חיים ישנים-חדשים פרק 1 בכול חיים קשים יש נחמה טהורה

הלכתי ברחוב ללא כול סיבה מוחשית. הרחובות המתכתיים. עצי המתכת, מדרכת המתכת, דשא המתכת, מכונית המתכת… הכול מתכות, ברזלים וחשמל.
זה לא עולם אמיתי. זה עולם שיצרו אותו כדי לשלוט בנו. בובות בתצוגת ראווה.
אומנם אנחנו בתקופה חדשנית, אך השיטה של פעם חזרה "לאופנה". ומה היא אתם שואלים? ובכן, השיטה שבה האב שולט. הבנים.
אין לי מזל ויש לי שני אחים גדולים ואחד קטן. אבא קשוח ואמא רכה שכול היום עובדת ועייפה.
לא מורשים לי לצאת תמיד החוצה. אבא אומר שזה מסוכן, אבל זה רק כי הוא מנסה להיות טיפה רך יותר בשביל אמא ואמא כמובן מסכימה אם אבא. רק בין שתיים לארבע מותר לי ללכת ברחובות. רק בימי ראשון, שלישי ורביעי. שאר ימי השבוע אסור לנו לצאת. כלומר לי. אמא גם ככה כול יום כול היום בבית ורק בשבת היא נחה, אבל רק לכמה שעות.
בדרך עברתי על יד ביתה של חברתי דנה. אחיה הקטן שוב התעלל בה. הוא היה הרי בן אז הוא יכול לעשות לה מה שהוא רוצה. הפעם הוא שם עליה את הרצועה של כלבם, צ'קי והוביל אותה כמו כלב דרך צעצועיו המפוזרים בחדר. למה היא לא סירבה? כי אסור לה. לבנות אסור הרבה דברים בימינו. אסור לנו ללמוד, לעיתים אסור לשחק, אסור לנו לדבר אל אם פונים אלינו. החיים כבר לא אותו הדבר כמו פעם. אמא הייתה מספרת לי בחשאי איך החיים פעם היו. כשהכול ירוק ופורח וגם בנות וגם בנים לומדים.
חלמתי על העולם הזה מיליון פעמים. הגעתי הביתה ונכנסתי בדיוק חמש דקות לפני ארבע. אבי הסתכל עלי ומבט כועס. מה? שאלתי אותו. האם פניתי אליך? שאל. לא אב… – אז שקט! צעק.
סליחה אמרתי והשפלתי מבטי. עליתי למעלה ונכנסתי לחדרי. חדר קטן בעליית הגג עם מיטה אחת מתקפלת -כזאת שהמסתננים ישנו עליה- וארון קטן לבגדים. מלבד זה הייתה לי שידה קטנה עם דברים שהחבאתי מאבי ומאחיי וזה היה חדרי. בלי צבע, בלי תמונות, בלי טלפון בלי כלום כמעט… ירדתי למטה במדרגות המעוקלות. רק אני ואמא ירדנו ועלינו בהם. אבא והאחים ירדו ועלו במעלית המשוכללת.
ארוחת ערב מוכנה אמרה אמא. הבנים ואבא התיישבו ליד השולחן וחיכו שאמא תביא את האוכל. למנה הראשונה הם קיבלו מרק. למנה השנייה עוף ואורז, למנה השלישית הם קיבלו דג משובח שקניתי בבוקר ולקינוח הם קיבלו סופלה שוקולד חם, גלידת וניל, קצפת, שטרודל תפוחים וקרם בולה. בקיצור, ארוחת מלכים.
כמו לדנה, גם לנו היה כלב. פרסי. אמא סיפרה לי שפעם הכלבים היו מקבלים אוכל משקיות או מפחיות. אבל נכון להיום, פרסי קיבל עוף, נודלס ובקר.
בסוף הארוחה אמא ואני ניקינו הכול. אמא שאלה את אבא אם הוא צריך עוד משהו והוא ענה, אהבה. עוד רגע יקירי אמרה לו אמא. עכשיו קירה! צעק עליה. תן לי קודם…. להתארגן אמרה. הבנתי אותך אמר וחייך.
אבא עלה למעלה ואמא ניגשה אלי. האוכל בקופסא ליד המקרר יפה שלי. בתיאבון אמרה ומצחה התקמט. היא עלתה למעלה ושם אבא חיכה לה בכיליון עיניים.
עיני עטו הבעה עצובה. ניגשתי אל הקופסא, פתחתי אותה וגיליתי שניצל, כמה חתיכות פסטה יבשה ושישה תותים שלא הספיקו להירקב.
בתיאבון אמרתי בעצב. לקחתי ואכלתי חצי שניצל, קצת פסטה ושני תותים. את השאר השארתי לאמא המסכנה. הלכתי לחדר המשחקים אבל דני היה שם. את יודעת מה עמית סיפר לי היום? שאל בהתלהבות. שהוא עומד לשחק עם אחותו בכלבים. תשחקי איתי גם בכלבים! אמר ויבב. בסדר אמרתי למרות שלא רציתי בכלל. כול הבית מלא במצלמות כך שיכולים לדעת אם אני מסרבת לעשות משהו עבור בן. מלבד זה, דני תמיד הלשין עלי. הוא שם לי את הרצועה של פרסי והלך איתי בכול הבית. הייתי מושפלת. בירכיי כאבו ואני חשבתי שאין מצב גרוע יותר מזה. זה החיים הקשים…. דני קשר את הרצועה לכיסא וכעבור רגע קרטר הגיע ושיחרר אותי. חייכתי לו חיוך של תודה. קרטר היה בן עשרים ושתיים. הוא היה די מדוכא בזמן האחרון. האהובה שלו נאלצה לעזוב את האזור וחתונתם התבטלה.
הוא חייך אלי והביא לי כוס מים. לאחר ששתיתי את הכול הוא החזיר את הכוס למקום וחזר לחדרו. חדרם של אחיי היו מדהימים לעומת חדרי המסכן. החדר של קרטר היה עם קירות כחולים (מברזל כמובן), המון תמונות על הקירות ועל שלושת השידות קטנה, ארון בגדים ענק ופינת ציור מקצועית. מיטתו הייתה מיטה וחצי משוכללת עם מסאז' וכיוונונים ומולה טלוויזיית מגע משוכללת.
אצל ג'וש, אחי בן התשע עשרה היה את אותו החדר רק שקיר אחד בחדרו היה צהוב ולא הייתה לא פינת ציור ושלוש שידות, אלא שידה אחת וחבילת שוטים שקיבל ליום הולדתו בשנה שעברה.
הלכתי לחדרו של קרטר. הוא היה היחיד שהיה באמת נחמד וטוב מלבד אימי ואני כמובן. דפקתי על דלתו ופתחתי אותה כעבור רגע. קרטר ישב על מיטתו וצפה בטלוויזיה. הצטרפתי אליו והתכרבלתי בחכתו, שם מצאתי את נחמתי היחידה…