רוקמת החלומות
יחסי ישראלים-תיירות (:

לילה טוב, יפו

יחסי ישראלים-תיירות (:

חושך מצרים נפל על הסוזי. אנשים בצורות משונות ותספורות אקסטרה בכל צבע שהיה ניתן להעלות על הדעת בחנו אותה עוברת עם הליכת המסלול נוטפת הביטחון העצמי שלה. הנה היא עולה לה על הבמה. כל עיני הבריות המוזרות נשאו אליה. בעודה מכוונת את המיקרופון שיגיע עד לפיה, שכן היה לה גם גובה של דוגמנית.

“Bonne nuit Jaffa”, אמרה בקול חושני של מישהי שהרגע הזדיינה בשירותים ודפקה סיגריה אחרי.
ככשמעה את צהלת ההמונים שרק התחננו לשמוע עוד מקולה, הורתה ללהקה להתחיל לנגן. מנגינת Freedom של פארל וויליאמס כוסתה היטב על-ידי הלהקה התל-אביבת האנונימית לכל מי שלא באמת שייך לקהילת החוצנים הקבועה של הסוזי.

לא יכולתי שלא להפסיק לבהות בה מזמרת לה עם המבטא הצרפתי הכבד שלה, זועקת שנמאס לה מהכל באמצעות השירה. רציתי אני עצמי לקחת אותה לשירותים ולעשות בה מה שמתחשק לי תוך כדי שהיא מאפרת לי על מכסה הלב וגונחת עם הקול הזה שלה.

אני מתכוון, פשוט לא יכולתי להתאפק. לראות אותה חונקת ומלטפת את המוט שמחזיק את המיקרופון שעליו היא מקיאה את נשמתה המוזיקלית. הצורה שבה היא נעה מעלה ומטה עם גופה בקצב השיר. שמלתה הלבנה שבחלק צמודה לפלג גופה העליון ומבליטה באמצעות מחשוף עמוק את חזהה, ובחלק שאחרי המותניים כבר נזרק מטה אל הרצפה עד רגליה פשוט תואמת לנשמתה. לא שאני מכיר אותה, אני פשוט מרגיש את זה.

העלמה הזו, מדלן משהו, זמרת אנונימית כלשהי שעלתה מצרפת ועכשיו מתגוררת לצערה באזור התחנה הישנה. היא לא מתאימה לכאן, אני יודע. השיער שלה חום בהיר, אך טבעי, אף לא ספר הבהיר לה אותו. נמשים, שיזוף ותווי פנים אשר פרופורציונליות בצורה המבדילה אותה משאר הישראליות הפשוטות. לרוב הישראליות אין נוכחות, הן נמוכות. הן שחומות מדי, בהירות מדי או בעלות שיזוף כתום מזויף. עיקולי הגוף שלהן לא פרופורציונליים וכך גם תווי הפנים.

אני מכניס לעצמי יותר מדי אהדה כלפי הבחורה ההיא, מדלן. לא אכפת לי מה שם משפחתה. אני לא אחפשה באינסטגרם כדי לעקוב אחר כל מעלליה בארץ הקודש ולראות כל מני ערסים ששירתו במג”ב עד שנה שעברה מגיבים לה. אותם ערסים שכנראה גם שולחים לה הודעה בדיירקט ושעם חלקם היא בוודאי זורמת. ככה זה צרפתיות. לא אכפת להן ממין מזדמן, ועוד עם מג”בניק שחום? טפי, היא בטח גומרת רק מהמחשבה.

היא שרה שלושה שירים וירדה מהבמה. לעד היא תהא אנונימית. שיר מקורי אחד אין לה. אף אחד לא עצר אותה בדרך הירידה שלה. לחוצנים של המקום אין טעם בה, היא לא אחת מהם, היא רק אחד מני כלי בידור רבים עבורם. אוי, היא בדרך לצאת.

“מדלן!” צעקתי.

היא הסתובבה אלי. השפתיים העבות והיבשות שלה היו פעורות במקצת. היא תהתה מה אומר לה, כנראה הניחה כי אני במטרתי להתחיל עמה.

פילחתי את דרכי לכיוונה. הצלחתי לדחוף שלל חוצנים. אחד מהם צעק לי שאני פרימיטיב. בו-זמנית ראיתי שהיא בוחנת את סביבתה, צעקתי אליה גרמה לה לרדת מההר. הפרצוף שלה היה מאוכזב לאחר בחינת הסביבה. אני מבין אותה. לולא הייתי אחד מבעלי המקום, גם אני לא הייתי מוצא את עצמי כאן בחמישי בלילה.

“You speak Hebrew?” שאלתי.

“כן, קצת”, היא אמרה וצחקה עם המבטא המגרה שלה.

“ההופעה שלך הייתה מדהימה. את אחת הזמרות היותר מוכשרות שיצא לנו לארח כאן בסוזי”

“אני יודעת”, היא אמרה וחייכה.

“אז מה את עושה בתל-אביב בתאכלס?”

“לא ‘פאן’ בצרפת”

“וואלה. יש לך מישהו?” זה לא באמת אכפת לי ממהות חייה כאן במדינה.

“יש לי חבר, pardon”, היא אמרה והתחילה להתחפף.

“יאללה למי אכפת ממך, זמרת בגרוש! אני מביא אלף כמוך בלילה קל!” צעקתי והיא חייכה אלי תוך כדי. ספק מבינה מה שאמרתי, ספק כי זו פשוט מי שהיא.

אני לא מביא אלף כמוהה. אני לא מביא מאה כמוהה. אני גם מעולם לא הבאתי אחת כמוהה. אין כמוהה בישראל. אולם כמוני, יש המון.

לילה טוב, יפו
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך