עת רצון – פרק 2: משקפי קריאה.

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

"ניצה" שמואל קרא בקול לאשתו ממקום מושבו בכורסה הצהובה. הכורסא פנתה אל מסך הטלוויזיה בסלון הקטן והנעים שלהם "ניצה איפה המשקפיים שלי, אני לא מוצא אותם."
הסלון שלהם היה קטן ממדים אמנם, אך היה בו משהו מזמין ונעים. שתי ספות בצבע טורקיז, הכורסה הצהובה של שמואל, שולחן עץ במרכז מונח על שטיח צמר נעים בצבע אפור כחול, שידת עץ ועליה מונחת טלוויזיה לא מהדור המתקדם ביותר, מסביב מדפים שחוברו לקיר ועליהם מונחים, ספרים, אלבומים, תמונות ופסלונים ומאחורי כורסתו של שמואל סביב הוויטרינה הפונה אל הרחוב צמחייה רבה, בעציצים על כוננית נמוכה בצבע מנטה, תלויים מהתקרה או מונחים להם בכלים צבעוניים על הרצפה.
שמואל הסתובב במקום סביב צירו ימינה ושמאלה, מחפש את המשקפיים שנחו באותה עת על קודקודו.
"שמואל, לא נמאס לך להפעיל אותי בלי שום סיבה הגיונית. תקום ותחפש" ניצה אשתו צעקה לו מן המטבח שעה שהכינה את הממולאים , אחת ממנות הדגל, שהכינה לכבוד ארוחת שישי עם הילדים והנכדים.
"חיפשתי" הוא המשיך לרבוץ במקומו, העיתון בידו, ומדי פעם הגניב מבטים לצדדיו.
אחרי עוד כמה שניות של חילופי צעקות הדדיות כמו "אתה אף פעם לא שם את הדברים במקום, אז איך אתה רוצה למצוא אותם" או "אפשר לחשוב שאת תמיד כזאת מסודרת. שאזכיר לך את כרטיס האשראי שלך שהלך לאיבוד בבאזל" ניצה איבדה את סבלנותה והגיחה מן המטבח בצעדים זריזים, את ידיה הרטובות ייבשה במגבת המטבח שלקחה אתה כבת ארובה, חולצתה האפורה הייתה רטובה מעט בקדמתה, ככל הנראה מן העבודה במטבח, וכפכפיה מטופפים קלות על רצפת העץ החדשה שהתקינו זה לא מכבר.
"שמואל תגיד לא נמאס לך להפריע לי? אני באמצע הכנת האוכל יש לי עוד המון עבודה ואני צריכה להספיק לעבור אצל הספרית בצהרים" היא נעמדה מול הכורסה עליה ישב בחוסר אונים, רכנה מעט קדימה, שלפה את משקפי הקריאה מעל ראשו, שם היו מונחים וחיכו לה כל הזמן, והגישה לו אותם תוך שהיא נאנחת קלות.
"מה הייתי עושה בלעדיך?" שמואל מחייך עכשיו וקורץ לה.
"כנראה היית מחפש אותם בעצמך עד שהיית נזכר ששמת אותם על הפדחת לפני חמש דקות" היא כבר הייתה בדרכה חזרה למטבח כדי לסיים את הרוטב עבור הפלפלים, קישואים עגבניות וחצילונים הממולאים.
"הייתי ממשיך לחפש עד מחר, בחיים לא הייתי נזכר ששמתי אותם על הראש. אלו שלבים מוקדמים של דמנציה" זרק ספק בצחוק ספק בחרדה לחלל האוויר. המילים לא הגיעו לניצה בגלל כרכוש הסירים הקערות ושאר הכלים.
חמש דקות מאוחר יותר שמואל עמד בקצה הממלכה של ניצה, המטבח, קצת יותר מבוהל ממה שהיה חלק ניכר מימי חייו. העיתון פרוס לרווחה מוחזק בשתי ידיו, משקפיי הקריאה עדיין מונחים על חוטמו וליבו הלם בקצב הולך וגדל. "את שומעת" הוא נשמע במצוקה קלה.
"כן שמואל אני לגמרי אתך" ניצה זיהתה את הדקויות שבקולו, בכל זאת הם היו נשואים כבר ארבעים וחמש שנים וניצה הכירה את שמואל היטב וידעה איך להדליק, לכבות ולהרגיע כשצריך "אני שומעת, דבר!" היא פקדה עליו.
"זוכרת שאמרתי לך שהממשלה הזאת שתקום תהיה צרה צרורה?" הוא שאל או אמר היא לא הייתה בטוחה.
"כן, אז?"
"אז תראי מה הדבר הראשון שהם רוצים להעביר בחוק" הוא התיישב על אחד הכיסאות שהיו מונחים להם בנחת סביב האי במרכז המטבח (עליו התעקשה ניצה כששיפצו את המטבח, כדי שיהיה סוף סוף מטבח מסודר כמו בבית של כל! החברות שלה) "אזרחים וותיקים מעל גיל 65 ומעלה יהיו מחויבים להתפנות למרכזים מיוחדים שיוקמו בדרום הארץ, באזור הערבה, מין בתי אבות ייעודיים."
"אוקיי ומי שלא ירצה?" ניצה שאלה בבדיחות הדעת.
"ישלם קנס" שמואל הפטיר.
"קנס?" ניצה הרימה את עיניה מן הסיר והביטה בריכוז בשמואל "כולם ישלמו את אותו הקנס?."
"לא מה פתאום" היה נדמה שרוח שטות נכנסה לפתע בשמואל "ככל שאתה יותר מבוגר ולא מעוניין להתפנות מרצון הקנס יגדל. בנוסף, ככל שסירובך יתארך בזמן הקנס יגדל."
"אני לא מאמינה שזה יעבור" ניצה נקטה בשיטת ההדחקה "אין סיכוי שאפליה כזאת תעבור בכנסת ישראל. זאת אפליה על רקע גיל – גילנות. חוץ מזה האופוזיציה תלחם."
"ברור שילחמו. ברור שאנחנו נילחם. יש אפילו תנועת מחאה שהתחילה בהפגנות בשבוע שעבר" שמואל הניח כעת את העיתון מידיו על הכיסא הנוסף שלצד כיסאו "אנשי המחאה אמרו שעוד מעט כבר לא יישאר בשביל מי להילחם כיוון שנעבור מרצון או מפחד."
"שמואל אתה מבין שכדי להעביר את כל תושבי ישראל בגיל השלישי לדרום צריך להקים בתי אבות וזה לוקח זמן. צריך תשתיות, מרכזים רפואיים ועוד ועוד. כל זה לוקח זמן שבמהלכו העם יתנגד והאופוזיציה תילחם."
"תקשיבי לזה, הם חשבו על הכול הדרעקים האלו. הם כבר ייבאו מסין יחידות דיור שניתן להרכיב תוך זמן קצר. האיכות לא משהו, אבל בממשלה מצפים שהשימוש במבנים האלה יעשה בתחלופה גדולה. כלומר הם בונים על זה שנתפגר במהרה בתנאים שהם מארגנים לנו שם ובינתיים החוקים שמאשרים את כל המהלך הזה מבחינה משפטית יעברו בכנסת".
ניצה הביטה בשמואל בזעזוע שהלך וגבר, היא שטפה את ידיה בכיור משאריות התבלינים ורסק העגבניות, התיישבה על כיסא שלישי במספר מול שמואל, התמתחה, נעצה בו מבט מאוד מרוכז ושאלה "ומה אתה מתכוון לעשות בנדון שמואל?."