זיכרונות מגבעת הגרדום (פרק 3)

אוי לא. זה לא קורה לי. אין מצב. עיניה הכחולות של המכשפה החלו לזרוח, שערה להתפזר לכל עבר כאילו שיש רוח חזקה. לאט לאט שמתי לב שרגליה התנתקו מהאדמה הלחה של הפארק. עכשיו היא נראתה הרבה יותר מפחידה. כשהפוני שלה עף שמתי לב למשהו זוהר על מצחה. זה הוכיח חד משמעית שהיא מכשפה. זה היה סמל שלכל המכשפות היה. קול צומרני קטע את מחשבותיי הנודדות. "אתן יודעות יותר מידי. אני אהיה צריכה לטפל בזה…" ועכשיו אנחנו בצרות. "אבל, למה את רוצה לנקום בבני האדם? מי שעשה לך את הדברים הנוראים האלו מת מזמן…" מיי תמיד אומרת את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. "ילדה טיפשה! את לא מבינה… אני ועוד מכשפות החלטנו שהגיע תורנו לשלוט… זה הזמן למחוק את הגזע האנושי מעל פני האדמה!" נשמע גרוע… יש תוכנית ב? "אבל, איך תעשי את זה? את רק ילדה.." מיי, אני מנענעת את ראשי בעצב למשמע השטויות שזורמות מפיה בזו אחר זו.. "אני בת יותר מחמש מאות! את רק ילדה.." "אבל מה את כבר יכולה לעשות? כל בני האדם בעולם זה המון… זה …. רגע… זה יותר ממיליארד! נכון?.." אין לי איך להגיב… נראה לי שגם המכשפה הייתה המומה.. "רוצה הדגמה מה אני יכולה לעשות?! תראי!" ובלי שהספקנו להניד עפעף היא לחששה כמה דברים ומיי עפה כמה מטרים לאחור, נתקעה בעץ וצנחה ארצה, דוממת. לא דאגתי לה. אני יודעת שזה נשמע נורא אבל אנחנו לא בני אנוש רגילות, אנחנו שייכות לאגודה של מעורבים – מכשפים (המשתמשים בכוחם לטוב) ובני אנוש. ניערתי אותה. לאט לאט היא פקחה את עינייה. בואי מיי! הבייתה! צעקתי ולשם שינוי היא הבינה. אחת המיכולות שלנו היא לרוץ ממש מהר. כמו מכונית. 70 קמ"ש.אז טסנו הבייתה. אבא כבר יטפל בה. דעתה של המכשפה הייתה מוסחת אז רצנו הבייתה בלי שהיא תדע לאן נעלמנו. אבל אני בטוחה שהיא תמצא אותנו.

"מה זה? רוצות להכיר לי את המשפחה שלכן לפני שאתן מתות? אין בעיה! לאחר כמה דקות היא כבר הייתה במרתף, כלואה בשלשלאות חסינות מכשפות כפיתיון לאחרות. אחר הצהריים ראיתי שמיי יורדת למרתף אז עקבתי אחריה. מי יודע מה היא תעשה.. או מה המכשפה תעשה לה. מיי התיישבה קרוב למכשפה. "בת כמה היית?" "אחד עשרה" המכשפה ענתה בתימהון – בטח חשבה שמיי משוגעת. "ו..איך קוראים לך? "אן. אן פוטנאם" "אז…. איך זה להיות …טוב את יודעת…מתה?" מיי שאלה בהיסוס. "המממ… זה לא נורא כל כך… לא צריך לאכול או לשתות.. אי אפשר להיפצע, לחלות או למות… " ולישון?" טוב.. בעיקרון מתים צריכה שינה מידי פעם אבל אני אף פעם לא מצליחה להרדם. כל לילה אני חולמת את המוות שלי מחדש, חווה אותו בחלום. זה נורא. להרגיש את החבל מתהדק סביב הגרון… את הריאות מתפקעות… את קריאות העידוד של אנשיי העיירה…" דמעה נצצה בזווית עינה של אן. "אני כל כך מצטערת.. אנשים נוראים… אפילו למכשפות לא מגיע דבר שכזה. גורל איום." מיי ממש מבינה ללב המכשפה…. רואים שמיי ריגשה אותה. הלוואי שאני הייתי כזאת איכפתית. אני מרגישה שבליבי הולך ומתפתח פיתרון לבעיית המכשפות… פיתרון שלא כולל אף מוות…

דפיקות קלות נשמעו על הדלת. פתחתי אותה בעדינות. "שלום! באנו לביקור!" נשמעה קריאה ומולי התגלה מחזה שלא רואים כל יום. מולי עמדו 13 מכשפות. והיה לי תחושה שהן לא באו לסתם ביקור ידידותי.