תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק ט"ו

לפרק הקודם

תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק י"ד

—
"את יכולה לומר לי שוב מה קרה?" שאל החוקר המשטרתי.
קנדריקס ישבה על כיסא כשהיא בקושי נושמת.
'איך אני יכולה להגיד את זה שוב? הוא ימות! טוני עומד למות בגללי!'.
"אני מצטערת, אני פשוט לא מסוגלת כרגע…"
"מיס' קיין…" התעקש החוקר.
"היא אמרה שהיא לא מסוגלת – אז עזוב אותה במנוחה!" שמעה קול מוכר.
"אדוני, אתה…".
"אני קורט מילר, יח"מ. ואני אומר לך לעזוב אותה בשקט".
החוקר קם ואמר "כן אדוני" והלך.
קורט התיישב ליד קנדריקס והביט באמבולנס המתרחק.
"מה מצבו?" הוא שאל.
היא הביטה בו סוף-סוף.
'משהו בו שונה,' היא הירהרה. 'אבל אני בטח מדמיינת את זה בגלל שאני מתוחה, כמו עוד דברים אחרים.
"יציב, אבל הוא לא התעורר. לא יודעים לומר לי מה יהיה, לוקחים אותו לטיפול נמרץ בבית חולים לנידאו כאן בנתניה".
הוא שם יד על כתפה "המפקד חזק, הוא יעמוד בזה".
היא קמה "אני צריכה לשים לזה סוף".
הוא קם במהירות, נראה שקצת נבהל "למה את מתכוונת?".
"להתחיל מההתחלה – בטח פספסתי משהו" היא הרגישה שהיא נכנסת למרץ.
"אני מצטער, אבל אני חייב לפרוש להיום" אמר קורט במהירות ובפרצוף עגמומי.
'אוי לא'.
קנדריקס חייכה ולחצה את ידו "תודה על הכול קורט. הלוואי שהיו לי עוד חברים כמוך".
קורט הלך למכוניתו, וכשהתחיל לנסוע אמר לעצמו "עם חברים כאלה – מי צריך אויבים?".
—
יוני ארנון היה הראשון שהגיע לקניון איילון.
הוא התיישב בארומה וחשב על הנושא.
הוא נזכר מה קרה, והצטער על כל רגע.
—
לפני כפחות משנה הגיע יוני לביתו מוקדם מהעבודה.
מתן רז חטף התקף והזעיקו את חוי לבית האבות, מכיוון שלאיריס טלמור הייתה רק מכונית אחת – כרגע אצל ת'יאו, שהיה רחוק מהבית באותו יום.
איריס הביאה בייביסיטר שתשמור על שירה, כי אמרה שהיא לא יכולה לתפקד במצב מתוח.
חוי ביקשה מיוני, גיסה, לבוא מוקדם ולהחזיר את שי וקרן מהצהרון כשיגיע הזמן.
כשנכנס יוני לביתו, הבחין באיריס יושבת על הכורסה ובוהה באוויר.
הוא התקרב "היי איריס! מה שלומך?".
איריס לא הביטה בו "הוא ימות! אבא שלי הולך למות! למה הוא?".
'מה חוי הייתה עושה?' תהה.
הוא התיישב לידה והחזיק בכף ידה "איריס, תירגעי, הכול יהיה בסדר".
איריס סובבה אליו את הראש.
עיניה היו אדומות מבכי ודמעות נזלו על פניה כמו טיפות גשם.
"אתה באמת חושב ככה?" שאלה בתקווה והסתובבה כלפיו.
"אבא שלך הוא לא המטופל הראשון שלהם, הם מנוסים בעסק הזה" אמר יוני, למרות שלא היה בטוח בדבריו.
"אבל…" היא החלה.
הוא אחז בכתף שלה וייצב אותה כדי שתביט בו ישירות "תחזרי אחריי – 'הכול יהיה בסדר'".
"הכול… יהיה… בס…בסדר" אמרה איריס לאט.
פתאום היא חיבקה את יוני חזק "תודה לך… לא הייתי יודעת מה הייתי עושה בלעדיך".
"אמ… בבקשה" אמר יוני.
