מי אני ומה שמי- פרק 11
"כמה מעצבן…" מלמלתי לעצמי בהרהור.
אחרי כמה שעות של מחשבה בעודי יושבת על הנדנדה שבפארק, החלטתי לחזור לביתי ולארוז לעצמי תיק לקראת היציאה. החלטתי שהדרך הטובה ביותר היא לברוח, לפחות עד שאמצא משהו יותר טוב לעשות.
לא רציתי לפגוש בדרך את אחד הילדים מהכיתה, הוא או היא בטח היו מדווחים עלי ואני הייתי מסתבכת עוד יותר, אז בחרתי ללכת בדרך עוקפת שעברה בין כמה סמטאות. הייתי בטוחה שבדרך הזאת לא אקלע לצרות. כמה טעיתי…
"מה את עושה בשטח שלנו?" שמעתי מאחורי קול עבה מדבר אלי באיום.
הסתובבתי לעבר מקור הקול ולהפתעתי הרבה, אלה היו חבריו הענקים של ג'וס. כשראו אותי הם נרתעו כמה צעדים לאחור. "שוב את?"
כנראה לא שמתי לב ונכנסתי לאותה סמטה אליה הוביל אותי דקטר. "לא חשבתי שאזכה לראות אתכם שוב," אמרתי בנימה ידידותית צוננת, לא רציתי להיקלע לעוד קרב.
"את יודעת, אנחנו עדיין צריכים לסגור איתך חשבון על מה שעשית לג'וס. אני חושב שאלו בדיוק הזמן והמקום הנכונים," אמר הענק שעמד בראשם, כנראה הוחלט שהוא יהיה המנהיג החדש.
"אני לא חושבת שאתם יודעים עם מי אתם מתעסקים אבל, אין בעיה. רק תומר לי מה שמך, בסדר? אני לא רוצה להרגיש בורה כמו בפעם הקודמת." חייכתי.
"ג'רמי, ואלו ג'רי וג'ון." הצביע על עצמו ועל חבריו. "ואת?"
"ריד," אמרתי. זה לא היה שקר מוחלט, 'ריד' היה שם המשפחה שלי. "תגידו, זה במקרה שהשמות של כולכם מתחילים ב-ג'?" שאלתי.
"זה לא עניינך, אמר. "יש עליך משהו שתוכלי להיעזר בו? זה לא יהיה הוגן אם יהיה לנו יתרון." המשפט שלו נשמע לי מוזר, אך לא יכולתי להצביע על נקודה מסוימת.
מה שאמר קודם בקשר לשמות גרם לי להתעניין בהם עוד יותר אבל דחפתי את הרצון הזה הצידה והתרכזתי שוב בעניין הרציני יותר. "אני יודעת שאתה לא רציני בקשר לזה. בואו פשוט נתחיל, טוב? פשוט יש לי משהו חשוב לעשות," אמרתי בחוסר סבלנות.
"את ביקשת את זה." למען האמת, הוא ביקש את זה. אבל… נו מילא.
שלושתם התקדמו לעברי בצעדים מאיימים. 'חבל שאני לא יכולה לזמן את הטירוף כרצוני…' חשבתי והכנתי את עצמי. 'טוב, לפחות למדתי להילחם במשך כמה שנים, אז אני אהיה בסדר,' עודדתי את עצמי בעוד מחשבה רועדת.
הם תקפו ראשונים ואני התחמקתי, כך התחיל הקרב שקבע אם אצליח לצאת מהעיר או לא.
***********
"עוד כמה זמן תמשיכי להתחמק?" שאל אחד הענקים אחרי כמה דקות. "זה די משעמם ככה."
"עד שתתעייפו, אני רואה שזה כבר מתחיל."
הוא סרק את הסמטה בניסיון לראות מאיפה אני מדברת, והבעתו השתנתה לתדהמה כשראה אותי על ראש הבניין השמאלי. "איך הגעת לשם?"
"טיפסתי. מה קרה, קפאת?" הסתכלתי עליו מלמעלה והוא נראה לי כמו דמות קטנה ומפוחדת, למרות שזה לא היה ככה.
"ל… לא!" קרא. הוא בהה בי עוד כמה שניות ופתאום חיוך התפשט על פניו.
"מה?" שאלתי, לא מבינה.
הוא סימן לי להסתכל מאחורי. הסתובבתי וראיתי את ג'יימי -סליחה ג'רמי- עומד מאחוריי וחיוך גדול מאיים וחושף שיניים –מה שהשווה לו מראה עוד יותר מלחיץ- על פניו. אז קלטתי שהטמבל השני היה רק הסחת דעת, בזמן שהוא יטפס לשם אחרי. איך יכולתי להיות כל כך טיפשה ולתת לו להסיח את דעתי ככה?!
מרוב מחשבות, לא שמתי לב למעשיו של ג'רמי. הוא הכניס את ידו לאחד מכיסיו והוציא ממנו אולר, קטן, אבל עדיין אולר. תגובתי לא הייתה מספיק מהירה והוא הספיק לנעוץ אותה בבטני לפני שעצרתי אותו. נחנקתי, כל האוויר נפלט מראותי ובאותו רגע הוא שלף את האולר, נפלתי כשגבי למטה ובטני מדממת ונחתתי על שביל החצץ של הסמטה. כאב חד פילח את גבי ברגע שהרגשתי משהו דוקר אל גבי, זו בטח הייתה רק אבן קטנה אבל הגוף שלי פירש את זה ככאב בלתי נסבל. לרגע חשבתי שאשכב שם ואדמם למוות, ראיתי את חבורת הענקים הולכים וגבם אלי. הם צחקו בניהם, ונתנו 'כיפים' אחד לשני, כנראה הם מאוד שמחו על שהצליחו להביס אותי. כמעט.
וכמובן, אחרי ששכבתי שם כמה שניות והתפללתי שמותי יגיע כמה שיותר מהר, הוא הגיע. קמתי על רגלי, עדיין מדממת אך הרגשת חוזק בלתי אפשרית מילאה את גופי.
ה'טירוף' החליט להופיע…
תגובות (0)