אהבה שטנית פרק 18

אני אעלה עכשיו המשכים להכל ולא אכפת לי שאף אחד לא מחובר כדי לקרוא, פשוט מעיק עלי שיש לי כל כך הרבה המשכים ואני לא מעלה
———————————-
"אתה! אנתוני!" צעקה ויטה והתרחקה לאחור, זיכרון הנשק שלו נעוץ ברגלה היה עדיין טרי.
"אני ולא אחר. עכשיו איפה לילי האמיתית?" שאל אנתוני בזעם.
"אני לעולם לא אגיד לך איפה לילי!" צעקה ויטה שרעיון עלה בראשה.
"זה יכול להיות או את, או הנערה הקודמת, או הילדה שלידיך. נחשי על מי אני מהמר." הוא אמר ותפס בידה של לילי, משך אותה אליו. לילי ייבבה.
"עזוב אותה, זאת לא היא!" צרחה ויטה.
"את לא תשטי בי פעמיים, הילדה שאמרת לי בפעם הקודמת שהיא לילי התבררה שמישהי אחרת. אל תשקרי לי." אמר אנתוני, בלה הביטה במתרחש בפה פעור.
ויטה… הפלילה אותה? היא זאת שגרמה לה להיתפס ולעבור עינויים כאלו? למה?
"אני לילי." אמרה ויטה בביטחון.
"מה?!"
"אני לילי, אני לא בתו של השטן. אני ניסיתי לשטות בך, אבל לא הצלחתי. אתה עלית עלי, אני בתה של בעלת אוב ואני זו שאתה מחפש. עכשיו עזוב את החברים שלי כי אני מוכנה לבוא איתך!" אמרה ויטה.
אנתוני נראה מבולבל לחלוטין.
"לא, ויטה, אל תגידי את זה! אל תשקרי למעני! אני יודעת מה הם רוצים ממני, אני אתן להם את זה והם ישחררו אותי!" לילי צרחה לפתע, אנתוני הידק את האחיזה בידה והיא צווחה.
"עזוב אותי!" היא צרחה אבל הוא רק אחז בה חזק יותר.
"לא, אני לילי, עזוב אותה!" צרחה ויטה, לילי האמיתית צעקה אותו הדבר, ויטה ענתה לה בצרחות זועמות שהיא לא חייבת לשקר, אנתוני הביט בבנות רבות עד שנמאס לו.
"די! אני אקח את שתיכן!" הוא צרח לפתע והתקרב לויטה.
לילי לא הייתה מוכנה לתת לו לעשות את זה. היא לא ידעה מאיפה הכוח הזה הגיע.
היא כל כך כעסה שהיא שהיא יכלה לרצוח מישהו, היא השתחררה מאחיזתו והעיפה אותו לאחור, הוא נתקל ברכב ונעמד מבולבל.
"עזוב את החברה שלי! אני לילי! אני לילי!" היא צווחה ונתנה לו אגרוף בצלעות, למול עיניהם הנדהמות של כל השאר הוא התפורר לחול בו במקום.
לילי פלטה יללה ארוכה וקרסה ליד ערימת החול של אנתוני.
"עשיתי את זה שוב! אסור לי לעשות את זה! אני הרגתי עוד אחד!" היא בכתה וצרחה, אף אחד לא ידע מה לעשות.
בסופו של דבר ויטה ניגשה אליה וליטפה את כתפה בעדינות.
"לילי, תרגעי. את עשית את הדבר הנכון." היא אמרה והתיישבה לידה.
"לא! אני הרגתי בן אדם! אסור לעשות את זה! זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה!" לילי סירבה להרגע, אבל ויטה לא ויתרה.
"לילי, את חייבת להפסיק לבכות ולספר לנו מה זה היה ומתי עשית את זה לפני." אמרה ויטה.
לילי נשמה עמוק והביטה בה, היא מחתה דמעה מפניה והחלה לספר.
"כשהייתי ממש קטנה גרתי עם אמא שלי בעיר קטנה, אמא שלי הייתה בעלת אוב. אנשים רבים היו באים אליה. פעם אחת בא אליה מישהו בשם ג'ון, אני זוכרת את זה בבהירות למרות שעדיין אל הייתי אפילו בת שלוש. הוא לא רצה שום דבר, סתם הסתובב בבית שלנו ולא אמר שום דבר. אמא שלי ויתרה על הניסיונות לדבר איתו והלכה לחדר אחר, אני זחלתי אליו ונגעתי בו." ויטה ניחשה את ההמשך.
"הוא התפורר לאבק?" שאלה.