כשסיימה לחבק אותו שניהם הבחינו שהם נשארו עדיין קרובים אחד לשנייה.
מאוד מאוד קרובים.
שם התחילה הנשיקה הראשונה, וזה לא נעצר…
—
"הנה אתה" הקול של איריס טלמור עצר את קו המחשבה של יוני.
יוני הביט בה, ההריון שלה היה מעט בולט.
'בבקשה שהילד או הילדה לא יהיו שייכים לי' התפלל.
הוא פינה לה מקום כששולחן מפריד ביניהם.
'כמה שיותר בטוח יותר טוב' חשבו שניהם.
"אז…" החלה איריס.
"אז…" השיב יוני.
"בוא נזמין קודם?" הציעה.
"כן" הנהן.
הם הרימו את דף התפריט.
יוני הזמין קפה מוקה ואיריס קפוצ'ינו שיבולת שועל.
הם ישבו בשתיקה, וגם כשהגיעו ההזמנות לא נגעו בכוסות אלא הביטו על השולחן.
יוני שבר את השתיקה "אנחנו צריכים להחליט מה עושים".
איריס הביטה על הבטן שלה "כשהילד או הילדה יצאו – לא יהיה קשה להבחין למי הוא שייך".
"זה העונש על הבגידה שלנו במשך חודש" נאנח יוני.
"אנחנו צריכים לספר לת'יאו וחוי, כשנהיה ארבעתנו יחד – בלי הילדים כמובן" אמרה איריס בהחלטיות ושתתה.
יוני שתה גם "זה הדבר החכם לעשות?" שאל.
"זה הדבר הנכון לעשות" השיבה.
"בסדר, אז ממי נבקש שישמור עליהם?" שאל יוני. "אחרי ניסיון הפריצה אני לא בוטח באף אחד לא מוכר".
"מה עם גל?" הציעה איריס.
—
"תרצו קפה אולי?" שאלה המזכירה.
בתג שעל חולצתה היה כתוב השם 'דידי נות'ינגהם'
"לא, תודה, אני לא שותה קפה" ענתה דבי.
"לי כן, בבקשה," אמרה איזי במהירות לפני שהמזכירה פנתה ללכת. "כל סוג של קפה אולי יכול להרגיע אותי עכשיו".
המזכירה חייכה והלכה.
דבי הביטה על התחנה ההומה במשטרת תל-אביב.
הפעם האחרונה שהייתה כאן, הייתה כשנעצרה יחד עם איימי על השחתת רכוש כשהיו בגיל 20.
'מה קרה לך איימי?'
—
"אני פיקאסו או מה?" צחקה איימי.
דבי הביטה על הג'יפ שהיה עליו ציורים של דובוני אכפת לי.
"הוא יהרוג אותנו כשיראה את זה" אמרה דבי וצחקה.
"זה מגיע לו" השיבה איימי.
הן פינצ'רו וקישטו את הג'יפ של אחד השכנים של דירתן – ביג וינס.
הבחור הגדול הפיץ שקר שהן עובדות במקום לא סימפטי, וקרא להן בשמות גנאי.
הנקמה הייתה כל-כך מתוקה.
הבעיה הייתה שדבי ואיימי לא שמו לב למצלמת האבטחה במקום – ולכן נעצרו יומיים לאחר מכן.
המזל שלהן היה, שבאותו הזמן התברר שביג וינס עסק בעצמו בעסקים מאוד מלוכלכים, מה שגרם לו להיעצר ולהישלח למאסר.
המשטרה החליטה להעלים עין לגבי המעשה שלהן.
הזיכרון תמיד העלה בדבי חיוך, גם עכשיו.
—
איזי, לעומת דבי, אף פעם לא הייתה בתחנת משטרה, אלא רק ראתה כאלה בתכניות טלוויזיה כמו CSI.
זה ממש לא היה דומה.
איזי התרשמה מכל דבר שראתה.
אבל איזי ודבי לא באו לתחנה בשביל לטייל, להן וליוסל'ה הייתה משימה.
יוסל'ה חשב שבתחנה אפשר להתחיל.
"העט הוא קצה החוט שלנו" אמר יוסל'ה כשהגיעו לניידת.
"מה מיוחד בעט הזה?" שאלה איזי.
