החולמנית
הפרק השני של הסיפור "ספר לי סיפור"
מה דעתכם על הפרק?

בכדי להזכיר לאלו ששכחו או למצטרפים החדשים...זהו סיפור הנכתב יחד עם הקוראים, אתם יכולים להציע ולהשפיע, כל פרק תהיה משימה ואתם, הקוראים, תחליטו עם איזה אנשים תדבר, מה תענה, מה תחליט, לאן תפנה וכדומה...

משימה 1:
מה החוקר גילה, למה זכה בפרס נובל? (הקפידו שזה יהיה קשור לחקר הימי)

משימה 2:
האם תתקשר לפני שתתחיל את המסע לדפני (חברתה) ותספר לה על יעדה? או שתשאיר את הקשר ביניהן כמו שהוא?

אתם לא חייבים לענות על שתי המשימות...
מבין התשובות למשימה ה1 אבחר את התשובה הראשונה...
מבין התשובות למשימה ה2 אעשה מעין הצבעה והתשובה הכי פופולרית תזכה.

אשמח אם תשתתפו :)
מקווה שתאהבו,
החולמנית.

Let's continue with the game! ;)

ספר לי סיפור- פרק שני

החולמנית 22/07/2013 778 צפיות 4 תגובות
הפרק השני של הסיפור "ספר לי סיפור"
מה דעתכם על הפרק?

בכדי להזכיר לאלו ששכחו או למצטרפים החדשים...זהו סיפור הנכתב יחד עם הקוראים, אתם יכולים להציע ולהשפיע, כל פרק תהיה משימה ואתם, הקוראים, תחליטו עם איזה אנשים תדבר, מה תענה, מה תחליט, לאן תפנה וכדומה...

משימה 1:
מה החוקר גילה, למה זכה בפרס נובל? (הקפידו שזה יהיה קשור לחקר הימי)

משימה 2:
האם תתקשר לפני שתתחיל את המסע לדפני (חברתה) ותספר לה על יעדה? או שתשאיר את הקשר ביניהן כמו שהוא?

אתם לא חייבים לענות על שתי המשימות...
מבין התשובות למשימה ה1 אבחר את התשובה הראשונה...
מבין התשובות למשימה ה2 אעשה מעין הצבעה והתשובה הכי פופולרית תזכה.

אשמח אם תשתתפו :)
מקווה שתאהבו,
החולמנית.

Let's continue with the game! ;)

