סכיזופרניה- פרק 4

קמתי מבוהלת, דביקה. איזה חלום ארור מלמלתי לעצמי בכעס והתקדמתי אל עבר המקלחת.
צחצחתי שיניים ביסודיות, ראשי מלא בבן, לפתע רעיון עלה בי, זהו זה! חשבתי לעצמי, אני אלך אל הפסיכיאטרית שלו.
כמעט ורצתי אל החדר לבשתי את הג'ינס הקצר האהוב עליי, חולצה כחולה שזכתה למחמאה ממנה בעבר ואת הנעליים הראשונות שתפסו עיניי.
ירדתי אל המטבח לקחתי חטיף אנרגיה ונשקתי לאבא בלחי,
קלטתי שהיה קצת המום אבל לא היה לי זמן להסברים.
נכנסתי בזריזות אל המכונית, התנעתי והתחלתי לנסוע לכיוון המרפאה.
פתחתי את חטיף האנרגיה ולעסתי בשקט תוך כדיי שאני חושבת על כל מה שעברנו ביחד.
לא יכולתי להתעלם מזה, אהבתי אותו. בכל ליבי. התחלתי להרהר.. אולי.. אולי עדיין מסתתר לו איזה רגש כלפיו עמוק בליבי? הרי.. לא ייתכן שאני נוסעת עכשיו שלוש שעות רק בגלל שמשפחתו כל כך מחוברת לשלי. אבל… אני לא יכולה, לא יכולה להיות איתו, הוא מורכב מדיי. זה מורכב מדיי. לא יכולתי לעצור את עצמי ונזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו, בשפתיים החמות שלו, נוגעות ברכות מטריפה בשפתיי שלי, בטעם שלו, המיוחד, הקסום כל כך כאילו היה מעין סם. סם קטן וממכר משלי. נזכרתי בדרך שבה ליטף את פניי וזיהה כל פרצוף שלי, כל רגש שעמד לפרוץ החוצה. ואז נזכרתי איך שהפחדנו את ליז, השכנה שממול עד כלות נשמתה, ופתאום שמתי לב שאני מחייכת לעצמי. הזעפתי פנים והפעלתי את הרדיו, באמת אלכס.. תתעשתי על עצמך. אין לכם סיכוי. רווח לי שהגעתי, עכשיו אני אפסיק לחשוב מחשבות מטופשות כל כך.
החנתי את הרכב סמוך לכניסה וקפצתי ממושב הנהג במהירות. טרקתי את הדלת, נעלתי והתקדמתי לעבר הכניסה.
בדרך פגשתי את ג'וסף, הוא היה המטפל של אימי שנים עד שעברה למכון אחר. רחוק מכאן.
צער מילא אותי, לא הייתי מרוכזת במה שאמר אבל הנהנתי בחביבות והמשכתי בדרכי.
וכמו בתזמון מושלם הופיעה לא אחרת מאשר הקוסמת האישית שלנו.
"היי טניה!" קראתי בשמחה, כמעט קופצת מרוב אושר
"שלום יקירתי" השיבה טניה בחמימות.
"יש לך דקה? זה בקשר לבן.."
פניה הרצינו, "כן, כן, בטח בואי שבי לידיי."
התשייבנו בספסל המרוחק ביותר, שם נהגנו לדבר כל הזמן.
היא הפנתה את כל תשומת ליבה אליי עכשיו "מה מטריד אותך מתוקה?"
"זה בן.." עניתי בהיסוס. היא הסתכלה עליי פניה מעודדות אותי להמשיך וידה לטפה לגבי.
"זה בן.. הוא.. אנחנו.." לא ידעתי איך להתחיל, לקחתי נשימה עמוקה ונסיתי שוב;
"זה בקשר לבן, הוא פנה אלי ואמר ש.. שהם חזרו" הסתכלתי עליה עכשיו, היא שתקה כמה שניות ואז אמרה "אלכס מתוקה.. את לוקחת את התרופות שלך בקביעות, נכון?"
מבטי היה אטום, "מה זה משנה! באתי בנוגע לבן, אל תתייחסי אליי כאל מטופלת! את הריי יודעת שאני כבר בסדר גמור.. הרבה זמן" עינייה היו עצובות. היא הסתכלה בי ולא אמרה דבר.
פניתי אליה שוב, ברוגע, "טניה.. את יודעת כמה בן חשוב לי, בבקשה.. תעזרי לי."
"אני יודעת" היא ענתה ולא הוסיפה דבר. הייתי יכולה להשבע שראיתי דמעה זולגת מעינייה אך אז, לפתע, היא קמה והחלה לפסוע אל עבר המסדרון כאילו כלל לא נתקלה בי.
התחלתי לרוץ אחריה ולצעוק לעזרתה. התחננתי. התחננתי…
אבל אז חשתי בדקירה, הסתכלתי אל הכתף הכאובה שלי וראיתי איך חומר ההרדמה נכנס במהירות אל זרם הדם שלי. ואז, כבר לא ראיתי כלום.