"זה עט שגל מאוד מתלהב ממנו – עט שגם מצלמה נסתרת הפועלת, המצלמה פעלה כשהגעתי".
"זה אומר שהעט הסריט מה היה במשרד" הבינה דבי.
"וגל, בחוכמתו הרבה, החביא אותו" אמר יוסל'ה. "בתחנה אוריד את הסרטון למחשב ואבדוק".
"אני באה איתך, בכל מקרה אין לי כאן מכונית" אמרה איזי. "ואל תגיד לי שתחנת משטרה זה גם מקום מאוד מסוכן".
"גם אני," אמרה דבי. "בין כה וכה הגעתי באוטובוס".
לא היה לו זמן וכוח להתווכח אז הוא הסכים בלי לומר דבר.
אחרי שהגיעו לתחנת משטרת תל-אביב, ללא כל אומר הלך יוסל'ה לאחד החדרים וסגר את הדלת אחריו.
הן התיישבו על כיסאות צמודים לקיר וחיכו בזמן שאיזי שותה קפה הפוך בקולניות.
עברה כבר חצי שעה ויוסל'ה עדיין לא חזר.
כשאיזי סיימה את הקפה היא קמה "נמאס לי לחכות פה במתח ובחוסר מעש".
דבי הסכימה איתה, אבל לפי נסיונה האישי – תחנת משטרה היא לא מקום טוב להתחיל למחות.
איזי צעדה לעבר דלת החדר אליו נכנס יוסל'ה.
דבי ניסתה לעצור בעדה, אבל אז בדיוק הדלת נפתחה וראשו של יוסל'ה צץ.
"אתן יכולות להיכנס".
הן נכנסו במהירות ויוסל'ה סגר מאחוריהן את הדלת.
החדר היה עגול ורחב. מלא במחשבים, בטלפונים, בלוחות כתיבה ובמכשירים שהן לא זיהו, שכל אחד מהם היו מאוישים.
יוסל'ה ניגש לאחד המחשבים ואיזי ודבי אחריו.
הוא פנה לשוטר שהיה שם "זובי, תראה להן בבקשה את הסרטון".
"אבל הן אזרחיות" טען זובי.
"זה בסדר, הן תחת אחריותי" ענה יוסל'ה.
"כן בוס" ענה זובי והחל להקליד במקלדת המחשב.
'מזל שאיזי לא התחילה להפגין על זכויות האזרח או משהו,' חשב יוסל'ה. 'רק זה היה חסר לי'.
הסרטון החל.
במסך נראו בתחילה הרגליים החשופות של גל, איזי זיהתה אותם והזיכרון העלה בה חיוך.
רחוק מעט מהן היו ערימות של בגדים וחפצים אישיים על הרצפה.
רחוק מהם רגליים חשופות של בחורה, לפי איך שזה נראה, וצמוד מאחוריה עמדה דמות.
"זאת איימי!" קראה דבי והצביעה על הרגליים של הבחורה "אני בטוחה ב100%!".
איזי הבינה את פשר הדבר והתחילה להרגיש משהו, אבל היא לא הבינה מה.
דמות התהלכה מסביב לאזורים הללו.
התחילה שיחה בין הדמויות.
"איזה יפים אתם, יקרים שלי. ממש מתאימים אחת לשני" אמרה הדמות המסתורית שהתהלכה.
היה זה קול של גבר.
ידיים נברו בחפצים ובבגדים שעל הרצפה בזמן שהדמות אמרה "אתם יודעים, עקבתי אחריכם וחקרתי עליכם לעומק מאז החתונה – אתם ממש אנשים מעניינים".
"למה אתה מתכוון?" נשמע קולה של איימי.
"ידעתי" אמרה דבי, אבל זה יותר העציב אותה מאשר שימח.
"גל – חוקר פרטי מעולה, אבל גם עם שלוש משרות בקושי מפרנס את עצמו. לא ממש מוצלח בקשר חברתי – למרות שהוא מאוד נחמד ואהוד. משפחה תומכת אך לא משקיע בה. והכי מעניין – בעל רגשות עזים לעובדת שלו" אמרה הדמות.
הרגש המוזר בקרבה של איזי גבר, ונפסק כשנשמע קולו של גל "זה לא..".