"לא. הוא פשוט החל לצרוח. נעטף בבועה שקופה ועופף באוויר, הוא צרח שכואב לו ואפילו בכה. בסופו של דבר הבועה נעלמה, הוא נפל לקרקע ולא היה מסוגל להגיד שום דבר. אמא הגיע במהירות וניסתה לדבר איתו אבל הוא כבר התעלף." לילי דיברה כאילו היא חווה את אותם הרגעים מחדש.
"הוא היה מעולף יומיים, וכשהוא קם הוא פיתח כוחות מיוחדים. הוא היה חזק בצורה מפחידה ויכל לירות חול מהידיים, לשרוף דברים ועוד. אמא שלי גירשה אותו מיד והרחיקה אותי מסביבת אנשים.
"אבל בגיל שש הייתי צריכה ללכת לבית הספר. הכל היה טוב עד אמצע כיתה ד'. מישהו עצבן אותי מאוד. הוא הקניט אותי ואמר לי שאמא שלי מכשפה. אני התעצבנתי ונתתי לו אגרוף חזק לפנים, האף שלו נשבר ודם ירק מהאף, לפתע הדם הפך לחול והוא התפורר בעצמו.
"האנשים הביטו בי כאילו אני מחלה, קללה. אמא שלי באה לקחת אותי ויום אחרי זה כבר שלחו אותי לפנימיה, איפה שהכרתי אותך." סיימה לילי, קולה היה מלא בכאב.
"אני לא ידעתי לילי. אני כל כך מצטערת. אבל זה טוב מאוד, אם תדעי לשלוט בזה… זה יכול להיות נשק מדהים." אמרה ויטה.
"וקללה נוראית. הם רוצים אותי בגלל זה, רק בגלל זה. אני משוכנעת." אמרה לילי.
"את צודקת. אותו האדם ששולח את אנתוני הזה ושאר השדים? הוא אותו ג'ון שבו נגעת. הוא הפך לאל המערב או משהו כזה, אבל הכוחות שלו נעלמים והוא רוצה שאת תעזרי לו לחזור למלוא גדולתו שוב. הוא רוצה להיות חזק כל כך שוב, ואחר כך יש לו עוד תכנית. אותה כבר לא שמעתי." התערבה לפתע בלה.
"מאיפה את יודעת?" איזמו שאל בתוקפנות.
"אני הייתי אצלם, אני שמעתי אותם מדברים. אני ראיתי את אותו האיש. את ג'ון. הוא נוראי, הוא יכול להרוג ללא רחמים." אמרה בלה.
רעיון התגבש במוחה של ויטה, רעיון גאוני ופשוט באותה המידה.
"יש לי רעיון. אנחנו חייבים להתרחק מפה. נמצא מקום חדש ללילה ואז… אז אני יודעת מה נעשה." אמרה לפתע ויטה והביטה במלאכים המובסים מאחוריה, היא הביטה שוב בסונאו.
"למה את מביטה בו ככה? אמרת שנזוז, לא?" שאל איזמו.
"אני מרחמת עליו. הוא חלש מידי בשבילם." היא אמרה וניגשה אליו, העמיסה אותו על גבה והשיגה את כולם בקלות, מתעלמת מהמבטים המופתעים של איזמו ולילי וממבטי השנאה של בלה.

הם התמקמו ממש קרוב לכביש שבו תפסו לילי ואיזמו טרמפ אצל ג'ון לכיוון הפירמידות. כשהשמש שקעה הם הצליחו להסתדר מסביב למדורה קטנה כשלידם שקי השינה שלהם, לילי בישלה מרק בעזרת אבקה שמצאו במקרה בתיק.
ויטה ישבה ליד סונאו והביטה בפניו היפות במשך יותר מחצי שעה, היא לא הבינה מה קורה לה, אבל היא ידעה שמשהו לא בסדר בהרגשה שלה כלפי המלאך הצעיר.
היא לא חשה כלפיו רחמים או כל רגש אחר, היא יכלה לקרוא לזה רק בשם אחד.
היא אהבה את סונאו, והיא נגעלה מהרעיון.
בסופו של דבר סונאו פקח עין אחת, ועוד אחת. הוא הביט בבלבול סביבו.
"מה אני עושה פה?!" צווח בסופו של דבר.
"אנחנו הצלנו אותך אחרי שעילפנו אותך. איך אתה מרגיש?" שאלה ויטה ברכות, ברגע שהיא דיברה סונאו נרגע והתיישב.
"די כואב לי הראש והגרון שלי יבש נורא, אבל אני בסדר. ממה הצלתם אותי? ומי את?" הוא שאל.
