מיס דרקולה – פרק 4

להיכנס לחדר הפרחוני הרגיש כמו לפתוח דלת לעולם מקביל. הפרחים התעסקו בלשאוב אנרגיה מהשמש, ושכחו לחלוטין מהצמא. לעומתם, מזגתי לעצמי כוס מים גדולה, וחיפשתי כלי לאחסן בו את כולם. רוקנתי קערה גדולה של תמרוקים מהמלון, ואספתי את כל הפרחים לתוכה. זה היה צפוף. פתחתי את החלונות כדי לתת לאוויר להיכנס והלכתי להתקלח, להכין את עצמי לביקור בטירה.

כשיצאתי מהמקלחת, ראיתי דבורה מפזזת באושר בין כל הפרחים. אם חושבים על זה, דבורה היא החרק היחיד שיש לו פרווה. אבל זה לא משנה כרגע. התלבשתי מהר, תוך כדי שהבטתי בדבורה המאושרת, שלא ציפתה לפרחים בחורף. היא הייתה נראית כמרחפת מעל שדה קמומיל. הקור בחוץ התמזג עם השמש בצורה מופתית, כזו שחיממה את הגוף ובו זמנית רעננה את דרכי הנשימה. הגיע הזמן לצאת.

הטירה הייתה במרחק עשרים דקות הליכה, והדרך אליה הייתה בדיוק כמו שציפיתי. שביל ארוך, מלא בעצים, לעיתים היה אפשר לראות את הטירה מתקרבת ולעיתים היא הסתתרה מאחורי קבוצת עצים שתלטנית.

הצעדים הפכו למהירים יותר ככל שהתקרבתי, ולקראת הסוף פתחתי בריצה עד לשער הכניסה. צריחים גבוהים בצבע חמרה התנשאו מעליי, ראשם היה מחודד כמו צמרות העצים המושלגות. הטירה הייתה במצב מעולה, כאילו דרקולה עדיין חי שם. הקור היה כלא מורגש, והשמש האירה את כל הדרך אל הכניסה. הפקיד בקבלה שאל אם אני מעוניינת בסיור מודרך או שאני רוצה לטייל בעצמי. כמובן שבחרתי באופציה השנייה.

קומת הקרקע הייתה בעיקר לאורחים, והמשכתי במהרה אל הקומה הראשונה. עליתי במדרגות קטנות מעץ שהובילו למרפסת שלא נגמרת. מהר מאד הבנתי שהמרפסת מעטרת את כל הקומה, אין כמעט חדר שלא מוביל החוצה, דבר שלא הסתדר לי עם הערפדים שגדלתי עליהם; אלו שרוצים להיות בחושך, מאחורי קירות עבים. אבל דרקולה, כמוני, אהב אוויר, ונוף הררי, ואולי דברים נוספים שעוד אגלה בהמשך.

עברתי חדרי אירוח רבים עד שהגעתי לחדר השינה הראשי. מיטה גדולה וגבוהה מכוסה במצעי סטן סגולים, כזאת שרק חולמים לקפוץ לתוכה בסוף יום. מראה מלבנית עמדה על ציר בפינה השנייה של החדר, ואני דמיינתי את דרקולה מסדר את שיערו לאחר שינה מוצלחת. בחזרה במסדרון, הלכתי דרכו אל המרפסת כדי לנשום קצת אוויר. אינסוף אדניות פרחים המתינו בשקט לבואי. זו הפעם השנייה באותו יום שראיתי פרחים פורחים בחורף. המחשבה שאולי לטירה יש קשר להימצאות שדה הפרחים בחדרי הלהיטה כל שריר בגופי.

על מנת להגיע אל הצינוק, הייתי צריכה להתלוות לקבוצת מבקרים פינית. אסור להיכנס לצינוק לבד. המדריך הוביל את כל הקבוצה בשקט מופתי, כשאוזניות שחורות באוזניהם, כנראה מאזינים להסבר בפינית שהוקלט מראש. הצינוק היה טחוב ויבש בו זמנית, לבנים גדולות בצבע חול ישבו זו על זו בכובד רב. חיפשתי פתקים, או חריטות, משהו שיגיד לי: ״הנה, את במקום הנכון,״ אבל לא מצאתי כלום. הצינוק היה ריק לחלוטין, מלבד נורת פחם אחת שהתנדנדה מעל ראשינו. צחקקתי לעצמי כשנזכרתי בספא, שאט אט הפך לסיפור מרתק מאשר מאיים.

בחזרה אל מעל האדמה, המדריך סימן לי שאני יכולה להמשיך להתהלך עם שאר הקבוצה. אבל דלת עץ מצד ימין משכה את כל תשומת הלב שלי. היה הייתה פתוחה למחצה, עם סרט קטיפתי בצבע בורדו שסימן שאין כניסה. ״אין כניסה?״ חשבתי לעצמי. זה בדיוק המקום אליו אני צריכה להיכנס. זה יכול להיות חדר השינה הסודי של דרקולה. התהלכתי לאורך החדר, כבודקת את הרהיטים, כאילו אין בכוונתי לפרוץ את הסרט הקטיפתי ולרוץ פנימה.

