עיר מעופפת פרק 48, פירסמתי את זה בפרופיל של אושרת9663 בטעות..

אני צועד ברחובות השקטים, עטיפות ישנות ולכלוכים אחרים עפים ברוח הקלילה, הכביש הוא אפור והמדרכה ריקה מכל אדם. הבניינים המוכרים מקולפים למחצה ואין איש שיסתכל עליי ביראה.
אני עוצר ומביט מסביב. יש משהו מוזר כאן. בדרך כלל נשמעו יריות, צרחות וכשהיה נס והיה שקט, אנשים היו מביטים בי ומנסים להתחמם בעזרת סיגריה ממחוזרת או דליי נחושת דולקים.
אני ממשיך לצעוד וריח של גופרית ושתן מגיע לאפי. איי שם אני רואה עשן ושומע צרחות של אישה.
אני מתחיל לרוץ לאותו כיוון, אני חוצה את הכביש הריק והדומם ומגיע לרחוב אחר שממנו הצרחות הגיעו.
אני שולף את הסכין ונכנס לאותו רחוב.
על יד אחד החנויות, אישה מחוסה בגדים בלויים צרחה משהו על שני בריונים מגודלים. משהיא הגיחה מהבית, שיערה שחור ופנייה מלוכלכות בכתמים שחורים. היא ניגשה אל האישה והרימה אותה משפת המדרכה. בעושה כן, היא הביטה בי ובעיניה ניקר ניצוץ של תקווה.
אחד הבריונים צחק ותפס בפניה של הנערה.
לא חיכיתי שמשהו נוסף יקרה. נטלתי את הסכין שבידי ופגעתי בידו. הבחור הסתובב אליי. נועם בכאב. ידו התחילה להזיל דם במהירות.
"אל תתערב!" נובח עליי הבחור השני. "הוא שתגמור כמהוא!" ואז הוא מצביע לכיוון גוויה חיוורת מלאה דם.
אני שולף את האקדח ויורה באדם שזה עתה דיבר. האישה צורחת והנערה מכניסה אותה לבית במהירות. שנייה לפני שהיא סוגרת את הדלת. היא מביטה בי ומנידה את ראשה לאות תודה.
אני מהנהן והיא סוגרת אחריה את הדלת.
בינתיים, האיש הפצוע, שולף אקדח ענקי בידו הבריאה וניגש לכיווני.
"אתה תשלם על מה שעשית לאח שלי!" הוא צרח והתחיל לירות לכל הכיוונים.
ירדתי על ברכיי ויריתי שלוש פעמים.
לאחר דממה של שקט, קמתי על רגליי וראיתי את הבן-אדם השני שהרגתי היום.
אני מביט לכיוון הבית. מוות לא היה דבר חדש בעיר התחתונה. אנשים מתים שם כמעט כל יום.
הנערה עם השיער השחור פותחת את החלון ומתבוננת בי.
אני מישיר אליה את מבטי והיא, בדמעות נוצצות לוחשת תודה.
אני מהנהן, ופונה למצוא את ליאת.

לבסוף, אני מגיע לרחוב של ליאת, הוא שקט גם, כאילו המוות ביקר במקום ולקח איתו את כולם. אני עולה במדרגות השבורות ומצלצל בפעמון שמרעיש את כל הרחוב.
אני מביט לצדדים. בודק שאיש לא עוקב אחריי או שמע את הצלול ובא לחפש אחר שלל.
אני שומע את הדלת נפתחת.
"ליאת!" אני קורא. "יש לי כל כך הרבה מה לספר לך!"
זאת לא ליאת. זאת טיילה והיא נותנת לי אגרוף ומרוב ההדף וחוסר שיווי המשקל, אני צונח על רצפת הרחוב הקרה.
אני נוגע באפי ומרגיש את הדם. אני מרים את מבטי. "איפה ליאת?" אני דורש לדעת ומתרומם על רגליי.
"היא בקבר. חתיכת בון זונה! אתה שברת לה את הלב! היא בקבר בגללך!"
ומבלי לחשוב פעמיים, טיילה יורדת מהמדרגות ובועטת בי, וכשאני מתקפל מרוב כאב, היא נותנת לי בוקס ומפילה אותי על הרצפה.שוב.
"אתה לא בכושר, אה, טיילור? מה קרה? הבחורה שמצאת בעיר העננים אכלה לך את השרירים?"
אני נעמד על רגליי. אף בת לא תביס אותי. גם אם היא האחות של ליאת.
"על מה את מדברת?" אני קורא ונעמד בעמדת מוצא. "אין לי חברה!"
"הו, כן? זה לא מה שאני שמעתי."
טיילה שולחת לעברי בוקס, אבל אני מתכופף, נותן לה בוקס בבטן וגורם לה להתקפל מרוב כאב.
"מה קרה טיילה?" אני מתגרה בה. "את לא בכושר. האם אכלתי לך את כל השרירים?"
טיילה שואגת בכעס ושולחת את ידה לכיוון פני.
אני מסתובב. תופס בזרועה ביד אחת וביד השנייה את שיערה.
"אין לי חברה." אני מסנן. "אני אוהב את ליאת. ושלא תעיזי להמציא שקרים. איפה היא?"
"היא מתה. אומרת טיילה ומלקקת את שפתיה הפצועות. "בגללך."
אחיזתי התרופפה באחת. הרגשתי את האוויר יוצא מריאותיי, את הדמעות שרוצות להציף אותי.
טיילה מנצלת את זה. ודורכת על הרגל שלי.
אין לי כוח להילחם. אין לי כוח לריב. אני רוצה לשבת על הרצפה ולבכות. למה ליאת? למה?
וכאילו זה לא מספיק, טיילה נותנת לי בוקס בבטן ומרוב הכאב וההלם הדמעות מציפות את עיני. אני נופל על הרצפה.
"אתה חלש." מסננת טיילה. "אתה פתטי. ואתה חסר רגשות." היא בעטה בראשי והדם התפרץ על רצפת הרחוב, על חולצתי, ועל כל דבר אחר. כתמים שחורים מתחילים להציף את עיניי, דמעה בודדה של סבל, כאב ועצב יורדת מעיניי וניגרת בלחיי.
טיילה נעמדה מעליי, היא שלפה משהטו מכיסא וזרקה אותו עליי. סכין? לא. זה פתק.
"אחותי לא הייתה ראויה לך." אומרת טיילה, בועטת בי ונכנסת לבית שלה. שנייה לפני שהיא סוגרת את הדלת היא צועקת:"אלווי שתירקב בגיהינום!"
אני צריך לקום. אבל אני לא רוצה. אני צריך ללכת. אבל אני לא יכול. זיכרונה של ליאת עדיין אצלי. אני לא יכול לאבד אותה. היא כל מה שהיה לי. זיכרון קטן וכואב ואם זאת..מאושר.
אני לא יכול להאמין שהיא הלכה. אני לא מסוגל להאמין שהיא מתה.
אני מתרומם לאט, מנגב בקצה שרוולי את הדם שבפניי ומכניס את המכתב לכיס.
למה, ליאת? למה?