ספר לי סיפור- פרק שני

כפי שאביה הבטיח, אֵסְמִי לא יכלה לעזוב את הבית עד שימלאו לה שמונה עשרה שנה. עם כל יום שעבר, היא הרגישה את תחושת האכזבה כלפיו, העין אביה לא מודע לכך שהוא רק מעכב אותה בעקשנותו?
סיום הלימודים הגיע ועמו הרגשנות, שתיים עשרה שנות לימודים עברו, זהו, התלמידים עוזבים את המסגרת החינוכית ששימשה להם ככנף מגוננת ומקור חינוך וקביעות. אסמי הייתה מאושרת מהישגיה, אך עם זאת, לא משה ממוחה המחשבה כי עדיין אין כיוון לחייה. "רק אם אצליח להיות כתבת בנשיונל גיאוגרפיק," נאנחה אחרי גמר מסיבת הסיום של בית הספר.
השבוע הראשון היה קשה יותר מכל, כל תלמיד לשעבר פונה לדרכו, בוחר את המכללה שלו, את עיסוקיו ביום-יום, עם אלו חברים יישאר בקשר ועם אלו לא.
"אסמי?" היא שמעה את קולה של דפני כשענתה למכשירה הנייד אשר היה מונח על שידת העץ.
"כן," אמרה כשהביטה ברחבי חדרה החשוך, אסמי בדיוק חשבה כיצד תתחיל את מסעה.
"את רוצה לצאת היום?" שאלה אותה בחביבות.
"אני לא חושבת," ענתה אסמי בקרירות.
"למה לא?" שאלה דפני והמשיכה, "נגמר הבית ספר, אנחנו חופשיות, אפשר לצאת לטיול באופניים, בפארק, סתם לשבת איפה שהוא ולצחוק,"
"אני לא יכולה היום,"
"גם אתמול לא יכולת," אסמי יכלה לחוש בעוקצנות בדבריה של דפני.
"אני מצטערת, אני פשוט עסוקה עכשיו, אדבר אתך אחרי זה?"
"בי," מלמלה דפני והשיחה נותקה.
במבט מהצד, ניכר היה כי אסמי נותרה לבדה וגם מי שמנסה להתקרב, מורחק על ידה. עצה קטנה? לא כך פותחים את חיי הבגרות, בוודאי כשנגזר עלייך לשבת חודש בבית ללא כל מעש.
כהרגלה, אסמי פנתה לחשוב שוב על מסעה העתידי. היא רצתה להראות להוריה שהיא באמת יכולה להצליח במקצוע המדובר ועוד יותר, היא רצתה לספק את עצמה, לעשות כרצונה, לגלות תגליות מפתיעות ולהביא לידי ביטוי את דמותה. הוריה לא הבינו אותה, גם לא עכשיו כאשר עבר שבוע מאז אותה שיחה ואחרי שסיימה את לימודיה. היא הרגישה שהם חונקים אותה, כולאים אותה מלעשות, או אפילו לדמיין, את מה שהיא באמת רוצה להיות.
"הדבר הראשון שאני צריכה כדי להתחיל את המסע שלי הוא דפדוף בחוברות נשיונל גיאוגרפיק שלי", היא חשבה לעצמה. אסמי פתחה אחת מהחוברות שהיו מונחות לידה באקראיות. תחילה היא דפדפה בה, ואחרי כן נשאבה לתוכן והחלה לקרוא בעניין, עוקבת אחרי כל שורה. לפתע, נתקלה בקטע מעניין: " לאחרונה התגלה אי פורה באזור הקוטב הצפוני. הדבר נדיר מאוד, בשל מזג האוויר הקפוא באזור… אף נפש חיה לא דרכה באזור…" נשימתה נעצרה לרגע. היא ידעה שזאת ההזדמנות שלה לעשות מה שתמיד יחלה לו. היא הרכינה את ראשה עד לתחתית הכתבה, שם הייתה מפה של אזור הקוטב הצפוני, עם עיגול אדום מסביב לאזור האי. בעיניים נוצצות, אסמי קרעה את אותה הכתבה מחוברת הנשיונל גיאוגרפיק ופינתה לדפיה מקום במיטתה העמוסה בבגדיה.
"עכשיו, איך אני מגיעה לשם?" שאלה את עצמה, הרי לא תוכל לבדה, נערה בת שמונה עשרה ללא אישור הוריה, לשוטט בקוטב הצפוני. היא צריכה מטרה, עזרה חיצונית בין אם היא מקרית או לא.
קול קטן בראשה פקד עליה להמשיך לעיין בחוברות העיתון אחר חיפוש המילים "קוטב צפוני"
"קוטב צפוני, המקום הכי לא מומלץ לנפוש בו," לא, אסמי לא מחפשת חופשה אלא יותר משימה.
"אם אתה שונא יצורים פויקילותרמיים המושפעים מהטמפרטורה של הסביבה כמו נחשים ולטאות, הקוטב הצפוני הוא מקום מחייה המושלם בשבילך," מעניין, אבל לא.
"זוכה פרס נובל לחקר הטבע הימי, בסטיאן ארמה, חוקר יווני צעיר, חגג לא מזמן יום הולדת עשרים ושבע, מגיע לריאיון אודות תגליותיו בעיר פירנצה באיטליה, מקומות הריאיון מוגבלים, אך כל אחד מוזמן…'הייתי רוצה כמובן לדבר בפני כל העולם, אך אני יודע שזה לא אפשרי ולכן אצטרך להסתפק בשלושים איש…הייתי רוצה לפרט על שגיליתי, לפתוח את עיני המקשיב, לספר על הקוטב הצפוני המופלא בין היתר…' אמר החוקר בראיונו עמנו…" חיוך קל עלה על שפתיה של אסמי, פרפרים חגו להם בבטנה והיא ידעה שזהו יעדה. הריאיון מובטח להתקיים בעוד חודשיים מספר, לאחר יום הולדתה, שם, יתחיל מסעה.


תגובות (4)

1 – החוקר היה יכול לגלות חפץ עתיק ויקר.
2 – הן ישאירו את הקשר כמו שהוא.

