים שלהם משפיעים.
זה מזכיר נקודה חשובה. אי אפשר לברוח מתרבות הרסנית ולהקים שבט מנותק ובכך לפתור את כל הבעיות הישנות, בלי לנסות להשפיע על אנשי התרבות הקודמת וללמד אותם לחיות טוב יותר. האדמה והים והשמים הם ישות אחת ומתמשכת. רססו כאן, והרוח תעיף לשם. הפרו את האיזון כאן, וזה יגרור תגובת שרשרת עד לשם.

סיפור מלא דמיון וקסם, מתחשק לי לראות אותו בתור סרט.

04/03/2015 21:45

    תמיד חשבתי על זה שסרטים שהתסריטאי, הבמאי, המפיק וכל אלו הם לא הכותב שעל היצירה שלו הסרט מתבסס הם ממש מוזרים ומבאסים, כי הם לא מייצגים את איך שהכותב תכנן שזה יהיה.
    מצד שני, סיפור הוא רק גיבוב של מילים, וכל אחד מבין את המילים האלו אחרת. זה שמי שאסף את המילים האלו ביחד מתכוון שיבינו את המילים בצורה מסויימת לא הופך את הצורה הזאת ליותר “נכונה”.

    04/03/2015 22:04
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך