מי אני ומה שמי- פרק 16

"איזו החלטה?" שאל בבלבול.
לא האמנתי אי הוא כבר הספיק לשכוח על מה דיברנו חמש דקות קודם. "ההחלטה אם אני מסגירה את עצמי או בורחת. יש לך זיכרון של דג…" רטנתי.
"אההה, נכון," נזכר. "נו, אז מה החלטת?" אנדרו הביט בי בעיניים נוצצות, ציפיתי שהייה קצת פחות נלהב.
"החלטתי להסגיר את עצמי." קמתי ממיטת בית החולים הלבנה ופניתי לעבר הדלת, נתמכת בו כדי לא ליפול.
"את בטוחה? מקודם היית ממש נלהבת לברוח, לא בצורה חיובית… אבל עדיין, נלהבת לברוח!" הגביר את קולו, לא ידעתי למה.
"שיניתי את דעתי," אמרתי ביובש. "חוץ מזה, מה זה משנה לך? זה לא שהיית בא איתי או משהו כזה."
"למה את חושבת ככה?" שאל כנעלב.
"למה לי לא לחשוב? מי ירצה לברוח עם בן אדם שיכול להרוג אותו בכל רגע?" צחקתי, כי זו האפשרות היחידה שהייתה לי.
"אני רוצה!" קרא. "אני רוצה לצאת מהמקום הזה, לחפש משהו לעשות עם עצמי ולא להישאר כאן כל החיים ורק לעזור לאנשים, ללמוד או להשתעמם בדרכים אחרות. נמאס לי כבר מזה!" טון דיבורו הפך מיואש.
לא ידעתי איך להגיב, הוא לא נראה כמו אחד שאוהב סיכונים או הרפתקאות. הוא נראה לי כמו אחד כזה שאוהב להישאר במקום המוכר לו, מסודר ובלי להעליב גם די משעמם. הוא לגמרי לא היה האיש שרציתי לברוח איתו.
"אתה לא יודע למה החלטתי להסגיר את עצמי, אבל תדע כשנגיע." התעלמתי ממה שאמר, פתחתי את הדלת ויצאתי אל המסדרון הארוך של בית החולים. "עכשיו, איפה נמצאת תחנת המשטרה הקרובה?" שאלתי בחוסר סבלנות. לא היה לי כוח לעוד דיבורים מצידו.
"את נמצאת בתוכה עכשיו." הרגשתי אותו נחלץ מאחיזתי ואת עצמי נופלת, נחבטת ברצפה הקרה ושוב, הגיע החושך.
***
פקחתי את עיני לחושך מוחלט, לא ראיתי כלום והרגשתי משהו קר ומתכתי על מפרקי ידי. אזיקים. הייתי בתוך תא מאסר, וזה היה לילה. תהיתי כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה.
אחרי כמה שניות של בהייה בחושך שמעתי קרקוש סורגים וחריקת צירים כמו של דלת נפתחת, מישהו נכנס לתא. אור נדלק בחדר, לבן ועמום, ומולי ראיתי את הנער שכביכול 'הציל' אותי, אנדרו פלייר –או מה שלא יהיה השם האמיתי שלו-. ניצלתי את ההזדמנות כדי לבחון את החדר. הוא היה קטן ומלבני, בערך שניים על שלושה מטרים. אני ישבתי על דרגש קטן מבטון שהיה קצר מאורך גופי בכמעט חצי מטר. הוא היה אפור, עשוי כולו מבטון ובפתחו קובעו סורגי מתכת עבים. לא ניסיתי אפילו לחשוב על תכנית בריחה, לא הייתי זקוקה לאחת כזו.
"אני מצטער, קלייר." עכשיו הוא כבר לא נשמע כל כך כנה, עכשיו נימתו נשמעה מאולצת.
"אני לא. אחרי הכל זו הייתה החלטה שלי, נכון?" ניסיתי לחייך, ניסיון לא מוצלח במיוחד. הייתי צריכה לדעת שטומנים לי מלכודת, שמציבים שוטרים סמויים בכל מקום, ושכמובן השוטרים האלה יהיו בערך בגילי, או לפחות יראו כך. "אז הנה, אני כאן. תפסתם אותי. תוכל אולי לגלות לי מהו שמך האמיתי? אני אשמח לדעת מיהו האדם המוכשר שהצליח לתפוס אותי." נשכבתי על גבי וחיכיתי לתשובה.
לא עבר הרבה זמן עד שהיא הגיעה. "רונאן. רונאן פלייר. סוכן חשאי רשמי במשטרת אנדן," אמר ברשמיות ונשמע כאילו הוא מדקלם שורה שלמד בעל-פה מבעוד מועד, זה בטח נכון. "ואת, חביבתי, מהו שמך האמיתי?" שאל בנימת מסתורין, כאילו הוא נמצא באיזה סרט פעולה, מדגיש את המילה 'שמך' ומגחך לעצמו.
"סלח לי, אך לא אוכל לומר לך," השבתי באותה הנימה.
פיו התעקל לחיוך מתנשא. "זה לא נורא, יש לנו רישומים של כל אנשי העיירה הזאת, בטוח נמצא אותו."
"לא, לא תמצאו. אני לא מופיעה ברישומים, או בכל מקום אחר במסמכים של אנשי העיירה. אין לכם דרך למצוא אותי, אפשר לומר שאפילו קיומי אינו בטוח." נעמדתי מולו והבטתי היישר אל תוך עיניו. אהבתי לומר דברים כאלה, חצי שקריים. שמי לא היה רשום על הדף, לא ברישומי המשטרה, או בבית הספר, או בכל מקום אחר. אנשים לא היו מודעים לקיומי עד אשר ראו אותי. וגם אז, הדבר היחיד שידעו עלי היה שם משפחתי, ריד.
"הו, את אומרת דברים בעלי משמעות רבה. את בן אדם מאוד מעניין, ואני כבר מצפה לחקירה שלך. תכיני את עצמך היטב, אני אחד החוקרים הטובים והמנוסים ביותר בארץ." הוא התקרב אלי ופניו היו כל כך קרובים לפני שיכלתי להריח את הבל פיו, הופתעתי שהוא לא היה מצחין, דווקא היה לו ריח של מנטה. בסוף המשפט הראשון טון קולו גבה לצליל חריקה צורם. ואת המשפט השני הוא אמר בלחישה חרישית ומאיימת שבקושי יכולתי לשמוע, אפילו ממרחק כה קטן.
"אני מצפה לזה בכיליון עיניים." הוא לא ידע מה עומד לקרות לו בחקירה הזאת, הוא לא ידע מה עומד לקרות *לי* בחקירה הזאת.
"לילה טוב, ושתהיה לך שינה מתוקה," אמר וכיבה בחזרה את האור. ירדתי מהדרגש הקטן לרצפת הבטון ונשכבתי על גבי, בוהה בחשכה שסבבה אותי מכל מקום, החשכה שאני כל כך אוהבת.
ידעתי איזה יום מצפה לי למחרת והכנתי את עצמי, אבל לא לחקירה. הכנתי את עצמי לרצח האדם הראשון שאני באמת רוצה בו. ואולי של עוד כמה לא רצויים.