"ואת, איימי – בעלת עבר מזוויע שהתגברה כמעט על פחדיה. כמו שאמרתי קודם – יפה מאוד וחכמה מאוד. אבל הלב שלה מסנוור אותה וגורם לה להראות כטיפשה" אמרה הדמות.
"למה אתה מתכוון|?" נשמע קולה של איימי.
"בבקשה, קרא לנהג שלנו" אמרה הדמות.
כמה שניות אחרי זה צעקה איימי "אני לא מאמינה! איך יכולת לעשות לי את זה?".
נשמע קול של דמות גברית חדשה " מצטער, איימי, זה לא היה במכוון, יש לי אכן רגשות כלפייך".
"למה?" צעקה איימי.
"המדינה לא משלמת לי ולאימי כסף – מר טנדי כן, והמון," אמרה הדמות. "שכנעתי את מר טנדי שלא יפגע בך אם תשתפי פעולה".
"מי זה טנדי הזה?" שאלה איזי.
"ומה הוא עשה לאיימי?" שאלה דבי.
'טנדי?! ניקולס טנדי?!' נדהם יוסל'ה. 'זה לא יכול להיות! הוא מת נרקב בכלא!'.
"נראה שאתם ממש טובים במחבואים – תתלבשו במהירות ונלך מכאן למקום יותר מהנה" נשמע קולו של ניקולס.
מחשבותיו של יוסל'ה התרוצצו בראשו ללא הפסק 'מה ניקולס חיפש אצל גל? מאיפה הם מכירים אישית אחד את השני בכלל?'.
למה אתה מתכוון?" נשמע קולה של איימי.
"את עוד תראי – ויש לי הפתעה מיוחדת בשבילך כשנגיע" נשמע קולו של ניקולס.
הם ראו שהחפצים נאספו וכך הבינו שגל ואיימי התלבשו.
לאחר מכן, נשמעה דלת נפתחת ונסגרת ומאז הכול היה שקט.
"זה נמשך כך עד שהשוטר יוסל'ה כינר נכנס" אמר זובי.
"אז, מה נעשה עכשיו?" שאלה איזי "איך נמצא אותם?".
"לי יש רעיון" אמרה דבי.
איזי ויוסל'ה הביטו בה בסקרנות…
—
המכונית נסעה כ-40 דקות, אף אחד לא דיבר.
למען האמת, לאף אחד מאלה הנמצאים בה לא היה יכולת, כוח או רצון לדבר.
גל שכב מחוסר הכרה ומתנשם בכבדות על רגליה של איימי.
איימי עצמה הייתה לא ממש מפוקסת. היא חשה כאב ראש איום והביטה בחשד בדמות במושב הנהג.
היא הביטה בגל ושמה יד על מצחו – הוא קדח.
הדמות שנהגה במכונית נסעה בשיא המהירות המותרת והשתדלה להתמקד בנהיגה ובתכנון השלב הבא.
המכונית נכנסה לעיר פתח תקווה, לא נראו הרבה מכוניות בכביש.
איימי חשבה לנסות לקרוא לעזרה מתוך המכונית אבל חזרה בה, איך ישיגו אותם?
'אנחנו שוב נתונים לחסדי אנשים זרים,' חשבה איימי בייאוש. 'אם נמשיך כך – נמות בקרוב'.
הם נכנסו לאזור שכונת שעריה והמכונית חנתה לתוך בית ישן בעל שתי קומות.
הדמות יצאה מהמכונית.
עכשיו, באור פנסי הרחובות, יכלה איימי לראות אותה יותר בבירור.
הייתה זאת בחורה לא הרבה יותר מבוגרת ממנה, גוף גבוהה וחסון עם עור בהיר. שיער שחור ארוך נח על כתפיה.
היא נעלה נעלי ספורט SKECHERS לבנות, לבשה מכנסי ג'ינס אפורות קצרות, חולצת טי-שרט בצבע ירוק כהה ומעיל פארקה לונגליין בצבע זהה.
"קדימה, עזרי לי להכניס אותו" אמרה הבחורה לאיימי.
"קודם אמרי לי מי את ומה את רוצה" דרשה איימי.
היא נאנחה "שמי שריל גרדין, אני…".
"החברה לשעבר של עמוס בראון," נזכרה איימי. ואז, כשהבינה מה אמרה שמה יד על פיה "אוי, אני מצטערת".
שריל בלעה רוק "זה בסדר, בואי נעזור לגל ואח"כ נעלה זיכרונות".
איימי בקושי הצליחה לשאת את גל מהמכונית ושריל רצה לתוך הבית.
"לעזאזל" אמרה איימי וניסתה לגרור את גל.
לאחר ארבע דקות של מאמץ, ראתה איימי את שריל יוצאת במהירות מהבית עם מיטת בית חולים על גלגלים.
הן שמו את גל על המיטה וגררו אותה פנימה "מאיפה יש לך מיטה כזאת?" שאלה איימי.
"אני רופאת משפחה פרטית, הקליניקה בקומה השנייה – בגלל זה לקח לי זמן להביא את המיטה".
איימי הביטה בה בהתפעלות ואז שאלה "מה עכשיו?".
"אני אלך למלא אמבטיה, את תפשיטי לו את בגדיו העליונים, את השעון ואת החגורה – כמה שיותר מהר!" פקדה שריל ורצה.
איימי הסמיקה.
'לא היה מספיק מה שהיה במשרד, עכשיו אני צריכה לעשות את זה?! בבקשה סלח לי, גל'.
איימי עשתה כהוראת שריל בשעה ששמעה מים מתחילים לזרום, וכשסיימה הביטה בבהלה במצבו.
על גופו של גל היה סימן כווייה אדום, גדול וארוך בצורת משולש שווה שוקיים, היא פחדה לגעת בו.
שריל חזרה והן גררו את המיטה לחדר האמבטיה.
"תעזרי לי להכניס אותו ותחזיקי את ראשו מחוץ למים עד שאביא תמיכה לראש".
היא עשתה כפקודתה.
המים היו פושרים ונעימים, לרגע היא קינאה בו.
לאחר שחזרה שריל עם תמיכת הראש אמרה "אני אטפל בו. הכנתי לך כרית ושמיחה על הספה בסלון, עדיף שתישני ונדבר מחר. את בטוחה כאן".
"תודה שריל, את מלאך!" הודתה איימי וצעדה לכיוון הסלון בו הבחינה קודם.
היא נשכבה על המיטה עם הראש על כרית נוחה מאוד והתכסתה בשמיכה חמימה.
'איך אוכל להירדם בכלל?!'
—
נטע בראון פקחה את עיניה.
'כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?'.
ראייתה הייתה מטושטשת. היא לא הבחינה בכמעט שום דבר.
'אני בחדר? בתא מאסר? במרתף? באולם?'.
נטע נזכרה אחרי שהכניסו אותה למכונית היא ניסתה להיאבק שוב, אבל לא היה לה סיכוי מול 3 אנשים כשהיא עם רגל פצועה.
כשהצליחו להצמיד אותה לרצפת המכונית, הצמידו לה מסכת חמצן וגז החל לחנוק אותה.
היא התעלפה תוך מספר שניות.
נטע ניסתה להזיז את הרגל.
'מוזר, זה לא כואב'.
"You should say thank you" שמעה מצד ימין.
נטע סובבה את ראשה לכיוון הקול.
היה זה אדם בוגר ממנה, נמוך יותר ועם שיער שחור קצר.
ראייתה הייתה עדיין מטושטשת ולכן התקשתה לשים לב לעוד דברים בו או בכלל במקום בו הייתה.
נטע הרגישה שהוא סורק אותה בעיון במבטו וגופה רעד.
"What do you want from me?" שאלה.
הוא הרים כתפיים "I don't want anything, I'm just a messenger".
'שליח'?
"?who sent you" דרשה לדעת.
אישה מבוגרת נכנסה למקום בו הייתה "you can go now" אמרה לאיש.
הוא הנהן והלך.
האישה פנתה לנטע "עכשיו, כשאנחנו לבד, 'דרורית'," אמרה וסימנה גירשיים באצבעותיה. "או שמא אומר- 'נטע בראון', ננהל שיחת נשים קטנה".

המשך יבוא…

תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק ט"ז