"כל הקטע הוא שהם רוצים שנמות מרעב, זה כל המשחק." – פרק 2

פרק 2 – "מה לעזאזל אני עושה פה?!"

ממש לא דמיינתי כך את היכל הצדק. חשבתי שהוא הרבה יותר מוזנח, כמו כל המקומות במחוז שלנו, ובעצם, גם במחוזות האחרים. מסתבר שהוא היה בדיוק ההפך ממש שחשבתי. הוא היה ענק ומפואר מאוד, היו בו ספות עור גדולות ומנורות קריסטלים יפהפיות. שומרים חסונים הובילו אותי ואת קאלום לחדרים נפרדים והורו לנו להתיישב על הספות, סוגרים אחריהם את הדלת. הבטתי סביבי למשך שניות ספורות, בוחנת בקפידה את החדר הגדול שנמצאתי בו. לפתע נשמעה דפיקה חלושה על הדלת והיא נפתחה. דמעות עלו בעיניי בשנייה שראיתי את הוריי, את התאומות ואת לוק. הם רצו אליי, דמעות זולגות על לחייהם, וחיבקו אותי חזק. "אני אוהבת אתכם כל כך." אני לוחשת להם בשקט, מנגבת את דמעותיהם של אחיותיי ושל לוק. הוריי מחבקים אותי ומבטים בי במבטים נואשים ועצובים. "את מבטיחה שתנצחי?" שואלת אותי קליירי, ואני לא יודעת מה לענות. לפני שאני אומרת לה שאין לי שום דרך לדעת, אך אשתדל מאוד, הדלתות נפתחות וגוררים את כולם משם. אחרי שמוציאים אותם מהיכל הצדק, הם מוציאים אותי ואת קאלום מהחדרים שהיינו בהם. אני ממהרת לנגב את דמעותיי, נעמדת מאחוריי קטניס, וקאלום נעמד לצידי מאחוריי פיטה. אני מבחינה בדמעה קטנה על לחיו הימנית, ומבינה שאפילו הוא לא הצליח להישאר אדיש כפי שהיה. אפי צועדת לפנינו ומובילה אותנו לכיוון הרכבת שתיקח אותנו לקפיטול, לבניין האימונים. אנחנו עולים על הרכבת והמשרתים מציגים לכל אחד מאיתנו את החדר שלו, ואז לוקחים אותנו לחדר האוכל. אנחנו מתיישבים על הכיסאות המרופדים בצמר עבה ומביטים בצלחות העמוסות שעל השולחן. אפי, פיטה וקטניס כבר רגילים לכל כך הרבה אוכל, אך אני וקאלום כמעט מתעלפים מהמראה של המאכלים על השולחן. אפי מציגה בפנינו את כל המנות ומפצירה בנו להתחיל לאכול. אני מעמיסה בצלחתי לחמניה אחת, מעט נזיד וצלעות כבש ומתחילה לאכול. על אף שכלל אין לי תיאבון, אני לא מסוגלת לסרב למאכלים הנהדרים והטעימים הללו, ואני רואה שגם קאלום בדיוק כמוני אוכל הכל במהירות ומעמיס עוד ועוד אוכל על צלחתו. "אוקיי חבר'ה, מחרתיים נגיע לבניין האימונים ונתחיל לאמן אתכם לקראת המשחקים. אני יודעת שזה לא כל כך משמח, אבל אין ברירה, גם אנחנו עברנו את זה ושרדנו, אני בטוחה שגם אתם מסוגלים. אני אאמן אותך, רייצ'ל, ופיטה יאמן את קאלום." אני שומעת את קולה של קטניס. "אבל קודם – אנחנו צריכים לדעת מה המיומנויות שלכם." אומר פיטה. "אני משתמשת בסכין ובכוח הפיזי שלי רוב הזמן." אני אומרת, מביטה בפניה היפות של קטניס. "למען האמת, גם אני בדיוק כך." אומר קאלום, ואני מצליחה לשמוע בקולו עצב רב וחרדה על כך שהוא משתתף במשחקים. "מעולה, אז קטניס תשתדל ללמד אותך קצת חץ וקשת, ואני אלמד אותך טכניקות הישרדות והסוואה." אומר פיטה לי ולקאלום. קטניס מהנהנת כמסכימה לדבריו. אפי מתחילה לאבד עניין בשיחה משום שהיא לא אחראית על המיומנויות שלנו ועל החיים שלנו בזירה, אך היא עדיין נשארת ומקשיבה לשיחה שלנו, מתוך נימוס. לבסוף אנחנו מסיימים לאכול וכל אחד הולך לחדרו.

אני נכנסת לחדרי, מביטה סביבי ובוחנת את הקירות הגבוהים המצופים טפט יפהפה, את המיטה הגדולה המכוסה מצעים בגווני תכלת וזהב. הארון נמצא בתוך הקיר, ובהתחלה אני מהססת מעט אם לפתוח אותו, אך לבסוף מחליטה שכן. אני רואה שם המון בגדים נקיים ומסודרים לפי סוגים, גוונים וגזרות. אני עוברת על חלק מהחולצות והשמלות שם, כולן כל כך יפות ואלגנטיות, כמו שמעולם לא היו לי וכנראה גם לא אזכה שיהיו לי. אני מרגישה לפתע עייפות רבה שעוטפת אותי, אך אני לא רוצה להירדם, בסך הכל צהריים ומחכה לי לילה ארוך ושקט שבו אוכל לישון כמה שרק ארצה, ולכן אני מתיישבת על מיטתי, גבי מופנה לכיוון הקיר וידיי מחבקות את ברכיי המקופלות. אני לא מצליחה להוציא מראשי את המחשבה על המשחקים אפילו לרגע. 'מה לעזאזל אני עושה פה?! אני בטח חולמת.' אני חושבת וזה גורם לי לצבוט את עצמי, אך זה לא עוד חלום. 'למה דווקא אני? למה זה לא יכל להיות מישהו אחר?' אני ממשיכה את המחשבות שלי ולבסוף אני מרגישה את עפעפיי נסגרים ואני נרדמת.