לראות את המוות פרק 1

התקדמתי לעבר הכיתה שלי בשקט,מתעלמת מהרעש שמסביב. עוד תלמידים עברו על פניי בזמן שניסיתי לפלס את דרכי.
הבטתי מסביבי, כרזות רבות ותמונות מטופשות עם משפטים כמו "אם תלמד תצליח", שנועדו לקבל את פניי התלמידים ביום הראשון ללימודים. לאט לאט עברתי את זרם התלמידים והגעתי לכיתה שלי ,ט'6 ,אני שנה שנייה בפרוייקט מופ"ת ואני מקווה שגם אשאר לעוד שנה שנתיים ,אם כי המורה רוצה להעיף אותי.
נכנסתי לכיתה והתקדמתי לעבר השולחן היחיד שנשאר פנוי בטור האמצעי, כל כיתתי יודעת שזה המקום שבו אני יושבת והם לא נוגעים בו.
"מאי הנה את,חשבתי שכבר לא תבואי, ועוד ביום הראשון ללימודים",סקאי רצה אליי ונתנה לי חיבוק קל.
"נחמד לראות אותך סקאי, איך היה החופש",סקאי הביטה בי עם עינייה האפורות והיפות, היא נראתה מודאגת.
"בסדר אני מניחה, את לא נראת כל כך טוב מאי, את ממש חיוורת ,יותר מהרגיל",הסתתי את שערי השחור והארוך מפניי בעצבנות קלה,אני גם מרגישה לא טוב,לא רק נראת ככה.
"אני בסדר אני מבטיחה,פשוט לא ישנתי כל כך טוב בלילה",סקאי לא נראתה משוכנעת אבל היא ידעה שזה כל מה שאני אגיד לה לכן הרפתה ממני.
"דרך אגב ג'סטין וניה(הערות הכותבת: שיניתי את שם של נאטסו לניה,מקווה שלא תכעסו עליי) מחפשים אותך",היא אמרה והלכה ממני ,כנראה כדי לדבר עם ליילה שרק הגיעה.
קמתי מהמקום שלי ויצאתי מהכיתה, אם ניה וג'סטין היו בכיתה שלי היה הרבה יותר קל למצוא אותם ולא הייתי צריכה לחפש בכל בית הספר. הלכתי במסדרונות הארוכים והצבעוניים ,אבל החלטתי לסתות מהמסלול המקורי ופניתי לשירותי הבנות הקרובים.
נכנסתי והתקדמתי לעבר המראות, הסתכלתי על עצמי דרך המראה, לא הרבה השתנה בי, עדיין הייתי אותה מאי מלפני שנה.
היה לי שיער שחור וארוך באופן מגוחך, את העיניים הכחולות וה"מסתוריות" שלי כפי שסקאי כינתה אותן, מבנה הפנים שלי לא ממש השתנה גם כן, הדבר היחיד שכן השתנה היה הצבע של עורי שנהיה חיוור יותר והטבעת האפורה בהירה שהיתה סביב צווארי.
מאז אמצע כיתה ד' יכלתי לראות את הדברים האלא,את הטבעות.
יום אחד ,כ-חודש אחרי תחילת הלימודים, באמצע השיעור הכמעט אחרון שלי באותו יום התחלתי להרגיש ממש רע. כל הבוקר היתה לי הרגשה נוראית,אבל לא אמרתי על כך לאף אחד,כדי לא להדאיג את אמי.
בשלב מסויים לא יכלתי לשאת את ההרגשה הזאתי, הכאב ראש הנוראי והחולשה, אמרתי למורה שלי והיא שלחה אותי לאחות אבל אחרי כמה צעדים שצעדתי מהכיתה שלי התעלפתי.
הייתי בבית החולים כמה ימים, מכיוון שלא מצאו אצלי שום דבר חריג סברו שפשוט התייבשתי ,ביום שעמדו לשחרר אותי ביקשתי לטייל מעט באגף שלי,האחות שהיתה אחראית על פיקוחי הסכימה.
זמן קצר אחרי שיצאתי אחת האחיות וקשיש בכיסא גלגלים הופיעו מהצד השני של המסדרון הארוך בו הלכתי, הכרתי את הקשיש, לפני כמה שבועות מאותו יום כשביקרתי את אבי אחרי התקף קשה שהיה לו דיברתי עם הזקן.
הדבר היחיד שהפתיעה אותי היה שטבעת שחורה הקיפה את צווארו, עבורי היא נראתה כמו חבל תלייה,הרגשתי שהזקן ימות באותו יום,ידעתי את זה.
התקרבתי לקשיש שזיהה אותי,"מאי המתוקה מה שלומך חביבתי?, שמעתי שהיה לך מקרה התייבשות",הסתכלתי בעינייו של הזקן,היה בהן עצב רב,הזכרתי לו את נכדתו שמתה מזמן, רציתי שהוא יהיה שמח.
"אני בסדר סבא, אבל אני יכולה לשאול אותך שאלה?",שאלתי עם החיוך הכי גדול שיכלתי לשים על פניי.
"הו, כמובן שאת יכולה מאי,מה מטריד אותך?", התשובה שלי עודדה אותו מעט,בדיוק באותו זמן אמי הגיעה,היא הניחה יד על כתפי וחייכה אלי ואל הזקן.
"סבא, למה יש לך טבעת שחורה סביב הצוואר?", ברגע ששאלתי את השאלה עינייו של הזקן נפערו ואז נראה כאילו הזמן עצר מלכת. באותו רגע דמות לבושת גלימה הופיעה משום מקום ,היא החזיקה קוצר בידיה, הקוצר נראה מוזר, הוא היה שחור וקושט באבני חן ויהלומים בצבעי סגול ואדום,הלהב היתה ארוכה מאוד והיו עליה סימנים וחתכים מוזרים,אבל הוא גם היה מדהים ביופיו.
הדמות הסירה את גלימתה ונתגלתה לעניי נערה צעירה ששערה היה שחור ועינייה אדומות כדם, היו לה פסים לבנים בקצוות השיער, היא היתה אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי אז.
היא חייכה חיוך קטן,"אסור לך להגיד לאף אחד שיש לו טבעת,אחרת אני אהרוג אותו", היא אמרה וחיוכה התרחב.
ואז בתנועה אחת,חלקה ומהירה, היא ערפה את ראשו של הזקן מול עיניי. במקום דם היה רק עשן, עשן ואבק ,לאט לאט כל גופו ל הזקן הפך לאבק ועף לעבר הלהב. הדמות הסתובבבה והתחילה ללכת אך אחרי כמה צעדים היא סובבה את ראשה חזרה אליי ואם האצבע ששמה על שפתייה הורתה לי לסתום בנוגע לטבעות,ואז היא נעלמה כלא היתה,אף אחד לא ידע מה קרה,למה יש כיסא גלגלים באמצע החדר, הזקן שישב שם נמחק מזכרונם ואני הייתי היחידה שזכרה אותו.
מאז אותו יום יכלתי לראות את הטבעות האלא, למדתי להבדיל בינהן. ככל שהטבעת יותר כהה כך פחות זמן נשאר לאדם, כשהטבעת שחורה לגמרי זאת אומרת שבימים הקרובים האדם ימות, אני לא יכולה לדעת מתי או כיצד אבל האדם הזה ימות.
הייתי מאוד מופתעת כשגיליתי טבעת גם סביב צווארי והרגשתי שעולמי קורס, אבל לצערי אין שום דרך להיפטר מהטבעות לכן השלמתי עם גורלי,אני הולכת למות, ביום מן הימים הבאים.
נשמע הצלצול ואני התחלתי להיתקדם לעבר הכיתה, אני לא מוכנה לאחר ,כל עוד אני חיה אני אגיע בזמן, והתחלתי לרוץ לכיתתי .