"אני ויטה, בתו של השטן. זהו אחי, איזמו. זו לילי, בתה של בעלת האוב וזו…" ויטה לא הצליחה להגיד את שמה של בלה מרוב רגשות אשם.
"בלה. אני בלה." חייכה בלה ולחצה את ידו של סונאו בעדינות. "תענוג להכיר אותך." הוסיפה.
"אני סונאו. אני מלאך ובנו של גבריאל. לא עניתם לי ממה הצלתם אותי." הוא אמר.
"מהחברים שלך. הם כעסו עליך מאוד ורצו לרצוח אותך, נלחמנו בהם כדי להציל אותך." אמרה ויטה, בלה הלכה הצידה כדי להקיא.
היא לא סבלה את הילדה הזו. היא רצתה להרוג אותה.
"תודה רבה. למה הם כעסו עלי?" סונאו נראה מבולבל.
"כי אתה לא נלחמת בנו טוב, והתעלפת ראשון." אמרה ויטה, ממשיכה לשחק בזיכרונות שלו.
"כפויי טובה. ישר כועסים עלי. אני מודה לכם על הטיפול המסור בי." הוא אמר וקם בקושי.
"אני אעשה כל דבר כדי להודות לכם." הוא אמר באבירות.
"תצטרף אלינו, תעזור לנו להביס את אל המערב. אוי, אתה בוודאי לא מבין שום דבר…" אמרה ויטה ומיד הסבירה הכל, סונאו הנהן והקשיב לה בדריכות, מתפעל מיופיה.
"אני אעזור לכם. יש לכם איזו תוכנית?" הוא שאל.
"כן. אנחנו נאכל ואני אספר על התוכנית שלי. בסדר? לילי, האוכל מוכן?!" ויטה קראה, לילי הנהנה ומזגה לכולם מרק לכוסות חד פעמיות.
כולם התיישבו סביב המדורה ורק ויטה נותרה עומדת, היא הניחה את הכוס שלה בצד והכינה בראשה את הנאום הטוב ביותר והמשכנע ביותר.
"לפני זמן לא רב התגבש בראשי רעיון, איך להביס את אל המערב המאוס הזה." היא פתחה, כולם ישבו מרותקים. זה היה חלק מכוחה, היא הייתה סופרת מעולה. היא ידעה לשלוט במילים שלה ולערפל מחשבות עם סיפוריה.
"חשבתי לעצמי, אם לילי יכולה להפוך אנשים לאבק בנגיעה, ואותו ג'ון, אל המערב, רוצה שתיגע בו בשביל שיהיה חזק יותר, מה יקרה אם היא תיגע בו?" שאלה ויטה.
"הם מתפוררים לאבק רק אם אני מכה אותם." אמרה לילי.
"אל תקטעי אותי בבקשה. הרעיון שלי היה כזה: לילי תסגיר את עצמה, היא תגיד שהיא לא יכולה עוד עם הכוח הנורא הזה. שהיא רק רוצה לעזור לו ולהצטרף לשורותיו, שיעזור לה להבין את הכוחות שלה. הוא יסכים מיד, זה מה שהוא רוצה. אני יכולה להבין את צורת המחשבה שלו." אמרה ויטה ומיד המשיכה, בלי להניח להם לשאול שאלות. "הוא לא תיגע בו, אלא תרביץ לו. והוא יתפורר לאבק. אז זה יהיה הקטע שלנו. נתנפל עליהם וננצח אותם, נשתלט עליהם ונביס את כולם. ואחר כך נוכל להגיע סוף סוף לממלכה של אבא שלי. מה שהיה המטרה שלנו מלכתחילה." ויטה סיימה.
"זה נשמע מצוין." אמר מיד סונאו.
"אני מסכים." אמר איזמו, הוא כבר רצה להגיע לאבא שלו ולהוכיח לו שהוא מסוגל להיות טוב יותר מאוטיזי.
לא שזה שינה הרבה עכשיו, כשאוטיזי נעלם להם שוב ולא נראה ממנו סימן באופק.
"אני מסכימה." אמרה לילי, בלה רק הנידה בראשה ולא אמרה דבר.
"איך את עם הרעיון, בלה?" פנה אליה סונאו.
"אני נגדו. ואם אתם תיישמו אותו אני אלך למקום אחר." אמרה בלה, היא ציפתה שכולם יבטלו את הרעיון מיד למענה, אבל כולם שתקו.
"אין לנו ברירה. הרוב קובע." אמר לבסוף איזמו.
"אז להתראות." בלה קמה בהפגנתיות, זרקה את המרק שלה על ויטה ונעלמה באפלה.