כי יותר קל לכסות את העיניים… – פרק שלישי

יש לי בעיות חברתיות. כמעט כמו לכל מתבגר שני ברחוב, רק שאצלי זה באמת הגיע למצב חריג. לפני שנתיים, כשהייתי בכיתה ח', כמעט נאנסתי על ידי מישהו שהיה החבר הכי טוב שלי. זה קרה במסיבה של חברה טובה שלי, אלונה. היא הזמינה כמה חברים למסעדה יוקרתית כזאת, מאלה שאפילו לצ'יפס הם המציאו שם פלצני. בקיצור, החבר הזה היה אז גדול ממני בשנה, והוא החליט שבגלל שהוא המבוגר האחראי הוא צריך ללוות את כולם עד לבית, וככה הוא עשה. בהתחלה היה כיף וצחוקים, אבל אז יצא שנשארנו שנינו לבד. זאת לא הפעם הראשונה שזה קרה, אבל עדיין… זה הרגיש לי מוזר. ואז זה קרה.
הוא אמר לי שהוא מת לשתות, אז הכנסתי אותו לבית שלי. המשפחה שלי הייתה בדיוק באיזה חתונה של בן-דוד מדרגה שלישית, ורק שנינו היינו בבית. הבאתי לו לשתות והוא החליט להתנחל קצת. ראינו סרט והיה מגניב והכול, אבל אז הוא התחיל להשתגע קצת ולשאול אותי כל מיני דברים על הגוף שלי, ובסוף יצא שהוא נגע בי במקומות אינטימים בלי שרציתי. בנס, אחת השכנות שמעה אותי צועקת והתקשרה לאחי. הוא נכנס לבית והעיף אותו משם. אחרי יום הילד הזה נכנס למוסד.
אני ואחי היינו היחידים שידענו על זה, ואני זוכרת שהפסקתי לדבר כמה זמן. ממש הפסקתי, היו ימים שלמים שלא פתחתי את הפה. ההורים שלי התחילו לחשוד, אבל באותה תקופה הם היו רבים מלא אז זה לא כזה עניין אותם. הריבים שלהם, שפעם היו נראים לי שוליים, התחילו רק להשפיע עליי יותר והגעתי למצב שממש התחרפנתי והפכתי להיות פרנואידית ברמות הזויות. עדי ראה שזה הולך ומדרדר, ולקח אותי לפסיכולוג כזה של נוער. שיכנעתי אותו לא לספר להורים, והוא הבין אותי והסכים. פעם, היה ממש קשה לי לדבר עם בנים חוץ מאחים שלי, אבל אחרי כל הפגישות עם הפסיכולוג והקורס הגנה עצמית שעדי לקח אותי אליו, אני מצליחה להתגבר על זה.
"אל תדאגי," עמית אמר בחיוך שפתאום לא היה נראה מתנשא, "אם את רוצה מישהו או מישהי אחרת, אני לא אעלב." הוא אמר בהבנה.
"לא, זה בסדר." אמרתי לו בנימוס, "באמת, אתה גם נראה אחלה בן אדם." חייכתי ונשמע צלצול.
הוא צחק וסימן לי להיכנס לכיתה. המורה הציגה אותי ועוד כמה תלמידים חדשים והושיבה אותי ליד מישהי שישבה בתחילת הכיתה. היא הייתה נחמדה, דיברנו קצת ואז היה שיעור ספורט. בבית ספר הזה לומדים אפילו ביום הראשון.

אנחנו היינו בחוץ, מתות מחום, בזמן שהבנים היו באולם הממוזג. כשאני הגעתי למגרש הבנות כבר התחילו עם המתיחות.
החלפתי בגדים לטייץ רופף כזה, וחולצת בית ספר קצרה של בנים, בגלל שאני לא סובלת את המחשופים שיש לחולצות של הבנות. המאמנת קלטה אותי.
״היי, אני סנדי! את בטח ליאם, בואי.״ היא אמרה ובאתי אלייה. ״תעשי חימום מהיר, ואז שני סיבובי ריצה, אחד הליכה, ועוד שני ריצה.״ היא אמרה ואני כבר הרגשתי את עצמי מתעייפת. עשיתי חימום, הוצאתי את האמפי הישן שלי מהתיק ואוזניות, והיא אמרה לי להתחיל לרוץ. משום מה, אני הייתי היחידה שרצה. חצי מהבנות ישבו וחצי מהן פשוט הלכו. אבל למי אכפת…
רק שהמורה לא טעתה ותחשוב שאני טיפוס ספורטיבי, כי אני בכלל לא, אני פשוט אוהבת לרוץ. לפני שעברנו לפה, כל פעם שההורים שלי היו רבים, הייתי יוצאת מהבית ורצה. עכשיו אני לא יכולה לעשות את זה, כי אני לא מכירה בכלל את האזור.
״וללכת, זה נותן לי כוח-״ פתאום השיר הפסיק. נעצרתי לרגע. האמפי נכבה. נאנחתי ופתאום הרגשתי שמשהו דוחף אותי. כמעט נפלתי, אבל ברגע האחרון נעמדתי.
מולי עמד מישהו שהתנשף.
״ממש סליחה… ״ הוא אמר ברוגע, ״אבל בחיים אל תעצרי באמצע ריצה,״ הוא אמר והפסיק להתנשף, ״זה גם גורם לך להתעייף ולאבד את המוטיבציה, וגם גורם לכאלה שרצים אחרייך להיעצר בשביל לא לפגוע בך.״ הוא אמר בחיוך.
״צודק, סליחה.״ אמרתי מתנשפת והוא קרץ לי והמשיך לרוץ. חהצטמררתי לרגע ופתאום ילדה מהכיתה שלי יצאה מבין השיחים שהיו במגרש. אחריה יצא מישהו מכיתה י״א, לא היה לי קשה לנחש מה הם עשו. הילדה נעמדה מולי בביטחון.
״את לא ראית כלום, שמעת?״ היא אמרה ואני הנהנתי באדישות והמשכתי לרוץ.
איזה קבלת פנים ארגן לי הבית ספר הזה…
שאפו.