22/07/2013 11:33

לפני שאני כותבת – סליחה שאני באיחור עם התגובה, לא יכולתי להיכנס לאתר הרבה זמן, וגם סליחה כי זאת הולכת להיות תגובה ממש ארוכה.. אז הנה התגובה שלי לפרק המדהים הזה:
וואו! זה פרק מעולה ומעניין, תודה רבה שצירפת את המשפטים שלי! אהבתי איך ששיפצת את המשפטים שנתתי לך, עשית אותם הרבה יותר טובים מאיך שנתתי לך אותם! אני אוהבת מאוד את הסיפור, איך שאת מצרפת את הקוראים בחווית הכתיבה שלו, זה רעיון מאוד מקורי ויפה! למרות שהתגובה הראשונה זוכה במשימה הראשונה, החלטתי לעשות אותה סתם בשביל הכיף חח.
אז הנה התשובה שלי למשימה הראשונה: "החוקר בסטיאן ארמה, לא החליט להיות חוקר ימי כך סתם. הייתה לו סיבה משלו, שאותה לא סיפר מעולם לאף אחד. כשזכה בפרס הנובל, החליט לשאת עימו נאום קצר ומכובד עם הסיבה האמיתית לכך, הוא כבר לא יכל לשמור את הסוד המעיק הזה לעצמו. צלמים, עיתונאים, מאריינים, כולם שאלו אותו איך התחילה הקריירה שלו, הרי לא סתם כך הוא מצליח כל כך. והוא? רק קמץ את שפתיו כשומר סוד, סוד שחונק אותו בגרונו, עולה למעלה ועוד מעט ייפלט לו מבלי שישים לב. כשקיבל את הפרס, הוא רק אמר 'תודה' נרגשת וירד מן הבמה במהירות, לפני שהסוד יצליח לחמוק מפיו. הוא ידע שהמראיינים, הצלמים, והקהל כולו התאכזבו ממנו, אבל הוא איכזב את עצמו יותר משאכזב את כולם. הסוד השאיר אחריו טעם מר בגרונו, והוא חמק בין הצלמים והעיתונאים אל השירותים. הוא הסתכל על עצמו במראה. 'איך אתה, שגילית יבשת שלמה מתחת למים לא יכול לגלות סוד?', אמר לדמותו במראה באכזבה. הוא שטף את פניו, ולאחר מכן הסתכל במראה שוב. הוא דמיין את דמותו במראה עולה לבמה לקבל את הפרס, לפתע עולה בה גל של אומץ והיא מתחילה לנאום: " כשהייתי קטן, איבדתי את שרשרת הזהב של אימי בים. הבטחתי לה שאני אמצא אותה, אבל נסענו חזרה הביתה בלי השרשרת. אני זוכר קול ילדותי לוחש לעצמו מתחת לשמיכה בכל לילה 'אני מבטיח, אני עוד אמצא אותה..'. ואמא…היא.. נפטרה.." קולו החל להישמע חנוק ," היא נפטרה לפני שלוש עשרה שנה, ביום שבו החלטתי שאני רוצה לחקור את הים, וזה לא מקרי. הייתה לי תקווה של ילד באותו היום, האמנתי שוב שאני אמצא אותה. אבל אני לא מצאתי. מצאתי עיר מתחת למים. אני אולי חוקר ימי מצליח עם פרס נובל, אבל אני גם לא מצאתי את השרשרת, לא מצאתי את הפיתרון להבטחה שלי. תודה." הדמות אומרת ויורדת מהבמה בעצב, כשצלמים ועיתונאים מקיפים אותה.
והתשובה שלי למשימה השנייה: "אסמי הייתה נסערת.היא נזכרה בחברתה הטובה, דפני, שהיא עומדת לנטוש לבדה בקרוב. תחושה בבטן משכה אותה לספר לה את כל מה שעובר עליה, אבל המחשבות שלה מנעו ממנה. הלב לחש לה, "החברות שלכן תתנתק אם לא תספרי", ומוחה לחש לה "החברות שלכן תתנתק אם תספרי". שני הצדדים צודקים, היא ידעה זאת. לבסוף, כמו ברוב המקרים, היא נכנעה לתחושת הבטן שלה, והרימה את הטלפון הנייד שלה משידת העץ בהקלה כרוכה בהרגשת ביטחון."
אני יודעת שהגזמתי עם התגובה הארוכה מאוד שלי, אז שוב, ממש סליחה על החפירה..

26/07/2013 10:25

צ'ירונו תודה על ההשתתפות, אשתדל להכניס את הצעתך :)
ווינטר! אני כל כך שמחה שכך את חושבת! תודה על הכל ואני מחייכת עכשיו כי אני יודעת שיש מי שמעריך :) ממש אהבתי את התשובות שלך לשתי השאלות! אני חושבת שאעשה פרק שלם רק בשביל החוקר ואז אכניס את התשובה הראשונה שלך ולגבי התשובה השנייה כנראה שאכניס אותה בפרק הבא!
תודה רבה על ההשתתפות!
פרק הבא בקרוב!
:)

26/07/2013 10:32

וואו! הכתיבה שלך מעולה והסיפור מעניין מאוד, את ממש מוכשרת, את כותבת מדהים!
אני אהבתי מאוד את התשובה של ווינטר :)
מחכה להמשך!
loren :)

01/08/2013 09:36
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך