הצל שלי ואני

-פרק 1-

התעוררתי, דרך נוראית להתחיל את היום,
אני מרגישה שהשאלה ״למה לעזאזל קמתי מהמיטה הבוקר״ הולכת ללוות אותי הרבה במהלך היום,
גררתי את עצמי מהמיטה וצחצחתי שיניים בעצלתיים, הבטתי בבואתי הנשקפת אליי מן המראה, ´אני שונאת איך שאני נראית´, רטנתי לעצמי, יכול להיות שכל אחת הייתה שמחה להראות כמוני, שיער בלונדיני עיניים ירוקות, רזה, (רזה מידי לטעמי), עשיתי לעצמי פרצוף במראה כמו כל בוקר מחדש. שסיימתי את טקס ´כמה אני שונאת איך שאני נראית´ ניגשתי לארון הבגדים, שחור, שחור ועוד שחור, אז מה ללבוש? שחור או …. שחור, לבסוף החלטתי,- שחור.
לבשתי חולצה שחורה עם ציור גולגולת עליה, מכנסי ג´ינס שחורים, נעליים שחורות עם ניטים בצבע זהב, וכפפות רשת בצבע – נכון שחור,
ציירתי קו דק שחור מתחת לעין ומרחתי כמות נדיבה של מסקרה על הריסים, העיניים הירוקות שלי כבר כמעט לא נראו מרב השחור שהקיף את עייני, אספתי את שערי הבלונדיני, (למה בלונדיני?!) לקוקו גבוה ומתוח, לקחתי את התיק (השחור כמובן) ושמתי על כתפי וצעדתי לעבר המטבח.

אז כן, אתם יכולים לקורא לי גותית, פריקית, ערסית, מוזרה, מתבודדת, פושעת, חריגה, תימהונית, אבל לאלו שבינכם שלא מדביקים סטריאוטיפים אני סהר.

סהר, לעזאזל איזה שם!! לא מספיק אני מוזרה גם יש לי שם מהמאדים, בעצם לא מהמאדים, מהירח, -פשוטו כמשמעו,
טוב, האמת גם אם היה לי שם נורמלי זה לא ממש היה עוזר כי אני לא חושבת שיש מישהו בכיתה או בבית הספר בכלל שמכיר את השם שלי,
את התלמידים זה לא מעניין, המורים מעדיפים לא להסתבך איתי, אני קצת… בעייתית, בואו נאמר שאני לא חלום של כל הורה ומורה,
, אבל אני די בסדר עם המורים, אני משתדלת לא להפריע (כמובן גם לא להקשיב), והם לא מדברים איתי, הממוצע שלי בכל במקצועות נע בין 4 לנכשל, אבל למי אכפת?!

אז איפה הייתי? אה, כן, יום ראשון, הדבר היחיד שטוב ביום ראשון שהוא הכי רחוק מיום ראשון הבא, אבל לא משנה, תכלס כל הימים אותו זבל, והסיבה שהופכת אותם לכאלה היא הבית ספר
כי אם אתה לא משתייך לשום קבוצה אתה כלום, אתה אוויר אתה לא קיים, וזה מה שאני -לא קיימת.
כולם מסתובבים בקבוצות, זוגות או שלישיות, ורק אני לבד.
לא שזה מפריע לי כן? הם כולם תינוקות, רדודים שרק מעניין אותם מי עשה מה, מי יוצא עם מי ומי אמר מה למי, את מי לעזאזל זה מעניין???
נכנסתי לכיתה והלכתי לשולחן האחרון הכי צדדי שיש, הנחתי את התיק על הכיסא והתיישבתי על הכיסא הסמוך והנפתי את רגליי על השולחן, נשענתי לאחור והתחלתי לנמנם קצת,
"גב´ ממן!" נשמעה לפתע קריאה, פתחתי את עייני בבלבול, וראיתי את המורה שלי עומדת עם ידיים על המותניים ומביטה בי במבט כעוס, "את בשיעור אם לא אכפת לך!!" היא נזפה בי והצביעה על רגליי המונחות על השולחן,
"זהו, שלא ממש אכפת לי" עניתי באדישות והותרתי את הרגליים על השולחן,
"אני מבקשת ממך לקח את הדברים ולעזוב את הכיתה, ולא לחזור עד שההורים יוצרים איתי קשר"
בלי כל תגובה הורדתי את הרגליים מהשולחן לקחתי את התיק ויצאתי מהכיתה בהפגנתיות,
זו לא פעם ראשונה שמעיפים אותי הביתה אוני משערת גם לא פעם אחרונה, זה לא ממש אכפת לי רק… אבא שלי.
שיט, מה אני אומרת לו? הבטחתי לו שאני אנסה לפחות להישאר שהוא אחד בלי שיטיסו אותי הביתה, טוב, כנראה זה לא יקרה.

פתחתי את דלת הבית בחשש, "שלום" זרקתי לחלל הבית, יש! אבא לא נמצא, אני לא אספר לו והוא לא ידע, כמו שאומרים מה שהוא לא יודע לא מזיק לו,

"סהר!!" נשמע קולו של אבא קורא לי,
"מה?" צעקתי חזרה מן החדר,
"בואי לכאן שאני קורא לך!!"
´או, או זה לא טוב….´
אבא עמד במטבח ליד השיש, והוא נראה כועס,
"סהר, את הבטחת לי"
"אני יודעת, אני מצטערת אבל…"
"הצער שלך לא יעזור, זה נגמר"
"מה נגמר?" שאלתי בבהלה
"את לא יכולה להמשיך ככה"
"אבא בבקשה לא רק לא ל…"
"אני מצטער סהר…"