כשהקבוצה חלפה, והחדר התרוקן לחלוטין, רצתי אל עבר הדלת וזינקתי קלות מעל הסרט רק כדי למצוא דלת נוספת. דלת עץ, שהייתה סגורה לחלוטין. תהיתי לעצמי מי עושה דבר כזה? מי בונה חדר עם שתי דלתות? מה היה לו להסתיר בפנים? מה יש שם היום? סחרחורת של מחשבות הובילה את היד שלי לפתוח את הדלת מבלי לחשוב פעמיים, וברגע אחד פתחתי דלת אל תוך חדר גדול מלא מראות, כזה שדרקולה היה יכול לראות את עצמו מכל זווית אפשרית. בדיוק כמו שחשבתי, הייתה שם מיטה, קטנה יותר מן המיטה בחדר השינה הראשי, ושידת עץ קטנה ליד. על המיטה הייתה רק כרית אחת. ״אולי כאן הוא העביר את הלילות הבודדים שלו?״ תהיתי לעצמי.

התקדמתי אל עבר המיטה תוך כדי שאני רואה את עצמי מזוויות שלא הכרתי. השכבה העליונה הייתה כיסוי מיטה בצבע זהב שכבר תפסה אבק רב, אז הסרתי אותה. תחתיה, היו מצעים בצבע לבן בוהק. רוך של כותנה מסורתית שאב אותי ופשוט התיישבתי. הלב שלי פעם בחוזקה. אני במיטה של דרקולה. אני. במיטה. של. דרקולה.

רכנתי אל עבר שידת העץ ופתחתי את המגירה הראשונה, דפים רבים ישנו שם, והרגשתי כאילו הערתי אותם משנת הנצח שהוטלה עליהם. כל דף היה בנפרד, בלי מחברות, או ספרים. אבל היה דבר אחד שממש תפס אותי. הרמתי פיסת נייר דקיקה, מקופלת לחצי, הקצוות כבר היו חומים והדף הרגיש כאילו הוא עומד להתפורר. היד שלי רעדה בזמן שפתחתי אותו בעדינות. זה היה ציור של ורד, עם אינספור עלי כותרות, חלקם עדיין מעטרים את הפרח, וחלקם על הריצפה. דמעה זלגה מעיניי שהבנתי שאני מחזיקה בציור שדרקולה צייר. אחזתי בציור ונשכבתי במיטה, לא יכולתי להוריד את העיניים מהורד היפהפה.

כשסוף סוף עצמתי את עיניי, ראיתי את שדה החרציות הצהוב, ובמרכזו ורד אחד, קורא לי להגיע אליו. ואני שם, רצה בין אינסוף חרציות, הבגדים שלי מלאים באבקנים, הדבורים מפזזות מעליי, רוקדות ריקוד עממי שעבר בין דורות דבורים רבים. והמשכתי לרוץ, כשהרוח מלווה אותי, דוחפת אותי קדימה כמו סנפירים, להגיע אליו כמה שיותר מהר.

רעש של צעדים העיר אותי. והבנתי שנרדמתי במיטה הפרטית של דרקולה. לקחתי את הציור ואת כל הדפים שיכולתי להכניס אל תוך התיק הקטן שלי, ולבסוף הוצאתי את הפרח שהיה בשיערי והנחתי אותו על הכרית, שיהיו לו למזכרת. מבעד לדלת שמעתי קבוצת תיירים נוספת, חיכיתי שהיא תחלוף כדי לצאת בבטחה.

לבסוף, יצאתי, ועקבתי אחר הקבוצה אל הגינה הגדולה. שם, מצאתי את הבאר שאנדרס דיבר עליה. ״הבאר הזו לא נועדה להגשים את המשאלות שלך, אלא לגרום לך לבחור משאלות חדשות,״ נזכרתי בדבריו. הוצאתי מטבע מהתיק, והתקדמתי אל עבר הבאר. לא ידעתי מה אני אמורה לבקש, ״מה זה בכלל אומר לבחור משאלות חדשות?״ עצמתי את עיניי חזק וחשבתי. ״פשוט תגידי לעצמך את מה שאת רוצה מבלי לחשוב,״ אמרתי לעצמי.

״אני רוצה להכיר את הבחור המסתורי מהמלון,״ הפתעתי גם את עצמי.

פקחתי את עיניי וזרקתי את המטבע אל הבאר. יצאתי מהטירה של דרקולה עם תיק מלא בדפים שאחקור בהמשך. ידעתי שאני חייבת לחזור למלון, אחרי כל זה, בטוח מחכה לי הפתעה בחדר, והפעם גדולה מתמיד.

פרקים קודמים:
פרק 1- bit.ly/3V8uOSh
פרק 2- bit.ly/3ICHidu
פרק 3- bit.ly/3TJQNOt