עיירת רוזוולד פרק 10

אחזתי מיד בידיהן של היילי ומלי, אריאל ככל הנראה אחזה בידה של מלי. ככה קיוויתי.
"אנחנו חייבות לצאת מפה עכשיו." אמרתי להן בשקט, הצרחות נעשו חזקות יותר. הן הפחידו אותי מאוד, אלו היו צרחות גבוהות שנפסקו לרגע, כאילו האדם שצרח מת. כל פעם צרחות זהות, היה משהו לא אנושי בהן.
"אחרי." לחשה מלי, היא עברה אותי ונעמדה לפני היילי, באור הקלוש יכולתי לראות שהיא נשכבת על הקרקע וזוחלת לבמה.
לא ידעתי מה הרעיון שלה אבל זה היה זה או מוות, אז זחלתי אחרי היילי ומלי ולבמה.
מלי זחלה לצד הבמה ונכנסה מאחורי הקלעים, היא קמה וניערה את האבק.
"מה את רוצה שנעשה פה?" שאלתי בפחד, "נתחבא?!"
"לא. תמיד יש יציאה אחורית." היא אמרה והצביעה על דלת שמעליה זהר השלט 'יציאת חרום'.
"ואיך נפתח אותה? זו יציאת חרום!" הפחד התחלף בזעם למול חוסר ההיגיון והסיטואציה הנוראית.
לפני שעה שתי כיתות מתו. עכשיו זה בית ספר שלם ואנחנו חלק ממנו. אני יודעת מי עושה את זה, איך ולמה. אבל לא יכולה להיזכר.
אכן מצב נוראי.
"לא בעיה." מלי שברה משהו שלא ראיתי בחושך ואז נשמע קול של קרקוש מפתחות, ראיתי את מלי מתקרבת לדלת ושנייה אחר כך אוויר נעים הכה בפנינו.
רצנו החוצה כשאנחנו צורחות בלי שום היגיון, לא חשבתי על כלום יותר. פשוט רצתי לזרועותיו הפתוחות של אבא שלי והתחלתי לבכות כמו ילדה בת שלוש.
"אני מצטערת כל כך אבא! לא רציתי לברוח, אני לא רציתי לכעוס עליך!" בכיתי עוד ועוד, אף אחד לא אמר שום דבר. הייתה דממה.
"למה אתן בחוץ?" הוא שאל כשנרגעתי קצת.
"כי רוצחים את כל מי שנמצא באולם! לא שמעתם את הצרחות?" שאלתי, אבל כבר ידעתי שהם לא שמעו. ושבגלל הבכי שלי איחרנו את המועד, כולם בטח נרצחו כבר.
"אוי לא. תתחמשו ותיכנסו פנימה!" קרא אבא שלי, הוא נישק אותי ואמר לי בשקט, "אני תמיד אוהב אותך ולא כועס עליך רובין, אל תפחדי. אני עוד אחזור. "ואז רץ עם כל שאר השוטרים לאולם שממנו אנחנו יצאנו.
הבטתי במלי, אריאל והיילי. שלושתן נראו נורא. כל מה שרציתי לעשות עכשיו זה לשבת ולבכות, אבל ידעתי שזה לא יועיל בכלום. אנחנו חייבות לפעול. חייבות לעצור את היומן, כרגע ההשערה היחידה שלי היא שהיומן אחראי להתנהגות של ליסה וריי.
ואם אנחנו רוצות שזה ייפסק, ושליסה תחזור להיות מה שהיא הייתה, אנחנו חייבות ללכת לבית של המכשף קרוז ולמצוא את המידע הסודי על היומן.
"חושבות שמאוחר מידי להחליף קבוצות עבודה?" שאלתי, הן לא הבינו בהתחלה על מה מדובר עד שהיילי לא חייכה.
"לבית של המכשף קרוז?" שאלה אותי.
"לבית של המכשף קרוז!" הסכמתי, היילי גררה את מלי ואריאל כשהיא מסבירה להם על הכל בדרך לאוטו משטרה, התיישבתי במושב הנהג והיילי התיישבה לידי.
"את לא יודעת לנהוג, נכון?" היא שאלה אותי.
