מי אני ומה שמי- פרק 13

פקחתי את עיני ובוהק לבן סנוור את עיני. מצמצתי כמה פעמים כדי להתרגל אליו וכשהצלחתי לפקוח אותן לגמרי, הקדשתי שתי שניות לסריקת המקום בו נמצאתי.
היה זה חדר קטן, בעל קירות לבנים ותקרה נמוכה, לא ראיתי את הרצפה אבל נראה לי הגיוני לחשוב שהמרצפות בצבע שמנת בהיר, מבריק ומלוטש -כמו בכל בית חולים טיפוסי שהכרתי-. אני עצמי שכבתי על מיטת בית חולים מוצעת בלבן, מחוברת לכל מיני מכשירים רפואיים. אחרי כמה שניות קלטתי שראשי מהבהב בכאבים ושוב נתקפתי סחרחורת. עצמתי את עיני בחוזקה, מקווה שכשאפקח אותן הכאב ראש יעלם ולא אהיה יותר בחדר הזה. לצערי זה לא קרה.
שמעתי דלת נפתחת והבטתי לכיוון מקור הקול. בקדמת החדר, כמה מטרים משמאלי הייתה דלת עץ -לבנה כמו כל שאר הדברים בחדר-. ליד הדלת עמד נער, הוא נראה בגילי בערך, רק יותר גבוה. ראייתי הייתה עוד מטושטשת ומוחי דימה את שיערו החום והפרוע לרעמה של אריה, ואת עיניו בקושי ראיתי, רק נקודות שחורות באמצע מה שדמה לי לראש ובתוך כל אחת מהן ניצוץ ירקרק מהבהב שחדר לי למוח וגרם לי לסחרחורת חזקה יותר מהקודמת. נאלצתי לצנוח בחזרה על המיטה, לא שמתי לב אפילו שקמתי. שמעתי את הדלת נטרקת -כנראה הנער היה זה שטרק אותה-, וקול צעדים המתקדמים לעברי.
"מי את?" שאל קול שלא הכרתי.
לא הגבתי, לא רציתי שידע את השם שלי.
"מי את?" שאל שוב, הפעם חזק יותר ושמץ של סקרנות נשמע לי. הנער היה זה שדיבר.
"מישהי שהייתה אמורה למות כבר מזמן, לולא אתה הצלת אותה," מלמלתי. לא הייתי בטוחה שזה היה הוא אבל לא היה לי משהו יותר טוב לומר.
הוא כנראה חשב שזו הייתה סוג של 'תודה', מכיוון שאחרי כמה שניות של שתיקה הוא אמר: 'אין בעד מה' בחצי שאלה.
"זו לא הייתה תודה," אמרתי בקדרות ודחפתי את עצמי לישיבה. הרגשתי כאב חד בבטני והתנשפתי.
הנער ישב על כיסא קטן ולבן מימין למיטה עליה שכבתי. הוא בהה בחלל ונראה קצת נעלב, "אה. טוב… אני מצטער שהצלתי אותך."
"לא נורא, אתה לא הראשון," ניסיתי לנחם אותו, אבל הרגשתי שאני מנסה לנחם בעיקר את עצמי. "דרך אגב, איפה אני?" שאלתי בנימה קצת יותר קלילה -ממש קצת-.
"בבית חולים."
"זה מסביר למה הכל לבן…" עכשיו מחשבותיי התמקדו בזה, לפחות הייתי בטוחה שאני יודעת איפה אני.
"את לא אוהבת בתי חולים?" שאל, מנסה למצוא נושא לשיחה.
"אני שונאת אותם." המשכתי לדבר בטון קודר, לא היה לי כוח או זמן לשיחות חולין. "מה השעה?"
"תשע וחצי בערב. התאוששת די מהר, יחסית למישהי עם חתך עמוק מאוד בבטן," השיב לי בנימת קול שונה מהקודמת, הייתה יותר נעימות.
"אתה לא…" פתאום עלתה בי המחשבה שהוא זה שלקח אותי לכאן, יכול להיות שהוא- "לא. מיה טיפלה בך." קטע את מחשבותיי.
נרגעתי. "יופי… רגע. מי זאת מיה?" לא הבנתי.
"מיה זו האחות שטיפלה בך, היא חיטאה וחבשה את הפציעות שלך," אמר ומבטו נדד על קירות החדר. הוא לא הסתכל עלי.
"'הפציעות שלי'? היו לי עוד חוץ מהחתך העמוק שככל הנראה בגללו התעלפתי?" שאלתי.
"כן. דיממת גם מהגב, החולצה שלך הייתה מוכתמת כולה בדם." מבטו נדד לחולצתי. הייתי לבושה בבגדים שלי עוד מהקרב, חולצתי באמת הייתה מוכתמת בדם, אבל מתחתיה הרגשתי שיש תחבושת שהקיפה חלק גדול מאזור הבטן והתמקדה גם באמצע גבי.
"מוזר, לא חשבתי שהפציעה בגב חמורה גם היא, חשבתי שזה בגלל השנייה." מיששתי את התחבושת, היא הייתה נעימה. "טוב, הייתי שמחה להמשיך ולדבר איתך גם עוד שלוש שעות אבל אני חייבת להספיק לחזור הביתה עד עשר, אני חייבת להספיק לראות את המהדורה של חדשות הלילה -יש כתבה שאני צריכה לפחות לשמוע-." החלפתי נושא, נמאס לי לדבר על כמה פציעות יש לי ובאמת הייתי חייבת לראות את החדשות.
"יש טלוויזיה בחדר הסמוך, אני יכול לעזור לך להגיע אליו," הציע.
"אני לא יודעת אם ארצה שתעזור לי, אבל אני צריכה להגיע לחדר הזה שאתה מדבר עליו," אמרתי וקמתי מהמיטה, נתמכת בשוליה.
הרפיתי משולי המיטה וייצבתי את עצמי. לא הצלחתי להגיע לשיא היציבות שלי, אבל בכל זאת ניסיתי להתקדם צעד אחד. הרגשתי כאב חד באזור החבוש ואיבדתי שיווי משקל, לפתתי בחוזקה את שולי המיטה, מחכה שהכאב יחלוף. 'ממתי נעשיתי כזאת רכרוכית?' שאלתי את עצמי.
"אני חושב שבכל זאת תאלצי להיעזר בי." שמעתי את קולו של הנער מדבר מהמקום בו ישב.
"כנראה שכן…"
הוא קם והתייצב לצידי, תומך בי ועוזר לי להתקדם ליציאה מהחדר בו שהיתי וממנה לחדר הסמוך אליו. שלא תחשבו שנהניתי מזה.
נכנסנו לחדר -שנראה בדיוק כמו הקודם, לבן-. חוץ מהטלוויזיה הקטנה שהייתה ממוקמת בפינתו השמאלית שהייתה גם הרחוקה ביותר מהדלת. "היו חייבים לתקוע אותה דווקא שם, נכון?" התעצבנתי.
"תפסיקי לקטר כבר ופשוט תמשיכי ללכת." התעצבן גם הוא.
"סליחה, אדוני." גיחכתי.
"די!" סינן בכעס. הוא עזר לי להגיע למיטה וניגש להדליק את הטלוויזיה. "איזה ערוץ?" שאל.
"חדשות היום, אני לא יודעת איזה מספר. מהדורת הלילה אמורה להתחיל בעוד כמה דקות ואני לא מתכוונת לפספס גם אותה."
"יש לך מזל שאני יודע מה המספר," סינן והעביר לערוץ החדשות המקומי.
"מה השעה?" שאלתי.
"עשר אפס אפס."
"יופי."
'ועכשיו, מהדורת חדשות הלילה. הדברים החשובים של היום!' בקע קול הקריין ממסך הטלוויזיה הקטן. 'נתחיל ברעידת האדמה הקטנה שפקדה אותנו, סביר להניח שרובכם לא הרגשתם אותה.'
"תגיע כבר לדבר החשוב באמת," סיננתי בחוסר סבלנות.
'ועכשיו, למקרה הרצח של אתמול בערב.' החזרתי את תשומת ליבי אל המסך. 'אתמול, בין השעות תשע לאחת עשרה בלילה אירע מקרה רצח בסמטה ליד הכיכר המרכזית.' על המסך הופיעו תמונות של דקטר וג'וס, לא העזתי להסתכל על פניהם. 'ככל הנראה, שיטת הרצח הייתה דומה. מה שאומר, אותו אחד רצח את שניהם,' המשיך הקריין והתמונה התחלפה לתמונה שלי, עם מבט מזוגג בעיניים וסכין בידי. 'זו תמונה של הרוצחת כמה דקות אחרי המקרה. כל הרואה, נא לפנות לתחנת המשטרה המרכזית.'
הפסקתי להקשיב לקריין ופניתי להביט בעיניו הקרועות לרווחה של הנער חום השיער. " אני… ה… הצלתי חיים ש… של רוצחת?" גמגם בתדהמה.