מי אני ומה שמי- פרק 1
היי את!" שמעתי את אחד הילדים בכיתה קורא לעברי.
עוד יום לימודים התחיל, עוד יום ארוך וכואב במיוחד ככל הנראה.
"מה אתה רוצה עכשיו, דוק?" שאלתי בארשת פנים אדישה.
"תחשבי לבד." חייך אליי חיוך מתנשא.
כמובן שידעתי מה הוא רוצה וכמובן שגם הפעם לא התכוונתי לתת לו. "כמה חבל, אין לי." חייכתי חיוך מתנצל ושנינו ידענו שהוא מזיוף לגמרי.
ידעתי מה עומד לקרות עכשיו. "אוי, עוד פעם שחכת אותו?" שאל ברחמים (עצמיים).
"לא."
"אז איפה זה?"
"במקום שלא תמצא אותו." התחכמתי.
הוא התחיל להתעצבן, זו הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי להרגיז אותו. לא טוב. "אני אשאל שוב, איפה זה?" קולו נטף ארס.
"תרביץ לי כמה שתרצה, אתה לא מקבל את הכסף." ידעתי את כל הכיתה בדבר.
"טוב. איך שאת רוצה." אמר והקים אותי מכיסאי.
"לא כדאי לך עכשיו, עוד מעט הלימודים מתחילים. תעשה את זה בהפסקה." נאנקתי, הוא אחז בשערי.
"למה? כדי שתוכלי לנסות לברוח לפני?" שאל ברשעות.
"למה שאברח? אתה בכל מקרה תתפוס אותי," סיננתי מבין שיני.
"יופי, אז כבר הבנת את מהלך הדברים," אמר ומחא כפיים בהתלהבות מזויפת. "אני מבקש את הכסף. את נותנת לי אותו בלי להתווכח," אמר והדגיש את המילים 'בלי להתווכח'. "אני לוקח אותו, ואת ממשיכה את יומך בשקט, כאילו כלום לא קרה." סיים.
"אתה טועה במשהו אחד," אמרתי בשקט.
"במה?"
"כשאתה אומר 'כלום לא קרה' אתה בעצם מתכוון לכך שמשהו קרה ואז אני אתנהג בטבעיות. מה שהתכוונת לומר לי זה שפשוט אתנהג כאילו מה שאתה עשית לי לא קרה, ואז זה יהיה שקר." תיקנתי אותו, מחכה את קולה של המורה ללשון בתקווה שזה יעצבן אותו עוד יותר, וזה הצליח. הדבר ש'דוק' הכי שנא הוא שמתקנים אותו דקדוקית.
"יופי לך, חביבת המורים. נראה אם תוכלי להמשיך לתקן אנשים אחרי מה שאעשה לך היום בסוף היום." כל הכיתה צחקה ואני החלטתי שמותר לי לתקן אותו עוד פעם אחת.
"יכולת להוריד את 'היום' הראשון בסוף המשפט," אמרתי בביקורתיות.
"מה ש'תגידי…" אמר בשעמום והרפה ממני, צנחתי חזרה למושבי ושפשפתי את המקום בו אחז בי.
************
יום הלימודים נגמר, ארזתי את הדברים שלי והייתי בדרכי לצאת מהכיתה כשמר דקטר נעמד מולי, "רק רגע." הניף את ידו בסימן 'עצור'.
שילבתי את ידי וחיכיתי. "נו."
"מה נו?" שאל אותי, לא מבין.
"אתה לא מתכוון להכות אותי, לדקור אותי, לבצע בי בריונות כלשהי טיפוסית לאנשים כמוך?" שאלתי, מחכה שיגמור עם זה כבר.
"את צוחקת עלי?" הוא התחיל לצחוק, אך כשראה את המבט על פני הרצין. "מה את רוצה?"
"אני עדיין מחכה," אמרתי והתחלתי לאבד את סבלנותי.
"אה… נכון. אני לא עומד לעשות לך משהו. רק רציתי לדבר איתך היום." חייך חיוך נעים.
החיוך שלו בלבל אותי, הוא לא נראה מזויף. מה פתאום הבן אדם שהתנהג אלי כבריון במשך כל השנים שהייתי איתו באותו בית הספר רוצה לדבר איתי?
מצד שני, מעולם לא נשארתי לחכות לו אחרי סיום הלימודים…
"אני מקשיבה."
"טוב. לא ממש כיף להכות אנשים-" התחיל.
"מעודד…"
"תקשיבי עד הסוף." הוא הזעיף את פניו והמשיך, "אני לא באמת רוצה לעשות את זה. אני מתכוון… לסחוט ממך כסף-" "לעיתים קרובות אתה גם לא מצליח," קטעתי אותו.
"-נכון. אבל זה לא משנה. אני לא עושה את זה כי אני רוצה, זה בגלל שאני חייב." פתחתי את פי כדי להעיר לו על עוד משהו אך הוא עצר אותי. "כבר אמרתי, תקשיבי. עד. הסוף. "
תגובות (1)
מסקרן, כבר רצה להמשיך לקרוא :)
קראתי מה שכתבת בפרופיל שלך על השם, הקו האדום אומר שהמכשיר לא מכיר את המילה, זו לא בהכרח שגיאת כתיב.