"לא. ממש ממש לא." אמרתי וניסיתי לסובב את המפתח ולהתניע את האוטו, היא נאנחה ועשתה זאת בשבילי.
"אם לא נגיע בחיים לבית של המכשף הזה…" היא איימה, אני חייכתי ולא חיכיתי להמשך המשפט.
יצאתי מחניית בית הספר ודהרתי במעלה הרחוב עד לרחוב מייפל במהירות של מאה שישים קמ"ש.

כשהגענו לרחוב מייפל הלכנו עד הקצה שלו, אבל הבית האחרון היה בית מספר 41.
"זה הזמן לקרוא את דברי החכמה של המכשף קרוז." אמרה היילי, הנהנתי והוצאתי מהכיס שלי את החוברת הקטנה שממנה לא נפרדתי לרגע ביום האחרון.
"כשתגיעו לבית מספר 41 עצרו במקומכם, אל תזוזו עד שלא תקראו את כל ההוראות.
אל תעזו להיכנס לבית הזה, לכו עוד עשרה צעדים ואז דקלמו בקול את המילים הבאות: המכשף קרוז קרא לי.
בשתי השניות הראשונות תחשבו שאני נוכל או שהכל מתיחה, אבל אל תעזו לזוז ממקומכם, כי מיד אחר כך הבית שלי יופיע.
עכשיו סגרו את הספר ותמשיכו לקרוא רק כשתהיו בתוך הבית." סגרתי את הספר והלכתי עשרה צעדים, שמרתי שלא יהיו גדולים מידי או קטנים מידי.
כשהייתי במרחק שני מטרים מבית מספר 41 נעצרתי במקומי, חיכיתי שכולן יעמדו מאחורי ואז דקלמתי: המכשף קרוז קרא לי.
וכעבור שתי שניות הופיע בית עץ ישן, עם דלת קטנה ושני חלונות ויטראז' צבעוניים בחזית הבית. הגג היה גם עשוי עץ עם תרנגול משונה מעץ בקדמתו, צבוע בצבעים משונים שלא התאימו לו.
"עכשיו מה?" שאלתי את מלי, היילי ואריאל הנדהמות.
"עכשיו פנימה." עניתי לעצמי לבסוף, עליתי במדרגות העץ ודחפתי קלות את הדלת.
מצאתי את עצמי בחדר קטן, עם שלושה שולחנות מבולגנים מלאים בבקבוקים עם נוזלים מבעבעים, כורסא ירוקה עמדה בפינה ליד האח, היה עוד חלון ויטראז' קטן בקיר בימני של הבית. השירותים היו פתוחים והיה שם ברז קטן קבוע גבוה בקיר שככל הנראה היה האמבטיה, מתחת לברז הייתה מחצלת קש. המקום היה מבולגן לגמרי והיו המון דברים מפוזרים על הרצפה, בעיקר דפים.
פתחתי שוב הספר ובדקתי שכולן לידי, התחלתי לקרוא שוב פעם בקול.
"עכשיו כשהגעתם לבית שלי התקרבו לכורסא ותעמדו עליה. בתקרה תראו דלת עם ידית קטנה. תמשכו בה." הקראתי ומיהרתי לעשות זאת, נעמדתי על הכורסא הירוקה ומיששתי את התקרה.
כעבור דקה של מישושים באור הקלוש הצלחתי למצוא את הידית, משכתי אותה ומדרגות עץ השתלשלו מלמעלה.
"עולים?" קראתי אל היילי.
"כן, אני חושבת שצריך לעלות. תבדקי בספר לכל מקרה." היא קראה.
פתחתי אותו שוב, עברתי לעמוד שבע.
"עלו במדרגות לעליית הגג, שם תמצאו את קופסת הזכוכית. תתעלמו מהדגים המפחידים בתוכה, אם אתם האדם הנכון הם לא ינשכו אתכם. הכניסו את ידכם פנימה." עצרתי כדי לעלות במדרגות, היילי, מלי ואריאל לא עלו אחרי, הן פחדו מידי.
בעליית הגג היה ריח מעופש, לא היה שם שום דבר חוץ מאותה קופסת זכוכית שעמדה באמצע החדר.
היא חולקה לשניים, חלק תחתון יבש וחלק עליון מלא במים, במים שחו דגים מפחידים עם שיניים מחודדות. לא הבנתי איך הם עדיין חיים, לפי הספר עברו כבר חמש מאות שנה מאז שאותו המכשף קרוז שגידל אותם מת או נעלם, הם היו אמורים כבר למות ממחסור במזון.
הרעיון היחיד שעלה בראשי היה שהם טרפו אחד את השני. עצמות בתחתית הקופסה אישרו את הרעיון.
הכנסתי את ידי והמשכתי לקרוא, הפעם בלב.
הניחו את ידכם בקצה הימני של החלק העליון בקופסה והמתינו שנייה. מיד יפתח חור קטן, איספו במהירות את הניירות מהחלק התחתון והיבש של הקופסה והוציאו אותם דרך חור אחר בחלק התחתון של הקופסה.
עשיתי זאת, הרגע שהחור נפתח המים זרמו פנימה, אבל נפער גם חור קטן בחלק התחתון של הקופסה.
הניירות החליקו החוצה, אספתי אותם וצעקתי באושר, "הצלחתי!"
ירדתי במהירות למטה כשבידי אחוזים הדפים שבקושי נרטבו והחוברת הקטנה, חיבקתי את היילי ואת מלי. אריאל הצטרפה אלינו בעל כורחה כי הכרחנו אותה.
"עכשיו מה?" שאלה אריאל.
"עכשיו קוראים את המחקר של המכשף קרוז." אמרה מלי, היא זירזה אותי לקרוא.
"לא. נלך בהתחלה לבית שלי ואז נקרא." אמרתי, מלי לא רצתה אבל אריאל פחדה כל כך מהבית הזה עד שהיא אמרה שהיא תחזור לבית הספר אם לא נצא מפה עכשיו.
אז יצאנו מהבית של המכשף קרוז, ציפיתי שייעלם אבל הוא לא נעלם.
"אולי שכחנו משהו?" שאלתי את היילי.
"תקראי בספר של המכשף." אמרה היילי, פתחתי אותו ועברתי לעמוד שמונה.
"כשתצאו מהבית עליכם לעשות עוד דבר אחד קטן שיעזור לכם בהמשך." אמרתי, היילי זירזה אותי.
"כשהייתי קטן היה לי תרנגול. אבל הוא היה תרנגול פלאי, הוא נולד מוקדם מידי, הוא היה אמור להיוולד בתקופה שלכם ולעזור לכם להילחם נגד היומן.לא יכולתי לתת לו להיתפס בידי האנשים שחיפשו אותו אז שימרתי אותו בקסם. הוא נמצא על הגג שלי.
טפסו לגג ולטפו אותו בראשו, הוא יתעורר מיד." סיימתי להקריא ונתתי להיילי את כל החפצים שהחזקתי, ניגשתי לבית והתחלתי לטפס.
הטיפוס היה קל בגלל שהבית היה עשוי מעץ, לכן לא הייתה לי בעיה למצוא מקום להניח את הרגליים. הגעתי במהירות למעלה וליטפתי את הראש של התרנגול.
כעבור שנייה הוא ניעור לחיים, קיפץ במקומו ועשה מתיחות, קרקר ורץ כאילו יש לו התקף.
"היי! עצור! אנחנו צריכים אותך!" צעקתי, הוא נעצר ונעמד מיד לידי.
"אני התרנגול וויליאם, אבל אתם יכולים לקרוא לי וויל. אני עומד לשירותך, ואעשה כל מה שתגידי לי." הוא אמר, הנהנתי וליטפתי אותו.
"אתה חמוד וויל. בוא נרד וניסע אלי הביתה, ואז תוכל לעזור לנו להילחם ברעים." אמרתי.
"ברור, מה שמך?" הוא שאל בזמן שהרמתי אותו וקפצתי למטה.
"שמי רובין. ואלו הן היילי, מלי ואריאל." אמרתי, וויל קרקר ודקר אותי מעט במקורו.
"רובין זה שם יפה!" הוא קרא ואני חייכתי. התרנגול מצא חן בעיני. הייתה לי הרגשה שזו תחילתה של ידידות מופלאה.